ראיוט האוס

5/5

ספר מודפס

Original price was: ₪ 98.00.Current price is: ₪ 54.00.

אולי הבחורים ששולטים באקדמיית וולף הול – התיכון הבינלאומי היוקרתי ביותר באמריקה – עשירים כמו אלים, אבל הם בפשיטת רגל מוסרית.

מבחינתם אני פולשת בלתי רצויה, גורם מטריד, והם נחושים להפוך את חיי לגיהינום.

כשעיניו של רן ג'קובי פוגשות את התלמידה החדשה בתיכון, הוא רואה רק טרף קל. בחורה צעירה ושקטה עם לוח מטרה על גבה.

אבל הוא לא יודע כלום על השלדים מהעבר שלי.

לא על המוות המסתורי של אימא שלי או על הדרך המזוויעה שבה אבי המטורף גידל אותי.

וגם אין לו מושג כמה רחוק אני – אלודי סטילווטר השברירית והתמימה – אהיה מוכנה ללכת כדי לרסק את הבריון החייתי שחולם לשבור אותי קודם.

הוא כמו זאב האורב ביערות שמקיפים את בית הספר החדש שלי.

אבל אין לו מושג…

שטורפים מפחידים הרבה יותר מחכים שם באפלה.

***

סופרת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי קאלי הארט מביאה עולם חדש, מסתורי ומענג, שבו אפילו ללבבות מושחתים יש סיכוי לגאולה.

ראיוט האוס הוא ספר יחיד ובעל סוף סגור בסדרת הבחורים של ראיוט. הספרים הבאים בסדרה הם על דמויות אחרות.

אזהרה: ספר זה מכיל תוכן אפלולי ועלול לעורר טריגרים אצל קוראים מסוימים. מומלץ לקריאה מגיל 17+.

דבר עורכת האתר:

ספר עתיר דרמה אלימה, מבהילה וסוחפת.

רומנטיקה כובשת ומסקרנת.

פרולוג

אני לא יכולה לזוז.
אפילו לא סנטימטר.
ריח הריקבון הנורא שעולה מהחורים הקטנטנים שמול פניי מעורר בי בחילה. כבר הקאתי ארבע פעמים — אני לא יודעת כמה זמן עבר — אבל זה אפילו לא החלק הכי גרוע בסיוט הזה.
החלק הכי גרוע הוא האימה שממלאת אותי כי אני לא יודעת מתי הוא יחזור.
לילה הופך ליום, שהופך ללילה, שהופך ליום.
ברכיי, ירכיי וכתפיי צורבות מכאב. הן מרותקות וחסרות תנועה כי הדם לא זורם אליהן.
אני חושבת שאני עלולה למות.
המוות יהיה עדיף על זה.
אבל אני לא מתה. אני ממשיכה לנשום, המחשבות שלי הולכות ומתערפלות עד שהן הופכות לרעש בלתי מובן.
וכל מה שאני יכולה לעשות זה לכרוע כאן.
כל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות.

1

אלודי

מזל שחשוך.
אין דבר יותר גרוע מאשר להגיע לבית ספר חדש לאור היום.
הלינקולן הארוכה מזדעזעת כשאחד הגלגלים פוגש סדק בכביש, וגל של אימה שוטף אותי — תגובה מיידית ומצערת לשנתיים האחרונות שבהן חייתי באזור מלחמה. ולא, אני לא מתכוונת לעובדה שבבית הקודם שלי בישראל הרגשתי הרבה פעמים שאני באזור מלחמה. אני מתכוונת לזה שגרתי בבית אחד עם אבא שלי, קולונל סטילווטר, שהדרך שלו להירגע בסופי שבוע הייתה להשאיר לי סימנים שחורים וכחולים באימוני קרב המגע שלנו.
אני עדיין מתכווצת כשאני שומעת מישהו מכחכח בגרון בנימוס. כשאבא'לה מכחכח בגרון, זה בדרך כלל אומר שאני עומדת לספוג השפלה מידיו. או מבוכה מסוג כלשהו. או שתיהן.
״נראה שהשאירו את האורות דולקים בשבילך, מיס אלודי,״ אומר הנהג מבעד למחיצת הפרטיות המוּרדת. זה הדבר הראשון שהוא ממלמל אליי מאז שאסף אותי בשדה התעופה, הכניס אותי אל המושב האחורי של המכונית המפלצתית השחורה והמבריקה ויצא לדרך צפונה, אל העיירה מאונטן לייקס, ניו המפשייר.
מולנו מתנשא בניין, כמו זקיף גאה ומבשר רעות שמגיח מתוך האפלה, ובקצהו צריחים חדים וגבוהים. הוא נראה כאילו יצא מתוך רומן משרתות ויקטוריאני. אני נמנעת מלנעוץ מבט ארוך מדי במבנה המפואר. בהיתי כל כך הרבה בעלון המידע שקולונל סטילווטר דחף לידיי כשהודיע לי באגביות שאני עוברת לארצות הברית בלעדיו, כך שבניין האקדמיה כבר נצרב בזיכרוני לפרטי פרטים.
מגרשי טניס.
בריכת שחייה.
סטודיו לסיף.
מועדון דיבייט.
ספרייה שנחנכה בידי ג'ורג' וושינגטון עצמו בשנת 1793.
הכול נראה נהדר בדפוס. בני משפחת סטילווטר לא מתפשרים על איכות, כך אמר אבא שלי בקול נוקשה והשליך את המזוודה הקטנה הבודדת שלי אל תא המטען של המונית שהרחיקה אותי מחיי בתל אביב. אבל אני ראיתי מעבר לבניינים המפוארים ולציפוי המבריק שזעק כסף ישן. המקום הזה הוא לא בית ספר רגיל לילדים רגילים. זה בית סוהר שמתחזה למקום לימוד, מקום שאליו קציני צבא עם אפס עניין בילדים שלהם זורקים אותם בלי שום היסוס, בידיעה שישגיחו עליהם במשמעת צבאית כמעט.
ווּלף הוֹל. היכל הזאבים.
אלוהים.
אפילו השם שלו נשמע כאילו זה בית סוהר מזוין.
מבחינה נפשית אני נסוגה לאחור, מתנתקת מהמקום עוד ועוד עם כל שנייה שחולפת. כשהמכונית נעצרת מול מדרגות השיש המעוגלות שמובילות אל הכניסה המאיימת לאקדמיה, אני חוזרת שוב אל הכביש שמאחוריי, במרחק חמישה קילומטרים, בורחת מהמציאות החדשה. לפחות שם הייתי רוצה להיות, אם היה לי איזשהו מרחב בחירה.
לא הייתי ממש מקובלת בתל אביב, אבל היו לי חברים. עדן, איילה וליווי אפילו לא יודעים שאני כבר לא לומדת בבית הספר שלהם, ויגלו את זה רק בעוד עשרים וארבע שעות. כבר מאוחר מדי בשביל שהם יבואו להציל אותי מהגורל שנקבע לי. ידעתי שאני מקרה אבוד עוד לפני שגלגלי המטוס הצבאי עזבו את הקרקע בישראל.
מנוע המכונית נכבה בפתאומיות ומשתררת דממה מביכה ועוינת שגורמת לאוזניי לצלצל. בסופו של דבר אני קולטת שהנהג מחכה שאצא. ״אז אני אוציא את התיקים שלי?״
אני לא רוצה להיות כאן.
ואני ממש לא אמורה להוציא בעצמי את התיקים שלי מתא המטען של המכונית.
בחיים לא הייתי מלשינה על הנהג, זה פשוט עלוב, אבל אבא שלי היה משתולל אם היה מגלה שהבחור שהוא שכר ללוות אותי לבית הספר לא ביצע את עבודתו כראוי כשהגענו ליעד המאיים. כנראה גם הבחור מבין את זה, כי הוא מזיז את התחת בחוסר רצון, ניגש אל תא המטען ושומט את התיקים שלי על המדרכה הצרה שמול וולף הול.
אחר כך יש לו חוצפה לחכות לטיפ, שאותו הוא לא יקבל בחיים. איזה מין בן אדם מסייע בהרס החיים של מישהו אחר, ואז מצפה לתודה ולשטר של מאה דולר בתמורה לטרחה שלו? אני מרגישה כמו מכל דלק שעומד להתלקח כשאני חוטפת את התיקים שלי ועולה במדרגות אל דלתות עץ האלון המפחידות של וולף הול. השיש שחוק וחלק מאלפי הרגליים שעלו וירדו במדרגות האלה לאורך השנים, אבל כרגע אני עצבנית מכדי ליהנות מהתחושה הנעימה והמספקת שלו תחת כפות רגליי.
הנהג כבר מקיף את הכיכר שמול בית הספר כשאני מגיעה למדרגה העליונה. יש בי צד שרוצה לזרוק את התיקים ולרוץ אחריו. הוא לא אחד העובדים הקבועים של קולונל סטילווטר, הוא בחור מהסוכנות, כך שהוא לא חייב לו כלום. אם הייתי מציעה לו אלפיים דולר אולי הוא היה משתכנע לקחת אותי למדינה אחרת, הרחק מעיניו החטטניות של אבא שלי. אבל הגאווה שלי לא תאפשר לי להתחנן. אחרי הכול, אני בת למשפחת סטילווטר. הגאווה היא התכונה הכי מפורסמת שלנו.
אמצעי הבריחה היחיד שלי מתרחק בכביש הגישה, משאיר אותי מול שני מקושי פליז כבדים שקבועים בדלתות שמולי. המקוש שמשמאל הוא גרגוֹיְל מכוער שמחזיק טבעת מצופה בפיו המוטה כלפי מטה. המקוש מימין זהה כמעט, פרט לעובדה שהפה שלו מוטה כלפי מעלה בחיוך צידי רחב שמצמרר אותי עד לעצמות.
״יש לך את זה ביותר קריפי?״ אני ממלמלת ואוחזת במקוש השמאלי. הגרגויל העצוב הוא ממש לא משהו שנעים להסתכל עליו, אבל לפחות הוא לא נראה כאילו הוא עומד לזנק ממקומו ולזלול את הנשמה המזוינת שלי. צליל אדיר מהדהד מצידה השני של הדלת כשהמקוש מתנגש בדלת העץ, ואני מבחינה באירוניה שהצליל נשמע ממש כמו פטיש של שופט שגוזר את דינו של פושע.
״לא צריך לדפוק. פתוח.״
פאק.
הלב שלי כמעט נופל לתחתונים.
אני מסתובבת במהירות וכמעט מתמוטטת, סוקרת את החושך ומחפשת את הדובר שכמעט גרם לי לחרבן במכנסיים. עוברים כמה רגעים עד שאני מבחינה בדמות בין הצללים, נשענת על אדנית אבן לבנה מימין, תודות להבהוב גחלת זעירה — כנראה קצה של סיגריה בוערת.
״פאק, לא ידעתי שיש כאן מישהו.״ אני מניחה יד על החזה, כאילו אצליח להאט את קצב ליבי המפרפר.
״שמתי לב,״ מרעים הקול העמוק. וזה אכן קול עמוק. קול של גבר שעישן לא מעט חפיסות סיגריות בחייו. הוא נשמע כמו גנב מכוניות או כמו מהמר בסמטאות אחוריות. קצה הסיגריה שלו בוער שוב כשהוא שואף, מאיר לרגע את מבנה פניו, ואני מספיקה לראות הרבה ברגע הקצר.
הטי־שירט השחורה שלו גדולה עליו לפחות בחמש מידות. הוא הרבה יותר צעיר ממה שחשבתי. במקום מרצה ממורמר ועייף בז'קט אכול עש עם טלאים במרפקים, אני רואה בחור צעיר. נראה לי שהוא בגילי. כנראה הוא לומד כאן בוולף הול. שערו הכהה מכסה את עיניו והגבות הכהות שלו מכווצות במבט זועף.
מהנקודה שבה אני עומדת בראש המדרגות אני רואה אותו רק מהפרופיל, אבל אפו ישר, הלסת שלו חזקה, היציבה שלו מלכותית ועצלה, ואני מבינה בדיוק מי הוא עוד לפני שאני מגלה מה שמו.
הוא אחד מאלה.
אחד מהילדים השחצנים האלה, שבטוחים שהם כל כך מגניבים, ושכפית של כסף תקועה להם עמוק בתחת.
זה חלק מהעניין כשאת בת של איש צבא. את מוקפת בילדים פריווילגים ומפונקים עד העצם על בסיס יומיומי. ואת לומדת לזהות את הגרועים שבהם ממרחק של קילומטרים.
״אני מבינה שאני צריכה לדבר עם מישהו בקבלה?״ אני שואלת. עדיף שזה יהיה קצר ולעניין. מקצועי ככל האפשר.
הבחור מנענע בראשו, מנקה פירור טבק מקצה הלשון ומעיף אותו על החצץ לרגליו. ״אני מוניתי לתפקיד יושב ראש הוועדה לקבלת התלמידה החדשה. איזו סיבה אחרת יש לי לשבת כאן בחושך המזוין?״
גבירותיי ורבותיי, יש לנו כאן בחור עם גישה מחורבנת. איזה כיף. אני משלבת את הזרועות על החזה, יורדת במדרגות באיטיות ומשאירה את התיקים ליד הדלת. כשאני מגיעה אליו, אני שמה לב שהוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות. אף על פי שהוא יושב כפוף על קצה האדנית, ברגליים פשוטות לפנים, הוא עדיין גבוה ממני בצורה ניכרת, ואני עומדת זקופה. ״כי אתה מעשן כמו קטר ואתה לא רוצה שיתפסו אותך?״
הוא מאפר ומחייך חיוך לגלגני וקר. הכול בו קר, מהניצוץ הקפוא בעיניו הירוקות הבורקות, עד להטיית ראשו לאחור כשהוא מתבונן בי כמו שנמר מתבונן באיילה. אין ספק שהוא נוטר לי טינה כי נאלץ לחכות כאן ולגלם את תפקיד המארח האדיב של וולף הול, אבל היי… לא ביקשתי ממנו שיהיה המדריך שלי. לא ביקשתי ממנו שום דבר בכלל.
״אז תראה לי איפה החדר שלי ואני אשחרר אותך,״ אני אומרת לו בקול חסר כל רגש.
הוא צוחק. הצחוק שלו לא נשמע ידידותי. אני מניחה שכבר יצא לו לצחוק על הרבה מאוד אנשים, ושכל אחד מהם הרגיש שנעצו בו כידון. ״תשחררי אותי?״ הוא חוזר על המילים שלי. ״עמדי נוח, חיילת. למה יש לי הרגשה שההורים המזוינים שלנו היו החברים הכי טובים?״
בתי הספר האלה לא תמיד מלאים בילדים של אנשי צבא. גם בנקאי השקעות, עורכי דין, דיפלומטים ופוליטיקאים מאפסנים את הילדים שלהם במקומות כמו וולף הול. לפעמים גם רופאים דאגנים או עובדי סיוע, שחושבים שחשוב יותר לדאוג לילדים של אחרים מאשר לילדים שלהם־עצמם. התלמידים במקומות כאלה מגיעים מרקע מגוון, אבל חלק גדול מהם ילדים של אנשי צבא.
״תקשיב, בדיוק ירדתי מטיסה ארוכה, ולא כזאת שיש בה ארוחות או שירותים נקיים. אני צריכה מקלחת ואני צריכה מיטה. אתה יכול פשוט להגיד לי לאן אני צריכה ללכת, ככה שנמשיך את הזיוני־מוח האלה בפעם אחרת?״
הבחור לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה ופולט את העשן מהאף. כשהוא זורק את הבדל הבוער אל שיחי הוורדים במרחק שלושה מטרים ממנו, אני שמה לב שיש לו לק שחור מתקלף על הציפורניים. מוזר. החולצה שלו שחורה והוא נראה בעייתי בטירוף, אבל לא נראה לי שהוא פאנקיסט או משהו בסגנון. הוא נועל נעליים גבוהות וחומות מעור איטלקי, והחגורה שלו נראית כאילו עלתה יותר מכל הבגדים שאני לובשת.
״תיכנסי. המדרגות משמאל. קומה רביעית. את ב-416. בהצלחה עם החימום,״ הוא אומר ונעמד על רגליו. הוא מסתלק בלי להעיף בי מבט נוסף, אבל לא נכנס אל הבניין. הוא פונה אל שביל הגישה ומתרחק מבית הספר עם ידיים בכיסים.
״היי! לאן אתה הולך בדיוק?״ מכעיס אותי שאני קוראת אחריו, אבל אני חייבת לדעת. אני כל כך מקנאה בו שהוא יכול פשוט ללכת, ולכן אני נושכת את הלשון כדי לא לשאול אם אני יכולה לבוא איתו.
״הא! כאילו אני גר במקום הזה,״ הוא זורק מעבר לכתף. ״אה, ואל תדאגי, ילדה חדשה. אנחנו לא צריכים להמשיך את הזיוני־מוח האלה בפעם אחרת. תורידי את הראש, אל תיתקעי לאנשים בדרך, ויהיה לך סיכוי לשרוד בחור המסריח הזה.״
אולי זה בגלל העייפות שלי, ואולי מפני שאני כבר שונאת את וולף הול, אבל המילים שלו בהחלט נשמעות כמו איום.

מידע נוסף על "ראיוט האוס"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 461 עמודים
  • תאריך הוצאה ספטמבר 2022
  • תרגום ענבל מלכה
  • מק״ט 1391923286

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן