הרגעתי את השדים שלו.

הוא יצר את השדים שלי.

מייקון דייוויס.

אחיה של החברה הכי טובה שלי.

הבחור שמענה אותי.

האדם השנוא עליי.

מסומם. עבריין.

לוזר חסר אחריות וכיוון.

זה מה שחשבתי תמיד,

אבל לא ממש הכרתי אותו.

וכשהצלחתי לראות אותו בסופו של דבר,

זה היה הדבר הכי טוב והכי גרוע שקרה לי אי פעם.

נשרפנו בעוצמה ובמהירות.

תשוקה. כעס. אהבה. כאב.

היינו פזיזים. תמימים.

נועדנו לכישלון כבר מההתחלה.

כשהצלחתי לראות מיהו מייקון דייוויס באמת,

שנינו עלינו בלהבות.

דף חדש לחיי הוא החלק הראשון בדואט האהבה של חיי.

בריט בנסון יצרה סיפור אהבה וסיפור על חורבן בעת ובעונה אחת, מסע אשר ישבור את ליבכם ואז יאחה אותו מחדש.

לנון

”חשבתי שהסיפור שלנו אפּ י, את יודעת, את ואני? חוצה שנים ויבשות, חיים
שנהרסו, דם שנשפך. אפי.״
לוגן אקולס,
ורוניקה מארס, עונה 2 פרק 19

גיל 9

אני משחקת בשולי השמלה שלי.
היא כחולה, עם נקודות לבנות קטנות ופס תחרה דק בקצה.
אני שונאת את השמלה הזאת. היא גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה.
אני שונאת גם את נעלי הבובה השחורות שאני נועלת.
אני מציצה בהשתקפות שלי במראת הצד וממהרת להסיט את המבט.
הצמה שלי רפויה ומבולגנת. קווצות שיער קטנות כבר מזדקרות מתוכה
ותלויות מצידי פניי. גם את הצמה אני שונאת. אבל אבא השתדל, אז
אני שותקת ומסתכלת דרך החלון על העצים היפים והבתים המפוארים
שעוברים על פנינו.

אבא נכנס אל החניון ומכבה את המנוע. בלי המוזיקה מהרדיו, דפיקות
הלב שלי נשמעות חזק מדי בראשי. הכול חזק מדי. הוא מסתובב ממושב
הנהג ומסתכל עליי בספסל האחורי.
”מוכנה, מתוקה?״
אני מהנהנת. אני לא מוכנה. ממש לא. אבל אני מחייכת בכל זאת.
”את נראית מאוד יפה,״ הוא אומר, ואני מחלצת את ה״תודה״ שהוא
מחכה לה. הוא מחייך אליי. ”טוב, מתוקה. בואי נצא.״
אבא מחזיק לי את היד כשאנחנו הולכים על המדרכה, ואז פותח את אחת
הדלתות הגדולות בשבילי. אני יודעת לאן אני הולכת. באנו לכאן בשבוע
שעבר כדי לרשום אותי וכאלה. ממש מעבר לדלתות הכפולות הגדולות
יש דלת נוספת, קטנה יותר, ומעבר לה נמצא המשרד. אני מתבוננת בנעלי
הבובה המכוערות שלי לאורך כל הדרך.
”מר וושינגטון,״ נשמע קול צרוד. ”בוקר טוב.״
כשאני מרימה לבסוף את המבט מנעליי, אני רואה את פניה המחייכות
של המנהלת, גברת טאונס. היא גבוהה, מלאה ויפה מאוד. היא גם נחמדה
מאוד. היא נתנה לי ספר לקרוא בשבוע שעבר, בזמן שהיא ואבא דיברו.
”שלום, לנון,״ היא מסתכלת עליי בחיוך. ”ברוכה השבה.״
”בוקר טוב, חואניטה,״ אומר אבא, מניח יד על כתפי ולוחץ קצת.
”היי,״ אני מעקלת את השפתיים במהירות ואז חוזרת להתבונן
בנעליים שלי.
בזמן שאבא וגברת טאונס מדברים, אני בוהה במגרש החניה שמעבר
לחלון. הקולות שלהם נמוכים ועמומים, ככה שאני בקושי מצליחה לשמוע
משהו. רק רעש מכאני כלשהו ואת פקידת הקבלה שמקלידה במחשב. בין
הצלילים השונים מסתננות כמה מילים.
חדשה וביישנית ושקטה.
להשתלב וזמן ושינויים.
אני מצטערת.

אני גוררת את קצה הנעל על רצפת הלינולאום ומסתכלת על הסימן
האפור הארוך שהיא משאירה שם. ואז אני משתמשת בעקב הנעל השנייה
ומנסה למחוק את הסימן. אבל זה לא עובד. אני רק יוצרת סימנים חדשים.
סימנים כמו הצללים שהווילונות יצרו בחדר העבודה.
סימנים כמו הגשם שירד על חלון המכונית מהעננים הכהים.
סימנים כמו דמעות המסקרה שזלגו על לחיים חיוורות וקרות.
הזיכרונות שלי מלאים סימנים, אבל הם חדים ועקביים. בניגוד לסימנים
שנעלי הבובה שלי משאירות על הלינולאום. אני נלחמת בדחף להתכופף
ולמחוק אותם מהרצפה.
גברת טאונס קמה ממקומה ליד השולחן, והתנועה מחזירה את תשומת
ליבי אל הכאן ועכשיו.
”את מוכנה, לנון?״ היא שואלת בקול רך, ואני מהנהנת.
”כן, גברתי.״
”את מתרגשת מהיום הראשון שלך?״ קולה עליז ומלא תקווה. אני
מסתכלת על אבא. הפנים שלו מקרינות תקווה זהה. הוא מחכה לתגובה
שלי. לסת מהודקת וחיוך מתוח.
אני מרככת את הבעת פניי. מעקלת שוב את זוויות הפה כלפי מעלה.
מאלצת את קולי להישמע עליז ומשקרת.
”כן.״
אני לא מחמיצה את אנחת הרווחה שחומקת מהפה של אבא, והצליל
מעלה על פניי חיוך כן יותר. אני מסוגלת. בשבילו, אני מסוגלת.
”כן,״ אני אומרת שוב. ”אני מאוד מתרגשת.״
אני נותנת לאבא חיבוק פרידה ואומרת שהוא לא צריך ללוות אותי
לכיתה. הוא מחליט לחכות ליד דלת המשרד ולהסתכל על גברת טאונס
ועליי כשאנחנו מתרחקות לאורך המסדרון. אני מציצה בו כמה פעמים
מעבר לכתפי, ורגע לפני שאני פונה בעקבות המנהלת, הוא שולח אליי
נפנוף קטן. אני מנופפת לו בחזרה ואז הוא נעלם.

”זו הכיתה של גברת לוֹפטוּס, לנון,״ גברת טאונס נעצרת ליד דלת עץ
שמכוסה בקשת בענן מנייר. שם המורה כתוב באותיות נייר גדולות לצד
הדלת. אני שומעת את הדי הקולות הרמים שעולים מתוך הכיתה. צחוק
מתפרץ מקפיץ אותי במקומי. ”היא מצפה לך. את רוצה שאיכנס איתך?״
אני מנידה בראשי. ”לא, תודה.״
”בסדר, לנון. שיהיה לך יום נפלא, ואם תצטרכי משהו בואי למשרד. כל
דבר שהוא, בסדר?״
אני מזהה דאגה כנה בקולה של גברת טאונס, וגם טוב הלב שלה נראה
לי אמיתי. אני יודעת שאלה לא רחמים, והכתפיים שלי נרגעות מעט. אני
מודה לה ומתכוונת לכך, ואז מסובבת את הידית ונכנסת לכיתה. כולם
משתתקים כשאני נכנסת. מבטי עובר לרגע סביב הכיתה ואז מוצא את
המורה ומתמקד בה.
גברת לופטוס נמוכה ורזה, ושערה הכהה אסוף בצמה סינית. הצמה שלה
לא מבולגנת כמו הצמה שלי. שום קווצות שיער לא צונחות לה סביב הפנים,
ואני בטוחה שהיא גם לא רפויה ועקומה כמו הצמה שלי. אני רוצה לשלוח
יד ולגעת בשיער שלי, אבל לא עושה את זה.
”את בטח לנון,״ היא אומרת בקול מתנגן ואז מקפצת אליי. אני ממשיכה
להסתכל עליה כי אני מרגישה את עיני שאר הילדים נעוצות בי, ואני
לא מוכנה להביט בהן בחזרה. עורי מתוח והגרון שלי מגרד. אני מהנהנת
בתגובה, והיא מניחה לי יד על הכתף.
”אני גברת לופטוס. אני אהיה המורה שלך השנה.״ היא מעבירה את
מבטה מהפנים שלי אל השולחנות של הילדים. ”ילדים, זאת לנון וושינגטון.
היא ואבא שלה עברו לכאן לא מזמן, ולנון תצטרף אלינו למשך השנה. תהיו
נחמדים ותנו לה הרגשה שהיא רצויה.״
ידה של גברת לופטוס לוחצת לי קצת על הכתף, ואז היא מצביעה על
מקום פנוי ליד אחד השולחנות במרכז הכיתה. אני מסתכלת על הכיסא, אבל
לפני שאני מתחילה להתקרב מבטי נודד אל הילד שיושב בשולחן שמאחורי

השולחן שלי, ואני קופאת. הוא בוהה — לא, נועץ בי מבט — בעיניים הכי
כחולות וקרות שראיתי אי פעם.
ואני לא מסוגלת לזוז.
כל גופי מצטמרר, כמו שקורה כשאני נכנסת לבית רדוף רוחות בהאלווין,
או כשאני צריכה לצאת מהמיטה באמצע הלילה וללכת לשירותים בחושך
מוחלט. המבט שלו מפחיד ולא נעים ויש בו משהו נוסף שאני לא מבינה.
משהו שהופך לי את הבטן וגורם ללב שלי לדפוק חזק יותר ויותר עם כל
צעד שלי.
אני עומדת שם כמה שניות, לכודה בתחרות נעיצת מבטים עם הילד
בעל השיער החום, ושומעת את הצחקוקים העמומים של הילדים האחרים.
כפות ידיי מתהדקות לאגרופים כשאני מרגישה שהלחיים שלי מתחממות,
ואז הוא מחייך בבוז.
זו רק עווית קטנה בשפתיו, אבל אני יודעת שהיא מלאה בוז. הוא נהנה
מהמבוכה שלי. מאי־הנוחות שאני מרגישה. אני חורקת שיניים, מסתכלת
עליו בעיניים מצומצמות ומתקרבת צעד נוסף, ואז עוד צעד, ועוד אחד,
בביטחון הולך וגובר, עד שאני עומדת ממש מולו והחיוך הלעגני שלו הופך
לפנים זועפות.
אני נועצת בו מבט בביטחון, ואז מסתובבת ומתיישבת בכיסא. גברת
לופטוס נותנת לי ערמת ספרי לימוד, מסבירה לי את ההוראות ואז
עוזבת אותי.
אני נושמת עמוק, מפזרת את הספרים והחוברות לפניי ואז שולפת
עיפרון מהתיק וכותבת את השם שלי. כשאני מגיעה אל האות נ׳ אני
מרגישה פתאום בעיטה בכיסא שלי, והחוד של העיפרון נשבר מייד אחרי
שהוא מותח קו אפור על ראש הדף. אני נעצרת ובוהה בסימן הנוסף
שהופיע מולי, ואז מרגישה בעיטה נוספת בכיסא, חזקה יותר הפעם.
אני מסתובבת במהירות אל הילד שמאחוריי. הוא שוב מחייך בבוז, ואני
מסתכלת עליו בכעס.

”תפסיק,״ אני דורשת. קולי שקט אבל אני רוצה לצרוח. רגוע, אבל אני
רוצה להשתולל. אני מרגישה שכפות ידיי רועדות. ”עכשיו.״
”תכריחי אותי, לאונרד,״ הוא לוחש בחזרה, ומשהו בקולו גורם לקצות
האוזניים שלי להתחמם. החיוך הלעגני שלו הולך ומתרחב, ואני לא מסוגלת
לדבר. אני פשוט בוהה. עיניי מצטמצמות והנחיריים שלי מתרחבים ואני כל
כך כועסת, אבל לא אומרת כלום. הוא מטה את הראש הצידה, החיוך העקום
שלו מתעקם עוד יותר, ובלי לנתק קשר עין הוא בועט שוב בכיסא שלי.
אני פולטת צפצוף ואוחזת בכוח בקצה השולחן שלו. מפרקי האצבעות
שלי מלבינים ועיניי שורפות. אבל אני עדיין לא אומרת כלום. אני לא רוצה
לעשות סצנה. אני לא רוצה להפריע לתלמידים האחרים.
”עזוב אותה כבר, מייקון.״ קול שקט וחד מתערב מאחוריי. ”למה אתה
תמיד כזה מגעיל?״
הילד מסיט ממני את המבט וכתפיי נרגעות מייד, כאילו עיניו החזיקו
אותי שם, קפואה, מתוחה ובוערת. אני מסתכלת בכיוון הקול ורואה ילדה
עם תלתלים חומים פרועים ופנים זועפות שמופנות אל הילד.
”מי שואל אותך, ְק ִל ִיר ָ י שׂ ִע ִירי,״ הוא אומר בהתגרות, והילדה מגחכת
ומגלגלת עיניים.
”זה לא מעליב אותי, מייקון,״ היא פולטת. ”תפסיק להציק לחדשה.
תקשיב יותר למורה ואולי לא תהיה כזה טיפש ולא תיכשל שוב.״
קולה והבעת פניה יהירים, וכשאני מסתכלת על הילד, מייקון, הפנים
שלו חסרות הבעה.
”תשתקי, קלייר.״
”שתוק אתה, מייקון.״
הם נועצים מבטים זה בזה במשך כמה שניות מתוחות, ואז הילדה
מסתכלת עליי.
”תתעלמי ממנו. הוא סתם דפוק,״ היא אומרת לי. אני מסתכלת שוב על
מייקון, אבל הוא כבר לא מסתכל עלינו. הוא בוהה בדף שמולו. הילדה ואני

מסתובבות בחזרה באותו זמן. ”אני קלייר,״ היא לוחשת ומקרבת קצת את
הכיסא שלה. לא שמתי לב אליה קודם, אבל כנראה אנחנו חולקות שולחן.
”אני לנון,״ אני אומרת לה, אפילו שאני יודעת שהיא כבר יודעת.
”נעים להכיר.״
”מצטערת על מייקון.״ היא מדברת אליי בזמן שעיניה קבועות בדף שעל
שוליו היא מציירת פרחים קטנים. ”הוא פשוט כועס כי הוא אמור להיות
כיתה מעלינו, אבל הוא טיפש.״
הפה שלי נפער לנוכח הנימה החדה שלה. היא מבטאת את המילים
האכזריות כאילו אלה עובדות ידועות. אני מנסה להתעלם מהחום המעקצץ
בגבי. אני יודעת שמייקון מסתכל עלינו, או מקשיב, אז אני מנמיכה את
הקול. הוא דפוק, אבל אני לא רוצה להיות רעה. אני גם רוצה לדעת יותר,
אפילו שאני לא רוצה לרצות.
”מה קרה לו?״ אני לוחשת ורוכנת קדימה.
”אימא שלי אומרת שהוא מאבד את הצפון, אבל לדעתי הוא פשוט
נולד רקוב.״
אני ממצמצת ומחניקה התנשמות. ”איך את יודעת?״
קלייר מציצה בי מהצד, מעקלת את השפתיים ומושכת בכתפיה. ”כי
הוא אחי.״