פרולוג

קמילה

תמיד ידעתי שהוא לא יהיה שלי לעד, אבל זה לא שינה את הדרך שבה אהבתי
אותו — בשקט, בעדינות ומרחוק.
העונות התחלפו, צמחי התירס הלכו והתחזקו, והגפנים לבלבו מלאות
תקווה. אבל לשום דבר מכל זה לא הייתה משמעות, לא כשהאדמה שעליה
דרכנו כבלה אותנו בסכסוך בן מאה שנים. לא היה לנו סיכוי.
אומרים שהחיים חולפים לנגד עינינו על ערש דווי, אבל באותו לילה,
אחרי שהצרחה האחרונה נקרעה מגרוני והעולם שלי התחיל להתכסות
בחשכה, חשבתי רק עליו ועל עיני השוקולד המתוקות שלו, על המבט
החושש והנואש בעיניו ועל השתיקה שלו שהייתה שווה זהב.
הייתי צריכה למות בלילה ההוא. במקום זה חציתי את הגשר תחת אור
הירח ולא חזרתי יותר. נתתי לסכסוך להכריע. אם זה רק היה מספיק כדי
להגן עלינו. אם רק לא היה גשר בינינו.

1

קמילה

קנה שחור של רובה ציד היה מכוון ישירות אליי וגרם לי לעצור במקום. הלב
שלי היה אמור להלום כמו פטיש, אבל הייתה לי הרגשה שהילד בצד השני של
ההדק לא מהווה איום. הוא בסך הכול היה מפוחד.
הידיים שלו רעדו, אבל הוא התאמץ נואשות לייצב את הנשק. אגלי
זיעה בצבצו סביב פיו, והשיער החום כהה שלו נדבק לו למצח. אולי הייתי
זרה עבורו, אבל אפילו עם הפנים הזועפות המכוסות בלכלוך מיום עבודה
בחווה, הוא לא היה זר עבורי.
ראיתי אותו רק יום קודם, כשההורים שלי הקימו את דוכן טעימת היינות
שלהם בשוק האיכרים במרכז העיירה טלורייד. ישבתי על הארגז של הטנדר
שלנו ונדנדתי רגליים בקוצר רוח, כשהמבט שלי קלט נער גדול יותר סוחב
ארגזים לאחד מדוכני תוצרת המשק — הלוך ושוב, שוב ושוב, כמו מטוטלת.
המבט שלו היה מופנה קדימה, השיער פרוע, השפתיים מתוחות בקו דק,
והוא נשא את עצמו בדרך שגרמה לכל הפעילות הזאת להיראות נטולת
מאמץ.
בעיירה קטנה כמו שלנו מזהים בקלות אנשים חדשים בגלל ההבדל
הברור בין תושבי הקבע לחובבי הסקי ולתיירים. והנער הזה לא היה אף אחד
מהדברים האלה.
הסקרנות גרמה לי להמשיך להסתכל עליו כשהוא ניסה לייצב את ארגזי

התירס בתצוגה ונכשל חרוצות. הארגזים נפלו, וקלחי תירס התגלגלו סביב
הרגליים שלו. צחקקתי למראה המחזה המרתק של נער חזק שעמד חסר
אונים מול משימה כל כך פשוטה. לא ידעתי למה, אבל רציתי לדעת עליו
הכול, כולל מה הסיבה שמכל המקומות בעולם הוא הגיע דווקא לטלורייד.
רגע אחר כך אחת השאלות שלי קיבלה מענה כשהרולד קרוס, גבר מבוגר
עם זקן ארוך ועבות וחולצת כפתורים משובצת מעל ג׳ינס, ניגש לנער בזעף
ביקורתי ונד בראשו. הוא מלמל משהו לנער, אבל לא הצלחתי לקרוא את
שפתיו. ניכר שהרולד לא מרוצה, מה שלא הפתיע אותי. קרוס האיכר היה
ידוע כרגזן של העיירה שתמיד הסתובב ממורמר על משהו.
בשטח של אדמות ההר האדומות והסלעיות שגבלו בצד הדרום־מזרחי
של טלורייד קולורדו היו שתי חוות עיקריות — חוות קרוס והכרמים והיקב
של משפחת בל. הרולד היה הבעלים של החווה שנמצאת מול הכרמים של
המשפחה שלנו, אבל כמעט לא באנו במגע איתו. הנכסים שלנו הופרדו
ביניהם בשטחי יערות צפופים ורצועת אדמה שהשתרעה לאורך האדמות
שלנו, ככה שהרגשתי שיהיה טיפשי לקרוא לנו שכנים. למעשה, זה היה
אפילו אסור.
כשההורים שלי חזרו לטנדר שלנו, הסקרנות שלי גדלה אפילו יותר.
”פאפא, למה אף פעם לא ראיתי את האיכר קרוס בשוק האיכרים עד היום?״
העיניים של אבא שלי נפערו בתדהמה כשהוא עיכל את המילים שלי,
לפני שהוא העיף מבט מהיר מעבר לכתף. הדרך שבה הגב שלו נמתח
בנוקשות גילתה לי את כל מה שהייתי צריכה לדעת. ההפתעה לא הייתה
נעימה.
”זאת בטח טעות,״ הוא אמר, וניכר שהנוכחות של האיכר קרוס מציקה
לו. ”קרוס נמצא ברשימת ההמתנה של הסוחרים כבר שנים.״
פאפא והאיכר קרוס לעולם לא יהיו ידידים. כל העיירה הייתה מודעת
ליריבות המפורסמת בת יותר ממאה השנים בין בל לקרוס. סכסוך שהתחיל
עם אדמות, תודלק בכסף, הועצם על ידי חמדנות, ובסופו של דבר, הסתכם

במאבק על כוח והשפעה. הכוח היה בידיים של אבא שלי, הודות למעמד
החברתי המבוסס שלו בקהילה, והוא היה מוכן לעשות הכול כדי לשמר את
המעמד הזה.
בדיוק פתחתי את הפה כדי לשנות נושא כשאבא שלי הפנה ראש בחדות
אל אימא. ”הוא הביא את הנער לכאן, סלינה. אני הולך לדבר על זה עם
ביל.״
אימא שלי רכנה אליו וצמצמה עיניים. ”אתה לא תערב את ראש המועצה
בדבר הזה, פטריק. להרולד ולבן שלו יש זכות להיות כאן בדיוק כמו לנו.״
”הבן שלו?״ שאלתי, השאלה ברחה לי מהפה לפני שהספקתי לעצור
אותה. ”אף פעם לא ראיתי אותו…״
אבא שלי נשף ושלח לעברי מבט מזהיר. ”הילד הזה הוא צרה צרורה. אני
אוסר עלייך להתקרב אליו. את מבינה אותי, קמילה?״
”אתה מדבר שטויות,״ רשפה אימא שלי. ”הוא בסך הכול נער בן חמש־
עשרה.״
מבוגר ממני רק בשנתיים. הרגשתי את התקווה מתעוררת לי בחזה.
אבא נד בראשו. ”לא. הוא קרוס. מה שאומר שהוא צרה. אם לא עכשיו,
אז בקרוב. את עוד תראי.״ הוא רכן קדימה, הפנים שלו האדימו כמו תמיד
כשמשהו עצבן אותו. ”הילד הזה הוא בן לשבט יוט, אם במקרה לא ידעת.״
את החלק הזה הוא לחש, מה שרמז לי שזה משהו רע.
כולם בסביבה ידעו שבני שבט יוט היו התושבים הילידיים הראשונים של
מערב קולורדו. שמורת הרי יוט הייתה ממש מעבר להרי סן חואן, במרחק
של כמעט שעתיים נסיעה. המורים שלנו דיברו על זה בבית הספר, והיו
בעיירה ומסביבה כמה אתרים חשובים שסיפרו את ההיסטוריה שלהם. אבל
הכעס של פאפא רמז בבירור שהידע שלי חלקי בלבד.
”מה לא בסדר בלהיות משבט יוט, פאפא?״
”האינדיאנים האלה חושבים שהאדמה עדיין שלהם, מה שהופך אותם
לבעיה,״ הוא נבח. ”אבות אבותיי עבדו קשה כדי לרכוש את האדמות

שאנחנו חיים עליהן ומתפרנסים מהן, ואף אחד לא יגרום לי להרגיש אחרת
בעניין.״ את נשיפת הבוז שלו אפשר היה להרגיש מקילומטרים. ”וזה כל
הסיפור.״
”אתה מתכוון לילידים אמריקאים?״ אמרה מאמא בעיניים מלאות זעם,
”ולילד יש שם. קוראים לו רידג׳.״
”מאיפה את יודעת את זה?״ פאפא התיז את השאלה.
בכל פעם שההורים שלי התווכחו, הבדלי התרבויות שלהם התפרצו
החוצה כמו לבה אצורה. עם השורשים הספרדיים של פאפא והשורשים
הברזילאיים של מאמא, הייתה ביניהם דינמיקה מלאת תשוקה שעזרה להם
באהבה, אבל פעלה נגדם בעימותים.
”הרולד הביא אותו איתו למועדון לשחק גולף.״
הפנים של פאפא התעוותו בבלבול. ”הרולד משחק גולף?״
מאמא גלגלה עיניים. ”אני לא יודעת, פטריק. אולי הוא סתם רצה
להשוויץ בבן שלו ברחבי העיירה. הוא נראה ילד שקט ומתוק.״
”מי לא היה הופך לאילם אחרי שאימא שלו נעלמה יום אחד ולא חזרה
יותר הביתה? זה לא אומר שהילד מתוק. אל תהיי כזאת תמימה, סלינה.
תמיד צריך להיזהר מהשקטים.״
הגרון שלי היה חנוק מהמחשבה על שרידג׳ איבד את אימא שלו. נעלמה?
מאמא הסתובבה אליי בהבעה אוהדת, כאילו היא חשה בעצבות שלי,
ִ כרכה זרוע סביב הכתפיים שלי ונתנה לי נשיקה בלחי. ”אל תדאגי, מ ַ י איחה.
אהבת אם אף פעם לא באמת נעלמת. אני בטוחה שהיא עוד תופיע.״
והיא הסתובבה אל אבא שלי בעיניים יורות ברקים. ”השיחה הזאת
נגמרה.״
קיוויתי שמה שהיא אמרה נכון. אומנם רציתי לחשוב שרידג׳ בסדר, אבל
לא באמת ידעתי איך זה יכול להיות אפשרי. לאבד אימא ככה ולא לדעת אם
אי פעם תראה אותה שוב — לא רציתי אפילו לדמיין את זה.
בהמשך היום בחרתי לא להגיד יותר כלום על רידג׳ או על האיכר קרוס.

שמעתי את נימת האזהרה של אבא שלי ברורה כשמש. תשמרי מרחק,
אחרת… אבל זה לא אומר שבאמת התכוונתי להקשיב.
וככה הגענו לרגע שהנער עמד בגבול השטח שלו וכיוון רובה ציד אל בין
העיניים שלי.
זאת הייתה הפעם השנייה שראיתי אותו ולא הצלחתי לעצור את הדופק
שלי, שהשתולל כשהבחנתי עד כמה טוב הוא באמת נראה. עם עצמות לחיים
גבוהות, עיני שקד בצבע שוקולד שנראו אבודות, עור חלק שניכר שבילה
הרבה שעות תחת כיפת השמיים ואף זוויתי וחזק שהעניק לו מראה ייחודי,
שונה מכל האנשים האחרים שהכרתי. הנער החדש בעיירה היה מרתק, עד
כדי כך שהתעלמתי מכל הנורות האדומות ופעמוני האזהרה שצלצלו כבר
במפגש הראשון שלנו.
הנחתי ידיים על המותניים ורכנתי קדימה כדי שהקול הקטן שלי יגיע אל
מעבר לגשר. ”אתה יכול להוריד את הרובה, נער חווה. כי אני לא הולכת.״
אבא שלי לימד אותי לעמוד על שלי מול בריונות. הוא אמר לי שברוב
המקרים, מי שמאיים הוא הפחדן האמיתי. אימא שלי, לעומת זאת, הזהירה
את אבא שלי שהוא מחדיר בי ביטחון מופרז שעלול לפעול לרעתי. לא
פחדתי לבחון את שתי התאוריות.
הנער חשק לסת, נד בראשו וסימן עם הרובה לכיווני.
היטיתי ראש וצמצמתי עיניים, כמנסה להחליט אם כל מה שאבא שלי
סיפר לי על הנער נכון. ”אתה רידג׳ קרוס,״ אמרתי בסוף. הייתי בטוחה
בהצהרה שלי, אבל עצבן אותי שהנער אפילו לא הניד עפעף מול העובדה
שאני יודעת מי הוא.
לפי נאומי התרעומת של פאפא, שנדמה כאילו נמשכו לאורך רוב היום,
הנער לא דיבר — בכלל — אבל לא הייתי משוכנעת שזה כי הוא לא יכול.
”אתה באמת אילם?״
העיניים של הנער בערו בזעם.
דם שעט לי בוורידים. ”זה בסדר, אתה יודע, אם אתה לא רוצה לדבר. זה

לא מפריע לי. ההורים שלי אומרים שאני בכל מקרה מדברת מספיק בשביל
כולם.״ העזתי להתקדם צעד, בעודי שולחת לעברו מבט מזהיר. ”אני רק
רוצה להתקרב קצת ולהציג את עצמי. זה בסדר?״
שוב לא חיכיתי לקבל רשות. אחרי שורה של צעדים גדולים שבהם
עברתי את אמצע הגשר שאורכו כשנים־עשר מטרים, האטתי כדי לאמוד
את המצב. רידג׳ עדיין לא זז מילימטר, רק עקב אחריי בעיניים חומות
סקרניות וגוף דרוך. בלי להוריד את הרובה שהיה עדיין מכוון אליי.
”אני שכנה שלך. אני גרה ממש שם,״ הצבעתי אחורה אל היער העבות
שהפריד בין אזור של שטח ציבורי שהגישה אליו חסומה לכרמים של
ההורים שלי. ”איפה שהגפנים?״ את החלק האחרון אמרתי בנימת שאלה,
כדי לנסות לסחוט ממנו איזשהו סוג של תגובה. אפילו סתם הנהון פשוט
היה מספק אותי.
שוב, הוא לא זז מילימטר, מה שגרם לי להיאנח ולהתקדם עוד צעד.
הרוגז התחיל להתפתל לי בגוף. לא אהבתי שמתעלמים ממני.
”אני עומדת בשטח ציבורי. אם תירה בי עכשיו, תלך לכלא.״ הצבעתי
לעבר עץ אשוחית גדול שאבא שלי סימן בספריי אדום. ”השטח שלכם
נמצא מעבר לסימון של האיקס האדום הזה.״
הפעם, הנער הסתכל לכיוון שאליו הצבעתי, ואני ניצלתי את ההזדמנות.
עשיתי את שארית הדרך אליו, כרכתי כף יד סביב קנה הרובה והסטתי אותו
מהפנים שלי.
הוא סובב את הראש בחזרה אליי בתנועה חדה, והשפתיים שלי התעקלו
לחיוך.
הושטתי לו את היד השנייה. ”קמילה בל. נעים להכיר.״
הפנים שלו התכווצו בזעף עמוק כשהוא הסתכל על היד שלי ומייד הרים
עיניים בחזרה לפניי. הוא לא לחץ לי את היד ולא דיבר. במקום זה הוא
נשף, חילץ את הרובה שלו מכף היד שלי והשעין אותו על עץ סמוך. בחרתי
לחשוב שזה סוג של שביתת נשק.

הנהנתי מעבר לו שוב, לכיוון האדמות של אבא שלו ושדות התירס
שצמחו שם לגובה בחודשי הקיץ. ”רוצה לרוץ איתי?״
בלבול החליף את ארשת הזעף בפניו.
”אני אוהבת לרוץ בשדות התירס. זה כיף. אתה תראה.״
שלחתי יד אל היד שלו, ועוד לפני שהספקתי אפילו לגעת בה, הוא כבר
משך אותה ממני.
מעדתי אחורה. ההלם והרוגז חלפו לי בגוף בגלים, אבל לא הייתי רק
סקרנית, הייתי גם נחושה. ”אוקיי, בסדר. איך שאתה רוצה.״ הרמתי ידיים
באוויר וגלגלתי עיניים. ”סתם ניסיתי להיות נחמדה.״
שלחתי לעברו מבט זועם אחרון והסתובבתי. העמדתי פנים שאני הולכת
משם אבל פניתי פנייה חדה, רצתי אל העץ שעליו הוא השעין את הרובה
והפניתי אליו את הקנה.
העיניים שלו נפערו בהפתעה כשהתחלתי ללכת קדימה, מה שגרם לו
לסגת אחורה. ”אתה חושב שאתה קשוח, נכון? מכוון אליי את הרובה הזה,
כאילו זה נותן לך כוח? אז זהו, שלא. הנשק הכי חזק שיש לאדם זה הלשון
שלו, נער חווה, ונראה שאתה לא ממש אוהב להשתמש בשלך. אז תגיד לי,
בידיים של מי הכוח עכשיו?״
פסעתי עוד צעד קדימה, וזה הספיק. רידג׳ זז מעט לאחור, הרגל שלו
מעדה על גדת הנחל, והוא נפל אחורה למים. ההלם בפניו היה מרהיב
כשמים נספגו בחולצה הלבנה ובג׳ינס הכהים שהוא לבש.
צחקתי קצת חזק מדי וקירבתי את הרובה אליי כדי לבדוק את הנצרה.
אחרי שאיששתי את החשדות שלי, חייכתי. ”תראו מה זה, איזו הפתעה.
הנצרה סגורה, נער חווה.״ וברגע הבא בחנתי את בית הבליעה של הרובה,
והצחוק שלי התגבר אפילו יותר כשראיתי שהוא ריק. ”ידעתי.״ זרקתי את
הרובה הצידה והלכתי אחורה לעבר האדמות שלו בזמן שהוא משה את
עצמו מהנחל.
הוא הניד את ראשו לעברי בכזאת נחרצות שלא יכולתי שלא לצחוק שוב.

”מה קרה, ילד? אתה לא רוצה שאני אסיג גבול?״
הוא הנהן אליי באותה פראות שבה הוא הניד את הראש קודם.
”בעיה שלך, ילד.״ עשיתי עוד צעד אחורה ועברתי את העץ המסומן
באיקס אדום. ”אני רצה בשדות האלה כבר שנים. וחוץ מזה, זאת הדרך הכי
נוחה להגיע לאן שאני הולכת.״ משכתי בכתף. ”אז או שתבוא איתי או שלא,
אבל אין מצב שתעצור אותי.״
ועם המילים האלה, הסתובבתי ורצתי דרך היער אל תוך שדות התירס.