שישה קיצים להתאהב

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 104.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 50.00.

טרופים:

פייק דייטינג. זוגיות כפויה. מיטה אחת. מצחיק ומשעשע. רומן קיץ. סיפור אהבה.

מאז שאחותה הצעירה הודיעה על אירוסיה, הרפר ויליאמס מפחדת מהחתונה.

מה שאמור להיות אירוע משמח ושטוף שמש, צפוי להיות מלא ברגעים מביכים.

מערכת היחסים המתוחה של הרפר עם אחותה ומיקום החתונה – אגם במיין, שרווי בזיכרונות כואבים של אביהן המנוח – מעצימים את החשש.

 

ואז להפתעתה, הרפר נתקלת במקרה בדרו הליפקס – הנער שבו הייתה מאוהבת בתיכון, שכיום הפך לגבר הורס ולגביע הזהב של עולם ההוקי. מה שמפתיע לא פחות הוא ההצעה שלו להיות הדייט שלה לחתונה.

 

היא מצפה ממנו לבטל. הוא מגיע.

היא זהירה, אבל מוחצנת.

הוא קליל, אבל ממוקד.

 

הם בקושי מכירים זה את זה, עד ששבוע אחד של סודות משותפים, של העמדת פנים שהם זוג ושל שינה באותה מיטה, משנים הכול.

***

שישה קיצים להתאהב הוא רומן קיץ כובש. דרו וקלייר לא מחפשים זוגיות ובטח לא נועדו לחיות יחד "באושר ועושר עד עצם היום הזה". אבל כשמדובר באהבה? אין שליטה. וברגע שמתחילים, אי אפשר להפסיק. ולפעמים… נדרשים שישה קיצים.

 

 

הרפר

גשם מחליק על השמשה בזרם קבוע והופך את הבית שאני חונה מולו לכתם צהוב ומטושטש. גם מבעד לשמשה המעורפלת אני יכולה לדמיין בצורה מושלמת את הבית בימי הקיץ.

תריסים לבנים. מעקה עקום. נדנדה במרפסת הקדמית.

אותה נוסטלגיה מרירה־מתוקה שחשים כשנתקלים בכל דבר שקשור לדברים האהובים מהילדות.

תחושה שהיא גם מוכרת וגם מרגיעה. וגם עצובה. זה להביט לאחור בפיסת זמן שנעצרה ושלעולם לא תקבלי בחזרה,  ולהיתקל בהבנה הלא נעימה שלא הערכת את הדברים הפשוטים כשהיית צריכה. ולכך נוספת הידיעה שכל דבר שציפית לו, כמו בגרות ועצמאות, הוא לא זוהר או מספק כמו שחשבת שיהיה.

המגבים זזים, מפנים את המים שמצטברים על השמשה. במשך כמה שניות, כל פרט בחזית הבית ברור: הצבע הצהוב, שורה מסודרת של פרחי הורטנזיה כחולים, מוארים בפנסי המכונית.

הבית נראה ידידותי ועליז.

מקום מפלט מסביר פנים.

הוכחה שמה שרואים עשוי להיות מטעה.

אני מסובבת את המפתח ומכבה את המנוע. אחד היתרונות של החיים במנהטן הוא הקלות שבה אפשר להתנייד בעיר ללא מכונית. הג׳יפ הענתיקה שלי בקושי יוצא בכלל מהחניון, אבל פועל בצורה מהימנה כשהוא כן, אז אין לי סיבה להחליף אותו במכונית חדשה שאפשר להתניע בלחיצת כפתור פשוטה. לא שהייתי נוטשת את הג׳יפ הזה גם אילו הוא היה מפסיק לנסוע.

שיני ברזל ננעצות בכף ידי כשאני אוחזת בחוזקה במפתח, שואפת לתוכי שאיפת אוויר עמוקה ופותחת את הדלת. לחות רטובה מחלחלת מייד פנימה.

המגבים קופאים באמצע השמשה. במשך כמה שניות אני שוקלת להתניע שוב את המכונית ולכבות את המנוע כשיחזרו למקום הנכון, אבל מחליטה שזה לא שווה את המאמץ הנוסף. זאת תהיה סתם טקטיקת השהיה.

שערי נספג בגשם כשאני יוצאת מהמכונית לשביל הגישה המרוצף בצדפים. השיער שלי נדבק לרקות כשמים מתחילים לזלוג במורד הפנים שלי ועל זרועותיי החשופות.

הגשם הקריר נעים.

מטהר.

מקרקע.

אני שואפת עמוקות, מנסה למלא את הריאות בניחוחהּ של פורט הייבן ,מיין.  זהו ריח מלנכולי.  ימי שמש ולילות סוערים.  פלירטוטים קלילים ואהבות נכזבות. שמחה ושיברון לב. הכול מתערבב בניחוח אורן וחמצן טהור.

נהמת רעם נשמעת מרחוק.

תמיד אהבתי סערות, בייחוד בקיץ .

יש בהן אנרגיה.

עוצמה.

אינטנסיביות.

כל השלוש האלה נעדרות מחיי. בזמן האחרון יש רק חרדה ומונוטוניות.

במקום ללכת אל הבית,  או לפרוק את שני התיקים שהכנסתי לג׳יפ מאחורה, אני מתחילה לפסוע לאורך המדרכה. צדפות מתפצפצות מתחת לסניקרס שלי כשאני מקיפה את השלוליות המפוזרות על שביל הגישה.ּפּורט הייבן היא עיירה קטנטנה.  כשהייתי ילדה,  הייתי מגיעה לכאן מפרבר מודרני בקונטיקט. תמיד הרגשתי שזה מקום עם המון אופי.

כל בית שאני חולפת על פניו שונה. זו לא שורה אינסופית של בתים קולוניאליים זהים. אני מופתעת מהעובדה שהרבה בתים כלל לא השתנו מכפי שנשמרו בזיכרונות הנעורים שלי.

הקוטג׳ של משפחת מק׳נאלי, במרחק שלושה בתים, עדיין צבוע באדום מזעזע. הוא בולט כמו תפוח מבהיק על רקע השמיים האפורים הסוערים .מעבר לרחוב, שלושה זוגות אופניים נשענים על גדר שמפרידה בין החצר הקדמית של משפחת גארט למדרכה. אני לא רואה מנעולים — סימן נוסף לכך שעזבתי מאחוריי את המולת העיר.

אני דוחפת את הידיים לכיסים הקדמיים של הג׳ינס הקצרים, מתכווצת מהחיכוך הלא נוח של בד ג׳ינס לח על מפרקי האצבעות שלי. אבל המגע מקרקע אותי אל ההווה,  ולכך קיוויתי.  הביקור הזה אמור להניע אותי קדימה, לא לזיכרונות מהעבר.

אבל עצם החזרה לפורט הייבן הופכת את זה לכמעט בלתי אפשרי .היא מחזירה אותי לתקופה שנראתה כמעט מושלמת, אבל הייתה לא יותר מאשליה יפה.

פעם זה היה המקום האהוב עליי ביותר בעולם. האינטימיות והאושר עדיין כאן. הם פשוט מכוסים ברגשות אפלים יותר, שקל מדי לטבוע בהם .

סערה דומה לזו שגועשת בשמיים מעליי.

אולי פורט הייבן לא השתנתה בעשור האחרון.

אבל אני השתניתי.

לפסוע לאורך הרחוב השקט והשלֵו זה כמו לתלוש פלסטר כדי לבחון את הפצע שמתחתיו. שלי אמור להיראות כמו צלקת שהגלידה. אבל עכשיו שאני מציצה בה, היא עדיין נראית ורודה וכואבת.

הזמן מרפא רק אם אתה מכיר בכך שהוא עובר.

לאבל אין כמות מוגדרת.

הקצה של שדרות אשלנד מתמזג עם רחוב מיין בעל השם הלא מקורי — מרכז העיר הקטן של פורט הייבן.

היעד שלי נמצא ממש בפינה.  אורות הנאון מאירים מבעד לגשם ולחושך כמו מגדלור. הסופרמרקט ״מיין סטריט מרקט״ הוא מרכז העיירה כשהדלתות האוטומטיות נפתחות,  מתגנבים למוחי זיכרונות על קניית ארטיקים כדי לאכול על שפת האגם ולחמניות לנקניקיות לברביקיו. זמנים שמחים ופשוטים יותר.

אור מסנוור וריח חריף של חומרי ניקוי מקבלים את פניי כשנעלי הספורט הרטובות שלי חורקות על רצפת הלינולאום.

חנות המכולת היחידה של פורט הייבן לא שינתה את סידור המעברים מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. הירקות והפירות נמצאים בחזית, ומשב של מזגן חזק מדי גורם לעורי לסמור. דלפק האטליז ממוקם ממש במרכז ,מציג בעיקר נתחי דגים ופולט גרגור מתמשך מבריכת הלובסטרים.  כל בקבוקי האלכוהול מסודרים ליד הקיר המרוחק ביותר, וצריך לחצות את כל החנות כדי להגיע אליו.

אני אוספת כמה פירות ליים מסלסילת פירות הדר ירוקים שממוקמת ליד הבננות,  ואז ניגשת למעבר עם החטיפים.  אחרי התלבטות קצרה בין חטיפי גבינה לצ׳יפס,  אני בוחרת בשקית צ׳יפס בטעם מלח וחומץ ,שישמשו ארוחת ערב מאוחרת. ואז אני ניגשת לחלק האחורי של החנות ובוחרת במהירות.

אני לוקחת בקבוק טקילה זולה וניגשת לקופת האקספרס,  הקופה היחידה הפתוחה. החנות כמעט ריקה, מה שלא ממש מפתיע. רוב תושבי פורט הייבן כבר לא עורכים קניות בשעות האלה, ובתקופה הזאת באוגוסט כבר אין הרבה תיירים בעיירה. לפניי בתור יש רק גבר אחד.

מים מטפטפים מבגדיי הרטובים כשאני חושבת על הלק הוורוד המתקלף שעל ציפורני רגליי ומחכה שהלקוח שלפניי ישלם. אין לי ספק שלאימא שלי ולאחותי אמיליה יהיה מה להגיד על מצב הפדיקור שלי.

אני מעדיפה לסבול הערות על ציפורניים לא מטופחות, מאשר שהן יראו מעבר להופעה החיצונית שלי. זאת תמיד הייתה האסטרטגיה שלי כשהייתי צריכה לתקשר עם המשפחה שלי. ככל שאני מדגישה יותר את השוני בינינו — את החסרונות שלי — כך השיחות בינינו מתורבתות יותר. ככל שיש יותר נושאים שטחיים לשוחח עליהם, כך סביר פחות שיעלו נושאים כואבים.

לק מתקלף זה כלום לעומת העובדה שאין לי בן זוג לחתונה, או שבחרתי בקריירה מאכזבת.

אני בת עשרים ושבע. המשפחה שלי כבר מזמן לא צריכה להכתיב לי את הבחירות שלי. ואני יודעת שההערות שלהן נובעות מאהבה, אבל הן עטופות בשכבה עבה של שיפוטיות וייאוש.  אימא שלי מציינת לאילו מהחברות שלה יש בנים רווקים, ואחותי מספרת לי שרבים מחבריה לשעבר ללימודי משפטים הם באמצע או סוף שנות העשרים שלהם. מעניין אותי לצאת עם בנקאי השקעות וללמוד בבית ספר למשפטים כמו שמעניין אותי לצאת בידיים ריקות מהחנות הזאת.

כלומר, אפס עניין.

הטלפון שלי מתחיל לרטוט בכיס האחורי של הג׳ינס. אני מנחשת שזאת אוליביה, חברתי הטובה ביותר ושותפתי לדירה. אף אחד אחר לא יתקשר אליי בשעה מאוחרת כל כך. היא אחות טיפול נמרץ עם לוח זמנים צפוף ,שאני לא מצליחה לעקוב אחריו למרות שאנחנו גרות יחד.

אני מגששת אחר הטלפון שלי ומפילה תוך כדי ליים אחד. הפרי הירוק מתגלגל הרחק ממני באיטיות, כאילו הוא מתגרה בי בעצם הסתלקותו.

“שיט,״ אני ממלמלת.

אני לא יכולה להתכופף בלי להפיל את הצ׳יפס או את הטקילה — סחורה יקרה שאני לא מוכנה להיפרד ממנה. אז אני מתעלמת מהטלפון המצלצל ומתקרבת לקופה, עוצרת ליד הבחור שמשום מה לוקח לו המון זמן לשלםעל המצרכים שכבר נסרקו ונארזו.

“זה יהיה בסדר אם אני פשוט —״

אני מתכוונת לבקש מהקופאי להניח את המצרכים על המסוע הריק .אבל מסיבה לא ידועה, באמצע השאלה אני מחליטה להעיף מבט בבחור שמעכב את התור.

ואולי זאת לא סיבה לא ידועה.

אולי זאת תזכורת לדחפים שנאבקתי בהם בגיל שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, חמש־ עשרה, שש־עשרה ושבע־עשרה, כשהוא גר בבית השכן.

הייתי עקשנית כמו היום, ונחושה לא להיות הקלישאה שמאוהבת בנער החתיך שכל הבנות דלוקות עליו. הנער שיצא כל בוקר לריצה בלי חולצה .

הנער שהיה מעוניין באחותי הצעירה ולא בי.

דרו הליפקס מחייך אליי מתחת לשולי כובע הבייסבול החבוט שלו ,וליבי המטופש מחסיר כמה פעימות. אני מניחה שהתנגשות של נוסטלגיה והורמונים יכולה ליצור פרפורי לב. הגרון שלי מתייבש וכפות הידיים שלי מתחילות להזיע.

אני בולעת את הרוק במאמץ ופתאום מודעת מאוד למראה המרושל שלי. טי־שירט דהויה שבטח שקופה עכשיו, כשהיא ספוגה במים, נעלי ספורט בוציות ושיער רטוב. מעולם לא דמיינתי איך יהיה לפגוש את דרו בתור מבוגרת, אבל התרחיש האידיאלי לא אמור להיראות ככה — כשאני מחזיקה בקבוק אלכוהול זול ונוטפת מים כאילו הרגע התקלחתי עם בגדים.

אם כי אני משתדלת שלא, אני מרגישה נבוכה בגלל איך שאני נראית ,כשמים ממשיכים לנזול על פניי כמו עקבות של דמעות. אם הידיים שלי לא היו מלאות באלכוהול וג׳אנק פוד, הייתי מנסה לשפר את ההופעה שלי .

אבל סביר להניח שעכשיו זה כבר אבוד.

“היי,״ הוא אומר. “זוכרת אותי?״

עם בחור אחר הייתי מעמידה פני טיפשה.  מכנה את זה מפגן כוח נרקיסיסטי. דרך לגרום לי ללטף לו את האגו. להסתכל עליו ולהודות שאני יודעת מי הוא. להודות שגם אחרי עשר שנים אני עדיין זוכרת יותר מדי פרטים, כולל הרגע החפוז ההוא שחלקנו פעם. להודות שאני מודעת לכך שהוא ספורטאי מפורסם שמככב על שערי מגזינים ומרוויח מיליונים.

הוא מתייחס לשתיקה ההמומה שלי כסימן לכך שאני לא זוכרת אותו .

“דרו. דרו הליפקס. ההורים שלי הם הבעלים של הבית שלידכם.״אני מהנהנת אוטומטית, תנועה חדה ולא נוחה. אני נוקשה מהפתעה .לא ציפיתי לפגוש אותו כאן. לא ציפיתי לפגוש אותו בכלל. ובוודאי שלא ציפיתי שהוא יזהה אותי .

אני מכחכחת בגרון יבש. “כן, אני זוכרת.״

דרו היה בן שבע־עשרה בפעם האחרונה שראיתי אותו פנים אל פנים. גם אילו לא הייתי מחפשת את שמו וקוראת כמה כתבות עליו במהלך השנים )בדרך כלל אחרי משקה אחד יותר מדי(, הייתי מזהה אותו. השיער שלו בצבע בלונדיני כהה שהיה פעם פרוע, ועכשיו ארוך מספיק רק כדי להעביר בו את האצבעות. השיער הקצר יותר מדגיש את תווי הפנים שלו, שהפכו חדים ומסותתים. כולו גבר, כבר לא נער.

עיניו לא השתנו בכלל — הן מהפנטות וירוקות. הן מצליחות למשוך אותי אליו כמו בעבר.

הוא חתיך בצורה איומה, כמו שאוליביה אומרת.

אני מכחכחת בגרון שוב, במעין ניסיון מהיר להתעשת. “אתה די מפורסם ,אתה יודע.״

אני אומרת את זה כמבחן, תוהה כמה נשאר — אחרי שנים של תהילה והערצה — מהבחור שפעם היה מתפתל מול מחמאה.

דרו מחייך בנינוחות שמצליחה בו־זמנית גם להרגיע אותי וגם לגרום לליבי לדפוק במהירות. חיוך מקמט את זוויות העיניים שלו וחושף בלחייו זוג גומות הורסות. “רק די מפורסם?״

הוא מסתכל עליי כאילו הוא שמח — מאושר אפילו — לראות אותי, וזה מוזר ולא צפוי. דרו ואני מעולם לא היינו קרובים כבני נוער. פשוט היינו חלקמאותה חבורת ילדי הקיץ, שהוריהם הביאו אותם לפורט הייבן מתחילת יוניועד לסוף אוגוסט.

גם לפני ואחרי שהסיפור האומלל שלו עם אמיליה התמוסס, דרו ואניבקושי בילינו ביחד. לא התפתח בינינו שום דבר משמעותי.

הזמן איתו היה בלתי נשכח בשבילי רק בגלל ההתאהבות המטופשת שלי בו. התאהבות מטופשת שכנראה לא חלפה לחלוטין, כי אני מרגישה את החיוך שלו בכל מקום. הוא שוטף אותי ביעילות כמו הגשם — מודעות טעונה שמרצדת על העור שלי.

“מה שלומך, הרפר?״ הוא שואל ,עדיין נראה שמח לראות אותי. החיוך שעל פניו יציב. לא רועד כדרכן של הבעות מזויפות.

“בסדר,״ אני אומרת במהירות ומצפה שבכך זה יסתיים. נחליף בינינו דברי נימוסים וכל אחד ימשיך בחייו.

דרו תמיד היה בחור נחמד באמת. אמיתי בניגוד לרוב הבחורים שהכרתי בתיכון. אמיתי בניגוד לרוב הבחורים שאי פעם פגשתי.

כנערה, נמשכתי לא רק למראה החיצוני שלו. נחמד לדעת שהתהילה לא שינתה אצלו את זה. מנחם, כמו העיירה הזאת שנראית תקועה בזמן.

“כמה זמן תהיי פה?״

להפתעתי,  נראה שדרו מעוניין להאריך את השיחה מעבר לשיחת ההיכרות המחייבת. שבכלל לא מחייבת. הוא היה יכול לא להגיד לי כלום.

אני מנידה בראשי. “רק הלילה, למען האמת.״

עיניו של דרו סוקרות את פניי ויורדות לבגדים שלי. אין במבט שלו עניין או ביקורת. נראה יותר כאילו הוא מחפש משהו.

אולי תשובה מלאה יותר. למה חזרתי ולמה הביקור שלי קצר כל כך. אם הוא ביקר בפורט הייבן בקביעות מסוימת מאז התיכון, הוא בטח יודע שלא הייתי פה. ולמה.

מדכא שאני מניחה שכל מי שאני פוגשת מעוניין רק במינימום חילופי דברים איתי. ועוד יותר עצוב שזה כמעט תמיד נכון.

“ואתה?״ אני שואלת ואוחזת חזק יותר במצרכים שלי. אני מרגישה שזה חסר נימוס לענות רק על השאלות שלו ולא לשאול כלום בחזרה .“כמה זמן תהיה פה?״

“אני לא בטוח. הגעתי לפני שבוע ועדיין יש לי קצת זמן לפני שיתחילו משחקי קדם־העונה. קיוויתי שההורים שלי ירצו להגיע, כמו פעם, אבל…״ דרו משפשף את המצח, מרים את מצחיית כובע הבייסבול שלו ואז מושך אותו שוב למטה. “אבא שלי עבר שבץ לפני שנה, אז קשה לו יותר להתנייד .

בעיקרון הוא ואימא שלי לא זזים מבוסטון עכשיו.״

“אני כל כך מצטערת לשמוע,״ אני אומרת.

הזיכרונות שלי מאיידן הליפקס מטושטשים, במקרה הטוב. אבל אני כן זוכרת שהוא תמיד היה נחמד וחייכן. מלא אנרגיה, שמח ואובססיבי להוקי קרח כמו הבן שלו. אימא של דרו, רבֶּקה, הייתה אנרגטית לא פחות. היא הייתה מסוג האימהות שאפו עוגיות שוקולד צ׳יפס והכינו לימונדה ביתית .

ההפך הגמור מאימא שלי.

בטיפשותי, אני מרגישה כאילו הייתי צריכה לדעת על אבא שלו, אבל זה לא נכון.

דרו ואני לא שמרנו על קשר, וזה עניין משפחתי פרטי שהוא מן הסתם בחר שלא לשתף עם מעריצים שרופים שאובססיביים לחבטה שלו ולקוביות שיש לו בבטן. הוא אף פעם לא מפרסם דברים אישיים ברשתות החברתיות .ואימא שלי התנתקה מהעיירה הזאת כבר לפני שנים. אני בטוחה שהיא לא שמרה על קשר קרוב עם מר וגברת הליפקס.

“תודה.״ דרו משפשף את הסנטר שלו ביד אחת ומושך את תשומת ליבי לזווית החדה של הלסת שלו ולמעט הזיפים שעליה. לא נוח לו עם אהדה .אני מניחה שיש לנו דבר אחד במשותף. “ו… אני ממש מצטער על אבא שלך. רציתי ללכת ללוויה, אבל הייתי בלימודים ו—״

“זה בסדר. תודה.״ אני קוטעת אותו ומודעת לכך שהקול שלי הפך להיות חד ושברירי, כמעט נסדק באמצע ה״בסדר״. חשבתי שחוסר הנוחות שהפגיןקשור למשפחה שלו, לא לשלי. ואם כי זה לא בסדר, זה גם לא משהו שאנירוצה לשוחח איתו עליו. במיוחד לא כאן.

דרו מהנהן פעם אחת. יחסית למישהו ישיר כל כך, קשה לי לפענח אתההבעה הרצינית שעל פניו. אני לא יודעת אם הוא מבין, או חש שלא בנוח.

אני פולטת אוויר. “סליחה. אני פשוט—״“זה בסדר. לא הייתי צריך להעלות את זה.״

גוש ענק חונק לי את הגרון ואני מצליחה רק להנהן. אני לא ממש בטוחה מה אני מאשרת.

גם אחרי עשר שנים, מילות הנחמה של דרו עדיין צורבות כאילו אבא מת אתמול. אבל זה לא מפריע לי כמו דברי הניחומים של אנשים אחרים. רוב האנשים חושבים שלאבל יש תאריך תפוגה. שאחרי זמן מוגדר לא אמורים להרגיש אותו יותר .

שום דבר בהבעה של דרו לא אומר את זה.

“שישים ושלושה דולר וארבעים וחמש סנט.״

אני נבהלת. שכחתי לגמרי שאנחנו עומדים בקופה בסופרמרקט. כמעט לבדנו, אבל לא לגמרי. דרו מתאושש בחן יותר ממני ומהנהן לקופאי, מוציא כרטיס אשראי מהארנק ומשלם.

הקופאי, נער גרום שנראה בגיל תיכון, מעביר את מבטו בין צג המחשב לדרו. גם אני מגניבה מבט ומגלה שעיניו של דרו כבר נעוצות בי.

אני מסיטה את המבט במהירות והלחיים שלי מתלהטות ללא רשות.

הוא פשוט נחמד, אני אומרת לעצמי. כבר טיפחתי בעבר תקוות לגבי דרו הליפקס. התקוות האלה התנפצו כשראיתי את אחותי הקטנה נמרחת עליו .

החזרה לכאן דופקת לי את הראש.

“תודה,״ דרו אומר כשהקופאי מגיש לו את הקבלה.

“אני יכול לקבל חתימה?״ הקופאי שואל.  השאלה יוצאת יותר כמו אנייכוללקבלחתימה, שאיפת אוויר מהירה שנשמעת יותר כמו פרץ של אומץ. וזה גם מסביר את איטיות התור.

“ברור.״

התשובה של דרו לא מפתיעה אותי. הוא נראה כמו סלבריטאי שמתייחס למעריצים שלו כאחריות במקום הטרדה.

אני מסתכלת כשדרו לוקח עט מלוח המבצעים המיוחדים של השבוע ומשרבט חתימה על גב הקבלה. “איך קוראים לך?״

“דסטין.״

דרו מוסיף “לדסטין״ מעל החתימה שלו ומחזיר לנער את פיסת הנייר.

הקופאי לוקח את הנייר כאילו מדובר בחפץ שביר. “תודה רבה

דרו מחייך ואז רוכן למטה. אני מבינה מאוחר מדי לאן הוא מושיט את ידו.

הליים הסורר ששכחתי ממנו ברגע שראיתי את דרו.

“אני יכולה—״ אני פוסעת קדימה ברגע שהוא מזדקף.

פתאום אנחנו קרובים — קרובים מדי. אני מגלה נמש קטן ממש משמאל לשפה התחתונה שלו. מבחינה בגבעה קטנטנה על גשר אפו, שאם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שנוצרה מדסקית של הוקי קרח. מריחה את האפטרשייב שלו, שילוב משכר של אלגום וארז.

דרו מניח את הליים על הדלפק. אני מתרחקת ממנו במהירות ומעיפה מבט בליים. אני בספק אם מנקים לעיתים קרובות את רצפת הלינולאום ,אבל הפרי נראה בסדר. לא מושכת אותי המחשבה לחזור לתוך החנות כדי לקחת אחד חדש. הטקילה תשכר אותי בכל מקרה.

“תודה.״

דרו מהנהן,  וזוויות פיו מתרוממות כשהוא בוחן את שני הפריטים הנוספים שאני אוחזת. המצרכים שלו כבר בשקית, אז אני לא יכולה לבחון את הקניות שלו. אבל אני בספק אם הוא קנה רק אלכוהול וג׳אנק פוד.

אני לא יודעת הרבה על הוקי.

אני כן יודעת שזה משחק שבו יוצאים לפגרה בעונת הקיץ.

למרות שזאת לא העונה, הגוף של דרו מרשים. הוא לובש מכנסי ספורט ,טי־שירט ונעלי ספורט. הבגדים לא מכסים את השוקיים השריריות שלו אואת שרירי הזרועות הבולטים, שמבהירים שהוא במצב פיזי מצוין.

אני מוסיפה לליים שכבר על המסוע את הליים הנוסף, שקית הצ׳יפסובקבוק הטקילה. הקופאי עורך את החשבון באיטיות בעודו מביט בהיסח הדעת בדרו, מה שממש מעולה לאגו שלי.

דרו מרים את שקית הקניות שלו, אבל לא הולך. אני מגניבה אליו מבטים כשהקופאי סורק את המוצרים שלי. הוא מביט בטלפון שלו, שכנראה הוציא מהכיס, והמצח שלו מתקמט כשהוא מעביר אצבע על המסך.

ו …מחכה לי? אולי?

אין לי הסבר אחר לכך שהוא מתעכב כאן, אלא אם כן הוא חושב שהקופאי רוצה עוד חתימה.

הקופאי מבקש לראות תעודה מזהה בשביל הטקילה. אני מתפתה לגלגל עיניים. אין סיכוי שאני נראית בת עשרים או פחות, גם אם אני לבושה כמו מתבגרת מרושלת. אבל אני מעבירה לו את רישיון הנהיגה שלי בלי לומר דבר, משלמת ולוקחת את שקית הנייר החומה.

דרו יוצא אחריי מהחנות. גשם עדיין יורד מהשמיים הכהים, מטפטף מהגגון של החנות ומקפץ על המדרכה.

שנינו מתעכבים מחוץ לחנות, אבל זה לא מביך כמו שציפיתי. זה יותר לא מוכר. חסר ודאות. אין לי מושג מה דרו חושב.

“באת לכאן ברגל?״ דרו שואל.

הקול והשאלה שלו אגביים. טבעיים, כאילו המפגש של שנינו במיין סטריט מרקט הוא אירוע שגרתי. זה מרגיע את החרדה שלי. מבטל את הנטייה להמציא תירוץ וללכת. העצירה כאן הייתה ההתחלה של הלא נודע ,וכל הצצה לנורמליות היא מבורכת. גם אם היא מזויפת.

“כן. אתה?״

“כן.״ דרו מטה את הראש שמאלה, לכיוון שדרות אשלנד, לשם שנינו הולכים. עיניו הירוקות חודרות לשלי בשאלה דוממת.

אני מהנהנת ומחייכת אליו חיוך קטן, אוחזת בחוזקה בשקית ויוצאת לגשם.

זה לא שאני לא רוצה לבלות עוד זמן עם דרו — להפך.

אבל האפשרות מלחיצה אותי.

אני במצב רוח מדוכדך, אבודה בעבר ודואגת מהעתיד. אין בי שום יכולת לפלרטט או לחייך או להתנהג כאילו החיים שלי כרגע במקום טוב.

בדרך כלל, אין לי בעיה להיראות תוססת ויציבה ובטוחה.

לא הלילה. לא כאן.

תשישות מכבידה עליי כשאנחנו פוסעים לאורך המדרכה הרטובה מגשם .הלילה, כל מה שאני רוצה זה לשתות טקילה כשאני לבושה בפיג׳מה, בלי שיהיה לי אכפת איך השיער שלי נראה. אני יודעת שזה לא יהיה אפשרי עם דרו. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו. הנוכחות הזאת שוהה לידי כמו צל דומם כשאנחנו הולכים ברחוב, זה לצד זה, על המדרכה הסדוקה.

גם דרו לא אומר כלום כשאנחנו הולכים.

אני זאת שמדברת ראשונה. הגשם הניתך מונע דממה מוחלטת, אבל אני עדיין מרגישה מוזר ללכת עם מישהו שאני בקושי מכירה בלי לומר מילה.

“אני לא יודעת הרבה על הוקי קרח, אבל אחת החברות שלי בעבודה היא מעריצה גדולה. היא סוּפּר התרשמה לשמוע ששחיתי איתך למזח הצף כשהייתי בת ארבע־עשרה.״

הוא מעיף בי מבט, חצי מחייך. “מה את עושה?״“הממ?״

“בעבודה. מה את עושה?״

“אה.״ אני מהדקת את האחיזה בשקית שאני מחזיקה. אלוהים, כמה שאני שונאת את השאלה הזאת. “בעיקר עונה לטלפונים ומכינה קפה. מנסה לחשוב מה עוד לעשות עם החיים שלי.״ אני צוחקת בקלילות מאולצת.

“את צריכה לעשות עוד משהו?״

אני לא מצליחה לשלוט בהבעת ההפתעה שעולה על פניי. כבר קיבלתי בעבר תגובה כזאת, אבל רק מאנשים שלהם נתתי גרסה נוצצת של תחומי האחריות שלי.  אלה ששמעו, “אני עוזרת מנהלית ב׳אמפייר רקורדס׳ ,מנהלת אומנים ומנטרת מכירות״, ודמיינו אותי מתחככת עם סלבריטאיםומשפיעה על הקריירות שלהם. ואף אחד מהם לא השיג גרם מההצלחה שדרו השיג.

“יש אנשים שחושבים ככה.״ כולל המשפחה שלי .מרירות מחלחלת לקול שלי.

“נראה לי שהדעה שלך היא זאת שחשובה.״

“כן, נכון,״ אני עונה.

קל להגיד כשאתה מולטי־מיליונר, אני חושבת .

מאוד פשוט ללכת בעקבות הלב כשאתה לא צריך לדאוג לחשבונות.

לא שאני כועסת על ההצלחה של דרו. פשוט קל יותר להיות אמיץ כשיש לך רשת ביטחון איתנה. כזאת שלי אין ושלו יש.

אנחנו מאיטים עד שאנחנו נעצרים מול הבית הצהוב.  אני מסתכלת על הצורה המוכרת של הבית שהוריי קנו כשהייתי בכיתה ז׳. הרבה קיצים בבתים שכורים, בעיקר באגם פולסון, ואז חמישה קיצים כאן.

מרגיז עד כמה קל לזכור מה שאנחנו מקווים לשכוח, אבל כמה קשה לזכור מה שאנחנו נואשים לזכור. אני מנתקת את העיניים מהצבע הצהוב העליז, מעיפה מבט בבית הכחול השכן של משפחת הליפקס, ואז בדרו.

“תוכניות הערב שלי מתחילות ומסתיימות בשתיית טקילה.״ אני פולטת .

“אם בא לך להישאר, יש לי מלא…״ הקול שלי דועך כשאני משפילה מבט ומסתכלת על המים שממשיכים לטפטף בזרם קבוע משערי על שברי הצדפים האפורים והלבנים.

“אני חייב לשים את הקניות האלה במקרר, ואז אני אבוא.״ התגובה של דרו מיידית, ונראה שגם כנה.

אבל אני מנסה לא להתמקד בפרטים האלה. אני מנסה להתנהג כאילו התגובה שלו לא משנה לי בכלל, גם כשאני מרגישה את ההקלה מוחקת את אי־הוודאות.  שתייה לבד כבר לא נשמעת כמו ערב אידיאלי,  אם האלטרנטיבה היא לשהות בחברתו.

“אוקיי,״ אני אומרת.

“אוקיי,״ דרו מהדהד אחריי.

ואז הוא הולך לעבר הבית הכחול השכן.

אני גוררת את הרגליים לעבר הבית הצהוב, לא ממהרת למרות הגשם .

ללכת לעבר רגע שממנו נמנעת באופן פעיל זאת לא משימה פשוטה .חששתי מהרגע הזה כמו שאני חוששת מהחתונה של אמיליה. במשך שנים ,ידעתי שיהיה רגע שבו איכנס שוב לבית בשדרות אשלנד עשרים ושלוש .

פשוט לא הייתי מוכנה שזה יהיה הרגע.

אני חולפת על פני הג׳יפ שלי וניגשת לדלת הקדמית.  הצעדים שלי מאיטים ככל שאני מתקרבת, עד שאני נעצרת במרחק כמה מטרים מהמדרגה הראשונה. אני בוחנת במשך כמה רגעים את הדלת, בקושי מודעת לגשם שנוטף על פניי ומרטיב את החולצה שלי. שקית הנייר שאני מחזיקה לחה ,עלולה בכל רגע להיקרע.

אבל אני לא זזה.

מידע נוסף על "שישה קיצים להתאהב"

  • הוצאה דרלינג
  • מספר עמודים 319 עמודים
  • תאריך הוצאה מאי 2024
  • תרגום עמית פרדס
  • מק״ט 1391923407

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן