הספר יישלח בתום ההשקה ב 23/11/26.
הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
₪ 28.00 – ₪ 59.00טווח מחירים: ₪ 28.00 עד ₪ 59.00
הפכים נמשכים. פלייבוי. צלמת מקצועית. הוא נופל קודם. חברים לאוהבים.
***
קודם היינו חברים, אחר כך שותפים לדירה, ועכשיו אני רוצה יותר…
מה אפשר להגיד על צ’ס קופר?
האישה הזאת מסוגלת להוריד אותי על הברכיים, אני מבין את זה בערך חמש דקות אחרי שאני מתפשט בשבילה. וזה מפתיע אותי, כי הצלמת העוקצנית שעובדת על לוח השנה שהקבוצה מוכרת למטרות צדקה היא לא בדיוק הטיפוס שלי.
היא מתגוננת מפני המתקפות שאני מטיח בה ומאתגרת אותי בכל פינה. אבל כשאני איתה, נמחקות כל החרטות והאפלה. בזכותה החיים כיפיים.
אני רוצה להכיר אותה, להתקרב אליה, וזה לא רעיון טוב.
צ’ס מחפשת מערכת יחסים, ואף פעם לא הייתי טיפוס שמבלה יותר מלילה אחד עם אותה בחורה.
אבל כשיד הגורל מתערבת וצ’ס נשארת בלי בית, אני מציע לה לגור איתי.
אנחנו הופכים לשותפים לדירה, חברים שלא שוכבים, ומתקשים יותר ויותר לשמור את הידיים שלנו לעצמנו.
ככל שאנחנו גרים יחד, אני מבין שהיא הופכת להיות כל עולמי. העניין הוא… שכבר גרמתי לה להאמין שאני טיפוס מפוקפק.
ועכשיו, איך אוכל לשכנע אותה לתת לפלייבוי הזה הזדמנות אמיתית לבנות משהו לנצח?
***
הוט שוט הוא הספר הרביעי בסדרת גיים און, שבה כל ספר נכתב על זוג אחר ויכול להיקרא כיחיד. כמו הקודמים – הוא ממכר, שנון, כובש ונוגע ללב. אל תחמיצו!
קדמו לו רבי־המכר: הוק אפ, פרנד זון וגיים פלאן.
צ׳ס
כשאפילו ההבטחה לבלות כמה שעות בנוכחותם של גברים מפורסמים,
חתיכים, ספורטיביים ועירומים לא מצליחה לרגש אותי, אני מבינה שהגעתי
לשפל חדש של אדישות.
בשנה שעברה הייתי בסיטואציה דומה — מלא גברים עירומים, כל כך
הרבה סקסיות שצריך להנציח בתמונות — ובקושי יכולתי להחזיק את עצמי
מרוב ציפייה. בערך כמו שהחבר שלי ג׳יימס מרגיש עכשיו.
״נראה לי שתצטרכי לתת לי הרצאה קצרה של אחותי, תירגעי,״ ג׳יימס
אומר ונושף עשן באוויר.
הוא מכורבל בכורסת ראטן זוגית בצד השני של המרפסת שלי, כדי
שהעשן שלו לא יעוף לי היישר לפנים, ואני לא מתאפקת וצוחקת. ״למה?״
ג׳יימס, שנראה זוהר בחליפה בצבע ירוק ליים, כולל עניבת פפיון בצבע
צהוב נאון, מגלגל את עיניו. ״אל תיתממי, צ׳ס. לא מתאים לך.״
אני קצת סקרנית לגלות איך תמימות נראית עליי, אבל לא נופלת בפח
שלו. אני יודעת בדיוק למה ג׳יימס מתחרפן עכשיו. זה חמוד, אבל הוא לא
יאהב לשמוע את זה.
אני רק מושכת בכתפיים ומעיפה עלה שרך יבש ממושב הכורסה. ״אתה
באמת כל כך מתרגש כי אנחנו הולכים לצלם כמה שחקני פוטבול עירומים?״
אני נדה בראשי, כאילו אין לי מושג. ״אנחנו עובדים עם האנשים הכי יפים
בעולם. בשלב הזה, הגוף הוא רק צורות וצללים בשבילי.״
לא שכל זה ישנה משהו לג׳יימס. ברגע שאמרתי לו שאנחנו מצלמים
לוח שנה לקבוצת האן־אף־אל של ניו אורלינס, ושכל השחקנים הכוכבים לא
רק יצטלמו אצלנו, אלא גם בעירום מלא, ג’יימס נכנס למוד מעריץ מושבע.
במקרה שלו, זה בדרך כלל אומר עישון בשרשרת ודיבור בלי הפסקה.
ג’יימס כל כך להוט עכשיו, שנראה שהוא בכלל לא שם לב שאני סתם
מקניטה אותו. הוא שואף מהסיגריה שלו, נוחר ומסתכל עליי בעיניים
מצומצמות מבעד לעשן.
“עם עירום אני יכול להתמודד. החזקתי מעמד יפה מאוד כשהייתי צריך
להדביק אבני חן נוצצות על השדיים של ג’יאנה, אפילו שהפטמות שלה
נעצו בי מבטים כל הזמן.”
“אלה באמת היו שדיים נהדרים,” אני מודה, נזכרת בדוגמנית המהממת
ואיך ג’יימס נעשה אדום כמו עגבנייה והסמיק עד שורשי שערו הערמוני.
ג’יימס אחראי על האיפור והסטיילינג של כל הדוגמנים והדוגמניות
שלנו. הוא מקצועי מאוד, אבל עוד לא פיתח עמידות. חלק מהדוגמנים
ומהדוגמניות שלנו מדליקים אותו.
אצלי זה אחרת. הייתי כל כך אדישה בשנה האחרונה, שדי בטוח שגם
אם מישהו ינופף בזין שלו מול הפרצוף שלי בזמן הצילומים, אני לא אגיב.
בלי קשר למקצועיות, זה לא דבר טוב. האמת היא שזה אפילו קצת מדאיג.
אחרי שנים של חוויות דייטינג גרועות בלי שמץ של מחויבות, אני
מרגישה דפוקה ושברירית. מצד שני, יש לי עבודה שאני אוהבת ודירת
סטודיו בניו אורלינס, העיר האהובה עליי. החיים שלי מספקים, ולמעשה
הם רק מתחילים. ועדיין, אני לא מצליחה להתנער מהתשישות הזאת.
ג’יימס, שלא מודע לסערה הפנימית שלי, מהנהן כאילו נזכר בג’יאנה,
אבל אז הוא נאנח. “ציצים זה כלום לעומת העינוי שמחכה לנו עכשיו, צ’ס.
אלה שחקני פוטבול מקצועיים. זאת הקבוצה שאני אוהד.” הוא מנופף על
פניו. “אוי אלוהים, נראה לי שאני אסמיק, או פאקינג אגמגם, או משהו
מביך כזה.”
“אה, נכון.” כאילו שכחתי שג’יימס הוא אוהד פוטבול שרוף. במהלך
העונה, הוא לא מפסיק לדבר על השיאים של הקבוצה, על הסיכויים להגיע
לפלייאוף ועל מי טעה באיזה מהלך, או מי האליל שלו כי בזכותו הקבוצה
ניצחה. הוא מדבר על זה כל כך הרבה שמתחשק לי לתלוש לעצמי את היד
ולהכות אותו. “ממש קשה לך, אה?”
משהו בפנים שלי כנראה מסגיר אותי כי הוא סוגר את הפה בתנועה
מהירה וממסמר אותי במבטו. “כלבה.”
אני צוחקת. “אתה תהיה בסדר, ג’יימס. שבוע אחד של שחקני פוטבול
שמתפשטים מולך, ואז הכול יהיה רק זיכרון עמום.”
“מי אומר שאני רוצה שזה יהפוך לזיכרון עמום?” הוא מעקם את האף.
“אני מתכוון ליהנות מזה. וגם את צריכה לעשות אותו דבר.”
בכלל לא רציתי לקחת את העבודה הזאת. ג’יימס ואני עמוסים בעבודה,
וכבר התחלתי להרגיש את הסימנים המקדימים מאחורי העיניים שמבשרים
על מקבץ של מיגרנות בדרך אליי.
אבל אני לא יכולה להתלונן. בשנים האחרונות אני מצליחה מאוד. יש
לי תואר בעיצוב. סין, השותפה שלי בקולג’ שגרה בניו־יורק, עשתה תואר
באופנה. התחלתי לצלם את הקולקציה שלה ואנשים אהבו את העבודות
שלנו. משם העסק המריא ואין לי חרטות.
אם לא הייתי כל כך מותשת, אולי לא הייתה לי בעיה להשתלט על
חבורה של גברים שריריים ומגודלים — לפחות זה מה שהייתי צריכה
לעשות בפעמים הקודמות שעבדתי עם ספורטאים. אבל עכשיו אני לא
רוצה להתמודד עם זה בכלל. אני רוצה לשקוע במיטה וללכת לישון שבוע.
למרבה הצער, ג’יימס, שהוא גם האחראי על ההזמנות שלי, התעקש
שאקח את העבודה הזאת. זה למטרה טובה, ארגון שעוזר לאנשים לבנות
את הבית שלהם מחדש אחרי שהוא הוצף. וכיוון שגיבורי הפוטבול של
העיר שלנו הסכימו להשתתף, היה ברור שזאת תהיה הצלחה מסחררת.
“חוץ מזה,” הוא אמר לי בטלפון בשבוע שעבר, “הם ביקשו אותך. הם
התרשמו מלוח השנה עם הדייגים העירומים.”
אני די בטוחה שמה שהרשים אותם היה העובדה שצילומי הדייגים
נעשו ויראליים. בכל אופן, הסכמתי לקחת את העבודה. לעזאזל עם זה.
״זאת רק עבודה, ג׳יימס,״ אני אומרת לו עכשיו. כי אני באמת לא
רוצה להתלהב מחבורה של גברים שאני לא יכולה להשיג. שחקני פוטבול
מפורסמים בהחלט נכנסים לקטגוריה הזאת. אני רק רוצה בחור רגיל וטוב
עם ראש על הכתפיים ולשון כישרונית. גם חיוך חמוד לא יזיק. אני מבקשת
יותר מדי?
״בטח,״ ג׳יימס אומר. ״וג׳לטו זאת רק מילה אחרת לגלידה.״
אני משתנקת. ״איך אתה מעז להגיד את זה?״
קולות דפיקה עמומים לוכדים את תשומת הלב שלי. ג׳יימס מזנק כאילו
צובטים אותו. ״שיט, הם כאן!״
הוא עומד במקום, מנופף בידיו למשך דקה, דורך על הסיגריה שלו
ומסתכל עליי בבעתה.
אני מחייכת, אבל מרגישה את המתח בלחיים. ״אחותי, תירגעי.״
״הא. זה בכלל לא עוזר. כמה מדכא.״ הוא משרבב את שפתיו ומושך
בזקן שלו.
״אם זה ישפר את ההרגשה שלך, אני יכולה לשמן אותם בעצמי.״
עיניו נפערות בזעם ובאימה. ״אם תעזי לקחת את זה ממני, אני אשים
לך מלח בקפה כל השבוע.״
״זאת אכזריות לשמה.״
״ראי הוזהרת,״ הוא אומר ומושך באף.
״בסדר, בסדר.״ אני מסננת וקמה. ״אני אפתח את הדלת. אם אתה תיגש
לשם, נראה לי שלעולם לא נתחיל, עם כל החנפנות שלך.״
״חה־חה.״ הוא מגלגל עיניים, אבל מתחיל ליישר את החליפה שלו.
״אני אכין אספרסו. את חושבת שהם שותים אספרסו?״ ג׳יימס מכור.
היתרון הוא שהקפה שלו הכי טעים. בכל בוקר אני מקבלת קפה הפוך נפלא
וקרמי. בכל ערב, אני מקבלת מקיאטו מר־מתוק.
״אין לי מושג.״ אני לא יודעת כלום על מה ששחקני פוטבול אוהבים או
שונאים. ״אולי נתחיל עם מים בינתיים.״
״צ׳ס, מים זה לחובבנים.״ הוא שולף מהמקרר מגש עם נקניקים.
״אלוהים אדירים, זה סשן צילומים, לא מסיבה.״
״זה יכול להיות גם וגם.״
״אם אתה אומר.״ אני משאירה אותו שם להתעסק עם המגש. במדרגות
ללופט שלי יש הד מטורף, אז כבר בדרך לדלת אני שומעת את החבר׳ה בחוץ.
״אולי הוא בשירותים או משהו,״ מישהו אומר בקול עמוק ועוקצני.
״יופי,״ מישהו אחר אומר. ״אנחנו צריכים לחכות שהוא יחרבן עכשיו?
זה יכול לקחת חצי שעה לפחות.״
אני מאיטה את צעדיי, מתאפקת לא לצחוק, ושומעת אנחה מיוסרת.
״אוי אלוהים,״ מישהו עם מבטא דרומי כבד אומר, ״הילדים האלה כל
הזמן מרימים לי להנחתה. זה כמעט יותר מדי קל.״
אני מסכימה, אבל אז כמעט מזנקת בבהלה כשמישהו מתחיל שוב
להכות בדלת, כל כך חזק שאני פוחדת שהיא תיפול מהצירים. ברצינות, זה
כבר מוגזם.
״אחי!״ מישהו עצבני צועק. ״קדימה, תנגב ותפתח!״
מישהו ממלמל את המילה קלאסי, אבל עכשיו אני עצבנית, ניגשת
לדלת בצעדים מהירים ומתכוננת להזכיר לאורחים קצרי הרוח שלי מה
זה נימוסים.
אני פותחת את הדלת בבת אחת ומוצאת מולי גברים ענקיים שנועצים
בי עיניים. חוץ מהגודל המרשים שלהם, כל אחד מהם נראה שונה לגמרי. הר
האדם שניצב ממש מולי, עם זקן סמיך ומלא, קוקו ושרוולי קעקוע, נראה
כאילו ירגיש בבית במועדונים שאני אוהבת לצאת אליהם. הוא גם נראה
מיוסר לחלוטין, מה שגורם לי לחשוב שהוא זה שהתחנן שהחבר׳ה יתנהגו
קצת יותר בנימוס.
לידו עומד בחור רזה וחתיך עם חיוך משועשע. יש לו ראסטות קצרות
מסביב לראש, כמו זר של קוצים. הוא מניד את ראשו ומסתכל במבט
יבשושי על הבלונדי שלידו. הבלונדי נראה צוהל ונטול חרטות, ועיניו
החומות הבהירות נוצצות בשובבות.
כולם נראים טוב, כל אחד בדרכו. אובייקטים מושלמים לפרויקט
שמחכה לנו.
אבל דווקא הבחור שמאחוריהם, שעומד רחוק יותר בפנים חמוצות,
לוכד את מבטי ומקפיא אותי. הבחור הזה אמור להיות על השער, עם עיניים
כחולות יוקדות ועור שזוף. הוא כל כך מהמם, שהשיניים שלי כואבות. הוא
מסתכל עליי מעל אפו המושלם, כאילו עצם הנוכחות שלי מעליבה אותו.
אני מכירה את הפנים שלו היטב. הוא מופיע בפרסומות בטלוויזיה
ועל לוחות חוצות. ראיתי אותו מחייך אליי, מנסה למכור לי ציוד ספורט,
משקאות בריאות ואפילו משכנתה. הוא הקוורטרבק, המלך של כל קבוצת
פוטבול, פין מאנוס או מאני, כמו שקוראים לו בתקשורת. שם חיבה מוזר,
עם פרצוף יפה כזה.
הוא שם לב שאני מסתכלת עליו וזוקף גבה כאומר, כן, אני יודע. אני כל
החבילה בציפוי שוקולד, אבל אל תחשבי אפילו לקחת ביס, יש לי דברים
יותר טובים לעשות.
גם לי. אני מסיטה את המבט ובוחנת את הלקוחות האחרים שלי. כולם
מסתכלים עליי ברמות שונות של ציפייה או חוסר סבלנות. הדומיננטיות
והטסטוסטרון קורנים מתוכם כמו אור שמש. אם אתן להם סנטימטר של
מרחב תמרון, הם ישתלטו על כל הסשן. בטח בכלל לא ישימו לב שהם
עושים את זה. ברור לגמרי שהם פשוט רגילים לקחת את המושכות לידיים.
אני מתכוננת ומנסה להיזכר על מה הם דיברו לפני שפתחתי את הדלת.
ואז אני נזכרת, הם דיברו על לחרבן. מקסים. הגיע הזמן לתת לדומיננטיות
שלי להשתלט.
פין
למדתי משהו בשלב די מוקדם בחיים, לפעמים יש חרא שצריך לעבור. עדיף
פשוט לנשוך את השפה ולגמור עם זה כמה שיותר מהר. כשחקן פוטבול,
אני עובר הרבה חרא — כאב פיזי, תשישות מנטלית, שאלות מטומטמות
מהתקשורת, דיאטות קשוחות, מחסור בזמן לעצמי. כשמסתכלים על זה
מבחוץ, אולי קשה להבין למה לעזאזל שמישהו ירצה להיות שחקן פוטבול
מקצועי. התשובה, כי זה פאקינג המשחק הכי טוב בעולם, ואני מעולה בו.
אבל יש ימים כמו היום, כשמנהלת השיווק של הקבוצה שלי מבקשת
ממני, או יותר נכון פוקדת עליי, להצטלם ללוח שנה, ואז גם אני מתחיל
לפקפק במסירות שלי לפוטבול.
אמרו לי שזה למטרות צדקה, וזאת הסיבה היחידה שהסכמתי לעשות
את זה. ועדיין, אני כל הזמן תורם לצדקה. אני משתמש בשם ובפרצוף
שלי כדי לקדם כל מיני ארגונים שעוזרים לילדים, לאוכלוסיות מוחלשות
ולקורבנות התעללות. זה אחד מהדברים הכי טובים בלהיות מפורסם. אבל
להצטלם בעירום ללוח שנה גורם לי להרגיש כמו אידיוט.
ואם זה לא מספיק, אני עומד עכשיו מחוץ לסטודיו של הצלם עם שלושה
שחקנים אחרים מהקבוצה שלי, והוא לא פותח לנו את הדלת. אני הולם
על דלת המתכת עם האגרוף שלי, והצליל מהדהד בגרם המדרגות הרחב.
טכנית, זה היום החופשי שלי. יכולתי לישון עכשיו, או לעשות אמבטיה
מפנקת — אל תזלזלו בזה אם לא ניסיתם — או לשחק קול אוף דיוטי.
אבל אם הוא לא יפתח לנו, הצילומים יתבטלו. מה אכפת לי. ״טעינו
בשעה?״ אני שואל מעבר לכתף.
״לא,״ דקס, הסנטר שלי, עונה. ״אנחנו באיחור של כמה דקות.״
מושלם. אנחנו עומדים כאן כמו אידיוטים. ״אני מקווה שהצלם לא
באיזה משבר יצירתי דווקא עכשיו.״
דקס מושך בכתפיו ונראה משועמם. ״אולי הוא בשירותים או משהו.״
הרסיבר הפותח שלי, ג׳ייק ריידר, נראה במצב רוח לבדיחות.
הוא צועק שוב על הדלת ודופק עליה באגרוף. ״אחי! קדימה,
תנגב ותפתח!״
אם דעתי לא הייתה כל כך מוסחת, הייתי מתבייש. אני פוסע מצד לצד
ומסתכל על המדרגות. לא מאוחר מדי להתחמק.
למרבה הצער, הדלת נפתחת בבת אחת. אישה עומדת בפתח. היא נראית
עצבנית וקצת מפחידה. היא רזה וגבוהה, נראית משהו כמו מטר שבעים
וחמש, מה שאומר שהיא עדיין נמוכה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים.
הגבות שלה ישרות כמו חץ. זה לא משהו שאני בדרך כלל שם לב אליו
בבחורה, אבל הן משוות לפנים שלה הבעה עוצמתית, כמו אמזונה שיוצאת
לקרב, וקשה להתעלם מזה. או אולי זאת העובדה שהיא נועצת בנו מבט,
מתלבטת מי יהיה הראשון שהיא תנסר לחתיכות.
וכאילו היא שומעת את המחשבות שלי, מבטה הכהה נשלח אליי. אני
נשבע שאני מרגיש את זה עד הביצים. היא לא יפה. הפנים הצרות שלה
והאף הגבוה יוצרים מראה רציני מדי, שלא יכול להיראות יפה. יש לה שיער
ארוך וחלק, שחור כמו דיו בשורשים ועם גוונים ורודים בקצוות, ובשילוב
הג׳ינס והגופייה השחורה נוצר וייב של נערה גותית. קעקוע של פרחי קרנית
בקווים שחורים מטפס לאורך הזרוע השמאלית שלה.
בקיצור, היא נראית כמו כל הנשים ששמרו ממני מרחק כל חיי הבוגרים.
גם אני התרחקתי מנשים כמוה. גם אם זאת קלישאה, לא אכפת לי. האמת
הפשוטה היא שנשים כאלה מעולם לא התעניינו בגברים כמוני, ואני אף
פעם לא הקדשתי מחשבה או זמן לבחורות מהסוג הזה.
ובכל זאת, הדופק שלי מאיץ. המבט העוצמתי שלה חודר. אני
מכבד עוצמה.
כשהיא סוף־סוף מדברת, אני שומע את זה גם בקולה הצרוד. ״לנגב את
מה, ברשותך?”
הקול שלה סקסי, כזה שנכרך סביב הזין שלך ומושך. אני ממש לא
צריך להגיב לקול הסקסי שלה. במיוחד כיוון שהיא מסתכלת עלינו כמו על
חבורה של בנים פרועים.
קח את המושכות לידיים. תשלוט בסיטואציה. זה מה שאני עושה.
תמיד. אני צועד קדימה ותשומת הלב שלה חוזרת אליי. ״הממ… באנו
להצטלם ללוח שנה.״
השפה העליונה שלה מתרוממת. ״לא חשבתי שבאתם לצילומים של
ליגת הילדים שיש לי אחריכם.״
מצחיק. ממש מצחיק. רגע. מה?
״את הצלם?״ אני נתקף אימה.
״בוא לא נידרדר לקלישאות, טוב, יפיוף?״ היא נושפת בכעס גלוי.
חום מעקצץ ממלא לי את הבטן. קראו לי ככה כל חיי הבוגרים. אני
רגיל לזה, ולא אכפת לי כשהחבר׳ה יורדים על איך שאני נראה. אבל מעצבן
לשמוע את זה מהפה שלה, כאילו אני אפס.
ריידר מגחך. ״קלטה אותך, ילד.״
לא, היא לא. אפילו לא קצת. אבל היא חושבת שכן, וזה פאקינג מרתיח.
״רגע, אמרו לנו שלצלם קוראים צ’סטר קופר. סליחה שהנחתי שזה שם
של גבר.”
היא מתכווצת כאילו חטפה סטירה, וקמט קטן נוצר לה בין הגבות.
“כולם קוראים לי צ’ס. אין לי מושג מאיפה היחצנית שלכם קיבלה את השם
המלא שלי.” נשמע שיש לה כוונה לגלות.
אני לא מקנא בטמבל המסכן שפלט את השם המלא שלה. אבל מוצא חן
בעיניי שהצלחתי לעצבן אותה בחזרה. תפנית מפתיעה זה חלק מהמשחק,
מותק. ״הם כנראה מריצים בדיקות רקע כדי לסנן כל מיני מטורפים.״
בתגובה, צ׳ס מגלגלת עיניים בשיעמום. עכשיו שאני מספיק קרוב, אני
רואה שהעיניים שלה בצבע ירוק כהה. צבע עמוק, אבל צלול. לא נראה לי
שראיתי אי פעם עיניים בגוון הזה, ואני רוצה להמשיך להסתכל.
אין לי מושג למה אני שם לב לזה בכלל. המראה שלה לא משפיע על
טיב העבודה שלה. ג׳ייק מתעורר לצידי ומכווץ את הגבות. ״צ’סטר קופר…
קצת מזכיר את צ’סטר קופרפוט מהגוניס,” הוא מוסיף ומסתכל על כולנו.
“זוכרים את הסרט?”
הצלמת שלנו מסננת קללה עסיסית, ואני מחניק חיוך.
“כן, סרט טוב,” רולונדו אומר לג’ייק. “הילד הקטן ששיחק בתפקיד
הראשי שיחק אחר כך את סמוויז גמג’י בשר הטבעות. איזה טיפוס
עלוב. כאילו הייתי משליך את עצמי לאש בהר האבדון רק כי אני חם על
איזה הוביט.”
דקס, שעד עכשיו שמר על שתיקה, נד בראשו בגועל. “הוא ניסה להציל
את הארץ התיכונה מסאורון, טמבל.”
“לאאא…” רולונדו מתעקש. “הוא פשוט ממש רצה את פרודו.”
החיוך שלי מתרחב. כשהחבר’ה האלה מתחילים לדבר על סרטים, הם
בחיים לא סותמים. וג’ייק יודע את זה. הוא משמיע קול נרגז. “הלו? אפשר
לחזור אל הגוניס ואל צ’סטר קופרפוט? אתם יודעים, נו, הזקן הזה שהם
מוצאים בסוף, שנמחץ מתחת לסלע?”
צ’ס מאדימה כולה. “כן, אני יודעת,” היא מסננת. “ההורים שלי הכירו
בהקרנה של הסרט הזה. הם חשבו שיהיה להם בן, וסבתא שלי כבר רקמה את
השם הזה על השמיכות שלי.” היא מושכת בכתפיים כאילו היא משועממת,
אבל אני רואה את המתח בכתפיים הצרות שלה. היא נבוכה.
“והם באמת קראו לך על שם דמות מהגוניס?״ דקס שואל בזעזוע.
״כן.״ קולה מתוח ומיוסר.
אני קצת אוהב את ההורים שלה וקצת חושב שהם מטורפים. מצד אחד,
הם הרוויחו נקודות על מקוריות. מצד שני, מה דבר כזה עושה לילדה?
רולונדו ממלמל משהו על אנשים לבנים משוגעים, אבל לא מספיק
בלחש כי העלמה צ׳סטר מסתובבת בבת אחת וצועדת לעבר הסטודיו
בצעדים מהירים.
כולנו מחליפים מבטים ונכנסים אחריה.
הלופט תופס חצי מהקומה. זה שטח ענק עם קיר לבנים חשופות, רצפת
עץ משופשפת וחלונות שחורים תעשייתיים. יש אזור מגורים עם ספות עור
חומות ושולחן קפה שעשוי מגזע עץ מחוספס. מול המטבח המאובזר ניצב
שולחן אוכל כפרי ישן.
זה מזכיר את הדירה שלי, ויש לי הרגשה משונה כאילו חזרתי הביתה.
לחלק מהשחקנים האחרים לא אכפת מהדירה שלהם, כל עוד יש ספה
טובה וטלוויזיה ענקית, אבל לי זה חשוב. הבית הוא המפלט שלנו — על
אף שאלוהים יודע שאנחנו בקושי נמצאים שם — ולכולנו צריך להיות בית
שאנחנו אוהבים.
צ׳ס נעמדת ליד שולחן גדול עם ציוד פוטבול — מגיני כתפיים, כדורים,
הקסדות של הקבוצה שלנו, ואפילו מגיני שוקיים וקצת סרט דביק.
אנחנו אמורים להתלבש למשחק, אבל אני לא רואה מדים. העורף שלי
מעקצץ, כמו שקורה לי כשעומדים להפיל אותי.
בחור רזה עם זקן אדום ופרוע יוצא מהשירותים. הוא חובש כובע מיושן
צהוב ולובש חליפת מכנסיים צרה בצבע ירוק ליים עם פסים דקים חומים.
לא מראה חריג במיוחד בניו אורלינס. זה מוזר, אבל הוא קצת מרגיע אותי.
״אני ג׳יימס, העוזר של צ׳ס. סליחה על העיכוב. יצאנו למרפסת
לסיגריה.״ הוא מחייך ומבטו מתעכב על ג׳ייק ואז גולש לאיטו. ״יותר נכון,
אני יצאתי לסיגריה. צ׳ס רק אירחה לי לחברה.״
ג׳ייק מקמט את המצח בבלבול, לא בטוח איך בדיוק לפרש את
המבט הזה.
״הם לא צריכים לשמוע את התירוצים שלך, ג׳יימס.״ צ׳ס בוחנת את
האביזרים בלי להעיף בנו מבט. ״חדר ההלבשה מצד שמאל. תתפשטו,
וג׳יימס ישמן אתכם.״
כל האוויר יוצא מהחדר, ואני שומע פיצוץ קטן באוזניים. גם החבר׳ה
שלי נרתעים פתאום, ופוערים עיניים בתדהמה גלויה.
״הוא ישמן אותנו?״ אני בקושי מצליח להוציא את המילים מבין שיניי
החשוקות. פאקינג יופי טופי. היחצנית שכחה לציין שאנחנו צריכים
להתפשט. ״מה זה, בדיחה מזדיינת?״
הבעת פניה חלולה. ״כשאני מזדיינת עם מישהו, מר מאנוס, הוא יודע
את זה.״
אני בטוח בזה. אני לא אהיה מופתע אם היא השאירה שריטות על
הביצים של מישהו. הביצים שלי מתהדקות בהזדהות.
ג׳ייק, שאוהב לחיות על הקצה, צוחק. ״אני מת על הבחורה הזאת.״
עיניים ירוקות מבזיקות מתחת לגבות חמורות סבר. ״אני לא בחורה, מר
ריידר. אני אישה.״
רולונדו משמיע שאגת קהל מדומה, ודקס נועץ בו מרפק כדי שישתוק.
״ויש לי עבודה,״ היא מוסיפה בסלידה כזאת שאני לא מצליח להתאפק.
״תני לי לנחש,״ אני אומר. ״את מקווה יום אחד למצוא את וילי
שתום העין.״
ג׳ייק מנסה לא לצחוק ונחנק, ודקס מעביר יד בזקנו כדי להסתיר את
החיוך שלו.
״אחי,״ רולונדו ממלמל. ״עכשיו הגזמת.״
גם אני חושב. דקירות אזהרה נוטפות במורד עמוד השדרה שלי, אבל
אני עצבני מכדי להקשיב. עבדו עלינו, ועכשיו אנחנו אמורים להתפשט כמו
ילדים טובים? לא נראה לי.
צ׳ס ניגשת אליי לאט. היו לי מאמני התקפה שנעצו בי מבטים פחות
מפחידים ממנה, אבל אף אחד מהם לא הקפיץ לי את הדופק ולא הלהיט
ככה את העור שלי. זה מערער מאוד, אבל אין סיכוי שאתן לה לראות את
זה. אני שם את הידיים על המותניים ומחכה לפיצוץ הבלתי נמנע.
היא נעצרת מולי, מספיק קרוב שאני מריח ניחוח קלוש של שמש
ואדמה, כאילו היא ישבה בגינה וספגה אור. המבטים שלנו ננעלים. אני
מצפה ממנה להשתלח בי, ואולי זה מה שהיא עומדת לעשות — שפתיה
נפערות כאילו היא מתכוננת. אבל היא לא אומרת כלום. רק עומדת לה שם,
קפואה במקום.
משהו משתנה בחדר. אני לא מבין מה קורה כאן, לעזאזל. אני ממוקד
בה, אך ורק בה. חום הגוף שלה קורן החוצה ונאבק בחום גופי. אני מרגיש
כאילו היא מעבירה יד לוהטת במורד הבטן שלי. התחושה כל כך חזקה,
שהביצים שלי מתכווצות והזין נעשה מלא וכבד.
מה, לעזאזל?
אני לא יכול לזוז. כל תאי המוח שלי נודדים דרומה ועכשיו הם מקבלים
פקודות רק מהזין המתרומם. והוא מתעקש שנתקרב עוד יותר זה לזה. הוא
רוצה היכרות רשמית.
לא. לא. לא. זה לא יקרה.
אני שואף עמוק, והניחוח שלה רק מערבל לי יותר את המוח. אני
בבעיה חמורה.
אני כמעט אסיר תודה כשהיא סוף־סוף מדברת, אבל קול חדר השינה
שלה בכלל לא עוזר לי. ״חשוב לי להבהיר משהו, מר מאנוס. אתה נמצא
בבית שלי. ויש לנו עבודה לעשות. אני אעשה את החלק שלי, ואתה את
שלך.״ עיניה הכהות מחפשות את עיניי. ״אתה יכול לספר את כל בדיחות
הזין שאתה רוצה. הן לא יצילו אותך.״
לא, הן לא. כמו התנגשות בלתי נמנעת עם שחקן הגנה שמסתער לעברי,
אני חושב שהעלמה צ׳ס קופר הולכת להפיל אותי, ושזה יכאב. הבעיה היא
שאני לא בטוח אם הרעיון הזה מוצא חן בעיניי או לא.