על החבלים 3 – נלחם בבדידות

5/5

ספר מודפס

 59.00

 

נולדתי להילחם.

ההורים שלי נטשו אותי וכל חיי פילסתי לי דרך משלי – כזאת שחושלה באגרופים ונסללה בכאב.

בזירה אף אחד לא היה יכול להתקרב אליי. הבסתי כל מי שהתמודד נגדי.

אבל בזה הסתכמו הניצחונות שלי.

מחוץ לזירה, אכזבתי פעם אחר פעם את האנשים המעטים שאהבו אותי. כולל את החברה הכי טובה שלי, ליב ג'יימס – היחידה שהייתי מוכן למות כדי להגן עליה.

אף על פי שלא הייתי ראוי לה, ליב אף פעם לא הפסיקה להאמין בי. אף פעם לא ויתרה. אף פעם לא הרפתה. אחרי הכול, היא הבינה מה איבדתי, כי גם היא איבדה את אותו דבר.

ליב הייתה כל עולמי, אבל אף פעם לא הייתה באמת שלי.

וזה עמד להשתנות.

כבר איבדתי את האהבה הראשונה שלי, לא הייתי מוכן לאבד גם את הנפש התאומה שלי.

ועכשיו אני על הקרשים בקרבות הקשים ביותר בחיי.

נלחם להיות הגבר שראוי לה.

נלחם בבדידות של העבר שלנו.

נלחם בשבילה.

***

נלחם בבדידות הוא הספר השלישי והסוגר בסדרת על החבלים. אלי מרטינז לוקחת אותנו לרכבת הרים מסעירה של רגשות, תשוקה ותהפוכות. הקשר בין ליב וקוורי משליך אותם אל זירת הקרב המאתגרת ביותר – הלב.

”מיה!״ צעקתי.
זה היה חסר טעם. היא הייתה חירשת מהיום שנפגשנו.
היא אף פעם לא שמעה את הקול שלי.
היא אף פעם לא שמעה את הרעם העמוק של הצחוק שלי בכל פעם
שהיא התרגשה ממשהו וסימנה לי בקצב שבקושי יכולתי לעקוב אחריו.
היא אף פעם לא שמעה את אנחת הסיפוק שלי כשהיא התפרצה
למלתחות אחרי קרב — כשעצם הנוכחות שלה שם השקיט את הטירוף
שתמיד בעבע בתוכי.
היא אף פעם לא שמעה אותי לוחש את הפחדים הכי תהומיים שלי באוזן
שלה כשהיא נרדמה מעליי.
היא אף פעם לא שמעה את ההערצה שבה קראתי בשמה בכל פעם
שתבעתי בעלות על הגוף שלה.
והיא אף פעם לא שמעה את הקלילות שבה המילים אני אוהב אותך יצאו
לי מהפה כשהבטתי בעיניה הירוקות העמוקות.
אבל כשצעקתי את שמה וראיתי את הגוף הקטן שלה מפרכס במושב
הנוסע לידי, מעולם לא הייתי כל כך צריך שהיא תשמע אותי.
”מיה. אלוהים. אני איתך, בייבי.״
היא עוד פרכסה בפראות כשעשיתי את דרכי אל הדלת שלה ופתחתי
אותה במשיכה ובו בזמן התחננתי לכל אל שיהיה מוכן לעזור לי.
כשהיא הפסיקה לזוז, דממה בדרגה חדשה השתררה מסביב. לא דממה
שנובעת מחוסר צליל.
אלא מחוסר חיים.
”מיה, תנשמי!״ שאגתי כשהחזה שלה נשאר דומם להחריד. ”הצילו!״
צעקתי אל דלתות חדר המיון הסגורות, אבל אף מושיע רפואי לא מיהר
לצאת ולעשות את הנס שהייתי כל כך צריך.
הידיים שלי רעדו בפראות כששחררתי את הגוף חסר החיים שלה
מחגורת הבטיחות.
”אני איתך. רק תחזיקי מעמד. בבקשה, רק תחזיקי מעמד, בייבי,״
לחשתי כשהרמתי אותה בזרועותיי ורצתי דרך הדלתות האוטומטיות. ”אני
צריך רופא! היא לא נושמת!״
האחים רצו אליי בהילוך איטי והשניות שבריאות שלה לא היה חמצן
עברו בקצב מבהיל.
תנשמי.
רופאה הגיעה עם מיטה על גלגלים והוציאה אותה מזרועותיי במהירות.
האובדן המיידי היה בלתי נתפס.
הנחמה היחידה שנשארה לי הייתה התקווה.
היא הייתה צריכה עזרה שאני לא יכולתי לתת לה, אבל זה לא עצר אותי
מלעקוב אחריהם כשגלגלו אותה משם. הייתי על סף הרס עצמי, לא יכולתי
לאבד קשר עין בשום פנים ואופן.
עמדתי בפתח הדלת בלי לזוז בזמן שרופאים ואחים התאספו סביבה.
הפיות שלהם זזו בלי הפסקה, אבל בלי מכשירי השמיעה שלי הייתי חסר
ערך, לא יכולתי לשמוע את המילים שקולותיהם החלשים ביטאו.
כשהייתי עם מיה, אף פעם לא הרכבתי את עזרי השמיעה שלי. לא
הייתה לי סיבה. היא דיברה בקול רק לעיתים נדירות.
במשך ארבע שנים בנינו את הקשר שלנו בידיים.
הידיים שלה סיפרו לי סיפורים בהתלהבות שהצחיקה אותי עד שהפנים
שלי כאבו מרוב שחייכתי.
הן נלחמו בי בכל הכוח, אבל בסוף היום תמיד שרטו לי את הגב
באקסטזה דוממת.
האצבעות שלה סימנו לי אני אוהבת אותך בלי היסוס יותר פעמים
משאפשר לספור — או לשכוח.
אבל כשהרגשתי את האחות מנסה להוציא אותי מהחדר בכוח, העיניים
שלי התמקדו ביד הרפה שלה שנתלתה מצד המיטה. זה היה המחזה היחיד
שהפחיד אותי יותר מהרגע שהיא פרכסה לידי.
הוא קרע את הלב ישירות מהחזה שלי.
היד הזאת הייתה אמורה להיות מלאת חיים.
היא הייתה המהות של מיה.
חיוורת.
לבנה.
דוממת.
אלוהים אדירים.
שאפתי עמוק ועצרתי את הנשימה עד שהחדר התחיל להסתחרר.
לא הרגשתי הקלה כשנפלתי על הברכיים.
שום דבר לא הסיח את דעתי ממה שקרה.
עמדתי לאבד אותה.
היא הייתה עוד אישה שלא יכולתי להציל.
ליב
את קוורי פגשתי בסמטה מאחורי מועדון האגרוף על החבלים. הוא הציל את
החיים שלי. ליתר דיוק, הוא הציל אותי ממאסר עולם על רצח של שני בני
שתים־עשרה שחשבו שיהיה חכם מצידם להיטפל אליי.
”תעזבי אותי!״ הילד צעק, על סף בכי.
הידקתי את הזרוע מסביב לגרון שלו. ”תגיד שלא התכוונת!״
”אחי… תוריד… אותה… ממני,״ הוא נהם אל חברו.
אבל החבר שלו לא בדיוק התכוון להתערב. כבר הפלתי אותו על הקרקע
בבעיטה לביצים. אז הוא רק המשיך להסתכל עלינו בעיניים פעורות
כמו סמרטוט קטן וטוב, מבוהל בצדק בזמן שנצמדתי לגב של החבר שלו
ואיימתי לחנוק אותו למוות.
אפשר היה להימנע מהמצב הזה לחלוטין אם הם לא היו מתנהגים כמו
מטומטמים. אני התעסקתי בעניינים שלי, קראתי ספר באייפד והקשבתי
למוזיקה באוזניות במלוא העוצמה כשהם מצאו אותי. אני בטוחה שנראיתי
כמו מטרה קלה לאכזריות הילדותית שהם רצו לפרוק.
אבל הם עשו טעות רצינית.
נכון, הייתי ילדה קטנה שאהבה את הצבע הסגול, איפור ונעלי עקב, אבל
זה לא אומר שלא הייתי קשוחה. כשגדלים עם אימא נרקומנית, מהר מאוד
מבינים שהעולם לא חייב לך כלום. כל הגברים האקראיים שנכנסו ויצאו
מהבית שלי בהחלט לא היו חייבים לי כלום. אם היה לי מזל, הם עזבו אותי
בשקט. אם לא… טוב, בכל אופן.
רק כשאימא שלי מתה ממנת יתר של הרואין לפני כמה שנים, אבא
שלי סוף־סוף נכנס לתמונה ויכולתי לנשום לרווחה בפעם הראשונה בחיי
הקצרים. היה לו כסף. בית יפה. מיטה חמה. מקרר מלא. ומאחר שהוא
היה הבעלים של סוכנות המיגון גרדיאן, למערכת האבטחה שלנו לא
היו מתחרים. תמיד היינו מוקפים באנשי האבטחה שלו. גם הם היו חלק
מהמשפחה שלי — והסיבה שידעתי להגן על עצמי מלכתחילה. חוסר ביטחון
ופחד היו אמורים להיות נחלת העבר מבחינתי. אבל ניסיון חיים כמו שלי לא
קל לשכוח, לא משנה בן כמה אתה. אז אחרי שהבנים האלה חטפו לי את
האייפד והתחילו לזרוק עליי אבנים כשניסיתי לקחת אותו בחזרה, איבדתי
את השליטה העצמית שלי.
והם איבדו את הגאווה שלהם לילדה בת תשע.
”תגיד שלא התכוונת!״ צרחתי שוב כשהוא הטיח אותי בקיר הלבנים עד
שכאב לי.
האחיזה שלי עליו השתחררה כך שהיה לו מספיק זמן להעיף את הגוף
הקטן שלי מעבר לכתף שלו ולזרוק אותי על הקרקע הקשה. בשנייה
האחרונה, תפסתי אותו ומשכתי אותו למטה איתי.
”מה לעזאזל הבעיה שלך?״ הילד התנשף כשניסיתי לתפוס שוב בגרון
שלו.
זה היה חסר טעם. בפעם הראשונה הפתעתי אותו, אבל הוא היה הרבה
יותר גדול ממני וניצל את זה לטובתו. הוא מיהר לכסות את הגוף שלי בשלו
בזמן שנאבקתי מתחתיו.
”תוריד ממני את הידיים, פרצוף תחת!״ צעקתי.
פתאום הוא נעלם, ואני לא מתכוונת שהוא שחרר אותי. אני מתכוונת
שרגע אחד הוא היה מעליי ורגע אחר כך הוא נזרק לאחור כאילו סוף־סוף
הצלחתי לשלוט ב״כוח״ של מסדר הג׳דיי.
”מי אתה בכלל?״ צעק הילד השני, שעדיין החזיק את הביצים שלו.
לפני שהספקתי לראות למי הוא מדבר, זוג עיניים חומות־ירוקות ובלתי
נשכחות הופיעו מעליי.
”את בסדר?״
הייתי בת תשע. בנים היו דוחים. מגעילים יותר מריר של חלזונות.
אבל לא הבן הזה.
הבן הזה היה יפה, והחוצפה הרגילה שלי נעלמה כשהפה שלי התייבש.
נעצתי בו מבט ארוך מדי מהמקום שלי על הקרקע.
עם גומה שובבה בלחי, הוא הטה את הראש בשאלה והשיער החלק
והשחור שלו נפל מעל לעיניו. ”בלעת את הלשון? שמעתי אותך צורחת, אז
אני יודע שאת יכולה לדבר. את בסדר?״
הנהנתי, עדיין לא הצלחתי למצוא את הקול שלי. קמתי מהרצפה והעפתי
את הלכלוך מגב השמלה הסגולה שלי שלבשתי עם טייטס נוצצים חמודים.
”כלבה!״ צעק הפושע שכמעט הרגתי כשהוא משפשף את הצוואר.
זוג העיניים שלא יכולתי לנתק מהן את המבט לא עזבו אותי, גם כשהלסת
שלו זזה בתגובה לקללה של הילד.
”את כלבה?״ הוא שאל ברוגע.
נענעתי את הראש והשפתיים שלו התעקלו בחיוך עקמומי ומדהים.
”לא חשבתי ככה.״ הוא הסתובב, תפס את הגרון של הילד והעיף אחת
מרגליו בבעיטה. הילד עם העיניים היפות זינק לרצפה וריתק את הילד
במקום. ”איך פאקינג קראת לה, ראש זין?״ הוא אחז לו בגרון בלי רחמים
בזמן שהילד נלחם בניסיון להשתחרר.
לא הייתי בטוחה בן כמה הגיבור שלי, אבל הנחתי שהוא לפחות בן
ארבע־עשרה. הוא היה ענק בהשוואה לשני הפחדנים שהציקו לי.
אדון כאב ביצים הקיף אותם באיטיות, לא בטוח אם לעזור לחבר שלו.
קיבלתי את ההחלטה בשבילו, נענעתי בראש ונעצתי בו מבט נוקב.
הוא העביר מבט בחשש מהחבר שלו אליי. ”היא תקפה אותנו!״ הוא צעק
וצעד באיטיות לאחור, לעבר הדלת.
”לא נכון! אתם זרקתם עליי אבן קודם!״
”בעטת לי בביצים!״ הוא ענה.
”כן. רוצה עוד בעיטה?״ עשיתי צעד ענקי לכיוונו.
”אם לשפוט מהעובדה שאתה מפחד מילדה שאתה גדול ממנה פי שניים,
אני לא בטוח אם בכלל היו לך ביצים,״ הגיבור האלמוני שלי עקץ אותו.
חייכתי בגאווה והסתובבתי אליו. פרפרים התעופפו לי בבטן כשהסתכלתי
לו בעיניים. הבעת הפנים הרצחנית שלו התרככה והוא מצמץ אליי בריסיו
העבים והשחורים.
שנינו הסטנו מבטים במבוכה.
”תתנצל,״ הוא נהם על הילד שעוד היה מרותק לרצפה.
הגיבור שלי הרפה מהגרון שלו רק כדי שהוא יוכל להשתעל את המילה
”סליחה״ לעברי.
שילבתי את הזרועות שלי. ”תכריח אותו להתנצל גם על זה שהוא קרא
לי ילדה.״
הוא הסתובב אליי. ”אממ. את באמת ילדה,״ הוא אמר כלא מאמין.
נשפתי בתסכול והסטתי את המבט כדי להסוות את החום שהציף את
הלחיים שלי.
לא הייתה לי שום בעיה שהוא יסתכל עליי בתור בת. אבל שני האידיוטים
האחרים? אין סיכוי.
”פשוט תעשה את זה!״ פקדתי עליו.
הוא משך בכתפיים, נענע בראש ונבח, ”פאקינג תתנצל.״
”זה בולשיט. אני מספר על זה לסלייט,״ אמר הילד.
”מספר לו מה? ששניכם חטפתם מכות מ —״ המבט שלו עבר אליי,
”ילדה שזרקתם עליה אבנים? תודיע לי איך הלך לך איתו.״
”לא, אני מספר לו עליך. אסור ללכת מכות מחוץ לזירה. הוא יעיף אותך
מתוכנית הנוער אם הוא יגלה ששמת עליי ידיים.״
יכולתי להישבע שראיתי נורה של ממש נדלקת מעל לראש של הגיבור
שלי.
”טוב, זה היום הראשון שלי ואני גם ככה לא רוצה להיות פה, אז זה יהיה
מעולה.״ הוא ניגש אל הדלת האחורית של המועדון ופתח אותה במשיכה.
”קוראים לי קוורי פייג׳. תדאג להגיד לו את זה, אני לא רוצה שתהיה טעות.״
”אה,״ אחד מהם מלמל. ”אתה האח הקטן של טיל.״
”כן. אבל אל תיתן לזה לעצור אותך. קדימה. זוזו. כמה שתגיעו לשם
יותר מוקדם להלשין עליי ככה אני אוכל לעוף מפה יותר מהר.״
”שמעתי שאתה רק בן עשר,״ השני אמר.
”אז?״ קוורי שאל בגסות.
בן עשר?! לא נכון!
הוא היה ענק. הוא ממש לא נראה כמו הבנים שלמדו איתי בבית הספר.
אבל הוא גם לא ממש התנהג כמוהם. פגשתי את הילד הזה לפני פחות
מחמש דקות וכבר שמעתי אותו מקלל לפחות עשר פעמים. אני אולי זרקתי
”לעזאזל״ או ”חרא״ פה ושם, אבל קוורי קילל כאילו המילים האלה נוצרו
במיוחד בשביל הלשון שלו.
”נו, קדימה. עופו מפה.״ הוא עשה צעד מאיים לכיוונם והשניים נרתעו.
קוורי אולי רצה שיזרקו אותו מהתוכנית, אבל זה ממש לא מה שאני
רציתי.
אם קיוויתי לראות את הילד המסתורי הזה עם הפה המלוכלך שוב —
ובהחלט רציתי לראות אותו שוב — המועדון היה הקשר היחיד בינינו.
כחכחתי בגרון שלי בדרמטיות והכרזתי, ”אבא שלי הוא ליאו ג׳יימס.
כדאי לכם לסתום את הפה. אם אני אספר לו שהתעסקתם איתי, אני לא
בטוחה אם מישהו מכם יצא מזה בחיים.״ משכתי בכתפיים כאילו לא
איימתי על החיים שלהם.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי.
שניהם פלטו אנחות מיוסרות, יודעים שהם בצרות. בטח שהם ידעו מי
אבא שלי. בתור ראש האבטחה של סלייט אנדרוז, המתאגרף המפורסם
והבעלים של מועדון אגרוף על החבלים, אבא שלי היה מבקר קבוע
במקום. ומהפנים החיוורות שלהם ניכר שגם הם ידעו שהוא יתלה אותם
מהציפורניים אם הוא יגלה מה הם עשו. החלק הכי טוב בזה היה שהוא אף
פעם לא יאמין מה עשיתי להם בתגובה.
בעיניו הייתי מלאך. עבדתי קשה לשמר את התדמית הזאת ככל
האפשר. זאת הייתה הדרך היחידה להתחמק מעונש על כל מה שעשיתי
בפועל. אשתו, האימא המאמצת שלי, הייתה היחידה שהכירה אותי באמת.
והערצתי אותה על ששמרה את הסוד הקטן שלנו.
”אוקיי. אל תזכירו אותה, אבל תיכנסו לשם ותלשינו עליי. תעשו שזה
יישמע אמין כשתספרו להם שחנקתי אותך בלי סיבה. תגידו גם שנראה
לכם שאני משוגע! אני סומך עליכם שתמכרו את השיט הזה כמו שצריך,
אידיוטים.״
החזרתי את המבט שלי לבנים. ”אם תגידו עליו מילה אחת, אני אספר
לאבא שלי שהעפתם אותי על הקיר וכואב לי הגב.״
שניהם רטנו.
קוורי נעץ בי מבט נעלב, ”היי! מה לעזאזל עשיתי לך? אני מנסה לגרום
להם להעיף אותי מפה.״
חייכתי. ”אני יודעת, אבל אם זה יקרה לא ניפגש שוב.״
”חכי רק רגע. את יפה והכול, אבל אם כדי לפגוש אותך שוב אני אצטרך
גם לנקות אסלות בתור חלק מהמטלות שלי בתוכנית? תודה, אבל לא
פאקינג תודה.״
הלב שלי האיץ. הוא חשב שאני יפה! זאת אומרת, ידעתי שאני יפה, אבל
אף פעם לא היה לי אכפת אם גם בנים חושבים את זה.
אלא שפתאום לא היה לי אכפת משום דבר אחר.
טפחתי על הסנטר שלי וניסיתי לחשוב איך לתקן את זה. ניקוי אסלות
באמת נשמע די גרוע.
”אוקיי. מה דעתך על זה —״ הסתכלתי שוב על הלוזרים שצפו בשיחה
שלנו. ”אני לא אספר לאבא שלי, אבל אתם חייבים להחליף את קוורי
בתורנות שירותים בחצי השנה הקרובה.״
”אין מצב!״ שניהם צעקו בו־זמנית.
הנחתי את האגרופים שלי על המותניים וצעקתי בכל הכוח. ”אבא!״
”רגע!״ הם זינקו לעברי, אבל עצרו כשקוורי נעמד מולי כדי להגן עליי.
”חצי שנה, אחרת אני נשבעת שאני מספרת לו.״ עקפתי את קוורי.
”זה כל כך לא פייר. את זאת שהשתגעה.״
הילד רקע ברגל שלו בדיוק כשדמותו העצומה של אבא שלי הופיעה
בפתח הדלת.
”ליב? ֶ טוֹדוֹ בּיין?״ הכול בסדר? הוא שאל והעביר מבט מאשים על
הקבוצה.
”טוב —״ התחלתי להגיד והבטתי בעיניים של הילד שדיבר.
”עשינו עסק,״ הוא מלמל בלחש.
קוורי פלט צחוק ואני חייכתי בניצחון ועפעפתי בריסים שלי בתמימות.
”מֶה פּרֵגוּנטָבָּה סי מי אמיגוס פּוֹדריאָן איר הֵלָדוֹ קוֹן נוֹסטרוֹס?״ רציתי
לדעת אם החברים החדשים שלי יכולים לבוא איתנו לאכול גלידה.
”אוי, ילדונת. לבנים יש עבודה.״ הוא הרים גבה. ”נכון, חבר׳ה?״
”כן, אדוני,״ ענו לו כולם, חוץ מקוורי שהסתכל על הקרקע ובעט באבנים.
רק גומה יחידה העידה על החיוך שהוא הסתיר.
אבא שלי הרים את האייפד והאוזניות שלי מהרצפה והושיט לי יד.
”רואה? בואי. את יכולה לקרוא במשרד של סלייט בזמן שאני אסיים פה.״
דילגתי אליו ושילבתי את האצבעות הקטנטנות שלי בשלו. ”אוקיי. אולי
בפעם הבאה?״
”אני לא בטוח שזה רעיון טוב.״ הוא שוב הרים מבט אל הבנים. ”אנחנו
צריכים למצוא לך בנות להסתובב איתן.״
הוא הוביל אותי לתוך המועדון, אבל ממש לפני שהדלת נסגרה, העפתי
מבט מעבר לכתף.
”להתראות, קוורי.״
עיניו התרוממו וחיוך ענק הופיע על הפנים המשגעות שלו. ”להתראות,
ליב.״
בחודשים הבאים, השתמשתי בכל תירוץ אפשרי כדי לנסוע עם אבא שלי
מהבית שלנו בשיקגו אל על החבלים באינדיאנפוליס.
להפתעתי, קוורי לא מצא דרך לצאת מתוכנית הנוער. לא פספסתי את
העובדה שהשם שלו אף פעם לא הופיע על לוח תורנויות השירותים. גם
שמתי לב לאור שעלה בעיניו בכל פעם שנכנסתי לחדר. העמדתי פנים שלא
אכפת לי כשהוא היה לידי. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שהוא ידע כמה
הוא מצא חן בעיניי.
חשדתי שהמאמצים שלי חסרי תועלת.
כי ידעתי בדיוק כמה אני מצאתי חן בעיני

מידע נוסף על "על החבלים 3 - נלחם בבדידות"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 348 עמודים
  • תאריך הוצאה נובמבר 2023
  • תרגום תם פררו
  • מק״ט 1391923389

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן