ספר מודפס
₪ 104.00 המחיר המקורי היה: ₪ 104.00.₪ 44.90המחיר הנוכחי הוא: ₪ 44.90.
סנסציית הבוקטוק אמילי מקינטייר חוזרת בגרסה מענגת ומטלטלת של אלאדין.
***
היא היהלום הלא מלוטש שלו. הוא הסיוט הכי נורא שלה.
יסמין כארם, בתו של אחד מעשירי העולם, לא ידעה מצוקה או קושי בחייה. כשאביה האהוב נופל למשכב, היא נחושה להפוך את ימיו האחרונים למאושרים מאין כמותם. בקשתו האחרונה היא לראות אותה נשואה לגבר שיבחר עבורה. אלא שליבה של יסמין כבר שייך למישהו אחר.
משרת.
כלב אשפתות.
גבר שאבא שלה לעולם לא יראה כראוי לה.
כשהיא לכודה בין הפטיש לסדן, יסמין מתפתה להסכם של ייאוש עם יד ימינו של אביה, ג'וליאן, בלי לדעת שיש לו אג'נדה מעוותת משלו.
לג'וליאן פרצ'י יש מטרה אחת: להיות האיש החזק בעולם. הוא בנה לעצמו עתיד מעצמות שבורות ומחבּורות דהויות, ואף פעם לא עניין אותו מי נפגע בדרך. אבל כשהמנטור שלו חולה והוא עומד לאבד הכול, שום דבר לא יעמוד בדרכו עד שיירש את מה שלדעתו מגיע לו. גם אם זה אומר לכפות נישואים על אישה שהוא לא יכול לסבול.
יסמין היא ילדה מפונקת וחצופה שלא מפחדת להגיד את מה שהיא חושבת, ובסיפור שלה הוא הנבל. אבל ג'וליאן מחליט שהיא תהיה שלו – ולא משנה מה יצטרך לעשות כדי לשכנע אותה.
***
טוויסטד הוא רומן מסעיר ומטלטל מאת סופרת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי אמילי מקינטייר, שטוותה ביד אומן עיבודים לאגדות בהשראת גדולי הנבלים האהובים עלינו. זהו הכרך הרביעי בסדרת עד עצם היום הזה, שבה כל ספר הוא בעל סוף סגור ויכול להיקרא כיחיד. קדמו לו הספרים: הוק, סקארד ורצ'ד.
ג׳וליאן
אימא שלי תמיד נתנה לי לבחור את הענפים בעצמי. הייתי מסתובב ביער
הקטן שמאחורי הבית שלנו ומחפש את הענף הכי קטן שיכולתי למצוא. הוא
היה צריך להיות עבה מספיק כדי שיחליף את החגורה, אבל כזה שיכאיב
פחות ממנה.
ואז היא הייתה מכה אותי עד זוב דם.
”זה יכאב רק קצת, פיקולו,״ היא הייתה ממלמלת.
אחר כך היא הייתה מתנצלת ולוקחת אותי לאכול גלידה.
שוקולד מריר עם פטל. הטעם האהוב עליה.
לפעמים הגיע לי לקבל מכות. התמרדתי למחשבה שנגזר עליי ללכת
בדרכו של אבי. שאצטרך לקחת על עצמי את הניהול של העסק לניקוי יבש
שהסבים שלי הקימו מאפס אחרי שהיגרו לכאן מקלבריה. בפעמים אחרות
הייתי צריך לחפש את הסיבה למכות עמוק יותר.
בכל פעם שאבא שלי היה מגיע הביתה אחרי שספג לעג והתנשאות
מצד הלקוחות שהוא ניקה להם את הכתמים, הוא היה מכה את אימא שלי
עד שכל הגוף שלה התכסה בחבורות. הקירות בבית היו דקים, ואני שכבתי
ער ושמעתי את הקולות. יבבות חנוקות של אישה וקללות של גבר כועס.
תמיד ידעתי שבקרוב מאוד היא תיכנס לחדר שלי, שערה השחור כדיו משוך
לאחור, מתוח כמו החיוך שלה, ואז היא תעביר את העינויים שספגה הלאה.
במובן הזה המשפחה שלי תמיד הייתה צפויה — שואבים את הכוח ממי
שחלש מכדי להחזיק בו.
אולי זאת הסיבה שהתחלתי לצפות בגניבה בשיעורי ההפקידו
שהתקיימו בקצה הרחוב שלנו. צפיתי בהם מתאמנים ותהיתי איך מרגיש
מי שיש לו כזה כוח. איזו הרגשה זאת להחזיק בשליטה ביריב שלך ברמה
שאין בך פחד להיפגע.
הייתי מדמיין לעצמי איך אני לומד להשתמש במקל הקצר או במוט
ומכסח לאבא החרא שלי את הצורה, מוודא שהוא לא יוכל לגעת באימא
שלי שוב לעולם.
אם יהיה לה קצת שקט, אולי גם לי יהיה.
זה יכאב רק קצת.
אני מתנער מהזיכרון, מניח לו להתפוגג אל הפינות המרוחקות של המוח
שלי, שם אני משאיר אותו נעול היטב, ואז אני מזדקף מהקיר שנשענתי
עליו בחדר האפלולי והנסתר בבית שלי. הברזנט שתליתי מוקדם יותר
מהתקרה מכסה את הרצפה ויוצר סוג של בועה מסביב לגבר הכבול לכיסא
באמצע החלל שיצרתי.
הנשימה שלו כבדה והצליל מלווה רק בלחשושים של איזבלה, הפיתונית
שלי שאורכה כשבעה מטרים והיא מתפתלת לו בין הרגליים ומתחילה
לטפס עליהן. כשהיא מגיעה לשוקיים שלו הוא נרתע וקופץ, החליפה שלו,
שהייתה קודם מגוהצת למשעי, ספוגה עכשיו בזיעה.
”זהירות,״ אני מצקצק. ”היא אוהבת שמתנגדים. זה מרגש אותה.״
אני משפשף את הלסת שלי, זיפים בני שלושה ימים מגרדים תחת
אצבעותיי, ואני נאנח, מכניס יד לכיס ומוציא משם את מוט המתכת הקפיצי
שיוצר במיוחד עבורי. אני לוחץ על כפתור בצד והוא מתארך עד לגודל מלא,
הקצוות הכסופים מנצנצים על רקע המתכת השחורה. אני מסובב אותו
בתוך כף ידי ומתקרב אל האיש.
1 אומנות לחימה קוריאנית
”ב…בבקשה,״ הוא מתחנן.
גיחוך נמלט לי מהפה כשאיזבלה ממשיכה לפתל את עצמה מסביב
לגוף שלו.
”הנימוסים שלך ללא רבב, סמואל. אני משער שאפשר לצפות לזה
מהבן של איש עסקים אמיד,״ אני אומר באיטיות. ”אבל הם לא מועילים
לי בכלום.״ קול צעדיי הנוקשים נעצר כשאני נעמד מולו, השרירים שלי
מכווצים בציפייה. ”אתה יודע למה אתה כאן?״
הוא מקמט את המצח, אגלי זיעה קטנים מטפטפים על פניו החיוורות.
”אני כאן רק בשביל הבחורה,״ הוא עונה בצרידות והשפה התחתונה שלו
רועדת. ”אמרו לי לבוא. אני —״
”הבחורה, וכל מה שקשור אליה — זה שלי,״ אני אומר בעיניים נוצצות.
אני מניף את המוט למעלה ומסובב אותו בתנועה חדה, מתענג על הפחד
שנשקף מהעיניים הכהות שלו.
”אל תדאג,״ אני מחייך. ”זה יכאב רק קצת.״