הספר יישלח בתום ההשקה ב 26/4/26.
הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
טווח מחירים: ₪ 28.00 עד ₪ 59.00
קרבה כפויה. מאויבים לאוהבים. גראמפי & סאנשיין. סלואו ברן. עורך דין ומיוצגת.
***
אמבר ג’ונס בצרות. והפעם לא רגילות – אלא צרות צרורות.
היא ידעה שאסור היה לה ללכת למסיבת השנה החדשה של האקס שלה. והיא ממש, אבל ממש, לא התכוונה כמעט לשרוף לו את הבית.
עכשיו היא צריכה עורך דין טוב. מישהו מבריק, שיודע לחשוב מחוץ לקופסה, והכי חשוב – שאוהב לנצח.
אבל איפה מוצאים אחד כזה?
איתן ווהן הוא פרקליט עסוק מאוד.
הוא באמת לא היה צריך להסכים לשחרר את אמבר ג’ונס מהכלא. בתור עורך הדין המבוקש ביותר בעולם הפוטבול המקצועני, הוא אמור להתרכז בייצוג הלקוחות שלו מהליגה הלאומית – ולא בשחקנית קשת יום עם נטייה לתאונות.
עכשיו היא משוחררת בערבות וגרה אצלו בבית.
האישה היא פשוט אסון מהלך. ובהתחשב בהיסטוריה שלו, הוא חייב להתרחק ממנה ככל האפשר.
אלא שהוא סוף־סוף מצא את האחת שלמענה הוא מוכן לסכן את הכול.
***
פטיש כבד הוא רומן לוהט, סוחף ועוצמתי שאתם פשוט חייבים לקרוא. תתכוננו להתאהב.
זהו הכרך השני בסדרת אהבה מסובכת, שבה כל ספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כיחיד. קדם לו רב־המכר כדור הרסני.
1
אומרים שאסור ללכת לסופרמרקט בזמן שרעבים כי כשמרשים ליצרים
הבסיסיים יותר לשלוט בשכל הישר, מקבלים החלטות מפוקפקות. כן,
אותו היגיון תקף גם כשמסכימים להיפגש עם הארוס לשעבר אחרי שבוע
מהגיהינום. לטענתי, זה היה השילוב המושלם של נסיבות איומות. לטענתה
של מדינת ניו־יורק, זאת הייתה הצתה.
“שוטר דביל!” אני מעבירה את סוליית סנדל הג’ימי צ’ו היפה שלי,
שנקנה במכירת חיסול בחנות האאוטלט של סאקס פיפת אווניו, לאורך
הסורגים של תא המעצר הקטן. אבל זה רק מזכיר לי שהתאום שלו הלך
לאיבוד במקום כלשהו בזירת הפשע שביצעתי, לכאורה. רק עוד סיבה אחת
מני רבות שאני מייחלת שאסטרואיד יהרוס את כדור הארץ עוד הלילה.
“שוטר דביל! רק שתדע, אני צופה בחוק וסדר מאז שהייתי בת עשר! אני
מודעת לזכויות שלי ואני דורשת את שיחת הטלפון שמגיעה לי!”
“אף אחד לא יבוא אם תמשיכי ככה,” מכריז קול עמוק.
אני מביטה מעבר לכתף על השותפה היחידה שלי לתא. היא יושבת על
ספסל המתכת, הזרוע שלה מכסה את עיניה והפאה שלה עקומה.
“מצטערת שהפרעתי לשנת היופי שלך, נסיכה, אבל עברו שעות מאז
שמישהו ביקר פה.”
“קוראים לי קסנדרה. והם תמיד מגיעים בתחילת כל שעה.” קסנדרה
מרימה את הזרוע שלה מהפנים ומסתכלת על השעון שעל הקיר האפור־
ירוק. “כמעט שתיים. מישהו יבוא בקרוב.”
אני מעבירה מבט סקרני על הבגדים היקרים ועל האיפור המושלם שלה.
היא חידה מעניינת, הקסנדרה הזאת. היא מתיישבת ודוחפת את כפות
רגליה בחזרה לנעלי עקב אדומות מעור מבריק שנראות כאילו הן במידה
ארבעים ושמונה. אני נכנסת להלם רגעי מהמחשבה שלובוטן מייצרים
נעליים במידה הזאת.
“אני אמבר.” המבט שלי עובר מכפות הרגליים לפנים שלה. “נעליים
יפות.”
“תודה.” בזמן שהיא מסדרת את הפאה הארוכה והחלקה שלה, היא
מעבירה את עיניה הגדולות והכהות לאורך כל הגוף שלי. “אחותי, את
נראית כמו סינדרלה מקולקלת. איך בכלל הגעת לפה?”
“הסתובבתי עם האנשים הלא נכונים,” אני ממלמלת ומשחקת בשוליים
הקרועים של שמלת הבדג’לי מישקה שמצאתי בחנות יד שנייה.
היא משחררת אנחה עייפה. “תני לי לנחש — עקבת אחרי האקס שלך,
וכשהופעת בבית שלו גילית שהוא נשוי עם חמישה ילדים.”
“את בכלל לא קרובה,” אני עונה בעצב.
“נו באמת, סינדרלה. אנחנו כנראה נהיה פה עוד שעתיים לפחות. עדיף
שתספרי לקסנדרה הזקנה מה קרה.”
מהניחוש שלי, קסנדרה לא מבוגרת ממני בהרבה. אני שותקת, והיא
ממשיכה להסתכל עליי. אני מרגישה עירומה תחת המבט שלה, כשעיניה
החדות בוחנות ביסודיות את הנפש שלי ומוצאות כל פנייה מסוכנת
ונקיק מזוהם.
“קודם את.”
“עקבתי אחרי האקס שלי. הופעתי בבית שלו והוא נשוי עם
חמישה ילדים.”
“באמת?” אני לא מצליחה לסלק את הספק מהקול שלי.
“לא, לא באמת. יש לו שני ילדים.”
עיניי נפערות. “אז… הסגת גבול או פריצה?”
היא מקמרת גבה מטופחת. “שום דבר מרגש כל כך. חציית כביש שלא
כחוק. או, בשמה הנפוץ, חציית כביש בתלבושת שלא מהעולם הזה,” היא
עונה בהגייה שהבלשן והמומחה לפונטיקה, הנרי היגינס, היה מתגאה בה.
“נעצרת על חציית כביש?”
“אם את חייבת לדעת, יצאתי מהבית של החבר שלי ו —” היא מצמצמת
עיניים ומצמידה את שפתיה בחוזקה. “מהבית של החבר שלי לשעבר…”
היא עוצרת בדרמטיות ומלכסנת מבט כדי להדגיש את דבריה. “ובדרך
לתחנת הרכבת, נתקלתי בשוטר הידידותי של שכונת איסט המפטון.
התחלנו להתווכח כשהוא החליט לתת לי דוח על חציה שלא כחוק. שהפך
למעשה מגונה בפומבי. שהפך להתנגדות למעצר.”
“שרפתי את בית ההורים של האקס שלי.” הווידוי גורם לי להרגיש
טוב מדי.
קסנדרה מעבירה אצבעות מטופחות להפליא בשערה הארוך. “כל הכבוד
לך, סינדרלה.”
“לא את כולו. רק חלק קטן — ולא עשיתי את זה בכוונה.”
“בטח. זה בדיוק מה שאמרתי לאשתו של החבר שלי כשהיא מצאה אותי
על הברכיים.”
אני פולטת נחרה. “לא, באמת. זאת הייתה תאונה.”
כעבור פחות מעשרים דקות, קסנדרה מספרת לי את הגרסה המקוצרת
של סיפור חייה, על כריסטופר הארט שנולד מחדש כקסנדרה הארט, ואני
שקועה עמוק במסע הייסורים שאני עברתי.
“מי תולה וילונות במטבח? ואיך זאת בדיוק אשמתי שמישהו שפך
בקבוק שלם של משקה אלכוהולי על הרצפה?” עיניה השלוות עוקבות
אחריי כשאני שוחקת את רצפת הבטון של תא המעצר. “הוא הסתכל עליהם
עוצרים אותי ולא אמר מילה!” אני יורה את המילים לכל עבר במהירות
ובקולניות של אש חיה.
“ג’ונס? אמבר ג’ונס,” צועק קול גברי. אני ממהרת אל קצה התא ודוחפת
את הפנים שלי קרוב לסורגים ככל האפשר בלי ממש לגעת בהם.
“אני כאן!”
השוטר הדביל מתקרב בלי להוריד את המבט מהלוח שהוא מחזיק.
“הגיע הזמן לשיחת הטלפון שלך.”
“אני מתה לספר לעורך הדין שלי בכמה דרכים שונות זכויות האדם שלי
נפגעו הערב.” השוטר ד’ נראה כאילו התקף הזעם שלי משעמם אותו.
“ושלה,” אני אומרת ומצביעה על קסנדרה.
גילוי נאות — אין לי עורך דין, או מספיק כסף לשלם לאחד. ואם אתן
לעצמי רגע לחשוב על העובדה המצערת הזו, אני אתמוטט בהיסטריה.
אני מעיפה מבט מעבר לכתף על קסנדרה, שמרימה לעברי את האגודל
באישור. “תעשי להם את המוות, סינדרלה.”
“קדימה, ג’ונס.” הוא פותח את דלת התא ומוביל אותי החוצה. “גם כן
דרך להתחיל את שנת ,2017″ אומר השוטר ד’ במבטא ניו־יורקי כבד.
כן, זאת ממש עומדת להיות שנה משובחת, כמו שזה נראה.
אחרי חמש דקות, אני מתקשרת לקאם. קמילה שו — לשעבר דסנטיס,
לשעבר בלייק, לשעבר דסנטיס. קמילה משלימה אותי כמו שרובין משלים
את באטמן. היא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ה’, כשג’ימי מרפי חולה
האהבה החליט שלהציק לקאם זאת דרך טובה להשיג את תשומת הלב
שלה. הוא גרם לה לבכות וזאת הסיבה שהרבצתי לו.
היא עקבה אחריי כל אותו יום כמו כלב משוטט ואמרה לי תודה שוב
ושוב. כשהבנתי שהיא לא מתכוונת לעזוב אותי בזמן הקרוב, החלטתי
לאמץ אותה. ומאז אנחנו החברות הכי טובות. ותודה לאל שזה קרה, כי אין
לי הרבה אנשים בחיים שאני יכולה לסמוך עליהם, וקאם נמצאת בראש
הרשימה הזאת… בעצם, היא כל הרשימה.
מישהו עונה בצלצול השלישי ונהמה קולנית מרעידה את הטלפון. “החיה
הזאת שוב מטפסת עלייך?” אני שואלת ומרחיקה את השפופרת מהאוזן.
“את מדברת על בעלי?” קמילה מחניקה פיהוק, בקושי ערה.
“מי עוד יכול לטפס עלייך?” רוטן קול גברי עמוק ברקע.
קמילה התחתנה לא מזמן עם קלווין שו, הקוורטרבק הפותח של קבוצת
הניו יורק טייטאנס. זה סיפור ארוך ומשעמם. הם מצפים לילד באביב.
הצחוק העדין שלה מתעמעם כשיד מכסה את השפופרת. ואז אני שומעת
לחישה, “אני מצטערת, בייב. תחזור לישון.”
ואז עוד כמה נהמות. “ככה אני נשמעת כשאני מנסה לשבת. הצמיג
הרזרבי שיש לי מסביב למותניים כל הזמן מפריע.”
“אנחנו נצטרך לדון בנפלאות ההיריון בזמן אחר. יש לי בעיה דחופה יותר
כרגע.” בפעם הראשונה הלילה, אני מרגישה צביטת אשמה. אני מסחררת
את הכבל הספירלי של הטלפון במעגלים עצבניים.
“הזמן שלך כמעט נגמר, ג’ונס,” צועק השוטר ד’.
“למה את מתקשרת? חשבתי שהלכת למסיבה,” קמילה שואלת
באיטיות, ערנית למחצה.
“מצחיק שהזכרת את זה… הממ…”
“אמבס — מה קרה?” אני שמה לב שלקול שלה לא מתלווה נימה של
הומור ואת מקומה תופסת חרדה קלה. היא מכירה אותי טוב מדי.
“כמה מתחשק לך להוציא אותי מהכלא?”
אני מקבלת שתי דקות רצופות של שתיקה, ואז אנחה עמוקה. “איפה
את?” היא מתרגזת, ונשמע שערפילי השינה מתנדפים בבת אחת. אני
צובטת את גשר האף שלי, מרגישה את הכאב העקשן שהתמקם שם.
“בית הסוהר המחוזי בסאותהמפטון.”
“תני לי שעה.”
“מה עכשיו?” אני שואלת כשאני נכנסת בחזרה לתא המעצר.
אני בת עשרים ותשע, עומדת על שפת התהום של גיל שלושים, ומה
למדתי? אם לשפוט מהנסיבות הנוכחיות שלי, הייתי אומרת שכלום.
“עכשיו את מחכה לעורך הדין שלך, אם את לא יכולה להרשות לעצמך
עורך דין, ימונה לך נציג מטעם המדינה,” עונה השוטר ד’ כשהוא נועל
את התא.
לפני שנתיים וחצי הגעתי לקצה ונשבעתי לעצמי שהגיע הזמן לקבל
החלטות טובות יותר, החלטות שבכלל לא דומות לאלה שקיבלתי עד לאותה
נקודה. כמו ההחלטה המטופשת שממש עכשיו תקפה אותי, שברה לי את
השיניים הקדמיות והתחילה לעשות אהבה עם הפה שלי בניגוד לרצוני.
החלטות שכמעט תמיד סבבו סביב נושא אחד — אהבה. רדפתי אחריה
כל חיי. בלי טיפה של בושה. הצעד הראשון בדרך להחלמה היה להודות
שיש בעיה. מה האהבה נתנה לי בתמורה? כלום. חוץ מלהשאיר אותי חבולה
ופצועה ולגרום לתקווה שלי לדעוך יותר ויותר בכל פעם. משהו היה צריך
להשתנות מזמן.
ההחלטה לוותר לגמרי על מערכות יחסים רומנטיות היא הדבר הכי בוגר
שאי פעם עשיתי. לשים סוף לקשרים רגשיים שעלולים לסכן את הדבר
היחיד בחיים שלי שהיה יציב ואמיתי מאז שהייתי בת שש — התשוקה שלי
לקריירה על המסך הגדול, או הקטן. כל אחת מהאפשרויות תספק אותי.
מה שמביא אותי למה שקרה במסיבת ערב השנה החדשה בבית ההורים
של פרקר. פרקר יוליסס גרגורי — אני רצינית — היה פעם הארוס שלי והגבר
שעמדתי לאהוב לשארית חיי.
הכרנו בשיעור משחק. הייתי שחקנית מתחילה. הוא היה קולנוען ובמאי
מתחיל שרצה להבין את תהליך המשחק יותר לעומק. הוא גם היה שקט, ירד
על עצמו בדרכים שחיממו לי את הלב, והיה אובססיבי לאומנות שלו — בול
הטיפוס שלי. היו שם כל המרכיבים לסיפור אהבה מהאגדות. כלומר, עוד
כשהאמנתי בפנטזיות כמו אהבה, שכר דירה סביר במנהטן ופיית השיניים.
חשוב לדעת, בנות. אלה בדיוק הגברים שצריך להיזהר מהם. השדים
השחצנים שאפשר לזהות מקילומטרים? הם לא הבעיה. אומרים, וענווים
ירשו ארץ, נכון? כי המניאקים האלה מופיעים בהפתעה. ועכשיו נשוב ללוח
השידורים הרגיל שלנו.
האהבה שלנו בערה בלהט, במהירות, מלאה בתשוקה, בפרפרים
ובמזמוזים בתאים פינתיים של ברים אפלוליים וטרנדיים להחריד בעיר
התחתית. אחרי שנים של דייטים ראשונים גרועים, פרקר הכריח אותי
להאמין שוב באהבה.
את רואה? אמרה הנשמה הרומנטיקנית חסרת התקנה שלי, אגדות בכל
זאת יכולות להתגשם. עכשיו ברור לי כשמש שלנשמה הרומנטיקנית שלי
יש את מנת המשכל של תולעת. בעצם, תיקון טעות, לתולעת יש יכולות
הישרדות מסוימות.
כשהוא הציע לי נישואים שלושה חודשים אחר כך, זה לא נראה לי מהר
מדי. זה נראה לי כמו הרגע הנכון. עד שזה כבר לא היה הרגע הנכון. עד
שהעקיצות הקטנות והמרומזות התחילו, עד שהוא התחיל לכרסם לא רק
במארג האהבה שלי אליו, אלא גם, ועוד יותר גרוע, בביטחון העצמי שלי.
אקס־דושבג, את יכולה לא ללבוש את המכנסיים הקרועים לארוחת
הצהריים עם ההורים שלי?
ַ בסדר. יכולתי לרצות את הגבר שאהבתי. על אף שלדעתי ההורים שלו
היו מניאקים נפוחים מחשיבות עצמית שהיו בטוחים שהם אינטלקטואלים.
מה אמרתם? שהם סוחרי אומנות מצליחים? שמתמחים באומנים עכשוויים
כמו קונס, הירסט וריכטר? לא מזיז לי.
אקס־דושבג, למה את לא יכולה ללבוש חזייה כמו כל אישה אחרת?
הממ, כי בניגוד לכל אישה אחרת, בקושי יש לי משהו באזור החזה.
כאילו הוא לא היה מודע לעובדה הזאת באופן אינטימי. לא נורא, קניתי
כמה חזיות.
אקס־דושבג, את יכולה להנמיך את הקול כשאנחנו מסתובבים בציבור?
כבר השתמשתי בקול השקט שלי. טוב, אני אלחש.
אקס־דושבג, את יכולה לרסן את הקללות? זה לא נשי.
רציתי לענות לך להזדיין. אבל לא עשיתי את זה. ניסיתי. בשבילו, ניסיתי.
באמת. אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי. הייתי כל כך רגילה לשלב קללות
בדיבור שלי על בסיס יום־יומי עד שהניסיון להפסיק הוביל לליקוי בדיבור.
העקיצות שלו כבר לא היו מרומזות או נסתרות, והפכו למרושעות ממש.
ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. הוא ביקש ממני לסרב לתפקיד
המאה, בתור שחקנית קבועה בסדרת טלוויזיה עטורת שבחים, כי התפקיד
כלל קצת עירום. בנקודה כלשהי לאורך הדרך, הגאון שכח שאני שחקנית.
האם שמחתי להצטלם בעירום? ממש לא. אבל זה חלק מדרישות
התפקיד בימינו. צריך להיות או נאיבי מאוד או מטומטם כדי לחשוב שזה
לא יקרה בשלב כלשהו. והחלק הכי גרוע הוא שעשיתי את זה. סירבתי
לתפקיד בשבילו. אי אפשר לתאר במילים את עומק התיעוב העצמי שאני
עוד מרגישה כשאני חושבת על זה.
כשנפרדנו, הייתי צל של עצמי. לא זיהיתי ולא אהבתי את עצמי. עברה
שנה שלמה עד שיכולתי להסתכל שוב במראה בלי להרגיש בושה. בלי
לשנוא את עצמי על ששיתפתי פעולה מרצוני בפירוק שלי. במבט לאחור,
זה בדיוק מה שזה היה. איבדתי חלקים מעצמי בשיטתיות, מילה אחת
בכל פעם.
לפני שאתם שופטים אותי, אני רק רוצה להגיד שהיו גם הרבה דברים
טובים, יותר מדי דברים טובים בשביל שפשוט אזרוק אותו לכל הרוחות.
הוא ידע טוב מאוד איך לדאוג לי, בדרכו שלו. הוא קנה ובישל את כל האוכל
ותמיד דאג שאוכל ארוחה בריאה אחת ביום. הוא תמך בי מאוד כשהיו לי
אודישנים ועשה כל מה שאפשר כדי לעזור לי להתכונן. והכי חשוב, הוא היה
נפלא לסבתא שלי.
סבתא שלי, שבזמן שפרקר ואני היינו יחד נאלצה לעבור לדיור מוגן כי
מחלת האלצהיימר שלה החמירה כל כך שאי אפשר היה להשאיר אותה
לבד, אפילו לא לזמן קצר.
אני נאמנה באופן קיצוני. זאת אומרת, נאמנה עד שאי אפשר לגרום לי
לבגוד באנשים שנאמנים לי גם תחת עינויים קשים, ובדיוק בגלל זה סבלתי
אותו במשך כל כך הרבה זמן.
בשנתיים שעברו מאז שהקשר שלנו מת, חיברתי את החלקים שלי
בחזרה לאט־לאט. אתם מוזמנים להשמיע מוזיקה מעוררת השראה עכשיו.
השקעתי באומנות שלי. השגתי תפקיד בשתי פרסומות בינלאומיות.
כיכבתי בשני מחזות שזכו לביקורות סבירות. קראתי כל ספר אפשרי
מתחום חוקי המשיכה. אני עדיין לא בטוחה אם הם עזרו לי. אבל אם לשפוט
מהתא שאני נמצאת בו כרגע, אני נוטה לומר שלא.
זאת הייתה אמורה להיות השנה שלי. הרגשתי כאילו אני על סף משהו
גדול. משהו חשוב. משהו משנה חיים. אי פעם הייתה לכם מין הרגשה
מחשמלת כזאת, של חוסר מנוחה, ופשוט ידעתם, ידעתם שאתם חייבים
לשים לב טוב־טוב למה שעומד לקרות? ככה הרגשתי כל השבוע.
“ג’ונס, עורך הדין שלך פה,” צועק השוטר ד’. לא לזה התכוונתי
במשנה חיים.
אני מרימה את הסנטר מהברכיים שלי, מקימה את גופי העייף מספסל
המתכת שבתא המעצר ונועצת מבט ארוך בקסנדרה לפני שאני יוצאת.
“היי, את תהיי בסדר?”
עיניה מגלות לי שהיא עברה דברים גרועים יותר ושרדה. צד אחד של
שפתיה המלאות מתעקל מעלה. “אני תמיד בסדר, סינדרלה.”
הלוואי שיכולתי להגיד את זה.
“את תבואי לבקר אותי בחנות?” היא מוסיפה.
“כן.”
