”זו תהיה התחלה חדשה. אני מרגישה את זה. הכול כאן מונע ממני לממש את
הפוטנציאל שלי. בניו יורק, אוכל להפוך למישהי חדשה. אוכל למצוא סוכן
שבאמת יעזור לי להצטלם למגזינים ולעלות על מסלולי דוגמנות,״ אמרה
אימוג׳ן ועיניה הירוקות הצטעפו.
צבע העיניים היה הדמיון החיצוני היחיד שחלקנו, אבל בשעה שהשיער
שלי היה ג׳ינג׳י, השיער של אימוג׳ן היה בצבע בלונד־תות, אפילו שצבעה
אותו בגוון בהיר יותר של בלונד מגיל שש־עשרה כי שנאה את האדמוניות
הקלה שבו. בשיער שלי לא רק היה זכר לתות — הוא היה אדום בכל
תאורה שהיא.
אימוג׳ן השעינה את מרפקיה הגרומים על מעקה הגשר וחלמה על עתיד
מזהיר הרחק מהעיר והמשפחה שבהן גדלנו. הרחק מכל מה שלכאורה עיכב
אותה והעיק עליה. בקרוב, דבלין ונהר הליפי יתפוגגו ויהפכו לזיכרון רחוק.
”אתגעגע אלייך,״ אמרתי. למרות ההבדלים בינינו, אימוג׳ן הייתה עוגן
קבוע בחיי. המים השוצפים מתחת גשר האפני נשמעו כמו קינה עגומה.
למרות זאת, אהבתי את העיר הזאת. אפילו את חריקת גלגלי המזוודה בשעה
שתיירים חסרי סבלנות גררו את כבודתם על פני רחובות מרוצפי אבן, מתוך
מחשבה שיצליחו לגלות את מלוא יופייה של דבלין בחופשת סוף שבוע
קצרצרה. אפילו את צחנת הקיא והשתן בטמפל בר בבוקר יום ראשון.
אולי אותה לא.
אימוג׳ן לא אמרה מילה. לא ידעתי אם היא לא שמעה אותי או לא יכלה
להשיב לי באותן מילים. היא כבר הסתלקה והתרחקה מהישג ידי. היא
חלמה כבר תקופה ארוכה לעזוב ועכשיו, סוף־סוף היה בידה הכסף שקיבלה
לאחר שסחטה את אביו של פין. אם הוא לא היה משלם, היא הייתה מספרת
לאשתו שהוא הכניס להיריון נערה בת שש־עשרה.
”את לא רוצה לחכות עד יום ההולדת השלישי של פין? זה רק בעוד
ארבעה שבועות,״ אמרתי.
אצבעותיה הדקות של אימוג׳ן לפתו את המעקה, כתפיה היו שפופות.
”אני לא יכולה. כבר הזמנתי את הטיסה. את ואימא תטפלו בו. הוא בכלל לא
ישים לב שעזבתי. בעוד שנה־שנתיים הוא ישכח מקיומי.״
ליבי כאב כששמעתי את המילים האלה. רציתי להאשים את חוסר
היכולת של אימוג׳ן לטפל בפין בגילה הצעיר — היא ילדה אותו שלושה
חודשים לאחר יום הולדתה השבעה־עשר — ובעובדה שכניסתו של פין
לחיים הייתה קשה כיוון שנולד שמונה שבועות מוקדם מהצפוי, אבל זה
מעולם לא מנע ממני לטפל בו. הגיל הצעיר גם לא מנע מאימא לטפל בנו.
היא ילדה את אימוג׳ן שבועיים לאחר יום הולדתה השישה־עשר, ואני
נולדתי שנה לאחר מכן.
”לא אצליח בגדול אם לא אסע לניו יורק,״ אמרה אימוג׳ן ולרגע נראתה
אשמה. ”אני מתבגרת. יש לי עדיין סיכוי לפתח קריירת דוגמנות בגיל
עשרים, אבל אני לא יכולה לחכות עוד.״
היא הצטלמה לכמה מודעות אופנה של מותגים קטנים וצעדה בכמה
תצוגות אופנה בקניונים בדבלין אבל מלבד זאת, צילומי הסלפי שהעלתה
לעמוד האינסטגרם שלה היו הדבר הכי קרוב לקריירת דוגמנות של ממש.
”אני יודעת.״
”את מאמינה בי, נכון? שאני יכולה להפוך לדוגמנית מפורסמת?״
”כן,״ אמרתי. זו הייתה אמת חלקית. האמנתי באימוג׳ן. היא הייתה
יפהפייה, רזה ותמירה עם עצמות לחיים גבוהות. האמנתי בפוטנציאל שלה
לעבוד בתור דוגמנית ואפילו הערצתי את המוטיבציה שלה, אבל חששתי
שהיא תתייאש אם העניינים לא יתקדמו בקלות או יתנהלו כפי שקיוותה,
או שהיא תתפתה ללכת בעקבות אנשים מסוכנים שיבטיחו לה תהילה
מהירה תמורת משהו.
”פשוט תיזהרי,״ לחשתי.
עיניה של אימוג׳ן התקמטו בשעשוע. ”את נשמעת כמו אימא. שתיכן
מעדיפות להימנע מסיכונים ולחיות בבועה הנוכחית שלכן, באותו מקום,
עם אותה עבודה ואותו חבר משעמם. אני רוצה יותר. יש לי חלומות.״
התעלמתי מהעקיצה שלה לגבי פטריק. גם לי היו חלומות אבל עם פין
ועבודות הבית, העבודה ופטריק, לעיתים רחוקות העזתי לחשוב עליהם
והפסקתי לחלוק אותם עם כל אדם אחר.
”פשוט תיזהרי,״ חזרתי.
”אעשה כל מה שצריך כדי להשיג את מה שאני רוצה, אשלין.״
הדאגה שלי הפכה לזרם גועש.