אלגרה

ריח של יין אדום גורם לי בחילה. יש לי תגובה גופנית עזה לריח הזה, וזה
משהו שהייתי צריכה לעבוד קשה כדי להשתלט עליו. רוב הזמן אני מצליחה
לעשות את זה. אבל צליל של נגינת פסנתר? זה תמיד יעורר בי זיכרון. תמיד
ישאיר אותי עם תחושה של אימה, לא משנה כמה המוזיקה יפה.
יותר מדי מרירות בשביל טיפה של מתיקות.
התחושה הזאת גרועה יותר. כי הגרוע מכול עוד לפניי. האימה הזאת
היא כמו מחלה, סרטן שמתפשט בתוך הגוף ודוחק החוצה כל דבר אחר. לא
משאיר מקום לשום דבר מלבדו.
מישהו מנגן עכשיו. מנגינה ישנה שאני מכירה היטב, עם לחן קבוע וחוזר.
לחן אפל.
הוא מתחיל שוב. מההתחלה.
הלב שלי כואב כשאני שומעת את זה.
אצבעות על קלידים לוקחות אותי בחזרה למקום שבו הכול התחיל.
למקום שבו הכול הסתיים בצורה מחרידה כל כך.
החזה שלי מתכווץ. קשה לי לנשום. ההכרה זוחלת בחזרה בדמעות
מלוחות ששורפות את פניי. כמה זמן כבר אני בוכה?
יש חלק בי שמתאמץ להקשיב, כי לפני שאני פוקחת את העיניים,
לפני שאני חוזרת להכרה מלאה, החלק הזה בי חושב שהיא אולי עדיין

כאן, שאולי אני יכולה לקבל אותה בחזרה, מגוחך ככל שיהיה הרעיון. בלתי
אפשרי ככל שיהיה.
השפה שלי רועדת, וגרוני מתכווץ כשאני בולעת רוק.
תקווה עבור חסרי התקווה. זה אבסורד.
אני לא יכולה להקשיב. זה יותר מדי. אני צריכה לחסום את הצליל.
לכסות את האוזניים עד שזה ייפסק.
וזה באמת נפסק. בפתאומיות ובאופן מוחלט. זה נפסק, ובדממה
שנותרת אני עוצרת את הנשימה וסופרת את פעימות הלב שלי. זה יתחיל
שוב. אני יודעת שזה יתחיל. זה נמשך כבר זמן־מה. האם זו הקלטה? לא.
היה קל יותר אם זו הייתה הקלטה, אבל מי שמנגן מפספס תווים. עושה
טעויות שהיא לעולם לא הייתה עושה.
אני שואפת אוויר וקולטת משהו נוסף. אבק. לא, לא אבק. אפר. אפר
של שריפה. וטעם מתכתי של דם בפי.
המוזיקה מתחילה מחדש.
אני מלקקת את שפתיי. הפסנתרן טועה שוב, ממלמל קללה, מתקן.
אימה מתפשטת כמו זפת ממרכז גופי החוצה, הבטן שלי מלאה בה, פעימות
הלב הופכות לחבטות כבדות ואיטיות.
אני צריכה לפקוח עיניים, אבל עדיין לא. עוד לא. אני מתגלגלת על
הצד, הרחק מהצליל. זה חסר טעם. כמו ילדה שמושכת את השמיכות מעל
לראשה כדי להציל את עצמה ממפלצות.
זה שאת לא יכולה לראות את המפלצות, לא אומר שהן לא שם.
מי אמר את זה? אבא שלי? אימא שלי? קסיאן? אני לא מצליחה לזכור.
קצות אצבעותיי מגרדות רצפה קרה ומלוכלכת. בחוץ יורד גשם. אני
שומעת אותו. מריחה אותו.
“אה,” מישהו אומר. גבר.
אני לא יכולה לדחות את זה יותר. הגיע הזמן להתמודד עם המציאות.
אני פוקחת את העיניים. עוברת דקה עד שהן מסתגלות. חשוך, אבל לא

חשוך עד כדי כך שלא אוכל לראות. לא חשוך עד כדי כך שלא אדע איפה
אני. המוח שלי פשוט מסרב לקלוט את העובדה הזאת. עדיין לא. כי האימה
הזאת היא לא רק הפסנתר. זה המקום הזה. בית הזוועות הזה.
המוזיקה נפסקת בפתאומיות. שרפרף הפסנתר חורק על מה שהיה
פעם שיש מבריק עם עורקים מוזהבים. יפה כל כך, כמו ארמון. אני זוכרת
שחשבתי את זה. ארמון לנסיכה.
צעדים מהדהדים. אני בוהה בקיר השרוף והשחור מפיח. הצעדים
מתקרבים אליי. אני צריכה לקום. להתייצב מולו.
זה שאת לא יכולה לראות את המפלצות, לא אומר שהן לא שם.
אני לא יכולה להגן על עצמי אם אעמיד פנים שהוא לא כאן.
אני מתגלגלת על הגב ומנסה להתיישב, לזוז. הראש שלי כואב. אני
נזכרת איך הוא סטר לי פעמיים לפני שהטיח את ראשי בחלון של רכב השטח.
פניו של אחי רגע לפני שהקליע פגע בו מבזיקות מול עיניי. החיוך שלו,
ואז הבעתו ההמומה. או שאולי אני ממציאה את החלק הזה. הוא לא צפה
את זה. אני לא חושבת שהוא הספיק לקלוט מה קורה לפני שדם חם ניתז
על פניי והוא התמוטט.
אבל אם אעצום עיניים זה רק יחמיר את המצב, וכשאני פוקחת אותן,
יש צל מעליי. פנים מביטות בי מלמעלה. מאיימות עליי.
מאלק.
מאלק, מי שהיה פעם הקונסיליירי של אבא שלי. המושך בחוטים
ששיחק באחי כאילו היה הטיפש שהוא באמת.
מאלק הבוגד. הרוצח.
הוא לא היה אמור להיות אלים.
הוא מטה את הראש ובוחן אותי, ואז מכחכח בגרונו והגרגרת שלו עולה
ויורדת כשהוא בולע רוק.
אני הוגה את שמו של אחי, קולי צרוד, לחישה שבורה. “מייקל.” הוא
הרג אותו. הוא ירה במייקל מול עיניי.

מאלק מחייך. “איננו. אין צורך להודות לי.”
אני מכריחה את עצמי לזוז, לקום. הראש שלי הוא משקולת עופרת,
הצוואר לא חזק מספיק כדי לשאת אותו, וכואב לי כשאני מצליחה סוף־סוף
להתיישב. אני מרגישה סחרחורת ונשענת על הספה. מה שנשאר ממנה, מה
שהאש לא כילתה. אני מביטה בו.
“רוצח.”
הוא מושך בכתפו. “זה הגיע לו. אם זה לא הייתי אני — ויש שיגידו
שהמהירות של הקליע שלי הייתה מעשה של חסד — טרווינו היה עושה את
זה, ואני יכול להגיד לך שהוא לא היה מלא רחמים כמוני.”
חייל מגיש לו כוס מים. הוא לוגם ומשמיע צליל של שביעות רצון. אני
מלקקת את שפתיי הסדוקות. אני צמאה כל כך עד שהגרון שלי בוער.
“רוצה לשתות?” מאלק שואל ומושיט לי את הכוס.
אני מסיטה את פניי. אני לא אשתה מהכוס שלו. אני מביטה מסביב
בחדר הגדול של הבית ההרוס, קולטת את הרהיטים החרוכים שמכוסים
בלכלוך של חמש שנים. כתמי דם בולטים איכשהו בצבע חום עמוק ונורא
על הקירות. מי פינה את הגופות של הגברים המתים? את זה לא ראיתי.
חיילים, אני מניחה. גברים שרגילים לראות מוות. לנקות רצח. גברים
שרגילים לבצע אותו.
לא. אני לא יכולה לחשוב על זה. לא יכולה לחשוב על הפעם האחרונה
שהייתי כאן. אני פשוט לא מסוגלת. הוא עוד לא הרג אותי. אם אני רוצה
לשרוד את זה, אני חייבת להתמקד. אין זמן לחוות מחדש את האימה של
הימים והלילות ההם.
המקום שבו הייתה פעם הזרת שלי פועם בכאב. עשרה ימים. עשרה
לילות. חולצתי ביום האחד־עשר. חולצתי מאוחר מדי.
תפסיקי. תתמקדי.
אני בחיים. הוא היה הורג אותי אלמלא היה זקוק לי, אני בטוחה בזה.
כל עוד הוא צריך אותי, אני אהיה בסדר. אני אהיה. אני חייבת להשתלט על

הלב הדוהר שלי.
אבל אני לא אהיה בסדר. איך אני יכולה להיות? הדרך שבה הוא רצח
את מייקל? מייקל אפילו לא ראה את זה מגיע. מייקל שסמך עליו. אמאל
צדקה. קסיאן צדק. מייקל לא היה זה ששלט. מאלק אחז במושכות לאט
אבל בטוח וחיכה לרגע הנכון מאז שאבא מת. גם אני ידעתי את זה, לא?
אני ממצמצת ומרימה את המבט, ופתאום מבינה משהו.
“רצחת גם את אבא שלי?” אני שואלת, אבל מוחי כבר עובר לשאלה
אחרת. שאלה חשובה יותר. למה הוא הביא אותי לכאן, דווקא למקום הזה
מכל המקומות?
כי השאלה מי הרג את אבא שלי היא לא שאלה שמדירה שינה מעיניי.
אבא שלי מת מוות טוב יותר ממה שהגיע לו. אם אדם קוצר את מה שהוא
זורע, הוא יצא בזול.
“את באמת מצפה ממני להאמין שהתאבלת עליו? זה היה בשביל
ההצגה, אלגרה. הצגה טובה, אני חייב לומר. כל הכבוד. אבל את הכרת אותו
טוב כמוני. ידעת מה הוא עשה.”
אני לא מגיבה. אני לא יכולה.
“אדוני,” קול מוכר נשמע מאחוריו. מאלק מסתובב. זה ראמי. ראמי
שעבד עבור אבא שלי. שעבד עבור מייקל. ראמי שאפילו לא מסתכל עליי.
תמיד ידעתי שהוא שכיר חרב שנאמן רק למי שמשלם הכי הרבה.
“מה?” מאלק נובח.
ראמי רק מניד בראשו.
מאלק שואף אוויר בנחיריים מכווצים ונועץ בי מבט זועם לפני שהוא
פונה בחזרה לראמי. “אז תמצא מישהו אחר. זה פאקינג לא כזה קשה.”
העין של ראמי מקפצת בעווית כמעט בלתי נראית. “זה לא כל כך פשוט.
יש…” הוא מעיף בי מבט ומכחכח בגרונו. “הם מפחדים לצאת נגדו. אדוני.”
האם מאלק שומע את הזלזול ב’אדוני’ של ראמי?
מאלק פונה אליי. הלסת שלו מתהדקת בחוזקה. “אמרתי תמצא מישהו

אחר. הוא יכול פאקינג להיעלם אחרי שיעשה את מה שאני צריך ממנו, עם
הכסף שאשלם לו הוא יכול להרשות לעצמו לרדת מתחת לרדאר.”
“זה בלתי אפ —”
“פשוט תמצא מישהו, לעזאזל!”
“כן,” ראמי אומר מבעד לשיניים חשוקות לאחר רגע של שתיקה, ואז
מסתובב ויוצא מהדלת.
מאלק מניח את כוס המים, מושך כיסא ומסובב אותו כך שהמשענת
מופנית אליי, ומתיישב עליו בפישוק.
“אתה סומך עליו?” אני שואלת ומעסה את הבליטה בעורפי.
“ברור שלא, אבל הוא יעיל. וחסר רחמים.”
אני מעיפה מבט לעבר הדלת הסגורה שדרכה ראמי יצא עכשיו. הפניקה
מציפה אותי שוב. אני יודעת מה נמצא מעבר לדלת הזאת. גרמי המדרגות
המפותלים שמובילים לדלת השנייה. למסדרון החשוך. המדרגות שיורדות
למרתפים. לחדר ההוא.
אבל כאן למעלה, כאן זה קרה.
כאן למעלה, זה המקום שבו היא חיה את האימה שלה. שם למטה היה
המקום שבו אני חייתי את שלי, וזה היה כלום. כלום בהשוואה אליה. לא
ראיתי בעיניים את הזוועות שהעבירו אותה, רק את מה שקרה אחרי. רק את
אימא רועדת בזרועותיי אחרי שהם עשו את מה שעשו.
אני שואפת אוויר בחדות, הודפת את הדמעות ואומרת לעצמי לנשום,
להישאר רגועה.
אני בחיים. הוא צריך אותי. בזה אני צריכה להתמקד.
“את זוכרת את המקום הזה,” מאלק מציין.
“אני רואה אותו בסיוטים שלי. אבל אתה בטח יודע את זה, אחרת לא
היית מביא אותי לכאן,” אני אומרת ומביטה בו שוב, בוחנת את עיניו הכהות
והריקות. עיניים מתות. אני חושבת על קסיאן. על עיניו היפות בצבע הים
התיכון. אני חושבת על הדרך שבה קסיאן מסתכל עליי.

איך הוא הסתכל עליי בפעם האחרונה שראיתי אותו. מה הוא כמעט
עשה לי.
אני מהדקת את הלסת. גברים הם מפלצות. כל הגברים. להאמין אחרת
זו טיפשות.
“למה הבאת אותי לכאן?” אני שואלת את מאלק ומקשיחה את קולי, כי
אם אחשוב על המפלצות, אני לא אישבר. אני לא אהפוך לשלולית של פחד
כמו קורבן קטן וצייתן. “מה אתה רוצה ממני?”
“את יודעת למה הוא בחר במקום הזה?” מאלק שואל, קם על רגליו
ומסתובב כדי לבחון את החדר לפני שהוא פונה אליי שוב. מאחוריו הפסנתר
נראה גדול מהחיים במרכז החלל. הוא ניצל מהגרוע מכול בשריפה.
אני שותקת ולא עונה לו, כי אם אענה על השאלה שלו זה אומר שאני
יודעת למי הוא מתייחס. זה אומר שאני יודעת מי היה הרוצח האמיתי
שלה. המציאות הזאת היא צעד אחד רחוק מדי. היא תמיד הייתה צעד אחד
רחוק מדי.
אבל זה שלא רוצים להאמין במשהו לא הופך אותו לפחות נכון.
מאלק פוסע לעבר הפסנתר ונוגע בכמה קלידים. זה בלתי נתפס שהוא
שרד את השריפה. אבל מכבי האש הגיעו לכאן מהר יותר ממה שמישהו
ציפה. אני יודעת את זה. הכוונה הייתה לשרוף את הבית הזה ואת הגופות
שבתוכו עד היסוד. לשרוף אותו עם כל זיכרון ממנה. למחוק אותו ואותה
מהעולם. אבל זה לא קרה.
“היא הייתה פסנתרנית מדהימה. מוכשרת מאוד. מה ששמעת עכשיו,
זה כלום,” הוא נעמד. “לא הגעתי לקרסוליים של שרה.”
שרה.
הלב שלי נצבט.
אימא שלי. אימא שמתה מוות נורא. אימא שלא הייתה אמורה להיות
חלק מהעולם של אבא.
דמעות ממלאות את עיניי. אם הוא רואה אותן, הוא לא אומר כלום.

“ידעת שהכרתי אותה לפני שהיא התחתנה עם אבא שלך?”
מבטי מזנק לעברו בחדות.
הוא מחייך, מרוצה בבירור מהתגובה שלי, כי לא, לא ידעתי. הוא נשען
על הקיר ואז מתחרט ומזדקף, מבריש את הלכלוך משרוול הז’קט המחויט
שלו. הוא מתיישב על קצה הפסנתר ובוחן אותי.
“את דומה לה, אבל יש בך גם משהו ממנו.”
“מה זאת אומרת הכרת אותה לפניו?”
“זאת אומרת שפגשתי אותה קודם. אחרי כמה חודשים הצגתי אותה
בפני אבא שלך. בזכותי הם נפגשו בכלל. הוא אף פעם לא סיפר לך את זה,
נכון? ברור שלא. למה שיספר?”
“על מה לעזאזל אתה מדבר?”
“אני מניח שאי אפשר להטיל את האשמה כולה על אלאריק. היא ראתה
את הכוח שלו. את הכסף שלו. היא ראתה מה הוא יכול לתת לה. אני אפילו
לא בטוח שזו הייתה רק חמדנות. היא הייתה צעירה. צעירה מדי עבור
שנינו, למען האמת. תמימה. היא חשבה שהיא מאוהבת באבא שלך,” הוא
מניד בראשו. “זה עבר לה, אבל קצת מאוחר מדי. עד אז הוא כבר שתל את
השרץ הראשון שלו בבטן שלה.” אני שומעת את הבוז בקולו, רואה אותו
בעיקול שפתיו. הוא מכחכח בגרונו. “היא אף פעם לא הקדישה לי מחשבה
שנייה. קצת כמוך. כמו אחיך. כמו אבא שלך. חבורה של כפויי טובה, כל
משפחת מורטי.”
“על מה לעזאזל אתה מדבר?” אני שואלת בניגוד לכל היגיון.
“את יודעת מה המקום הזה?”
“ברור שאני יודעת.”
“אני מתכוון, יש לך מושג מה המקום הזה באמת? למה אבא שלך בחר
דווקא בו? זה לא היה מקרי, את יודעת. למה הוא…” הוא מבריש פיח מעל
מה שהיה פעם שולחן יפהפה עם רגלי שיש אלגנטיות. “הפך לאפר.”
אני לא עונה לו.

“מעניין אם אח שלך ידע,” הוא אומר יותר לעצמו מאשר לי. הוא מושך
בכתפו. “אופס, מאוחר מדי לשאול אותו.”
אני רוצה להסתער עליו, להפיל אותו לרצפה, אבל כשאני מנסה לקום,
סחרחורת גורמת לי להתיישב בחזרה.
“מה לעזאזל לא בסדר איתך?” אני מצליחה לפלוט במקום זה.
“היא אמרה לו שהיא רוצה להתחיל לקחת שיעורים שוב. לחזור לנגן
בפני קהל.”
אני יודעת שאימא שלי הייתה ילדת פלא, אבל עוד לפני שהיא הביאה
אותנו לעולם, היא הפסיקה להופיע בקונצרטים. היה לנו פסנתר כנף יפהפה
בבית, ואני זוכרת איך הייתי צופה בה מאבדת את עצמה בתוך מוזיקה
רועמת, קורעת לב. היא אף פעם לא ניגנה משהו קליל או מהנה. שום
דבר עבור ילדיה. רק את היצירות האפלות ביותר עבור עצמה. אני זוכרת
שבשנה האחרונה לחייה היא ניגנה פחות ופחות, וכשהיא כבר ניגנה, היה
קשה להקשיב לזה.
“אבא שלך כמובן התנגד, הוא רצה לשמור אותה לעצמו. ובכל זאת הוא
נכנע במידה מסוימת ואפשר לה לקחת שיעורים,” הוא מחייך חיוך רחב.
“אבל אני הכרתי אותה, הכרתי אותה טוב יותר משהיא הכירה את עצמה.
הבית הזה, הבית שלו, אלגרה — מבחינת אבא שלך, היה תועבה.”
הוא מחווה בידו לעבר החדר, ואני קולטת את החלונות השרופים, את
הקירות השחורים, את השרידים המפויחים של מה שהיה פעם בית יפהפה.
בית שהיה מלא אור, מקום שהיה נעים בפעמים הספורות שהגעתי אליו
עם אימא.
“המאסטרו מת בשריפה. נשרף חי. מוות נורא. לפחות הוא לא היה
לבד. כלומר היא כבר הייתה מתה בשלב הזה, אז טכנית הוא היה לבד, אני
מניח…” הוא מעווה את פניו. “אבל עוד לפני שהוא מת, אבא שלך כבר
נקם בו בדרך מזעזעת. הוא גזר עליו עונש דומה לזה של אימא שלך. ידעת
את זה?”

הוא בטח רואה לפי הפנים שלי שלא ידעתי. הכרתי את המאסטרו,
פגשתי אותו כמה פעמים. חיבבתי אותו.
“עד שהוא מת, כבר הספיקו לכרות לו את כל האצבעות. אחת־אחת.
כמו שעשו לה.” אני אפילו לא שמה לב שאני מכסה יד אחת בשנייה עד
שמבטו של מאלק נודד לשם. “העונש הנורא ביותר עבור פסנתרן. גם אם
הוא היה חי או היא הייתה חיה, טוב, בואי נגיד שאלו לא היו חיים מספקים
במיוחד. למרות שאני מאמין שהיא לא הייתה אמורה למות. הוא לא התכוון
להרוג אותה. לא מתוך אהבה, כמובן. לא, הוא לא התכוון להרוג אותה
עדיין. הוא לעולם לא היה סולח לה על הבגידה שלה, והוא עוד לא סיים
להעניש אותה.”
“אתה לא יודע כלום.”
“אני יודע. וגם את יודעת. את יודעת את האמת. אני יודע מה שמעת
באותו יום, כשהוא בא לקחת את שתיכן. ראיתי את הפנים שלך, אלגרה.
אפילו כשנצמדת אליו, אל הרוצח שהתעלל באימא שלך. שהתעלל בך.”
אני לא מגיבה. אני לא יכולה. הוא צודק. שמעתי דברים. אבל לא.
אני מנידה בראשי, לא בשבילו, אלא בשביל לשמור על השפיות. בשביל
ההישרדות שלי. אחרת זה יותר מדי להכיל. לעבד את הכול ברגע — את כל
המציאות הזאת, את האמת הזאת, שנופלת עליי בבת אחת.
הוא חוצה את המרחק בינינו בשלושה צעדים ארוכים, ולפני שאני
מצליחה לעצור אותו, הוא מרים את ידי עם האצבע החסרה. “אני באמת
תוהה מה עבר לו בראש כשהוא נתן את הפקודה הזאת.”
אני נעמדת ומושכת ממנו את היד. “אתה הרגת אותו? זה היית אתה?”
אני שואלת שוב, מנסה להתמקד בדבר היחיד שאני מסוגלת לעכל בלי
לאבד את השפיות בתוך הבלגן הזה.
“זה באמת משנה? אחרי מה שהוא עשה לאימא שלך? לך?”
“אתה לא יודע כלום,” אני אומרת שוב ומנידה בראשי, אבל אני יודעת
את האמת. אני יודעת אותה. “תגיד לי אם הרגת אותו. פשוט תגיד לי.”

“אני אגיד, אבל רק אם את תגידי לי משהו קודם,” הוא מושך אותי
אליו, האחיזה שלו חזקה. הוא אף פעם לא היה פיזי כל כך, לא כמו אוכף
או חייל.
אני נועצת בו מבט זועם. “מה?”
ַ “תגידי לי שאת יודעת שזה היה הוא. אבא שלך, הקצב. תגידי שאת
יודעת שזה היה הוא שהרג אותה. שהוא עשה לך את זה. כי זה היה הוא.
וזה היה כל כך קל. רק לחישה פה, לחישה שם,” הוא מחייך לעצמו. “תגידי
את זה, אלגרה. תגידי שאת יודעת שזה היה אבא שלך שנתן את הפקודה
להתעלל באימא שלך.”
“אתה הרגת אותו, נכון? הרגת את אבא שלי בדיוק כמו שהרגת
את מייקל.”
הוא מחייך, ואני לא יודעת מה משתלט עליי — זעם, ייאוש, אימה שלא
הרגשתי חמש שנים, מאז הימים והלילות ההם בחדר הגיהינום ההוא. אני
לא יודעת, אבל אני מסתערת עליו, צורחת בכל הכוח בזמן שאני נועצת את
ציפורניי בעור הפנים שלו, רוצה לעקור לו את העיניים, שורטת, קורעת,
כמו באנשי מייללת.
שומרים מתפרצים פנימה, מגפיים כבדים שמתאימים למלחמה הולמים
על הרצפות שהיו פעם יפהפיות. אני לא יודעת אם מאלק קרא להם או
שאולי הצרחות שלי גרמו להם להגיע בריצה, כי כל מה שאני שומעת זה את
הדם שפועם בעורקיי ואת הכאוס בתוך המוח שלי.
גוררים אותי ממנו, ידיים לופתות אותי, אצבעות ננעצות בכאב, אבל
כשמושכים אותי משם, אני רואה שהצלחתי, לפחות קצת. הפנים של מאלק
מדממות, פיסות מעורו תקועות תחת ציפורניי, הדם שלו צובע באדום את
האצבעות שלי.
“אני אהרוג אותך! אני פאקינג ארצח אותך!” אני צועקת.
מאלק מביט בהשתקפות שלו במראה השבורה המכוסה פיח שעל
הקיר, ואז פונה אליי ונועץ בי מבט זועם. אני מתנשמת בכבדות, וכשהוא

פוסע לעברי, אני מתחילה להיאבק שוב. אבל ראמי אוחז בי והוא חזק ממני
בהרבה, שלא לומר חייל. הוא יודע איך להילחם. הוא כולא את זרועותיי
ומצמיד אותי בחוזקה לחזה הפלדה שלו.
הפה של מאלק הוא קו נוקשה ופניו אדומות לא רק מדם, אלא מזעם.
הוא מתקרב אליי, מרים את היד וחובט בי חזק כל כך עד שהראייה שלי
משחירה. אם ראמי לא היה מחזיק אותי, הייתי קורסת על הרצפה.
החדר מסתחרר, ואני מגייסת כל טיפת כוח שנשארה בי כדי להחזיר את
מבטי למבטו. פחד ממלא את ליבי, והפה שלי מדמם מהמקום שבו נשכתי
את השפה. אני יורקת את הדם הזה עליו.
“את כלבה קטנה, מפונקת וכפוית טובה בדיוק כמו אימא שלך, ואת
צריכה ללמוד לקח. אולי קצת זמן בחדר הישן שלך יעשה את העבודה, ואם
לא, יש לי שיטות אחרות.”
אוזניי מצלצלות, המוח שלי מבין למה הוא מתכוון, ואימה מציפה אותי.
כאילו חזרתי אחורה בזמן חמש שנים. חמש שנים, ואני שוב אותה ילדה עם
אימא שלה, שתינו מבועתות. אותה ילדה בחדר חשוך במרתף ישן לבדה,
שומעת דברים שאף ילד לא אמור לשמוע. שאף מבוגר לא אמור לשמוע.
“תעיפו לי אותה מהעיניים!” מאלק פוקד, וראמי נושא אותי החוצה
כשאני בועטת וצורחת, וגורר אותי במורד גרם המדרגות שהיה פעם
מפואר, אל המדרגות האחרות — אלו שמובילות למטה, למרתף. אני נאחזת
במעקה בזמן שאנחנו יורדים, לופתת אותו כשמכריחים אותי לרדת. בזמן
שאני מריחה את אוויר האדמה הלח, הזעם כבר מתחלף בפחד, פחד של
נערה בת חמש־עשרה. חשוך כל כך כאן למטה. שכחתי כמה פאקינג חשוך
פה. אני מטה את הצוואר ורואה את ראמי מושך בשרשרת הקטנה של הנורה
מחוץ לדלת הפלדה.
“לא! לא. לא. לא. לא!” אני בועטת בפראות, מצליחה להטיח את
אגרופי בצד ראשו, אבל זה בלתי אפשרי לעצור אותו. הוא פותח את הדלת
הכבדה והחורקת, וכשהוא משליך אותי פנימה, אני מזדקפת במהירות על

רגליי ורצה. אני רוצה לצאת. אני רוצה לצאת מבית הזוועות הזה. מבית
המוות הזה.
אבל אני לא יכולה לברוח. ברור שלא. הוא תופס אותי בקלות וצוחק,
דוחף אותי בחוזקה ושולח אותי לרצפה, והראש שלי נחבט בה. החדר
מסתחרר, ועד שאני מצליחה להרים את הראש ולהסתכל על הדלת, על
האור היחיד שמעבר לה, אני רואה את פניו, את החיוך הרחב שלו, ואז דלת
הפלדה נטרקת, הצליל מהדהד, רודף אותי, לוקח אותי אחורה בזמן. בחזרה
ללילות ההם. בחזרה לגיהינום הפרטי שלי.