פרולוג

אנה

אני באיחור, וזה היום הראשון של הלימודים. הייתי שמחה אם היה לי משהו
להאשים — האוטו שלי נתקע, הלכתי לאיבוד במעונות, הותקפתי על ידי
נחיל דבורים בדשא המרכזי, משהו. אבל יש לי קטנוע. וזאת השנה האחרונה
שלי אז אני כבר מכירה את כל המסדרונות. והדבורים היו עסוקות בפרחים
הבוקר.
האמת היא שעצרתי כדי לשתות דיאט קולה ולטחון שקית של קשיו
לפני שהלכתי לשיעור. הייתי רעבה ויש דברים שלא יכולים לחכות. ובכל
זאת, אני שונאת לאחר. זאת לא התחלה טובה.
ּמודעת עד כאב למבט של המרצה, אני גוערת בעצמי וממהרת במורד
אחד המעברים בין שורות של שולחנות. אני מתיישבת מאחור בדיוק
כשאיזה בחור דוהר במעבר כמו שעשיתי לפני שנייה ומתיישב בשולחן
לידי. בלי להרים את הראש, אני שולפת את המחברת ומנסה להיראות
מסודרת ומוכנה להרצאה. אני לא חושבת שאני מצליחה לעבוד על המרצה
אבל היא לא אומרת כלום ומתחילה בסבב השמות של תחילת השנה.
עוד מעט היא תגיע אליי. אני אומרת את שמי ואת השנה שלי בקולג’,
ושומעת שאיפה חדה מימיני. הצליל ההמום גורם לי להסתובב.
ואז אני רואה אותו. בשנייה שהמבטים שלנו נפגשים, עקצוצים לוהטים
מחשמלים אותי, הנשימה שלי קופאת והפטמות שלי מתקשות. התחושה

כל כך מערערת שאני מצליחה רק בקושי לשבת במקום והיד שלי מתעופפת
אל בית החזה, שם הלב שלי מנסה לצאת לחופשי.
להפתעתי, הבחור בוהה בי בחזרה, כאילו גם הוא הרגיש את הזרם
המשונה. אבל אני בטח טועה, כי בחורים אף פעם לא בוהים בי ככה. אז
אולי זאת רק אני שבוהה. אבל לא. גם הוא בוהה והוא לא מסיט את המבט.
ומה שעוד יותר מוזר זה שאני מרגישה כאילו אני מכירה אותו, כאילו
אנחנו מכירים כבר שנים. וזה מגוחך. כי למרות שהוא נראה לי מוכר להפליא,
הייתי זוכרת אם נפגשנו אי פעם בעבר. בחור כזה מהמם לא שוכחים בקלות.
אני לא יודעת למה אני מרגישה את החיבור הזה, אבל זה לא מוצא חן
בעיניי. וגם לא מוצא חן בעיניי שעמוק בתוכי נשמעת צווחת שמחה קטנה,
כאילו הייתי במסע קניות מנטלי אחר גברים ופתאום מצאתי את הגבר
המושלם.
בלי להוריד ממני את העיניים הוא מדבר פתאום. אני כל כך מבולבלת,
שלוקח לי שנייה לקלוט שהוא עונה לפרופסור למברט. “דרו ביילור. שנה
רביעית.” הקול שלו הוא שוקולד מריר בערב קיץ חם.
והוא מעיר את כל הכיתה. כולם יוצאים מתוך ערפל הבוקר שהם שרויים
בו, מסתובבים, לוטשים עיניים ומתחילים להתלחש. הוא מתעלם מהכיתה
וממשיך להסתכל רק עליי. זה מביך אותי. ּ דרו ביילור. השם שלו שולח
אדוות בחדר. ואז מגיע רגע ההכרה. הקוורטרבק. לא הקדשתי יותר מדי
תשומת לב לחברי קבוצת הפוטבול האגדית שלנו, אז ידעתי על קיומו
באופן מעורפל מאוד כמו שיודעים על קיומה של אגודת הסטודנטים או
כמו שיודעים שבימי ראשון הספרייה נסגרת בשבע בערב.
האכזבה מהירה וחדה. אין לי שום עניין להכיר את כוכב הפוטבול העולה.
בבית חזה קפוא, אני מסתובבת ומנסה להתעלם ממנו. קל להגיד, קשה
לעשות.
ברגע שהשיעור נגמר, אני מנסה לברוח אבל כמעט מתנגשת חזיתית
בחומה של שרירי חזה. אני לא צריכה להרים את המבט כדי לדעת מי זה.

אנחנו עומדים זה מול זה בשתיקה. אני בוהה בחזה שלו והמבט שלו קודח
לי חור בקודקוד. אני מותחת את הכתפיים לאחור בכעס ומכריחה את עצמי
להיראות אדישה. שיט, איך נראים אדישים? זה לא משנה כי המבטים שלנו
שוב נפגשים.
איזו טעות.
אני חושבת שהברכיים שלי מתקפלות. אני לא בטוחה, כי המוח שלי
עוצר בחריקת בלמים.
לעזאזל, איזו נוכחות. הוא מקרין גלים של חום וחיוניות. נדמה לי שאני
מתנדנדת קלות. הוא מספיק קרוב כדי שאבחין בזיפים הקטנטנים על
הסנטר המסותת ובנגיעות הזהב בשערו החום. יש לו תספורת קצרה וקוצי
שיער צפופים מזדקרים לאורך החלק העליון והקדמי של הראש. השיער
שלו קצת שטוח בצד אחד, כאילו הוא רק קם מהמיטה ושכח להסתרק. אבל
אני בספק אם זה באמת מה שקרה כי יש לו ריח מדהים — כמו אגסים חמים
ואוויר צונן. אני כמעט רוכנת לפנים כדי לשאוף לתוכי את הניחוח אבל
איכשהו מצליחה לשלוט בעצמי.
השתיקה בינינו נעשית מביכה, ואני כבר לא יכולה להתאפק, נושאת את
המבט ובדיוק רואה אותו מזנק מעט לאחור, כאילו גם הוא הגניב רחרוח
סודי. אני בספק. הוא עומד בנונשלנטיות עם הידיים בכיסים ומחייך
בנינוחות, והמחווה פוערת גומת חן קטנה בלחיו השמאלית.
אני כמעט מחייכת ומתחילה לשקול מחדש את אסטרטגיית ההתרחקות
הקודמת שלי. ואז הוא פותח את הפה שלו והורס הכול.
הקצב החם של קולו שוטף אותי עוד לפני שהמילים נקלטות. “שלום
ֶ לך, ביג רד.”
כל העולם שלי נעצר בחריקת בלמים קולנית. ביג רד? ואט דה פאק?
אני תוקעת בו מבט חלול כי אני כל כך המומה שאני לא יכולה אפילו
לעשות פרצוף כועס. הוא משיב במצמוץ, והחיוך הטיפשי הזה עדיין על
שפתיו, כאילו הוא מחכה שאגיב. אבל המוח שלי תקוע על דבר אחד.

הוא קרא לי ביג רד. ביג פאקינג רד.
הכינוי הוא אגרוף לבטן. אבל הוא לא לגמרי מפתיע. אני ג’ינג’ית. אני
ֶ כבר רגילה שקוראים לי רד. אבל זה לא מה שמפריע לי. מה שמפריע לי זה
הביג. הייתי שמנמונת רוב שנות ההתבגרות שלי, אז אני די רגישה בנושא.
זה לא משנה שעכשיו יש לי קימורים יפים או שאני אוהבת את הגוף שלי.
לעזאזל, מילה טיפשית אחת מהבחור הזה ואני מרגישה שוב את כל הכאב
מחדש. איכשהו, אני מוצאת את הקול שלי.
“איך קראת לי?”
זוויות העיניים שלו מתקמטות במה שנראה כמו רתיעה. “אממ… אם
אגיד ‘כלום’, אפשר להמשיך בחיים ולהעמיד פנים שזה לא קרה?”
אני כמעט מחייכת בתגובה ורק מתעצבנת עוד יותר. “לא.”
הוא מעביר את משקל גופו מרגל לרגל. “תירגעי, רק ניסיתי —”
ַ”אל,” אני מצביעה עליו באצבע, “תגיד לי להירגע אחרי שהעלבת אותי,
חבר.”
“חבר?” הוא פולט חצי צחוק חנוק.
“אל תקרא לי ביג, אני לא גדולה!” אני מתפוצצת. אפשר לשמוע את
העלבון בקולי. אני שונאת את זה.
הראש שלו נרתע כאילו הפתעתי אותו. זאת תנועה קלה והוא מנסה
להסוות אותה בכך שהוא מניח את ידיו על מותניו הצרים. “לא ניסיתי
להעליב אותך. תאמיני לי, התייחסתי למקומות הכי טובים.” מבטו החלקלק
גולש מטה אל החזה שלי. אני מייד מרגישה חשופה לגמרי, החזה שלי
נעשה כבד והדוק. וכאילו הסיטואציה הזאת לא מספיק מביכה, הפטמות
שלי מזדקרות. הוא לוטש עיניים והוא רואה, והוא שואף בחדות.
פאק. “עיניים למעלה, חתיכת חרא.”
הוא שוב מתכווץ והעיניים שלו נורות היישר אל פניי. “מצטער,” הוא
אומר בלי טיפה של בושה. “הייתי רוצה להגיד שזה לא יקרה שוב, אבל
האמת היא שאני לא יכול להבטיח את זה, רד.”

“אין, אתה לא אמיתי.”
הוא משפשף את עורפו וממצמץ מולי כאילו כואב לו להסתכל עליי.
“אפשר להתחיל מההתחלה?” הוא מושיט קדימה כף יד עצומה מחוברת
לאמה שרירית ומסותתת. “היי, אני דרו.”
אני לא לוחצת לו את היד והוא נאלץ לתת לה לצנוח לצד גופו.
“אני יודעת מי אתה.”
החיוך שלו חוזר. והפעם הוא הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו.
“אמרת איך קוראים לך לפני פחות משעה,” אני מזכירה לו.
הביטחון העצמי שלו מהבהב לרגע אבל הוא לא מוותר. על זה אני נותנת
לו קרדיט. “טוב, לפחות זכרת אותי. גם אני זוכר את השם שלך, אנה ג’ונס.”
אני מתעלמת מסומק ההפתעה ששוטף אותי ומשלבת את זרועותיי על
החזה. “ואני לא צריכה להתחיל מההתחלה. אני לא מעוניינת לדבר עם איזה
אידיוט אגואיסט שתוקע לי מבטים בחזה וקורא לי בשמות מטופשים.”
אני צריכה ללכת עכשיו אבל אני נסחפת בגל הכעס שלי. “כאילו ‘רד’?
באמת?”
עכשיו תורו לבהות בי במבט חלול. הוא נראה מבולבל, כאילו הוא לא
מאמין שאיזו פסיכית צורחת עליו.
“למה לא לחשוב על משהו מקורי?” אני ממשיכה כאילו לא ירדתי לגמרי
מהפסים. “למה לא לקרוא לי בלונדי?”
שיניים לבנות בוהקות בחיוך מהיר. “גישה אזוטרית, מה? זה יכול לעבוד.
אם כי בעיניי זה נוטה קצת יותר מדי לצד הסרקסטי.”
אני ממצמצת. התגובה שלו מעקצצת דרכי. פרצוף יפה זה דבר אחד.
אבל מוח חריף זה כבר יותר מדי בשבילי. במיוחד כשהוא מלווה בחיוך הזה.
אין בו שמץ של כעס או אפילו תחושת ניצחון, הוא פשוט מחכה למכה
הבאה ונהנה מזה.
ומה שעוד יותר מוזר הוא שגם אני נהנית מזה. אני משיבה ומתאמצת
להיראות נטולת הבעה. “אני לא בטוחה אם אמרו לך את זה פעם, ביילור,

אבל אפשר פשוט לקרוא לאנשים בשם שלהם.” אני מוצאת את עצמי
רוכנת לפנים, וכמו על פי סימן, גם הוא. הניחוח והחום שלו עוטפים אותי,
והברכיים שלי כמעט מתקפלות כשאני משלימה את המשפט. “אולי תנסה
את זה פעם.”
קווים לבנים דקיקים נפרשים סביב זוויות עיניו, אחרי חודשים ארוכים
שבהם מצמץ באור השמש. הקווים האלה מעמיקים עכשיו וקולו צונח
ֶ באוקטבה. “אז ‘רד הוֹ ט’ לא הולך?” ברור לגמרי שהוא מתאפק לא לצחוק.
אני חורקת שיניים. “לך תזדיין.”
איזו טעות.
הנחיריים שלו מתרחבים והוא שואף עמוקות, ומבטו נהפך לאש נוזלית.
“עדיין לא, ג’ונס.”
שתיים־אפס לביילור כי במכה אחת הוא הצליח להוציא אותי משלוותי
ולבחור לי כינוי. ואיכשהו, נפלתי ישר לתוך המלכודת שלו. הלחיים שלי
מתלהטות ואני רק עומדת במקום ובוהה בו. כמו מטומטמת. אבל אז אני
ניצלת מהמשך השיחה, כי מרצה נכנס לחדר כדי להתחיל את השיעור הבא.

ֶ למחרת מחכה לי קופסת סוכריות קינמון רד הוֹ ט על השולחן. ביילור לא
אומר מילה ולא מסתכל לכיווני, אבל כשאני קמה וזורקת אותן לפח, הוא
מרכין את הראש ומסתכל על המחברת שלו. יופי. שהכול יהיה ברור.
אבל אחר כך, כשאני לבד בחדר שלי, אני הורסת הכול ופותחת קופסת
סוכריות רד הוט שקניתי בעצמי ומכניסה חופן מהן לפה. חמימות מתוקה
נמסה על לשוני, וכשאני עוצמת עיניים אני לא רואה דבר חוץ ממבטו של
דרו ביילור שמטייל על גופי. אני נחרכת מתשוקה וצורך, גונחת לתוך הכרית
ולא נרדמת כל הלילה.

דרו

אימא שלי אמרה לי פעם שהרגע הכי חשוב בחיים שלי לא יהיה רגע הזכייה
באליפות המדינה או אפילו רגע הזכייה בסופרבול. הוא יהיה הרגע שבו
אתאהב.
החיים, היא התעקשה, הם איך שאנחנו חיים אותם ועם מי אנחנו חיים
אותם, ולא מה שאנחנו עושים למחייתנו. כיוון שהיא אמרה לי את זה
כשהייתי בן שש־עשרה, גלגלתי עיניים וחזרתי להתאמן על הטעיות מסירה.
אבל אימא שלי התעקשה.
אתה תראה, דרו. יום אחד, האהבה תתגנב מאחוריך ותכסח לך את
הצורה. ואז תבין.
מתברר שאימא שלי טעתה לגבי דבר אחד. כשהאהבה תקפה אותי,
היא לא התגנבה מאחוריי. לא, לא, היא ניגשה ישר אליי, עם כל התעוזה
שבעולם, למקרה שאני לא אשים לב. מה שכן, היא באמת כיסחה לי את
הצורה.
ולמרות שהייתי ממש שמח להגיד לאימא שלי שהיא צדקה בקשר לזה,
אני לא יכול, כי היא מתה. עובדה שכואבת עוד יותר כעת, משהופלתי. או
יותר נכון, חוסלתי. הושמדתי. אכלתי אותה לגמרי. איך שלא תקראו לאסון
הזה. כי מושא האהבה שלי שונאת אותי.
אני מספיק בטוח בגבריות שלי כדי להודות שהאסון המהלך שהוא חיי
האהבה הנוכחיים שלי קרה לגמרי באשמתי. לא הייתי מוכן לקראת אנה
ג’ונס.
אני עדיין מתכווץ כשאני נזכר בפעם הראשונה שהסתכלתי עליה
בתחילת הסמסטר. איחרתי לשיעור ומיהרתי לשבת בשורה האחורית,
וניסיתי לא לבלוט יותר מדי. אני לא יכול ללכת לשום מקום בקמפוס בלי

למשוך תשומת לב. ואפילו שזה נשמע מגניב ממש, זה די מעייף.
כשסבב השמות הגיע לשורה האחרונה, קול רך, עשיר וסמיך כמו סירופ
מייפל גלש מעליי.
“אנה ג’ונס.”
רק השם שלה. זה כל מה שהיא אמרה. זה היה כמו אצבע בוערת
שמלטפת לי את עמוד השדרה. הראש שלי הזדקף בבת אחת. ואז ראיתי
אותה והיא הייתה כל כך יפהפייה שלא הצלחתי לחשוב בהיגיון. הרגשתי
כאילו חטפתי אגרוף.
בלי אוויר ובאוזניים מצלצלות, הצלחתי רק לבהות. אני לא אגיד שזאת
הייתה אהבה ממבט ראשון. לא, זה היה יותר רגע של: הו כן, לעזאזל, זה מה
שאני רוצה. בתוספת כאן ועכשיו.
אולי חשבתי שאני עייף מדי או סתם מגזים בתגובה למשהו שלא באמת
קיים שם. כך או כך בהיתי באנה ג’ונס וניסיתי להבין את התגובה הקיצונית
שלי.
אולי היא הרגישה את המבט שלי. היא הסתובבה, לעזאזל איתה.
העיניים שלה היו פעורות, כמעט חתוליות, ונטו מעט למעלה בקצוות.
בהתחלה הן נראו לי חומות, אבל באמת הן היו בצבע ירוק בקבוק. וכל כך
צלולות. ומעוצבנות. היא תקעה בי מבט רצחני. לא היה לי אכפת. מילה
אחת התנגנה לי בראש שוב ושוב — שלי.
אני לא זוכר שום דבר מהשיעור הזה. הסתכלתי על אנה ג’ונס כמו נידון
למוות שזוכה לראות את השקיעה בפעם האחרונה. וכל הזמן הזה היא
ניסתה להתעלם ממני. באופן מעורר התפעלות.
בשנייה שהשיעור נגמר זינקתי על הרגליים, וגם היא. כמעט התנגשנו
באמצע המעבר. ואז הכול התחרבן. כי באותו רגע, נעשיתי מטומטם.
בחיים לא הייתי לחוץ ליד בנות. האמת העירומה היא שהחיים שלי היו
די קלים בקטע הזה. בזכות הפוטבול, וכל התהילה שמלווה את המשחק,
תמיד הייתי עטוף בזרועות אוהבות ותמיד קיבלתי כל מה שרציתי, כולל

נשים. למרבה הצער, מתברר שבכל הנוגע לספורט שלי, אנה עוד לא ראתה
את האור. מסכנה שכמותה.
בכל מקרה, לא הייתי מוכן להתמודד איתה כשנשאה אליי מבט והרימה
מעט גבה אחת בהבעת עליונות, כמו שואלת, “מה לעזאזל אתה רוצה?”
כשעמדתי שם נעשיתי פתאום מאוד מודע לעצמי, בריון מגודל
שמתנשא מעליה, כבד לשון ועם עווית מטורפת בלחי. אם היא ראתה את
העווית הזאת, אז שאלוהים יעזור לי. פלטתי אולי את הדבר הכי מטומטם
שאמרתי בחיים שלי, “היי, ביג רד.”
כן. תהרגו אותי וזהו. מה לעזאזל עשיתי? מה זה אומר בכלל, ביג רד?
המוח שלי צווח, תעשה משהו, חתיכת אידיוט! תתנצל! תיסוג! אני נשבע
ששמעתי אזעקה בתוך הראש, קריאה להפעיל את כל ההגנות ולחמש את
טילי הטורפדו.
אבל למרות כל זה, המשכתי לעמוד שם והכרחתי את עצמי לחייך כשגל
חום הציף את פניי וזיעה כיסתה את גבי. כן. הייתי מה זה רגוע.
העיניים הירוקות הכהות שלה ניצתו בחמת זעם.
ואז היא שטפה אותי.
מיותר לציין שיצאתי חבול לגמרי מהמפגש הזה והייתי כמו מת מהלך.
זה דפוק כשאומרים לך לא. זה כל כך דפוק שמאז לא דיברתי איתה. אני רק
יושב לידה כל שיעור ומשתוקק אליה בשתיקה. כמה פתטי.
משהו חייב להשתנות. ובקרוב. כי אני מתחיל לצאת מדעתי.

1

אנה

הוא פאקינג רוחות הצפון. הוא נכנס בסערה ואני מסתובבת אליו.
והנה הוא שוב. כן, הספורטאי הגדול והשרירי שנכנס לכיתה כאילו כל
היקום בכף ידו, מה שדי נכון. במקום שבו אנחנו גרים, פוטבול הוא דת,
ודרו הוא המשיח. וזה נשמע כמו חילול הקודש, בהתחשב בעובדה שהוא
טופח לאיזו ברונטית על התחת בדרכו לכיתה. והיא מצחקקת, מצחקקת,
כאילו זאת זכות להיות מושפלת ככה מול שלושים סטודנטים. ובעיני חלק
מהם, זה כנראה ככה. הרי יש להקה של בחורות שהולכות אחריו לכל מקום
בקמפוס וכולן רוצות לפגוש את דרו ביילור, כוכב הפוטבול, תופעת הטבע
שתיקח אותנו לאליפות המדינה.
האמונה שלהן די מבוססת. הוא כבר זכה באליפות הזאת שנתיים
ברציפות. אפילו אני זוכרת את הניצחונות האלה, איך שכל הקמפוס השתגע,
וכולם דיברו על דרו ועל הנבחרת שלו. ברחתי מהקמפוס אל השקט של
הדירה שלי. לא שזה עזר לי. כל המדינה חלתה אז בקדחת הפוטבול.
וכאילו הוא יודע שיש לי צורך להסתכל עליו, העיניים שלו מוצאות אותי
כשהוא מתרחק. העיניים האלה, חום־זהוב מתחת לגבות כהות וישרות. הן
ממוקדות לגמרי, לא מרפות. כאילו הוא יכול לשלוח יד לתוכי ולעקור לי
את הלב.
אוף, הכול פשוט מתערבב בתוכי. הירכיים שלי מתהדקות והדופק מאיץ.

אסור שהוא יראה את זה, אסור שהוא ידע שמבט אחד ממנו גורם לפה שלי
להתייבש ולריאות שלי להתכווץ.
אני לא מסיטה את המבט — זה יהיה קל מדי. אני מישירה אליו מבט
למשך שלוש שניות רצופות וסופרת בראש כל צעד קליל שמקרב אותו
אליי. הוא לפחות מטר תשעים וחמש והוא יודע איך להזיז את הגוף. בלי
שום מאמץ. אני בטוחה שהוא אף פעם לא מעד ומעולם לא נתקל עם התחת
בשום שולחן בדרך למקום שלו. לא, לא, לא ביילור הלוחם.
איזה שם אידיוטי.
אבל מתברר שהוא הרוויח אותו ביושר, כי הוא אף פעם לא מוותר. הודות
למצעד האינסופי של סטודנטים ומרצים שאוהבים להתפייט בלי הפסקה
על נבחרת הפוטבול, אני כבר יודעת הרבה יותר מדי על הכישרון של ביילור.
אני בטח נשמעת סנובית. אולי אני באמת כזאת. אל תבינו אותי לא נכון,
אנחנו בדרום של ארצות הברית, ואני יודעת כמה פוטבול חשוב פה לאנשים.
כאן, בדרום, קוברים קמעות ספורט במאוזוליאום משלהם, אנשים עורכים
סעודות מטורפות בחניונים של האצטדיון בימי משחק ונשים מתלבשות
לאירוע כאילו הן הולכות לכנסייה. ומבחינה מסוימת, הן באמת הולכות
לכנסייה. כנסיית הפוטבול של הקולג’. אבל הקשר האישי שלי עם פוטבול
מתחיל ונגמר באבא שלי, שתמיד גירש אותי מהסלון כשהייתי נעמדת מול
הטלוויזיה בימי ראשון. ושני, וחמישי. יש יום שאין בו משחק פוטבול?
הניסיון האישי היחיד שלי עם ספורטאים היה בתיכון. אפשר לסכם את
זה בחוסר מודעות מוחלט לקיומי. חוץ מהפעם ההיא שבה כמה ספורטאים
הקיפו אותי במסדרון וצבטו אותי בתחת בתורות. שלחו אותי לשבוע של
ריתוק כי תקעתי לאחד מהם ברכּ ייה בביצים, עונש שעדיין לא נראה לי
הוגן, במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהם לא נענש.
אני לא מבינה שחקני פוטבול. אני לא מבינה את הצורך להתמסר בכדור
בזמן שבחור אחר מרסק לך את הגוף. אני אוהבת מוזיקאים. בחורים גבוהים
ורזים עם שיער ארוך ומבט רדוף בעיניים. עיניים שגורמות לך לרצות

לצלול עמוק פנימה. לא עיניים שאומרות משהו. לא עיניים שאומרות, אני
יודע מי אני ואני אוהב את זה, ואני יודע מי את — אני רואה אותך, ואת לא
יכולה להתחבא.
ביילור מתקרב עוד יותר. הוא מספיק קרוב כדי שאראה את שרירי
הירכיים שלו מתכווצים ומתרפים מתחת למכנסי הג’ינס הדהויים שלו
עם כל צעד. מספיק קרוב כדי שאראה את הבטן השרירית השטוחה שלו,
שניכרת לעין אפילו שהטי־שירט שלו תלויה ברפיון סביב המותניים וצמודה
לחזה. החולצה הזאת, בצבע ירוק צבאי עם כיתוב בלבן: כמה פעמים צריך
1 אני מייד רוצה לדעת את התשובה. אני מדמיינת את עצמי עוטפת
ללקק?
אותו באצבעותיי ומנסה לענות לשאלה בעצמי.
טוב, זה מספיק. אני משפילה את המבט באופן מכוון. אתה לא מטריד
אותי בשום צורה. רואה? ראיתי אותך והמשכתי הלאה. יותר מעניין לקרוא
את הסיכומים שלי מהשיעור. הרבה יותר מעניין.
הוא מתיישב בכיסא לידי ורגליו הארוכות נשלחות אל המעבר. אני
מרגישה את המבט שלו עליי, צופה בי, מחכה לסימן של הכרה בקיומו.
הוא התיישב לידי בכל שיעור מאז היום הראשון הנוראי ההוא. ומאחר
שאני צייתנית כמו כולם בעניין מקומות הישיבה, גם אני מתיישבת כל פעם
באותו מקום. זה היה שונה אם היינו באולם הרצאות גדול עם שלוש מאות
מקומות. אף אחד לא היה שם לב לשינוי במקום הישיבה. אבל הכיתות
הגדולות שמורות לקורסים של שנה א’. כמו עדר בקר, הם דוחסים פנימה
בני שמונה־עשרה חולמניים ובודקים מי ישרוד.
אבל הקורס הזה הוא סמינר בהיסטוריה של הפילוסופיה. קורס מתקדם
של סטודנטים שנה שלישית ורביעית וכמה סטודנטים לתואר שני, שכולם
עושים תואר בהיסטוריה או מנסים לשפר את הציונים הסופיים שלהם עם
כמה קורסים למתקדמים.
אם אעבור מקום זאת תהיה הוכחה לחולשה שלי.
1 בסלנג באנגלית, ליקוקים )licks )הם גם ניצחונות.

פרופסור למברט נכנסת והשיעור מתחיל. אני אפילו לא יודעת על מה
היא מדברת, כי דעתי כל כך מוסחת. כואב לי הצוואר מרוב מאמץ להתנגד
לרצון להסתובב ולהסתכל על ביילור. זה קרב אבוד, זה ברור לי. אבל אני
מנסה ככל יכולתי להחזיק מעמד כמה שיותר זמן. כבר אמרתי שהלך עליי?

דרו

ארבעה שבועות מתחילת הסמסטר ואני עדיין מקבל כתף קרה ממיס ג’ונס.
בשלב הזה, הפסדתי כל יתרון שהיה לי ואין לי מושג איך להשיג אותו בחזרה.
הלוואי שיכולתי להבין את אנה כמו שאני מבין פוטבול.
פוטבול תמיד היה לי קל. אל תבינו אותי לא נכון, אני קורע את התחת
כדי להישאר בכושר שיא. כל דקה פנויה שיש לי בין אימונים קבוצתיים
וקורסים אני מפנה לאימון אישי או ללמידה. אני מתעלם מכאב פיזי
ומתשישות מנטלית על בסיס קבוע.
אבל המשחק עצמו? בא לי בקלות. כשאני מחזיק את הכדור אני מתמלא
ַ בכוח. בזמן משחק, אני לא מפחד מהל ֵּ יינבֶקר ששוקל מאה וחמישים קילו
ומנסה להכניע אותי. אני שולט במערך ההגנה שלי, רואה נתיבים, חולשות,
הזדמנויות. אני מדבר אל הכדור והוא מקשיב לי, וכמעט תמיד הולך בדיוק
לאן שאני רוצה. אם אין שום הזדמנות שקופצת מולי, אני יוצר אחת, רץ עם
הכדור ומתחמק ממתקפה, עד שאני יכול לעשות מהלך. זה כל כך פשוט.
וזה פאקינג נפלא. השאגה של הקהל, הניצחונות, זה ממכר. אבל זה
לא ממכר כמו הצורך לעשות הכול שוב מההתחלה, לזרוק את המסירה
המושלמת, לבלבל את שחקני ההגנה בהעברה מבריקה של הכדור או
בהטעיה גאונית. כי אני תמיד יכול להשתפר. אז אפשר להגיד שפוטבול
עושה אותי מאושר. ואני יודע איזה מזל יש לי שמצאתי את זה, ושיש לי את

הכישרון להיות אחד מהשחקנים הכי הטובים. אם יש משהו אחד שההורים
שלי אף פעם לא נתנו לי לשכוח הוא שאני צריך לדעת להעריך את מה שיש
לי.
וכל זה רק הופך את הסלידה של אנה ג’ונס למעצבנת עוד יותר. היא
חושבת שאני יהיר, שאני איזה אידיוט. אני צריך לשמור ממנה מרחק. יש
בלי סוף נשים שרוצות להכיר אותי — ככה זה במקצוע הזה.
אני בכלל עוד לא מבין מה יש בה שמשגע אותי. היא יפה, ואפילו
מושכת, עם מראה קלאסי של דוגמנית וינטג’. פנים בצורת לב, אף קטן
וחצוף, תלתלים אדמוניים כהים שגולשים על הכתפיים. אבל היא לא
הטיפוס הרגיל שלי. בדרך כלל אני מעדיף בחורה שלא מסתכלת עליי כאילו
אני שׂ ערה שהתגנבה לה לתוך הסלט.
אז למה אני לא מצליח להפסיק לחשוב על ג’ונס? לאחרונה אני רואה רק
את עיניה לוטשות בי מבט זועם ולא שמות קצוץ על הילת התהילה הזוהרת
שלי — למעשה, נראה שהן ממש שונאות אותה. זה מדליק אותי.
ובגלל זה אני כאן, משתופף בכיסא, מסתכל איך הזרועות שלה מתנופפות
ואיך השדיים המתוקים שלה מקפצים בזמן שהיא מדברת על ההשפעה של
הפילוסופיה על החברה.
“למשל, דקארט,” היא אומרת. “המעבר שלו מהניסיון להסביר ‘למה’
לשאלת ההתבוננות ‘איך’, עזר בעיצוב השיטה המדעית המודרנית. וביוון
העתיקה, פילוסופים שינו את העולם כשהם כל הזמן הטילו ספק בסטטוס
קוו.”
אני רוצה שהיא תכיר בקיומי, ולכן אני מדבר. “אני מסכים.”
עיניה הירוקות הכהות של אנה חותכות אותי במבט אחד זועם. ואז, כאילו
היא קולטת שלתקוע בי מבט זועם פירושו להכיר בקיומי, היא מרסנת את
המבט, חוזרת להסתכל קדימה ומפנה אליי את הפרופיל שלה.
ברור לגמרי שהיא לא אוהבת כשאני בצד שלה. יותר נכון, היא לא אוהבת
כשאני מצטרף לכל שיחה שהיא משתתפת בה. עצם העובדה שאני מדבר

היא עלבון מבחינתה. וזה מעצבן אותי וגורם לי לרצות להמשיך עם זה.
“אם למשל מסתכלים על הטיעון שלו על דואליזם, שלא רק שהנפש
שולטת בגוף, אלא גם הגוף שולט בנפש.” אני מוצא את עצמי מחייך
ומסתכל איך המתח של אנה גובר ואני מנמיך את קולי ומכוון את דבריי
אליה. “שהתשוקות של הפרט יכולות לגבור על המחשבה הרציונלית
ולגרום לו לפעול בדרכים לא רציונליות.”
אנה ממשיכה להתמקד בפרופסור למברט אבל מתחת לשולחן היא
משכלת רגליים ואז מבטלת את השיכול. כלומר, הותרתי בה איזשהו רושם.
יופי. עכשיו אנחנו תיקו.
“יש פואנטה לדברים שלך על דואליזם, מר ביילור?” שואלת פרופסור
למברט והטון היבש שלה שואב אותי בחזרה אליה ואל הכיתה. שיט, על
מה דיברתי?
אני מזדקף במקומי ומכחכח בגרון וכמה סטודנטיות שנה שלישית
מסתובבות אליי ובוהות. “אממ, רק שדקארט גרם לאנשים לחשוב בצורה
אחרת על הקשר בין גוף ונפש.”
שיט, לא הצלחתי לצאת מזה טוב. הפנים שלי מתחממות במבוכה.
זהו, אני לא מדבר יותר. ואני אסיר תודה כשהבחורה בחצאית הפרחונית
מצטרפת לדיון. אבל היא מסתכלת על אנה בעיניים מצומצמות בכעס.
“לא הייתי אומרת שדקארט הוא כזה גיבור. התפיסה שלו שלבעלי
חיים אין נשמה הובילה להתעללות נרחבת בבעלי חיים.” הבעת הפנים
של הבחורה נעשית נרגזת יותר וקולה מטפס גבוה. “ויוויסקציה, ניסויים,
הזנחה, אפשר לקשור את כל הזוועות האלה לדקארט.”
כיוון שהבחורה צועקת את הדברים על אנה, כל העיניים מופנות אל
שתיהן. אבל אנה לא נרתעת. התגובה שלה חלקלקה כמו שמנת. “מאחר
שהטיעון שלי לא התמקד בדקארט, אלא באופן שבו פילוסופים שינו
תפיסות בחברה, הייתי אומרת שהרגע הוכחת את הטענה שלי.”
אין, הבחורה הזאת פשוט מוצאת חן בעיניי. אני אוהב את המחשבה

המהירה שלה ואת האש שלה.
אבל ילדת הפרחים מאדימה. “אז את הולכת פשוט להתעלם מכל הרעות
החולות שהתאוריה שלו הביאה על העולם?”
“אני לא מתעלמת מהן,” אומרת אנה. “אבל אני חושבת שאנחנו לא
צריכים לשפוך את התינוק עם המים. הוא גרם גם להרבה שינויים חיוביים.”
למרות ההחלטה הקודמת שלי לסתום את הפאקינג פה, אני מוצא את
עצמי אומר, “ג’ונס צודקת, אי אפשר לשפוט את עבודת חייו של אדם רק
על פי תוצאה אחת שלילית. צריך לתת לו צ’אנס, לא? אולי לא היה לו מושג
איזה נזק הוא יעשה עם כמה מילים שלא הובנו כהלכה.”
אני מנסה לגרום לאנה להשיב על זה בכוח המחשבה. היא מתעלמת ממני
בעקשנות. אבל היא היחידה שעושה את זה. כמו תמיד, בכל פעם שאני
מדבר, כל העיניים עליי. זה מעצבן, אבל אני רגיל לזה. אם כי כעת, העובדה
שאני מגן על אנה גורמת לכולם לשלוח מבטים סקרניים גם בכיוונה.
אני שומע את הבלונדינית שניסתה לתפוס את תשומת ליבי בשבועות
האחרונים ממלמלת בלחישה רמה ממש, “‘ג’ונס? הוא יודע איך קוראים
לה?”
לחייה של אנה נשטפות בוורוד. כתפיה מתרוממות במתח ואני נשבע
שהיא נלחמת בדחף להוריד את הראש. זה מוזר, כאילו היא רוצה להסתתר
אבל מסרבת להיכנע. לא, אני בטח טועה. אין באנה טיפה של ביישנות,
והיא לא נראתה מוטרדת כשהתווכחה עם ילדת הפרחים. ובכל זאת, היא
מפסיקה להתווכח וחוזרת לכתוב במחברת שלה.
כיוון שהיא כבר לא שותפה בדיון, אני מאבד עניין. אני חוזר להסתכל
עליה מזווית העין ותוהה אם יש איזו תרופה למשיכה הזאת. גבר שפוי היה
מניח לזה וממשיך הלאה.
אבל האם זה מונע ממני לעקוב אחריה כשהשיעור נגמר? לבלוש אחריה
כמו איזה יצור כשהיא פונה לקפטריה באגודת הסטודנטים? לא. אפילו לא
קצת.