קונור
כרכתי סביבי את השמיכה וטיפסתי למיטה העליונה במיטת הקומתיים.
״תראה איך אני עף, קִיל. אני קפטן אומץ.״
קיליאן גיחך ולבש את חולצת הפיג׳מה שלו. ״אתה קפטן טיפשות.״
״זאת ציפור? זה מטוס?״ שאלתי. ״לא. זה קונור, ילד הפלא.״ זינקתי
למטה, ולרגע אחד הרגשתי שאני באמת יכול לעוף. ואז הגעתי לרצפה
ונחתּי בחבטה. איבדתי את כל האוויר בריאותיי, התגלגלתי על הצד
והתכדרתי לכדור. ״אני לא יכול לנשום,״ צפצפתי.
״אתה אידיוט,״ אמר קיליאן והתפוצץ מצחוק.
״אתה התחלת במלחמה הזאת,״ אמרתי והתנפלתי עליו. הוא התחמק
ממני, והצחוק שלו התגבר כשנתקלתי בשידה. משום מה גם אני צחקתי
איתו. שנינו התפוצצנו מצחוק, עד כדי כך שדמעות זלגו מעיניי. הפסקנו
לצחוק כששמענו את הצעדים הכבדים במסדרון.
״תיכנס לארון,״ אמר קיליאן.
״לא.״ שילבתי את ידיי ונעמדתי בפישוק, כמו שראיתי את קיליאן עושה.
הוא תפס אותי בכתפיים ודחף אותי לארון. ״תישאר שם ואל תצא
עד שאקרא לך,״ הוא אמר בנימת אזהרה וסגר את הדלת, ואני נשארתי
באפלה, בחלל שלא יכולתי לנשום בו. הבטן שלי התכווצה כששמעתי את
דלת החדר נפתחת.
״אתם אמורים להיות במיטה. מה בדיוק קורה כאן למעלה?״ שאל
שיימוס. הוא בלע את המילים. הוא שתה ג׳ק דניאלס הערב. אולי הוא פשוט
יֵצא עוד רגע מהחדר וזהו. שילבתי אצבעות והתפללתי בשקט. שפתיי נעו,
אבל לא השמעתי הגה. ״איפה אחיך?״
״ישן.״
הוא לא יטרח לבדוק. הוא אף פעם לא בדק. לאבא שלי לא היה אכפת ממני
— הוא אמר את זה כל־כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. הוא אמר שאני
לא שווה כלום וכל מיני דברים אחרים, שאף אחד מהם לא היה טוב.
״אני הולך לישון עכשיו,״ אמר קיליאן. ״תחזור לטלוויזיה ולוויסקי שלך.״
סתום את הפה הגדול שלך, קיליאן.
״נראה לך שאתה יכול להגיד לי מה לעשות, ילד?״
שמעתי את קול העצמות המתפצחות ואחריו את הגניחה של קיליאן.
כיסיתי את אוזניי בידיי כדי לחסום את קול החבטות של שיימוס ואת
הגניחות של קיליאן. הוא לא יבכה. הוא לא יצעק. הוא לא יברח. הוא
רק יעמוד שם ויחטוף עד ששיימוס יפסיק להתייחס אליו כמו אל שק
חבטות אנושי.
אני מצטער, קיליאן. אני מצטער. אני מצטער. אני מצטער.
״זה הכי טוב שלך?״ שאל קיליאן וצחק. אידיוט. למה הוא היה צריך
להתגרות בדוב?
שמעתי את האגרוף של שיימוס פוגע, ואת גופו של קיליאן נחבט
ברצפה. הרצפה רעדה מתחתיי מעוצמת הנפילה.
״אתה עובר לחדר משלך בסוף השבוע הזה. אתה כבר מבוגר מדי לחלוק
חדר. שמעת אותי, ילד?״
קיליאן לא ענה.
הוא כנראה לא היה מסוגל לענות. רציתי לפרוץ מהארון ולהתנפל על
שיימוס, להתקיף אותו באגרופים. להקיז דם. להכאיב. אבל האגרופים
העלובים שלי לא היו מדגדגים אותו בכלל. הוא לא היה מרגיש אותם.
יבוא יום ואני אחטוף את המכות בשביל קיליאן. אני אהיה גיבור העל שלו.
ויבוא יום ואני אוודא ששיימוס ישלם על כל מה שעשה לנו.
שמעתי את הדלת נסגרת מאחורי שיימוס וספרתי עד עשר לפני
שפתחתי את דלת הארון. קיליאן היה מקופל על הרצפה וזרועו כרוכה סביב
צלעותיו. כרעתי לצידו והנחתי את ידי על גבו.
קיליאן הרים את ראשו והישיר אליי מבט לשבריר שנייה, מספיק זמן
כדי שאראה את החתך בשפה ואת החבורה שכבר התחילה להיווצר מתחת
לעינו הימנית. הוא העביר את לשונו על שפתו ותפס את הדם לפני שטפטף
על השטיח הירוק.
״היית צריך להגיד לו שזאת אשמתי,״ אמרתי.
״זה לא היה משנה.״
קיליאן צדק. זה לא שינה בכלל אם היינו טובים או רעים. בלילות כאלה,
התוצאה הסופית תמיד הייתה זהה. ״אני כבר חוזר.״
״חכה עוד קצת,״ הוא אמר, ומצמץ כשקם על רגליו והתנדנד מעט.
תפסתי בזרועו כדי לייצב אותו ועזרתי לו להגיע למיטה התחתונה.
אחר כך הלכתי על קצות האצבעות אל הדלת והצמדתי אליה את האוזן
כדי להקשיב. שמעתי את הטלוויזיה למטה, את קריין החדשות מדבר על
כל הדברים הרעים בעולם. פתחתי לאט את הדלת והצצתי למסדרון. השטח
היה נקי. היה בטוח לצאת. בטוח. כמעט צחקתי כשהמילה הזאת עלתה
בראשי, אבל התאפקתי.
ידעתי להיות שקט. ממש־ממש שקט. התגנבתי במסדרון ושמרתי מרחק
מהאזורים החורקים שהיו עלולים להסגיר אותי. עברו חודשים מאז הפעם
הקודמת ששיימוס עשה את זה, אבל הייתה לי שגרה.
הרטבתי מגבת רחצה קטנה, אספתי כל מה שהייתי זקוק לו מארון חדר
האמבטיה, חזרתי לחדר שלנו וסגרתי אחריי את הדלת.
ניקיתי כמיטב יכולתי את פניו של קיליאן ששכב על המיטה התחתונה
בעיניים עצומות. ״אתה יכול לשבת?״ שאלתי.
״תעזוב את זה.״
״ההדבקה עוזרת. זה מה שאמרת בפעם הקודמת.״
הוא נאנח, התיישב לאט וחשק את הלסת כדי להילחם בכאב ולא לבכות.
עזרתי לו לפשוט את חולצת הפיג׳מה שלו ועטפתי את צלעותיו בסרט דביק
רפואי — חזק אבל בעדינות, כדי שלא אכאיב לו יותר מכפי שכבר כאב לו.
ניסיתי לסגור את כל החתכים, להדביק את כל שברי גופו. כרגיל, קיליאן
לא נע.
כשסיימתי, הוא נשכב במיטה שלו ואני החזרתי את הדברים לחדר
האמבטיה, שטפתי את הדם מהמגבת וזרקתי אותה לסל הכביסה. לפעמים
חשבתי שכדאי לתלות את המגבת המלאה דם בחדר של שיימוס, כך שהיא
תהיה הדבר הראשון שהוא יראה כשיתעורר בבוקר, כשכבר לא יהיה שיכור.
אבל זה יהיה כמו להניף סמרטוט אדום מול שור.
טיפסתי למיטה העליונה ובהיתי בכוכבים הזוהרים שהדבקתי על התקרה
לפני כמה חודשים. גברת גרסייה, הבייביסיטר שלנו, נתנה לי אותם ליום
הולדתי השביעי אחרי שהצבעתי עליהם פעם בחנות. היא זכרה. הדבקתי
אותם לתקרה, ואז התאכזבתי כי לא יכולתי לראות אותם בכלל. התברר
שהם היו זקוקים לחשכה כדי לזרוח.
״אנחנו צריכים לספר למישהו,״ אמרתי.
״למי תספר?״
חשבתי על זה בערך מיליון פעמים. לא הצלחתי לישון בלילה מרוב
המחשבות שהתרוצצו לי בראש כל הזמן. לפעמים לא הצלחתי להאט אותן.
״לגברת גרסייה,״ אמרתי.
היא תמיד הייתה נחמדה אלינו, אבל האנגלית שלה הייתה גרועה ולא
הייתי בטוח שהיא הבינה אפילו חצי ממה שאמרתי לה. שפכתי את הלב
בפני האישה הזאת כבר הרבה זמן, סיפרתי לה אינספור סיפורים, והיא
רק חייכה והנהנה. אבל היא אהבה את הציורים שציירתי לה ותמיד אמרה
עליהן: מַאס בּוֹניטָה, וזה נשמע כמו משהו טוב. היא חיבקה אותנו, ולפעמים
רציתי להישאר עטוף בחיבוקים האלה לנצח. קיליאן תמיד השתחרר מהם
ואמר שהוא מבוגר מדי לחיבוקים, אבל אני לא הרגשתי ככה.
״אולי אני צריך ללמוד ספרדית, כדי שהיא תבין מה אני אומר. או שאוכל
לצייר לה ציור, אולי. או מה דעתך לספר לכומר מק —״
״אנחנו לא מספרים לאף אחד,״ אמר קיליאן.
״אבל אולי הם יוכלו לעזור לנו. יוציאו אותנו מכאן.״
״אף אחד לא יאמין לנו.״
״אולי כן. אפשר לפחות לנסות.״
״ונניח שמישהו יאמין לזה, אתה יודע מה יקרה לנו?״
קיליאן היה גדול ממני רק בשלוש וחצי שנים, אבל לפעמים הוא התנהג
כאילו הוא המבוגר ואני הילד הטיפש. ״מה?״
״אומנה.״
״זה בסדר. אני אעזור לך,״ אמרתי. לא ידעתי מה זה אומנה, אבל המילה
הזאת הזכירה אמונה ומילאה אותי בתקווה. ״זה בטח יהיה יותר טוב מזה.״
״זה לא,״ אמר קיליאן כאילו ידע בדיוק מה זאת אומנה. כזה היה קיליאן.
הוא ידע הרבה דברים שרוב הילדים לא ידעו, אז אולי הוא באמת ידע מה
זאת אומנה. ״אתה רוצה שיפרידו בינינו?״
״אנחנו אחים. ישאירו אותנו ביחד.״
״תבטיח לי שתסתום את הפה, בסדר? שזה יישאר בינינו. אף אחד לא
צריך לדעת מה קורה בבית שלנו.״
שנאתי את זה. שנאתי את הסודות ואת השקרים. שנאתי להתחבא
בארון כמו תינוק מגודל. שנאתי שאני לא יכול לעשות שום דבר כדי לעזור
לקיליאן. שפשפתי את החזה שלי בניסיון להקל את הכאב, אבל נראה שהוא
לא מצליח להיעלם בתקופה האחרונה. לפעמים הרגשתי שיש בתוכי סדקים
גדולים, כאילו נשברתי קצת ועוד קצת בכל פעם שקיליאן חטף אגרוף.
״תבטיח לי,״ הוא חזר ואמר.
בהיתי בכוכבים והשתוקקתי בכל ליבי להיות בכל מקום אחר, חוץ מכאן.
חייב להיות משהו יותר טוב בעולם הזה, אבל אם זה אומר שאצטרך להיפרד
מקיליאן, אני לא אגיד כלום. לא הייתי מלשן ולא קשקשן. אפילו החברים
שלי לא ידעו על זה. ״מבטיח.״
שמעתי אותו נושף כאילו עצר את נשימתו בציפייה שאסכים. הוא בטח
ידע שאסכים. תמיד הייתי בצד שלו, והוא תמיד היה בצד שלי. היינו יחד
נגד כל העולם.
״ספר לי על אימא שלנו,״ ביקשתי ממנו קצת אחר כך. חשבתי עליה
הרבה בזמן האחרון, תהיתי אם היא בסדר ואיפה היא. אם היה לה מספיק
אוכל ומספיק כסף. ״מתי לדעתך היא תחזור לקחת אותנו?״
״אף פעם. היא לא חוזרת.״
״אבל אמרת…״ הנחתי למשפט שלי להתפוגג. ״סתם סיפרת לי
סיפורים? כמו אגדות? המצאת הכול?״
קיליאן לא ענה.
״היא באמת הייתה יפה?״ שאלתי והידקתי את אגרופיי. ״היא באמת הייתה
נחמדה? היא אהבה אותנו? היא הייתה מכסה אותנו ומשכיבה אותנו לישון?״
״אתה שואל יותר מדי שאלות.״
״תענה לי. היא הקריאה לנו סיפורים לפני השינה? היא באמת עשתה את
כל הדברים האלה, או שהמצאת הכול?״ שאלתי וקולי התגבר.
״אל תדבר בקול רם.״
״תענה לי,״ אמרתי בשיניים חשוקות. הצמדתי את כפות ידיי לארובות
העיניים כדי לעצור את הדמעות. קולו של שיימוס התנגן בראשי בלופ אינסופי.
בנים לא בוכים. תפסיק להיות כזה רכרוכי.
״אני לא יודע. זה מה שאני זוכר,״ אמר קיליאן בשקט, כל־כך בשקט
שהייתי צריך להתאמץ כדי לשמוע אותו.
״יום אחד אני אמצא אותה ונעבור לגור איתה.״
״כן, בסדר, תעשה את זה.״
אני באמת אעשה את זה, חשבתי. אני אעשה את זה בשבילך. בשבילנו.
״תישאר אתה בחדר הזה, קיל. אני רוצה שתוכל לראות את הכוכבים.״
הוא רטן, אבל לא התווכח. וככה ידעתי שהוא רצה את הכוכבים, אבל
לעולם לא היה מודה בזה.