אלגרה

“פשוט תמשיכי לחייך עם הפרצוף היפה שלך, וזה ייגמר לפני שתשימי לב.”
אחי טופח לי על הלחי, אבל אני חושבת שמה שהוא באמת היה רוצה
לעשות זה לתת לי סטירה, אם מאתיים מקרובי המשפחה שלנו, כולל חברי
המעגל הפנימי ושותפים עסקיים, לא היו מצטופפים אצלנו בסלון עם
משקאות ביד וצופים בנו — חלקם בגלוי, חלקם מזווית העין.
צופים ומחכים לסדק שיופיע, לנקודת חולשה שאפשר לנצל.
“לא עברו אפילו שישה חודשים מאז שהוא מת, מייקל. זה לא בסדר
לעשות את זה.”
המשפחה סמכה על אבא שלנו שינהיג אותם. אני לא בטוחה שאחי
קולט שהם לא בדיוק מסתכלים עליו באותה יראת כבוד.
מייקל פונה להנהן לשלום לאחד האורחים, שפתיו נמתחות למה
שלמראית עין נראה כחיוך חם, בזמן שהוא לוגם מהוויסקי שלו.
“החוזה התעכב מספיק זמן. וחוץ מזה, מה ש’בסדר’ לא יאכיל אותנו,
נכון? לא ישאיר את הגג הזה מעל הראש שלנו, ובטח לא יחזיר אותנו לראש
שרשרת המזון.”
את החלק האחרון הוא אומר בלחישה. הוא סורק את הקהל לפני שהוא
פונה אליי שוב, ואני רואה את הפרצוף האמיתי שלו. זה שמתחת למסכה.
“חוץ מזה, אחותי, זה יום ההולדת שלי. תחשבי על זה כעל מתנת יום

הולדת — שפעם אחת פשוט תעשי מה שאומרים לך. אני ראש המשפחה
עכשיו, ואני קורע את התחת כדי לסדר את הבלגן שאבא השאיר אחריו.
לעזאזל, הוא היה צריך לחתן אותך כשמלאו לך שמונה־עשרה, אבל תמיד
ידעת לסובב אותו על האצבע הקטנה שלך, נכון?”
“הוא לא היה מכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי.”
“בולשיט,” הוא נוחר בבוז. “אל תעשי ממנו קדוש. הוא לא היה כזה,
אלגרה. את יותר מכולם צריכה לדעת את זה.”
“מה זה אמור להביע?”
הוא חורק שיניים ומצמצם את עיניו, ויש לי תחושה שנדרשת ממנו כל
טיפת איפוק כדי לא להתפרץ.
“את באמת צריכה לשאול?” מייקל מקניט אותי. הוא אוחז בידי, משלב
את אצבעותיו באצבעותיי ולוחץ עליהן בעדינות. למי שצופה בנו מהצד,
אני בטוחה שזה נראה כמו מחווה מנחמת, אח גדול שדואג לאחותו הצעירה.
אבל זה לא, ואני נרתעת כשהציפורן שלו נלחצת לתוך הגדם שבו הייתה
פעם הזרת של יד שמאל שלי. “אם כבר מדברים על אצבעות קטנות, תדחפי
את היד הזאת לכיס. אנחנו לא צריכים לנופף בזה פה, נכון?”
כשהוא משחרר לי את היד, אני דוחפת אותה לכיס. בתנועת סנטר הוא
מחווה לעבר שני גברים שעומדים בצד השני של החדר, ויליאם וריצ’רד
מור. המושל ריצ’רד מור. אב ובנו. אני תוהה אם הם מרגישים לא שייכים
בהתחשב בשאר המוזמנים.
במשך שנים היו לאבא פגישות רבות עם משפחת מור. ריצ’רד ואני
הוצגנו רשמית ביום הולדת השמונה־עשר שלי, מתוך הבנה שאחרי
שאסיים את הלימודים נתחתן והמשפחות שלנו יתאחדו.
“אני בכלל לא מבין על מה את מתלוננת. הוא לא מכוער ממש והארנק
שלו נפוח,” מייקל אומר.
אני מהדקת את הלסת כדי לבלוע את המילים. הוא מסיים את המשקה
שלו, מניח את הכוס בצד ואז מסדר את מסכת הפרפר שמכסה את החצי

העליון של פניי, בזמן שהוא ממלמל את אכזבתו על חוסר ההשקעה שלי
בתחפושת. זה ליל כל הקדושים, אחרי הכול.
“ואל תחשבי שאני לא אעניש אותך על זה,” הוא אומר.
מבט אחד בעיניו הקשות לא משאיר לי ספק שהוא אכן יעשה את זה.
מישהו קורא בשמו ואחרי שהוא נועץ בי מבט אחרון, הוא סוף־סוף ממשיך
הלאה.
אני לוקחת גביע שמפניה מאחד המלצרים שנשכרו בכסף שאין לנו,
מתעלמת מארוסי לעתיד ולוגמת מהמשקה. מבטי נודד ברחבי החדר. אני
מזהה רבים מהפרצופים מאחורי המסכות, בני משפחה ושותפים עסקיים
של אבא שלי. מאלק לומברדי, הקונסיליירי של אבא ועכשיו של אחי, נמצא
ביניהם. הוא קולט את מבטי מעבר לכתף של האישה שאיתה הוא מדבר.
המסכה שלו מונחת מעל לראשו, הוא בקושי טרח להתחפש. הוא קורץ לי
קריצה מהירה שגורמת לעורי לסמור. זו דרכו להבהיר לי שהוא ראה את
כל מה שקרה. הוא תמיד רואה. גם כשאבא היה בחיים, מאלק תמיד היה
בשוליים, לא פספס דבר. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא פחות בשוליים.
אני מפנה לו את הגב ולוגמת את שארית השמפניה, הבועות מדגדגות
את גרוני. בזווית העין אני רואה את ריצ’רד מור מתחיל להתקרב. כנראה
נמאס לו לחכות. אני חייבת לצאת מכאן. אני מניחה את הגביע הריק על
שולחן צדדי ופונה לכיוון הנגדי, מתמרנת דרך הקהל למסדרון שיוביל לחדר
העבודה של אבא שלי.
אור עמום מאיר את המסדרון. החלק הזה של הבית הוא מחוץ לתחום,
בדיוק כמו הקומות העליונות, וכולם יודעים את זה. מנורות שקבועות
לאורך הקירות המחופים מאירות את הדרך, ואני נשבעת שגם עכשיו,
חודשים לאחר מותו, ריח קלוש של סיגרים ומי קולון עדיין מרחף כאן.
מה שאני מרגישה הוא לא ממש נחמה. זה משהו אחר. זו תחושת ביטחון
שמעניקים לי הגבולות הידועים, הקווים שאסור לחצות. אולי אני רק
מדמיינת את הריחות המוכרים, אבל אני שואפת עמוק, תערובת של עצב

ובחילה מתפשטת בי מבפנים החוצה.
אני מרשה לעצמי להשתהות שם רגע אחד וממהרת לפני שמייקל
יבין שעזבתי את המסיבה ויבוא לגרור אותי בחזרה. אני פותחת את הדלת
ומוצאת את האורות הרגילים דולקים, מנורה אחת על שולחן הכתיבה של
אבא, ומנורה שנייה מעל הכורסה האהובה עליו. האורות עמומים, אבל הוא
תמיד השאיר אותם דולקים. מאז מותו, מייקל ואני המשכנו לעשות את זה.
אני נכנסת וסוגרת את הדלת מאחוריי, נשענת עליה ומביטה בחלל
הריק שמאחורי השולחן. הבלגן של אחי מפוזר עליו. אבא לא היה סובל
רשלנות כזאת כשהיה בחיים, וגם לא את כוס הוויסקי החצי ריקה ששייכת
גם היא למייקל. אחי מרשה לעצמו להיות מי שהוא עכשיו, כי אין אף אחד
שהוא צריך לתת לו דין וחשבון. אני חושבת שזה מעין מרד שלאחר המוות.
אני ממלמלת קללה וניגשת להרים את הכוס לפני שהיא תשאיר כתם,
כשתנועה בקצה השני של החדר לוכדת את מבטי.
אני מתנשפת ומסתובבת בחדות, ידי נשלחת אל החזה, פניקה שוטפת
אותי למראה הדמות שם. גבר שחציו חבוי בצללים פונה לעברי.
הוא לא זז, אפילו לא כשהוא יודע שראיתי אותו. הוא אפילו לא מנסה
להסתתר. במקום זה הוא עומד במקומו ופשוט מביט בי. הוא כנראה צופה
בי מאז שנכנסתי לכאן.
אני לא יכולה לראות את פניו, אבל אני רואה את הממדים העצומים
שלו. יד אחת תחובה בכיס, ובשנייה הוא אוחז כוס ויסקי. הוא לובש חליפה.
שחור על שחור על שחור. כולם בחוץ מחופשים, אבל האיש הזה בכלל
לא טרח.
תצלומי המשפחה שלנו תלויים בקולאז’ של מסגרות תואמות על הקיר
שמאחוריו, אני זוכרת שתליתי אותם עם אבא. האם האיש הזה, הזר הזה,
עמד כאן ובחן אותם? זה כמו חדירה לפרטיות.
“מה —” קולי נשבר עוד לפני שאני מצליחה להשלים את המשפט. אני
מכחכחת בגרוני. “מה אתה עושה כאן?”

הוא צועד קדימה כך שהמנורה שליד הכורסה מטילה אור על פניו.
נשימתי נעתקת כשאני רואה את העיניים שלו. הן בצבע כחול פלדה עמוק
כל כך, עד שהן כמעט נראות לא טבעיות. על רקע עור הזית והשיער הכהה,
הן נראות כמעט לא שייכות, וברגע אחד של טיפשות כל מה שאני מסוגלת
לחשוב עליו זה כמה הן יפות. כמה הוא יפה.
הוא מרים גבה אחת, קצה פיו מתרומם כאילו הוא יודע בדיוק על מה
אני חושבת. כאילו הוא רגיל לזה. הוא מטה את הראש ובוחן אותי בגלוי.
לפתע אני מודעת לשקט המוחלט בחדר. אבא הפך אותו לחסין רעש
לפני שנים. הצליל היחיד הוא הדם שהולם באוזניי בזמן שהלב שלי דופק
מההפתעה למצוא כאן מישהו.
למצוא אותו כאן.
מילה אחת מתגבשת במוחי.
סכנה.
לא. היא לא מתגבשת. זו תחושה. והיא לא בראש שלי. זו הרגשה
שמתחילה בבטן ומתפשטת החוצה, זולגת אל כל איבר בגופי.
אני לא מכירה את הגבר הזה. מעולם לא ראיתי אותו. אבל אני יודעת
שהוא לא אמור להיות כאן. אני יודעת שהוא לא חבר. אבל במחשבה שנייה,
האם מישהו בחדר האחר הוא חבר?
עיניו סוקרות אותי באיטיות, במכוון, סופגות כל סנטימטר ממני.
התחפושת שלי הייתה אלתור של הרגע האחרון. מכנסיים מתרחבים
שחורים וגופייה שחורה שחושפת כתפיים עם נוצות לאורך קו החזה. זוג
כנפיים קטנות מדי שמצאתי בין צעצועים ישנים מהילדות שלנו, שאריות
מתחפושת כלשהי, קשורות לזרועותיי, מלבד זה הוספתי נעלי בלט ומסכה.
עיני הפלדה הכחולות חוזרות לעיניי. “עש?” הוא שואל, קולו
מחוספס כחצץ.
“סליחה?”
הוא מחווה לעבר הבגדים שלי. “התחפושת שלך?”

אני מביטה למטה ומרגישה חשופה, כאילו הוא רואה דרכי, הרבה יותר
משהרגשתי בחדר ההוא עם מאתיים זוגות עיניים שצפו בי.
“פרפר,” אני שומעת את עצמי אומרת.
“הממ…” ההברה הזאת שוברת את הכישוף. אני מפרשת את זה כסימן
לכך שהתחפושת שלי היא כישלון מוחלט.
אני מרימה את הגבות, אף על פי שהוא לא יכול לראות את זה מתחת
למסכה, ומתקדמת צעד אחד לעברו, אבל משהו בתוכי אומר לי לעצור, לא
להמשיך. “אף אחד לא אמור להיות כאן,” אני אומרת, מקווה שקולי לא
יסגיר את דפיקות ליבי המואצות.
“לא?”
“אתה אמור לדעת את זה. כולם יודעים את זה. זה חדר העבודה של
אבא שלי.”
“אבא שלך מת,” הוא אומר ביובש. המילים נוחתות בכבדות, כמו אגרוף
בבטן שמותיר אותי חסרת נשימה והמומה.
הוא פונה בחזרה לקיר התמונות ובוחן מקרוב את התמונה שבמרכז.
זו תמונה שצולמה בקיץ לפני שנתיים. כולנו שם — מייקל, אבא ואני, עם
מאלק וילדיו, אמאל ודניאל. כולנו לובשים לבן ומחייכים, אבל אני זוכרת
את היום ההוא. כמה מאולץ הכול היה, מלבד דניאל שצחק באמת, אבל הוא
היה אז בן שלוש.
הגבר מחזיר אליי את מבטו החודר. “אלגרה.”
איך הוא יודע את שמי?
“אתה לא אמור להיות כאן,” אני חוזרת על דבריי, הפעם בתקיפות.
“כבר אמרת את זה.” הוא מסיים את הוויסקי שלו ומניח את הכוס. זו
הכוס של אבא שלי. הוויסקי של אבא שלי. “קצת מוקדם למסיבה אחרי
המוות של אבא’לה, לא?” הוא אומר בנימה של מניאק יהיר. אני לא אוהבת
את הדרך שבה הוא אומר אבא’לה או את הדרך שבה הוא מדבר על המוות
שלו. מבטי מצטמצם ואני בוחנת מקרוב את הזר הזה שפלש למקום

הפרטי שלנו.
“מי אתה לעזאזל?” איך אתה מכיר אותנו, אני רוצה לשאול אבל לא
שואלת. “מה אתה עושה כאן?”
קצה פיו מתעקל למעלה לחיוך מלגלג, כאילו עכשיו נהיה מעניין.
בשלושה צעדים ארוכים הוא חוצה את החדר, מהר מכדי שאוכל לזוז וליצור
לעצמי מרחב. מקום לנשום.
“עש קטנה,” הוא אומר. “תני לי לראות את העיניים שלך.”
בלי לחכות ובלי רשותי הוא מושיט יד ודוחף את מסכת הפרפר מעל
לראשי, וכשעור נוגע בעור, ניצוץ עובר בינינו. אני מתנשפת בהפתעה והוא
עוצר. האם הוא הרגיש את זה? זה היה חשמלי.
“יותר טוב,” הוא אומר בנימה נינוחה וגורם לי להטיל ספק אם הוא
הרגיש משהו בכלל.
אני נאלצת למתוח את הצוואר כדי להביט בו מלמטה. בנעלי הבלט
השטוחות שלי, קצה ראשי בקושי מגיע לסנטר שלו. הוא אולי בסוף שנות
העשרים, אבל הוא מדבר באותה סמכות שבה אבא שלי נהג לדבר. באותו
ביטחון עצמי של גבר מבוגר הרבה יותר. הוא מצליח לרתק אותי לחלוטין
למקומי רק באמצעות מבט. שערו הכהה משוך לאחור. זיפים מטילים צל
על קו הלסת המפוסל שלו. והעיניים הכחולות האלה — הן לא שייכות. הן
יפות מדי. מסיחות דעת מדי.
מטעות מדי.
הגבר הזה אכזרי בדיוק כמו שהוא יפה. הוא מסוכן, אין לי ספק בכך.
לעזאזל, אני מרגישה את זה בעצמות.
כאילו הוא קורא את מחשבותיי, עיניו מצטמצמות והוא מחייך. מבטו
נודד מעיניי לשפתיי, נמוך יותר אל קימור השדיים שלי, ואני מודעת היטב
לנשימותיי הקטועות, לליבי הדוהר.
כאילו כדי להראות לי שגם הוא מודע, הוא מעביר את מפרקי אצבעותיו
על הדופק הפועם בצווארי.

שוב אני מרגישה את החשמל הזה. גל חזק שלו. הפה שלי מתייבש כמו
מדבר ואני רוצה לזוז, להתרחק, לברוח מהחדר הזה. אבל אני לא יכולה.
רגליי לא נשמעות לי.
“עש קטנה ויפה.”
“פרפר,” אני מתקנת אותו, קולי בוגד בי ומסגיר את הפחד שלי.
“את מפחדת ממני, עש קטנה?”
אני מנידה בראשי באיטיות.
הוא מחייך בלגלוג. ברור לו שאני משקרת. “את יודעת מי אני?”
הוא שואל, ומפרקי אצבעותיו נעים לאורך עצם הבריח שלי וגורמים
לי להצטמרר.
מעבר לכתפו, אני קולטת בזווית העין תמונה של אבא ושלי בחצר
האחורית, עומדים בשלג ועושים ברביקיו. אף פעם לא היה אכפת לו כמה
קר בחוץ. אם אבא היה בחיים, הגבר הזה לא היה כאן. אם אבא היה בחיים,
הוא היה דואג שיגררו את הגבר הזה אל מחוץ לבית ויחטיפו לו מכות רצח
על כך שהעז להתקרב אליי ככה. לגעת בי.
אבא שלי היה דואג שהאיש הזה יחוסל באכזריות.
אני מזכירה לעצמי את הדברים האלה, מזכירה לעצמי מי אני ומזדקפת.
אני מכריחה את רגליי לזוז וצועדת צעד לאחור.
“שאלתי אותך שאלה. מה לעזאזל אתה עושה כאן?” אני אומרת
בסמכותיות שהייתה גורמת לאבא שלי להיות גאה בי.
שפתיו נמתחות לחיוך רחב ומרוצה. הוא מציץ בשעון שלו, ואז מחליק
באגביות את ידו לכיס. הוא רגוע כל כך. חסר דאגה כל כך. התנועה מסיטה
את ז’קט החליפה שלו לאחור, ואני מבחינה לרגע בנרתיק של אקדח, בנצנוץ
המתכת. אני תוהה אם הוא עשה את זה בכוונה כדי להבהיר לי שהוא חמוש.
הגבר הזה, הזר הזה, נכנס לבית שלנו חמוש.
אילו אבא היה כאן… המחשבות מתחילות שוב, אבל אני קוטעת אותן.
אבא שלי לא כאן. הוא לעולם לא יהיה כאן שוב.

“תסתלק מפה,” אני מצווה עליו.
הוא שוב מרים גבה, הפעם בשעשוע גלוי. אין לו שום כוונה לעזוב.
“עם כל הכבוד להנאה שאני שואב ממך, עש קטנה, יש לי עסקים עם
אח שלך.”
אני עומדת לשאול על מה לעזאזל הוא מדבר, אבל לפני שאני מספיקה
לומר משהו, הדלת נפתחת, ואני מסתובבת ומוצאת שני גברים שאני לא
מכירה נכנסים לחדר. גם הם גדולים, אבל יש בהם משהו שונה מהזר שלי.
השניים האלו הם חיילים, אנשים שעושים מה שאומרים להם.
והגבר עם עיני הפלדה הכחולות? הוא זה שנותן את הפקודות.
מאחורי השניים האלו נכנס אחי, והלב שלי הולם כשאני רואה שפניו
חיוורות מהרגיל וזיעה מעטרת את קו השיער שלו. שני חיילים נוספים
נכנסים אחריו, ולפני שהם סוגרים את הדלת מאחוריהם, אני רואה עוד כמה
מהם במסדרון.
הגבר הזה הצליח להעביר את החיילים שלו על פני השומרים שלנו. אני
לא בטוחה אם זה אומר יותר עליו או עלינו.
מייקל מציץ מעבר לכתפו אל הדלת הסגורה לפני שהוא פונה אל הזר,
שאני מבינה מייד שאינו זר לו כלל. כשעיניו של מייקל נוחתות עליי, הוא
נראה מבולבל, אבל ממהר להסתיר את זה.
מישהו לוחץ על המתג ומנורת התקרה נדלקת. האור הפתאומי מטלטל
אותי וגורם לי לקפוץ בבהלה.
“הנה אתה,” הזר אומר באותו טון נינוח, אבל כולנו יודעים שאין בו שום
דבר נינוח. כל מילה שלו מחושבת. מכוונת. הוא רק רוצה להיראות נינוח.
“אני לא אוהב שגורמים לי לחכות. למזלך, אחותך אירחה לי חברה,” הזר
אומר, ואני מרגישה את עיניו על צד פניי גם כשאני מסרבת להביט בו,
מסרבת להסיט את המבט מאחי שמתחיל לחשב עכשיו את צעדיו, בוחן את
המראה של שנינו יחד כאן.
אחד החיילים דוחף את אחי בחוזקה והוא מועד קדימה וכמעט נופל.

אני ניגשת אליו מתוך אינסטינקט. “מייקל!”
מבטו של מייקל מזנק אליי. הוא נראה כמו מישהו שנתפס, ואני מבינה
שזה בדיוק העניין. הוא עשה משהו והוא נתפס, בגלל זה הגבר הזה כאן, כי
אחי דפק משהו ובגדול.
“מה לעזאזל את עושה פה, אלגרה?” הוא נובח ותופס את זרועי בגסות.
“איי!” אני מנסה להשתחרר, אבל הוא לא מרפה. אני מודעת מאוד לכך
שהזר צופה בנו, וכשאני מציצה לעברו, אני רואה אותו נועץ מבט בכף ידו
של אחי שלוחצת על הזרוע שלי כמו מלחציים. הוא מצמצם עיניים, והכחול
החשמלי שלהן מתכהה באיום.
“תעזוב,” אני אומרת למייקל ומנסה לא להיאבק, כי משהו בתוכי אומר
לי שהעובדה שהגבר הזה רואה את זה גרועה יותר מהסימנים הכחולים
שמייקל ישאיר עליי, איתם אני יכולה להתמודד.
אבל אחי מתעלם ממני, אני לא בטוחה שהוא בכלל קולט כמה חזק הוא
לופת את זרועי. במקום לשחרר אותי הוא פונה לזר. “טרווינו.”
טרווינו? השם נשמע מוכר.
אני מביטה בזר בזמן שאני עוברת בראשי על כל השמות ששמעתי כדי
למקם אותו.
טרווינו. לסמואל טרווינו היו פגישות עם אבא שלי. הוא היה בבית
הזה. הם משפחת מאפיה, אבל הטריטוריות שלנו מופרדות ברצועת אדמה
רחבה. הדרכים שלנו מעולם לא הצטלבו. לפחות הן לא הצטלבו כשאבא
היה בחיים.
אבל זה לא סמואל טרווינו. סמואל הוא איש זקן. אני זוכרת שאבא אמר
שהוא לא יישאר בסביבה עוד הרבה זמן. אבא תהה אם הדור הבא ישמור על
הסכם שביתת הנשק או שיהיה צורך לעשות משהו, להפוך מישהו לדוגמה,
כדי להעמיד דברים על דיוקם לפני שהזקן ימות. אבל אבא לא הספיק, כי
הוא מת.
אני מביטה בזר שוב. הגבר שלפניי לא מתכוון ללכת לשום מקום. ואז

אני נזכרת בשם שלו. אני נזכרת בהבעה של אבא שלי כשהוא הזכיר אותו.
הזר הזה הוא קסיאן טרווינו, היורש של משפחת טרווינו. האם אבא שלו
מת? האם הוא תפס את מקומו? זה כמעט לא משנה. הוא לא כאן לביקור
נימוסים. הוא אמר בעצמו שיש לו עסקים עם מייקל.
מייקל עשה משהו, ומה שזה לא יהיה, זה רע.
“מה אתה עושה פה? אני לא זוכר שהכנסתי את השם שלך לרשימת
המוזמנים,” מייקל אומר. גם הוא מנסה להישמע אדיש, אבל הקול שלו
גבוה מהרגיל.
“אה, אני אף פעם לא נותן למחסור בהזמנה לעמוד בדרכי, מייקי,”
קסיאן אומר. הדרך שבה הוא אומר ‘מייקי’ היא לעג ברור. הקטנה.
מייקל זוקף את הסנטר, אבל הוא יודע טוב כמוני שאנחנו בנחיתות
מספרית. יש לנו חיילים בבית, אבל אם הגבר הזה נכנס לכאן עם החיילים
שלו, הוא כבר טיפל בזה. הם לא יועילו לנו. מה שמייקל אמר קודם על
להיות בראש שרשרת המזון? משפחת מורטי לא נמצאת בראש מאז מותו
של אבא שלי.
קסיאן טרווינו חוצה את החדר ומרים באדישות את בקבוק הוויסקי
הפתוח כדי למזוג לעצמו עוד כוס.
“ויסקי?” הוא שואל את מייקל. “בעצם עזוב. אתה נראה כאילו שתית
מספיק.”
“לא הוזמנת, אתה לא יכול פשוט להתפרץ לכאן,” אחי אומר ונשמע
כמו ילד קטן וזועף. אני יכולה לדמיין את הלב שלו דופק. אני יודעת שהוא
מבועת, מה שאומר שקסיאן טרווינו מודע לכך היטב ונהנה מכל רגע.
אחי בן עשרים ושמונה, הוא מבוגר ממני בשמונה שנים. אחרי מותו של
אבא הוא תפס את מקומו כראש המשפחה. כבן היחיד, תמיד ציפו ממנו
להשתלט על העניינים, אבל הוא לא קורץ מהחומר המתאים. מייקל נהנה
מפירות עמלם של אחרים. מהתהילה. לא מהעבודה עצמה. הידיים שלו
אולי מוכתמות בדם, אבל הוא יילחם רק כשהסיכויים לטובתו או אחרי

שהחיילים כבר עשו את העבודה הקשה.
בשורה התחתונה, אחי הוא פחדן.
לא פעם תהיתי כמה זמן העובדה שהוא הבן של אבא תשרת אותו לפני
שהקונסיליירי הנאמן שלו יתפוס את המושכות, לפני שהאנשים ששירתו
את אבא יחליטו שדם או לא דם, הם לא ישרתו את בנו.
מתברר שלא הרבה זמן.
מייקל משחרר את זרועי ופונה לדלת הסגורה. “ראמי!” הוא נובח. ראמי
היה אחד החיילים של אבא, עכשיו הוא עובד בשביל מייקל בתור שכיר
חרב. הוא לא יבוא. אפילו אני יודעת שהוא לא יבוא.
“מייקל, מה לעזאזל קורה פה?” אני שואלת, מודעת היטב לכך שקסיאן
עוקב מקרוב אחר האינטראקציה בינינו.
מייקל מביט בי. “שום דבר. אל תתערבי בזה.”
“לא, מייקל,” קסיאן אומר. “אני חושב שאתה צריך לספר לאחותך מה
עשית. אחרי הכול, זה משפיע גם עליה.”
מייקל מתעלם ממנו. הוא נושם עמוק, ואני רואה אותו מזדקף. “לכי
לקרוא לראמי ולמאלק, אלגרה. עכשיו.”
“לא, אלגרה,” קסיאן אומר, ואני מסתובבת אליו. הוא נראה משועשע.
זה עדיף מעצבני, נכון? “תישארי,” הוא אומר, ואני יודעת שלא אצא מהדלת
הזאת בלי רשותו. אף אחד לא יצא.
“אמרתי לך ללכת!” מייקל תופס שוב את הזרוע שלי ומתכוון לדחוף
אותי לעבר הדלת כשהיד של קסיאן נסגרת על מפרק כף היד שלו.
אני מביטה בשניהם, לא בטוחה איך קסיאן התקרב אלינו בלי ששמתי
לב. אני קולטת את ההבעה על פניו, עיניו נראות עכשיו יותר כמו פלדה קרה
מאשר כחול יפה, שום דבר בו כבר לא נינוח.
הוא לא משחק, אבל בעצם הוא לרגע לא שיחק. מה שאני רואה בבירור
זה את הזעם שלו, הוא ממש רותח.
האחיזה של מייקל בזרועי מתהדקת לרגע ואז משתחררת, וקסיאן חוצץ

ביני ובין אחי ומסתיר אותי ממבטו של מייקל.
“איזה מין גבר אתה שמרים יד על אחותו?” קסיאן שואל. “היא חצי
מהגודל שלך.”
פניו של מייקל מתעוותות בכאב, ואני מבינה מה קסיאן עושה.
“תפסיק!” אני צועקת, כי הוא מכופף את מפרק כף היד של מייקל
לאחור. כשאני לופתת את הזרוע של קסיאן, אחד החיילים מושך אותי
משם. “תפסיק! אתה תשבור לו את היד!”
אני צופה בנעשה, המומה מהאלימות הזאת, אף על פי שלא הייתי
אמורה להיות. מהיום שבו נולדתי חייתי עם אלימות. לא משנה כמה אבא
ניסה להגן עליי מפניה, בסופו של דבר לא הייתי בטוחה. תמיד ידעתי מי
ְ אנחנו, ואני יודעת ממקור ראשון למה אנחנו והאויבים שלנו מסוגלים. אני
מתמודדת עם ההוכחה לכך בכל פעם שאני מביטה ביד שלי.
אחי נדחף על ברכיו, ורגע לאחר מכן אני שומעת צליל זר ומעורר בחילה
של עצם נשברת, ואחריו את יללת הכאב של מייקל.
כשקסיאן מרפה מהיד של מייקל, אני יודעת שהיא שבורה. מייקל אוחז
בה בידו השנייה. קסיאן מתכופף ומקרב את פניו לפנים של אחי. “אבא שלך
לימד אותך את זה?” הוא שואל בקול אפל, נמוך ומאופק.
קסיאן טרווינו מסיט את מבטו אליי. כשהוא רואה את האחיזה של
החייל בזרועותיי, די בכך שהוא יצמצם עיניים כדי שהאיש ישחרר אותי.
אני ממהרת לעבר מייקל, אבל קסיאן מושיט את זרועו וחוסם את דרכי בלי
לגעת בי. הוא כולו סמכות שקטה.
“תעזבי אותו,” הוא אומר, עיני הפלדה שלו ננעלות בעיניי.
“הוא פצוע!”
“לא יותר ממה שמגיע לו.”
אני מנסה לעקוף אותו, אבל הוא כורך את זרועו סביבי, ידו הגדולה
נסגרת סביב המותן שלי. היא חמה, האחיזה שלו חזקה אבל לא מכאיבה.
הוא קרוב כל כך עד שאני יכולה להריח את האפטרשייב שלו, ואני יודעת

שזה ריח שתמיד אקשר לתחושה החדשה והמוזרה הזאת שמתעוררת לי
עמוק בבטן.
עיניו סורקות את פניי לפני שהן עוברות לנקודה שבה מייקל תפס אותי.
אני מצמידה אליה את היד ומתרחקת צעד, אל מחוץ להישג ידו, חום
המגע שלו עדיין צורב. אני מסיטה מבט ממנו אל אחי, אל הגברים שנאספו,
חיילים שצופים בגבר שזה עתה שבר את מפרק כף היד של מייקל, ומחכים
להוראות. הגבר הזה שהוריד את אחי על הברכיים, אני רואה כמה הוא גדול,
גדול יותר ממייקל, סמכותי וחזק יותר בכל מובן.
אני מכחכחת בגרוני. “אבא שלי לא לימד אותו את זה,” אני אומרת
בשקט. זה כל מה שאני מסוגלת לומר.
קסיאן מביט בי. הוא קולט כל רגש שעובר על פניי.
“לא?” הוא שואל. אני מנידה בראשי, מרגישה צורך לגונן על אבא שלי.
“אז כנראה לא הכרת את אלאריק מורטי טוב במיוחד. שבי,” הוא מצביע
על הכיסא הקרוב אליי ופונה לאחד מאנשיו. “אנצ’ו, תביא את לומברדי
לכאן, בסדר?”
אנצ’ו מהנהן ויוצא לעשות את מה שהתבקש.
קסיאן פונה בחזרה אליי. “אמרתי לך לשבת, עש.”
אני בולעת רוק ומתיישבת על הכיסא, כי אני לא בטוחה שהרגליים שלי
לא יקרסו תחת מבטו. פעימות הלב המטורפות שלי נרגעות מעט, והצליל
היחיד שנשמע הוא יבבות הכאב של אחי.
קסיאן חוצה את החדר, מרים את כוס הוויסקי וגומע את כולו.
האלגנטיות הנינוחה נעלמה. הוא זועם ובקושי מצליח להסתיר את הכעס.
הוא שבר את מפרק כף היד של מייקל כדי להעניש אותו על כך שהכאיב לי,
אבל הוא לא אביר על סוס לבן. קסיאן טרווינו הוא גבר אכזרי, ואני יודעת
למה אנשים אכזריים מסוגלים.
פניו של מייקל סמוקות וזיעה מנקדת את קו השיער שלו. כשהדלת
נפתחת, אני קולטת שהמוזיקה בסלון נפסקה. דממה. שקט מדי עבור מספר

האנשים שנמצאים שם בחוץ, אלא אם כן קסיאן פינה את הבית. אני מניחה
שהוא לא רוצה עדים.
הפניקה גורמת לי ללפות את משענות הידיים. אמאל ודניאל למעלה,
ישנים במיטות שלהם. מאלק עבר לגור בבית עם הילדים שלו אחרי שאבא
מת, בטענה שזו הייתה הבקשה של מייקל. למה הם יתעוררו בבוקר?
למרחץ דמים? האם הם יתעוררו בכלל?
קסיאן ניגש שוב אל קיר התמונות.
“איפה הילדים של לומברדי?” הוא שואל כאילו קרא את מחשבותיי.
“הם גרים כאן עכשיו, נכון?”
כשאיש מאיתנו לא עונה, הוא מציץ מעבר לכתפו אליי ומרים את הגבות.
“הם לא חלק מזה,” אני אומרת, ברור לי עד כמה רחוק זה עלול להגיע.
הוא מפנה את כל גופו אליי. “זו לא השאלה ששאלתי. איפה הם?”
אני מסתכלת על מייקל, אבל הוא מרוכז מדי ביד שלו.
“אלגרה,” קסיאן קורא. “עיניים אליי.”
אני מחזירה את המבט אליו. “בבקשה,” אני אומרת.
“איפה הם?”
אני מוחה את הדמעות שזולגות מעיניי. “ישנים.”
“לא נראה לי,” הוא ממלמל.
“מה שזה לא יהיה שקורה כאן, הם לא —”
“למעלה, אם ככה,” הוא אומר ומטה את ראשו לעבר הדלת.
אחד החיילים זז ואני מזנקת על הרגליים, מוכנה לחסום את הדלת
בגופי, אבל המבט בעיניו של קסיאן מדביק את רגליי לשטיח.
“דניאל בן חמש!” אני צועקת.
“שבי, אלגרה. אני לא מתכוון להגיד לך את זה שוב.”
“מה שאתה לא עומד לעשות —”
“את לא עוזרת להם.” הוא מחווה לעבר הכיסא שמאחוריי.
אני צונחת על קצה המושב ולופתת את משענות הידיים כדי לעגן

את עצמי.
“יותר טוב.” הוא מביט באחד החיילים. “תוודא שהם נשארים למעלה.”
האיש מהנהן.
“הם יפחדו,” אני מתחננת. קסיאן מסתובב אליי ובוחן אותי בריכוז.
“בבקשה,” אני לוחשת.
“תחכה בראש המדרגות,” הוא אומר לאיש, ואז מביט בי שוב. “תשתדל
לא להפחיד אותם,” הוא מוסיף, אבל זה נשמע יותר כאילו הוא לועג לי.
החייל יוצא, ורגע לאחר מכן מאלק צועד פנימה. אף אחד לא גורר
אותו בכוח. כשהוא רואה אותנו, הוא נראה מופתע. זו הצגה. אני יודעת
את זה. אבל אם הוא בלחץ, הוא לא מראה את זה. הוא הרבה יותר טוב
ממייקל בלהסתיר את פניו האמיתיות. הוא אפילו מחייך, כאילו קסיאן הוא
חבר ותיק.
הוא סורק את החדר, את מייקל שכורע על הברכיים, אותי יושבת על
הכיסא כשציפורניי חורצות צורות של חצי ירח בעור.
כשמאלק מפנה את המבט לקסיאן, אני מבינה משהו. זה לא בהכרח רע
למאלק. לא משנה מה אחי עשה, זה יסלול עבור מאלק את הדרך להשתלט
על מה שנשאר מהמשפחה הזאת. זה לא מה שהוא תמיד רצה? זו לא הסיבה
שבגללה אבא התרחק ממנו יותר ויותר בשנה האחרונה?
אחד החיילים סוגר את הדלת.
“קסיאן, מה מביא אותך לכאן?” מאלק שואל.
הגבות של קסיאן מתרוממות, הוא נראה מופתע ובו־זמנית משועמם,
כאילו התגובה של מאלק לא מפתיעה אותו באמת. “אל תנסה לשחק איתי
משחקים, מאלק.”
השפתיים של מאלק נמתחות לקו דק, והוא נושם עמוק. הוא יודע
בדיוק מה הביא את קסיאן טרווינו לבית שלנו.
“הנה מה שעומד לקרות,” אומר קסיאן ותוחב את ידיו לכיסים, הבזק
המתכת מציץ לרגע כשהוא מסיט את הז’קט לאחור. “אתה,” הוא אומר

ופונה בחדות למייקל. הוא שוב שולט בזעם, האכזריות שלו חבויה תחת
שכבה דקה מאוד של שליטה. “עלית לי ארבעה מיליון דולר.”
אני פוערת את הפה, הלב שלי הולם חזק כל כך עד שאני לא בטוחה אם
אני שומעת נכון מבעד לדם הפועם באוזניי.
“אתה עומד להחזיר את זה. עם ריבית שתכפיל את הסכום. עד סוף
השבוע הבא.”
הלסת של מייקל ננעלת.
“נו באמת, קסיאן, אתה יודע שזה לא יהיה אפשרי,” מאלק אומר.
הוא ניגש לכורסה מולי ומתיישב, משכל קרסול מעל ברך. “אין לנו גישה
לסכומים כאלה. כשאלאריק מת —”
“לא?” קסיאן שואל וקוטע אותו. הוא בוחן את התנוחה הנינוחה של
מאלק וניכר שהוא לא אוהב את זה. בכלל לא. “זו בעיה שתצטרכו לפתור,
נכון? אתה הרי המוח מאחורי המשפחה עכשיו שאלאריק איננו, לא ככה?
למייקל יש הרבה מזל ששברתי לו רק את מפרק כף היד. זו רק הצצה למה
שיקרה אם לא אקבל את הכסף שלי עד סוף השבוע הבא,” הוא מעיף מבט
במייקל, הבוז בקולו ברור.
“קסיאן, תהיה הגיוני,” מאלק אומר.
“הגיוני? אולי מייקל טיפש מדי בשביל להבין, אבל אתה בטוח לא,
מאלק. היינו בסרט הזה כבר. זה לא נגמר טוב עבור משפחת מורטי. וגם
עכשיו זה לא ייגמר טוב עבורכם.”
אני תוהה על מה הוא מדבר כשהוא צועד לעבר מאלק ובועט ברגלו.
“פאקינג תקום כבר.”
הפנים של מאלק מתקדרות, אבל הוא לא טיפש. הוא נמצא בטריטוריה
מסוכנת והוא יודע את זה.
הוא קם. הוא נמוך מקסיאן בעשרה סנטימטרים בערך. הוא תמיד האיש
הכי נמוך בחדר ותמיד שנא את העובדה הזאת. קסיאן מתקרב עוד יותר,
מתנשא מעליו כאילו הוא יודע את זה.

“אתה מזלזל בי,” קסיאן אומר.
“לא בכוונה,” מאלק עונה מבעד לשיניים חשוקות.
“אתה יודע לעשות חשבון, מאלק, או שאתה צריך מחשבון מזוין?”
קסיאן שואל.
“מייקל חסר ניסיון.”
“ובגלל זה אתה כאן כדי להדריך אותו. ככה דברים עובדים, לא? סוף
השבוע הבא. ברור?”
קסיאן מרים גבה, ומאלק מהדק את הלסת ומהנהן פעם אחת בנוקשות.
“טוב,” קסיאן פוסע לעבר הדלת, ואני חושבת שהוא עומד לעזוב. אני
כמעט מסוגלת לנשום שוב, אבל הוא עוצר ומסתובב להביט בי. משהו בדרך
שבה עיניו מצטמצמות ומתכהות שולח גל חום מוזר ולא מוכר בגופי —
תחושת פחד, את זה אני מזהה. אבל גם משהו אחר, משהו שונה שמסתתר
מתחת לפחד הזה. כפות ידיי נעשות לחות וזיעה מצטברת בבתי השחי שלי.
אני נשבעת שאני יכולה לשמוע את ליבי הולם בפראות בתוך החזה.
“אני אצטרך ערבון בינתיים,” הוא אומר ותוחב את שתי ידיו בכיסים,
הז’קט מוסט לאחור מעל החזה הרחב מדי שלו, וקעקוע שלא הבחנתי בו
קודם מציץ מתחת לצווארון החולצה ומטפס לאורך צווארו.
“ערבון?” מאלק שואל. אני מרגישה את העיניים שלו ושל מייקל עליי,
אבל אני לא מסוגלת להסיט את המבט מקסיאן. הוא לכד אותי עם העיניים
המחשמלות האלה.
“ערבון,” הוא אומר ומחווה לעבר החייל הקרוב אליי, שמבין את כוונתו
וסוגר את ידיו על זרועותיי. “בעדינות,” קסיאן נוזף בו.
“כן, אדוני,” החייל עונה, אבל אחיזתו לא הופכת עדינה יותר, ואני
נמשכת לעמוד על רגליי.
“מה?” אני שואלת, אף על פי שאני כבר יודעת, לא? אני יודעת למה
הוא מתכוון, איזה סוג של ערבון הוא ייקח. המקום שבו הייתה פעם הזרת
שלי פועם בכאב. פניקה שוטפת אותי. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק

ולהישאר רגועה. זה לא כמו אז. זה בכלל לא אותו דבר.
“תכניס אותה לחדר הצמוד לשלי.”
“כן, אדוני.”
“קסיאן, תהיה הגיוני,” מאלק מתחיל להגיד, אבל קסיאן לא הגיוני.
“אני לא חושב שאתה באמת צריך לקחת את אלגרה.”
“רגע!” אני צועקת, אבל אף אחד לא מקשיב לי. “אתה לא יכול!” אני
נאבקת להשתחרר מהחייל אבל זה חסר סיכוי. “רגע!”
קסיאן נעמד סנטימטרים ספורים ממני.
אני מותחת את הצוואר כדי להביט מעבר לכתפו באחי שכורע על ברכיו,
ובמאלק שמביט בנו ומחשב את צעדיו.
קסיאן אוחז בלסת שלי ומכריח אותי להסתכל עליו.
“הם לא יכולים לעזור לך, עש קטנה.”
“תשחרר אותי!”
“את מתכוונת לעשות לי בעיות?”
“אתה לא יכול פשוט לקחת אותי!”
“לא? את מעדיפה שאני אקח את הקטן שישן למעלה? לא הייתי רוצה
להפחיד אותו,” הוא אומר בלעג.
“אתה לא יכול לעשות את זה!”
“כבוד עצמי, אלגרה. זה משהו שהיה לאבא שלך, אבל אחיך, לצערי,
לא ירש אותו ממנו.” כשהוא מזכיר את אבא, אני מתחילה לחשוב שוב
על התאונה ההיא, שהייתה לא אמינה. האם הוא נרצח? האם האיש הזה,
קסיאן, הוא זה שרצח אותו? היו לאבא אויבים. הרבה אויבים. אני יודעת.
קסיאן בטח מרגיש את השינוי שחל בי ומרפה מעט את האחיזה שלו בי.
“יותר טוב. כך או אחרת, את באה איתי, אבל אני אשאל אותך שוב,
למרות שאני מתחיל להתעייף מלחזור על עצמי. את מתכוונת לעשות
לי בעיות או שאת מתכוונת לצאת מכאן כשאת שומרת על הכבוד
העצמי שלך?”

אני מנידה בראשי לשלילה ואז מהנהנת.
הוא מרים את הגבות כאילו לא הבין את התגובה שלי.
“תעזוב את אמאל ודניאל בשקט?” אני שואלת.
“את מנהלת איתי משא ומתן?” הוא מטה את הראש. “כי את לא בעמדה
של —”
“אני אלך איתך! רק תעזוב אותם בשקט!”
עיניו נוצצות בשעשוע. הוא נהנה מזה. אבל כשהוא מרים יד, אני
נרתעת מתוך אינסטינקט. הוא לא מפספס את זה, הוא עוצר לרגע ומפנה
את כף ידו אליי כאילו כדי לומר שלא יפגע בי, אבל הוא יפגע. גם בסרט
הזה כבר הייתי.
אבל אז הוא עושה משהו מוזר. הוא מסיט קווצת שיער אל מאחורי
אוזני, בזהירות, כמעט ביראת כבוד, ורוכן קרוב אליי — האם הוא שואף את
הריח שלי?
“אני אוהב קצת מאבק, קצת אש,” הוא מתחיל להגיד, והיד שאוחזת
בעורפי כבר לא עדינה. אצבעותיו נתחבות בשערי ונסגרות לאגרוף, והראש
שלי נמשך לאחור בחוזקה. דמעות צורבות בזוויות עיניי, אבל אני מסרבת
להסיט את המבט כשהוא בוחן את פניי. “רק תדעי שאני תמיד מנצח, עש.”
אני פותחת את הפה כדי לענות, לומר משהו, אני לא בטוחה מה, אבל
הוא מושך לי בשיער, ואני ממהרת לסגור את הפה.
“אם היא עושה לך צרות,” הוא אומר בלי להסיט ממני את המבט, אבל
הוא מדבר בבירור אל החייל. “תכניסו אותה לקריפטה.”
קריפטה, מרתף קבורה? לאן לעזאזל אנחנו הולכים?
“כן, אדוני.”
הוא רוכן לעברי, פניו קרובות כל כך עד שאני מרגישה את דקירת
הזיפים על לחיי כשהוא מקרב את הפה לאוזן שלי. “אני לא הייתי נותן
להם תירוץ,” הוא לוחש בטון אפל, ואז מזדקף ומשחרר לי את השיער.
עור הקרקפת שלי מעקצץ ואני נועצת בו מבט, שונאת אותו, שונאת את

השליטה שלו, את הכוח שיש לו עליי, ויודעת שעדיף לי לסתום את הפה.
אבל לפני שאנחנו יוצאים, לפני שמוציאים אותי מהחדר הזה, הוא עושה
משהו מוזר. הוא כורך את זרועותיו סביבי.
אני מבולבלת, אבל רגע לאחר מכן אני מבינה מה הוא עושה כשאני
מרגישה משיכה חדה וצליל של קריעה.
הכנפיים. הוא תלש אותן.
הוא מביט למטה אל כנפי הבד השקופות שבידיו ואז מחזיר את עיניו
אליי. החיוך שהוא שולח לעברי מעביר קור מקפיא במורד עמוד השדרה
שלי, וכשאני כורכת את זרועותיי סביב עצמי בגלל הקור הפתאומי, הוא
נראה מרוצה.
“קחו אותה,” הוא מצווה.