צל של מישהו אחר

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

"רכבת הרים מטורפת וסיפור שופע רגשות סותרים! נשביתי מהעמוד הראשון והזדהיתי עם המסע של פייטון לאורך כל הדרך. במחצית השנייה של הספר לא הצלחתי לנשום. האווירה בין קיידן לפייטון הייתה מחשמלת וחיכיתי בקוצר רוח לדעת איך הסיפור יתפתח ויסתיים!"

booksandbubbs

קוראים לי פייטון לין ואין לי מושג מי אני.

לפני חצי שנה התעוררתי מתרדמת, ולא זכרתי אף אחד ושום דבר.

המשפחה שלי מספרת שאני אישה טובה, שאנשים אוהבים אותי, ושככל הנראה חייתי חיים מלאים ומספקים. אבל אני מוכנה לוותר על הכול בן־רגע כדי להיזכר מי אני.

המוח שלי הוא דף חלק. כל רגע מחיי נמחק לחלוטין.

רק דבר אחד אני זוכרת, משהו שלא העזתי לספר עליו לאיש – עץ אלון מסתורי, סרט אדום וחיזיון של אדם טובע.

אני יודעת שהתשובות שאני מחפשת קבורות עמוק בקרקעית של אגם. ולכן אני כאן, בדרום קרוליינה, כי אין לי ספק שהזיכרון שנותר בי הוא משהו שהייתי עדה לו…

אני תוהה איך ארגיש אם אזכור מי הייתי, אבל בעיקר – אם אזכור מה עשיתי…

***

מוניקה ג'יימס כותבת סיפורים כנים, מרגשים וסוחפים, ושואבת את ההשראה שלה מהחיים עצמם. היא מתגוררת במלבורן, אוסטרליה, עם משפחתה המופלאה וגן החיות שלה, ויש לה אובססיה קלה לחתולים, לנעלי אולסטאר ולליפ גלוס.

ספריה תורגמו לשפות רבות והפכו לרבי־מכר מצליחים בארה"ב, אוסטרליה, קנדה, צרפה, גרמניה, ישראל ובריטניה.

1
משהו בסופת רעמים בחודש יוני שובה את הלב.
כשאור השמש בוער באופק, אי אפשר שלא לשאת מבט השמיימה
ולהאמין שאנחנו לא לבד, מפני שרק יד אלוהים מסוגלת ליצור משהו כה
מושלם, כה ציורי. אלא שממש מעבר לאופק, זרם חשמלי נעלם ממהר
להאפיל על השמש.
בתוך זמן קצר, קרני השמש נכנעות לחשכה, נסוגות אל גן עדן
בתולי, מפני שאימא אדמה יכולה להיות חסרת רחמים כשמגיע זמנה
להיות באור הזרקורים.
העננים מגיעים במהירות ובשקט, מכינים את הבמה למערכה הראשונה.
תחושת הרס משתהה באוויר רגעים אחדים לפני ששומעים או חשים בה.
כמעט אפשר לחוש בטעמה. אנשים נפוצים לכל עבר כמו עכברים, נואשים
להיכנס לבתיהם, הרחק מהסכנה, משום ששאגת הרעם מזהירה אותם מפני
האיום ההולך וקרב.
השמיים הצלולים מתעטפים במעטה אפור כהה, וברק מבזיק ומאיר
אותם ללא אזהרה. האווירה מבשרת הרעות שנגרמת מהחמימות
שמשתהה באוויר כמעט מצליחה להשכיח מכולם את העובדה שבעוד
שניות ספורות ייפתחו ארובות השמיים וכולנו נוטבל בגשם הזלעפות
שייפול ממעל.
סופת רעמים בקיץ היא אוקסימורון. מזג האוויר מחניק, ועם זאת הגשם
החזק שולל מאיתנו את העונג שבחום העונתי.
אבל אני, אני התגלמות של אוקסימורון — אני שוטה נבונה — מפני
שאני רוצה רק להשתחרר מכבלי המכונית הזאת ולרקוד בגשם. כפות רגליי
משתוקקות לבעוט בשלוליות, לזנק בחופשיות לתוך כל אחת ואחת מהן
כמו ילדה בת חמש. אני רוצה לקרוע מעליי את הבגדים — פרטי לבוש
שנקנו במחיר מופקע שיכול היה להאכיל מדינה קטנה — לפרוש את כנפיי
ולעוף. אני רוצה להרגיש את הגשם על פניי, אני רוצה להרגיש אותו נוטף
לפי כשאצעק את חירותי.
לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי. הם מוזמנים ללגלג על כך שסופות
רעמים ביוני מאז ומתמיד שבו את ליבי. כלומר… לפחות כך נראה לי.
“פייטון, הכול בסדר?״ אני קורעת את מבטי מהסופה שמתחוללת מחוץ
לחלוני ומביטה בעיניה החומות־ירוקות של סטלה ליין.
אני רואה את הדמיון בינינו. יש לי אותן עיניים גדולות, כמעט גדולות
מדי, ופנים שצורתן מזכירה לב. גוון מחלפות שערי עמוק יותר, כתום־
נחושת כהה יותר משל סטלה, אבל לשתינו יש שיער ארוך. שפתיי מלאות
מטבען, ורדרדות וסמוקות. שפתיה של סטלה מלאות, תודות למנתח
הפלסטי שלה. לשתינו יש מבנה גוף דקיק.
כן, אני בהחלט רואה את הדמיון… אבל אני בכל זאת מתקשה להאמין
שהאישה הזאת היא אימא שלי. “כן, אני בסדר. זה פשוט הרבה לעכל.״
אני יודעת שהיא רוצה שאגיד עוד משהו, שאסביר מדוע החלטתי לצאת
מבית האחוזה המגודר שלה במירטל ביץ׳ שבדרום קרוליינה ולעבור לנכס
קטן ומבודד במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה. אבל אני לא יכולה להסביר
לה למה, כי אין לי סיבה מסוימת. אין לי מושג מדוע הבית הלא יוקרתי
קוסם לי. הוא פשוט קוסם לי, זה הכול.
שפתיה של סטלה נוטות מטה ואני יודעת מה היא עומדת לומר. “אנחנו
תמיד יכולות לסובב את המכונית ולחזור הביתה.״
הביתה.
אומרים שאין כמו בבית, אלא שאני לא זוכרת את הבית, או כל דבר אחר
שקשור אליו.
כשאני מסתכלת במראה, אני לא מזהה את האישה שמחזירה לי מבט
מפני שאני לא יודעת מי אני. במהלך חצי השנה האחרונה אנשים מסביבי
סיפקו לי פירורי מידע בתקווה שאלה יעוררו את זיכרוני, אבל הם רק גרמו
לי להרגיש חלולה עוד יותר. אני אדם זר בעור של מישהי אחרת.
נאמר לי ששמי הוא פייטון ורוניקה ליין. נולדתי בראשון באוקטובר.
אני בת עשרים ושבע. יש לי שני אחים ושתי אחיות, אני השלישית. אני
מנהלת שיווק שאוהבת ספורט מים ולהקשיב למוזיקה קלאסית עם כוס
יין ביד. הצלקת הקטנה מתחת לסנטרי נגרמה כשנפלתי מהסוסה שלי,
סבינה, כשהייתי בת תשע.
ככל הנראה, חייתי חיים מלאים ומספקים, מעוררי קנאה, תודות לדם
הכחול שזורם בעורקיי. ובכל זאת הייתי מוותרת על זה ברגע, על הכול, אם
רק יכולתי לזכור מי אני.
לפני שישה חודשים התעוררתי… התעוררתי מתרדמת ולא זכרתי
אף אחד, שום דבר, כלום. הרופאים סיפרו לי שהייתי מעורבת בתאונה
חזיתית שכמעט גבתה את חיי. מבחוץ נראה שיצאתי ללא פגע, התגלמות
הבריאות, אבל מה שהסתתר מתחת לפני השטח, כמו קרחון שרוב רובו
נחבא במעמקי הים, חולל את מרבית הנזק. המוח שלי הוא דף חלק, כל
רגע מחיי נמחק כליל.
חברים ובני משפחה סיפרו לי שאני אישה טובה, שאני אהובה, אבל אני
פשוט לא מצליחה להיזכר בזה… בכלל.
“תודה, אבל אני צריכה לעשות את זה. נראה לי.״
סטלה מושכת קלות בעגיל אם הפנינה שלה — סימן מובהק שהסירוב
שלי מרגיז אותה. מסרבים לה לעיתים נדירות בלבד. אוגוסטו ליין, בעלה
של סטלה ואבא שלי, יושב בשקט במושב הנהג ומעיף בי מבט פה ושם
מבעד למראה הפנימית. הוא נראה חרד בדיוק כמוני.
זה מטריד, העובדה שאנשים שאני לא מכירה אבל מכירים אותי מנסים
לספר לי את סיפור חיי. בכל פעם שמישהו מתאר זיכרון, אני רואה את
התקווה מבזיקה בעיניו — תקווה שמשהו סוף־סוף יעלה לפני השטח.
אבל זה אף פעם לא קורה.
ימים יגידו אם התקלקלתי ללא תקנה. אפילו הרופאים לא בטוחים.
אז אני יושבת במרצדס הזו בדרך לביתי החדש, מפני ששם חוויתי את
ניצוץ המודעות הראשון שלי מזה חודשים. אני נמשכת למקום, ואני צריכה
לדעת למה.
סטלה אמרה שאני מרגישה ככה מפני שנהגנו לנפוש על שפת האגם
כשהיינו ילדים. יש לה תמונות שמוכיחות את זה. אבל אלה באותה מידה
יכולות להיות תמונות מגלגול אחר, מפני שאני מביטה בהן מבעד לעיניה
של אישה זרה.
כשאוגוסטו פונה שמאלה, הצמחייה העשירה מתעבה והאזור הולך ונראה
מבודד יותר ויותר ככל שאנחנו מתקדמים לאורך הכביש השקט. מירטל
ביץ׳, עיירת הנופש שוקקת החיים, הותירה אותי עם מחלת ים בלתי פוסקת.
העולם זז מהר יותר שם, אבל פה הקצב הנינוח עונה על הצורך שלי בשלווה.
הכביש הרחב סלול באופן לא אחיד, אבל המקומיים לא נראים מוטרדים
במיוחד. בקתות האגם הרעועות, שנראות כאילו הן עומדות שם מאז ומעולם,
קורנות חום ואהבה. השכונה היא התגלמות החיים בקהילה קטנה — פרטית,
שמורה ושקטה.
לאחר שוך הסערה, אני מנגבת עיגול באדים שהצטברו על החלון ומביטה
החוצה, כמעט מצמידה את אפי לזכוכית. ככל שאוגוסטו מתקדם, כך אנחנו
מרוחקים יותר, אבל מי זקוק לציוויליזציה כשהאגם המסתורי מגיח מתוך
הבדידות? אני עוצרת את נשימתי.
ממדיו משמעותיים, כמעט מאיימים, ואי אפשר שלא להביט לתוך
מעמקיו התהומיים ולתהות אילו סודות מסתתרים בו. העצים שמסתעפים
מתוך מימיו והענפים הנמוכים שנוגעים לא נוגעים במים משווים לו אווירה
של בִּיצה.
המכונית מאיטה ואז פונה לתוך כביש גישה תלול. בלי להביט בו, אני
כבר יודעת שזה הבית החדש שלי.
סטלה לוחשת משהו לאוגוסטו, שמסתובב להביט מעבר לכתפו ושפתיו
הצרות מכווצות בקו עקמומי. אני יודעת שהם היו מעדיפים שאתגורר בכל
מקום אחר, אבל זאת לא ההחלטה שלהם. בחצי השנה האחרונה חייתי
על פי הכללים שלהם ואני עדיין לא קרובה לגלות מי הייתי… מי אני. אני
משחררת את החגורה שלי ואוחזת בתיק הגב, להוטה לזנק מהמכונית הזאת.
“פייטון! תשתמשי במטרייה שלך. ובשם אלוהים, תנעלי נעליים!״
אני מתעלמת מבקשותיה של סטלה, מפני שברגע שכף רגלי היחפה
מגיחה מהרכב ודורכת על האדמה הלחה, ריאותיי נמלאות אוויר ואני סוף־
סוף נושמת. ההרגשה שהעיבה עליי דועכת בהדרגתיות, ואני לוקחת רגע
להעריך את כל מה שמקיף אותי.
אני מסתובבת באיטיות, מתפעלת מהשכונה השקטה שלי. פגעי
מזג האוויר אומנם ניכרים בבתים בני שתי הקומות שמעבר לכביש, אבל
הם בכל זאת נראים מטופחים. רובם בגווני לבן בוהק או צהוב חיוור עם
מרפסות לבנות שמקיפות אותם. כיסאות נדנדה עשויים עץ נחים במרפסות
הקדמיות ומאפשרים לשכניי להתפעל מהנוף המושלם. הגינות המטופחות
מלבלבות, כל עלה דשא נמצא במקומו הראוי.
מכוניות קטנות או היברידיות חונות בכל שבילי הגישה מלבד אחד. ברור
לי שהבית המהמם בן שתי הקומות שניצב במרחק כמה בתים ממני שופץ
לאחרונה, אבל החלונות שנוספו לו, שמתנשאים מהרצפה עד לתקרה,
לא גורעים מיופיו בהשוואה לשאר הבתים. אם כבר, אני מתארת לעצמי
שהחללים בתוכו זוהרים תחת אור השמש החזק ומחממים את דייריו כל
ימות השנה.
רכב עצום ושחור עומד בחניה ומתנשא מעל למכוניות הסמוכות. שיחי
הוורדים המלבלבים שעומדים בשורה כמו חיילים במסדר לאורך כביש
הגישה הסלול עומדים בניגוד לאווירה הגברית של הבית.
אני ממשיכה להתמוגג מהאזור כשמבטי מתרומם ואני מתפעלת מצמח
האוויר הנשפך שמעטר את עצי האלון העצומים לאורך הכביש. הגדילים
הכסופים־אפורים מתנועעים קלות ברוח, נתלים כמו לוליינים שמתכוננים
לתרגיל הבא שלהם. האלונים מתקמרים ומיתמרים זה מעל לזה, ואור
השמש חודר מבעדם רק כאשר העלים מיטלטלים בדיוק בזווית הנכונה.
קסם נעלם ממלא את האוויר, וכשאני מסתובבת, המשיכה גוברת
עשרות מונים כשהאגם נגלה לעיניי. תחושת דז'ה וו לא צפויה גואה בי.
תשומת ליבי נודדת אל עץ האלון הגבוה שליד האגם. נדנדת עץ ישנה נעה
קלות ברוח. אבל זה לא מה שלוכד את תשומת ליבי. אני מוקסמת מהסרט
האדום שנקשר לחבל הממורט. הוא נראה כה… מוכר.
“אין לי ספק שהגג יקרוס פנימה ברגע שהרוח תתחזק.״ פסיקתה
הפתאומית של סטלה מהווה הסחת דעת מבורכת.
ביתי הוא בקתת אגם בגוון ירוק זית. הוא אומנם לא המבנה הנאה ביותר
באזור, אבל אני כבר רואה את הפוטנציאל הטמון בו. עם שכבה טרייה של
צבע וקצת תשומת לב ואהבה, מבפנים ומבחוץ, אני יכולה לדמיין את עצמי
בונה לי פה חיים — חיים שאזכור. אני לופתת את רצועות תיק הגב שלי,
קצרת רוח להתחיל במלאכה.
אלא שכל תוכניותיי לצעוד קדימה נעצרות במקום כשנביחה קולנית
לוכדת את מלוא תשומת ליבי, ואחריה משהו מעיף לי את כל הרוח
מהמפרשים. בשל האדמה הרטובה וכפות רגליי היחפות, אני מאבדת
את שיווי המשקל ונופלת על הישבן בגמלוניות. הדשא הסמיך עוצר את
נפילתי, אבל דבר לא מגן עליי מפני הגולדן רטריבר הקופצני שמזנק עליי
ותוקף את פניי בלשון מלאת חיבה.
אני לא יכולה לרסן את צחוקי כשהוא מרתק אותי לקרקע ומכסה אותי
בנשיקות. “היי, חמוד. באת לקבל אותי לשכונה?״ בתגובה, הוא מלקק את
לחיי כאילו אני צעצוע הלעיסה החדש שלו.
אני אוחזת בפרצופו הפרוותי ודוחפת אותו בעדינות כדי שאוכל להתיישב.
הוא מעניק לי חופש, אבל רק מפני שאני מאפשרת לו להתיישב בחיקי.
“אויש, קישטה, יצור גדול ומכוער שכמוך! קישטה!״
אני בעיצומו של גלגול עיניים כשקול שאני יכולה לתאר אך ורק כדבש
סמיך נשמע לפתע ומאבן אותי במקומי.
“יצור? לא יפה מצידך. אֶמפָּייר, בוא הנה, חמוד.״ הכלבלב הקופצני,
הידוע גם כאמפייר, נובח.
הקול הגברי צרוד, רווי הבטחה מענגת, ולפתע נשימתי נעתקת מסיבה
אחרת לגמרי. אני לא יכולה שלא להעיף מבט לשמאלי ולהתפעל מהגבר
הגבוה, המסתורי והנאה שעומד מטרים ספורים ממני. הדבר הראשון שלוכד
את תשומת ליבי הוא צלילותן החודרת של עיניו הכחולות. הניצוצות
האפורים בתהומותיהן מפיחים בהן חיים, מעניקים להן את הכוח לשבות
אחרים ולהפנט אותם כליל — בדיוק כפי שהן עושות לי ברגע זה ממש.
היהירות שלו דועכת לפתע, כשהוא רואה שאני שם וישבני מכוסה בבוץ.
אימא שלי חסמה אותי ממבטו, אבל עכשיו, כשאני חשופה לעיני כול, הוא
משתהה ומביט בי בעניין.
שפתיו המלאות מתעקלות מטה בזווית נוקשה ומבולבלת, וכשהן
נפשקות קלות אני מתארת לעצמי שהן מסוגלות גם ללחוש דברי חנופה
ולבטא שבועות שווא לכל אישה בטווח של מאה קילומטרים מפה. פניו
מסותתות וזוויתיות ולסתו מודגשת. הזיפים שמעטרים את פניו רק
מבליטים את השקע בסנטרו. אפו הסולד מדגיש את הילת היהירות שקורנת
מכתפיו הרחבות כשהוא מביט בעיניי הסקרניות.
שערו החום הבהיר סתור ומסתלסל כלפי מעלה, וקצוות השיער הארוכים
יותר צונחים על פניו בעצלתיים. השיער בצידי ראשו גולח בריסון כך שעוד
יש לו קצת נפח וטקסטורה והוא נראה מטופח, אבל סגנון התספורת ארוך
ופרוע מכדי שאוכל לתארו כקצוץ.
אי אפשר לטעות ולחשוב שהוא שּׂה תמים, תודות למבנה גופו הגדול
והשרירי וחזותו המחוספסת שמשדרת סכנה. כל אלה מעידים עליו שהוא
מגלם את מה שכל ילד רע היה רוצה להיות כשיגדל.
חולצה אפורה הדוקה עם צווארון וי ומכנסי ג׳ינס כחולים קרועים
נצמדים לגופו השרירי. זוג מגפי אופנוענים משלימים את המראה הפראי.
לאחר שבחנתי אותו מכף רגל ועד ראש — פעמיים — אני בולעת את
הגוש שתקוע בגרוני.
אני לא יכולה לדבר כשהוא נועץ בי מבטים בגלוי, אף על פי שאימא שלי
נראית כאילו היא עלולה לחנוק אותו בכל רגע. קולה החד מזכיר לי שאנחנו
בעיצומו של עימות, מצב לא הולם כלל וכלל מאחר שאני בכלל לא יודעת
מה שמו של הזר הנאה.
“לא אכפת לי. קח אותו מפה ברגע זה.״ אפילו אני נרתעת לנוכח עזות
המצח שלה, ומאוכזבת שמישהי במעמדה החברתי לא מתנהגת בנימוס.
הזר כלל לא נראה מוטרד, אלא חולף על פניה בדרכו אליי.
אני מייד מרפה מהקולר של אמפייר, חוששת שבעליו ידרוש ממני
לשחרר את הכלב שלו ויאמר לסטלה ולי להסתלק. אני לא אאשים אותו
אם זה מה שיעשה. אלא שאני מתגוררת פה עכשיו, ויש לי תחושה שגם
הוא גר בסביבה.
אמפייר פונה אליו, מכשכש בזנבו בשמחה, והזר פורע את הפרווה שעל
עורפו. אני בטוחה שהוא יפנה ללכת, עכשיו כשהכלב שלו ברשותו, אבל
אני טועה. הוא ממשיך להתקרב אליי באיטיות בלי לנתק את מבטו ממני.
כשהוא במרחק נגיעה, הוא עוצר. כתפיו הרחבות מסתירות את השמש
אבל אורה מצית את הצל שלו, עוטף אותו בזוהר שמיימי. אני ממצמצת.
עכשיו, כשהוא עומד מולי, אני שמה לב כמה הוא גבוה. עם זאת, יכול
להיות שהוא נראה לי גבוה רק משום שאני עדיין יושבת בבוץ. מזועזעת
לחלוטין, אני מנסה להתרומם, אבל אנחה קלה נפלטת מפי כשהוא מושיט
לי את ידו הגדולה.
אני מרימה אליה מבט ומסתכלת עליו שוב. אני בטוחה שאני נראית כמו
איזו דמות מצוירת, מפני ששפתיו מתעקלות בחיוך קטן כשהוא בוחן אותי.
אני מתעוררת מהטירוף שאחז בי ומניחה את ידי בשלו, כי זה מגוחך. אני
מתנהגת כמו תלמידת תיכון שנשבתה בקסמו של מושא ההידלקות הראשון
שלה. אני אישה בוגרת. לא ייתכן שאאבד את יכולת הדיבור שלי רק משום
שהוא נאה באופן מגוחך. באתי לפה כדי לזכות בעצמאות שלי, וגבר רק
יסבך את תוכניותיי.
התאוריה הזאת מחזיקה מעמד לשלוש שניות בערך, כי בשנייה שידו
נסגרת מסביב לשלי, להבה ניצתת בי ואני בטוחה שחום גופי נוסק. קצות
אוזניי בוערים וכל איבר אחר בגופי בוער בעקבותיהם.
צפצוף חנוק פורץ מפי, ולמרות שקולי חלש, אני יודעת שהוא שמע אותי
טוב מאוד. לחיי צורבות, עובדה שלא מקלה על התופת שמשתוללת בתוכי.
מה הבעיה שלי? אין לי מושג אם ככה בדרך כלל נהגתי להגיב לזרים
נאים, כי אני לא זוכרת. המחשבה הזאת היא הנחמה היחידה שלי — היא
מזכירה לי מה אני עושה פה — ואני מניחה לו לעזור לי לקום. ברגע שאני
נעמדת על רגליי אני מרגישה כאילו צילו מגמד אותי. הוא גבוה. מטר
תשעים, להערכתי. אני מרגישה עדינה ואלגנטית בנוכחותו עם המטר
ושישים הצנועים שלי.
אני מביטה בעיניו המהפנטות ומייד קופאת.
“את מלוכלכת.״
“א־אני מה?״ אני צווחת, בקושי מצליחה להגות את המילים.
“מלוכלכת,״ הוא חוזר על המילה.
פי נפער ורוקד בתנועות אילמות. האם הוא יכול לקרוא את
מחשבותיי? אני נבוכה עד כאב. חום מתגנב במעלה צווארי וחובר
לסומק שצובע את לחיי.
“אני ממש מצטערת —״ אני מכחכחת בגרוני, “לא התכוונתי לנעוץ בך
מבטים. זה ממש לא מנומס מצידי.״
צחוק גרוני בוקע מבין שפתיו המלאות והוא מנענע בראשו. “לא,
התכוונתי לבגדים שלך. הם מלוכלכים.״ כדי להדגיש את דבריו, הוא מניד
בסנטרו לעבר שמלתי המוכתמת.
אני, לעומת זאת, מתפללת ששלולית הבוץ והדשא שבה אני עומדת
תבלע אותי.
אני מעקמת את אפי ומושכת בתנוך האוזן שלי במבוכה. “אה, נכון. טוב,
פאק, זה בכלל לא היה מביך.״
“פייטון! תדברי יפה,״ סטלה גוערת בי, אבל שנינו מתעלמים ממנה.
הוא מייד מרגיע אותי כשהוא בוחר להתעלם מהעובדה שלא רק כפות
הרגליים שלי מטונפות. “היי, פייטון.״ ידינו עדיין שלובות והוא לוחץ את
ידי. המחווה מפנה את תשומת ליבי לכך שאני עדיין אוחזת בידו, ולמרות
שזה ממש לא הולם את המעמד, לא עלה על דעתי לקטוע את החיבור בינינו.
אבל אני בכל זאת שולפת את ידי מאחיזתו בעדינות, ומייד מתגעגעת
לחומה. “שלום. איך קוראים לך?״ גבותיו מתרוממות, אבל אני מתעלמת
מהתגובה המשונה. “אני השכנה החדשה שלך. אם אתה גר פה, כלומר. אל
תדאג, הטירוף שלי לא מידבק.״ אני מעקלת את אגודלי לעבר הבית. “דרך
אגב, יש לי אמנזיה. אז אל תיפגע אם אני אשכח שאי פעם נפגשנו.״
זאת אמורה להיות בדיחה, בדיחה גרועה שנועדה לטהר את האווירה,
אבל כשמצב רוחו מחמיץ מהר יותר מחלב אני יודעת שהוא לא מעריך את
חוש ההומור שלי כהוא זה. לפתע אני תוהה מה בדבריי הפריע לו.
“בוא הנה, אמפייר.״ הוא מסתובב ללא דיחוי וטופח על ירכו, מסמן לכלב
שהגיע הזמן ללכת. “אנחנו לא נפריע לך שוב.״
פי נפער ואני מבולבלת לחלוטין. מה קרה הרגע? “אתה רוצה להישאר
לקפה?״ אין לי מושג מה גרם לי לשאול את זה, לאור העובדה שאין לי קפה
להציע לו — אין לי כלום, למען האמת — אבל אני רוצה שהוא יישאר.
אך כשהוא עונה ב״לא,״ חד ועוזב ברוגז, אני שמחה שהוא לא הסכים
להזמנה שלי מפני שוודאי היינו זוכים למנה הגונה של מבוכה לצד
הקפאין שלנו.
“היה נחמד לפגוש אותך. את שניכם!״ אני קוראת אליו ומסוככת על עיניי
בכף ידי מפני השמש כדי לוודא שאני לא מדמיינת. אבל זה ברור לגמרי. הזר
עוזב במהירות, נואש להימלט ממצב שמן הסתם מסב לו אי־נוחות.
אני מתרוממת על קצות הבהונות בתקווה לראות לאן הוא הולך, אבל
סטלה נעמדת מולי. “יקירתי, בבקשה תשקלי את זה מחדש. את כנראה
תצטרכי חיסון נגד כלבת אחרי המפגש עם חיית הפרא הזאת.״ המחשבה
שאני לא יודעת אם היא מתכוונת לגבר או לכלב שלו מעציבה אותי.
זאת בדיוק הסיבה שאני מוכרחה לעזוב. אני לא יכולה לשאת את המחשבה
שאמשיך להתגורר תחת קורת הגג שלה עוד רגע נוסף. אם בכוונתי לגלות מי
אני, זה בהחלט לא יקרה כשאני אסירה במגדל שלה. “לא, אני עושה את זה.
אני חייבת. שמעת מה דוקטור מרטינז אמר. אני מוכרחה לצאת, לחיות את
חיי ולהיות עצמאית. זה הסיכוי היחיד שלי לזכור מי הייתי.״
סטלה מכווצת את שפתיה, הצורך הבלתי פוסק שלי לקרוא עליה תיגר
לא עושה עליה רושם, ואני תוהה איזה מין אדם הייתי. האם מעולם לא
המריתי את פיה? האם קיבלתי את התנהגותה השיפוטית מפני שקורצנו
מאותו החומר?
אם זה נכון, אז זאת ההזדמנות שלי לפצות על כל חטאי עברי.
“אולי יש לך אמנזיה, אבל אני רואה שהצורך התמידי שלך להתנגד
לי נותר בעינו. את תלמדי מהר מאוד שכל מה שאני עושה נועד להגן
עלייך. בוא, אוגוסטו.״ אבא שלי ממעט במילים. כנראה מפני שאשתו
מדברת בשבילו.
הוא צועד קדימה ומחבק אותי במבוכה. אני עומדת כשזרועותיי
הנוקשות לצידי גופי. אני לא חושבת שהייתי מסוג האנשים שנוהג לחבק.
הוא מרפה ממני בטפיחה חזקה על הגב, ושולח לי מבט שכמו מאחל לי מזל
טוב בהפלגת הבכורה שלי. אני אזדקק למזל. סטלה לא טורחת לומר שלום.
המכונית היקרה שלהם משאירה עשן מאחוריה כשהם מתרחקים
במהירות וחוזרים לחייהם הנוחים, הרחק מהעולם האמיתי. מה הפלא
צל של מישהו אחר
] 18 [
שעדיין אין לי מושג מי אני אחרי שישה חודשים. אני יודעת שלא ראיתי
שום דבר שהם לא רצו שאראה. ההערה של סטלה עוד מהדהדת באוזניי.
“כל מה שאני עושה נועד להגן עלייך.״
מזה זמן מה אני חושדת שהזוג ליין מסתיר סוד אפל ונורא… מפניי,
אבל בעיקר עליי. הוא משתהה בחלל האוויר בכל פעם שאני נכנסת לחדר.
האחים שלי מפחדים להסתכל עליי מחשש שפניהם יסגירו את רגשות
האשם שלהם.
אני מביטה אל המרחק והאגם שוב מהפנט אותי. הוא הסיבה שאני פה.
אני מתעלמת מכל מה שאני לא מצליחה לזכור ומתרכזת בכל מה שאני
יכולה — בדבר היחיד שאני יכולה לזכור, בעצם. לא סיפרתי לאף אחד על
הזיכרון הזה, כי איך אפשר לתאר משהו כה חסר היגיון?
תחושת חוסר אונים מוכרת מציפה אותי ואני שוקעת כמו אבן כבדה אל
המעמקים האין־סופיים. אני לא יכולה לנשום. אני כבר לא נלחמת בהרגשה
הזאת כי היא הפכה לחלק ממי שאני.
אני נשנקת, נאבקת לפרוץ את פני המים, אבל לפתע אני לא יכולה
לשחות. ככל שאני דוחקת בעצמי יותר, כך אני שוקעת עמוק יותר. אזיקים
בלתי נראים מקיפים את קרסוליי, מושכים אותי מטה. מים עכורים ממלאים
את ריאותיי ועד מהרה טעמם ממלא את פי. אני מפסיקה להיאבק ונכנעת…
נכנעת למוות.
חזי עולה ויורד כשאני לופתת את גרוני, נואשת לנשום. נדרשים לי
כמה רגעים, אבל בסופו של דבר אני מסדירה את נשימתי ושבה אל ההווה.
טעם הלוואי של המים המלוכלכים עוד משתהה על לשוני. אורב באוויר.
השערות על עורפי סומרות כי אני יודעת… אני יודעת שהתשובות שאני
מחפשת קבורות בקרקעית האגם. זאת הסיבה שאני פה. הזיכרון הזה הוא
לא שלי… אלא של משהו שראיתי.
אז אני תוהה איך ארגיש אם אזכור… אם אזכור מי הייתי, אבל מעבר
לכך, אם אזכור מה עשיתי.

מידע נוסף על "צל של מישהו אחר"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 352 עמודים
  • תאריך הוצאה ינואר 23
  • תרגום תם פררו
  • מק״ט 1391923343

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן