הספר יישלח בתום ההשקה ב26/11/26.
עלות הספר
₪ 29.00 – ₪ 59.00טווח מחירים: ₪ 29.00 עד ₪ 59.00
אויבים לאוהבים. הפכים נמשכים. גבר אלפא מיליארדר. קונדיטורית מפולפלת. פער גילים. קורע מצחוק.
***
נגעתי ביצירה המתוקה שלה והיא נזפה בי, העיפה את הידיים שלי וקיללה במרץ בדרכה הייחודית.
אף אחד מעולם לא דיבר אליי ככה, וזה מצא חן בעיניי.
והעוגה שלה מצאה חן בעיניי אפילו יותר.
טעמים מדהימים שמתפוצצים על הלשון… גן עדן.
אז לקחתי אותה לאיטליה כדי שתאפה בשבילי.
במחשבה לאחור, אולי הייתי צריך לבקש ממנה רשות, אבל הייתה לי הרגשה שהיא תסרב.
ובכל זאת הייתי נחמד, כי הבאתי גם את החתולה שלה – וזאת פאקינג נקודה לזכותי.
כל מה שנותר לי עכשיו הוא לשכנע אותה להישאר ולקוות שהיא תשכח מאותה מילה קטנה.
חוטף.
כי אישית, אני מעדיף מאהב.
אבל קודם נחכה עד שהיא כבר לא תרצה לרצוח אותי בשנתי.
***
החוטף האהוב עליי הוא קומדיה רומנטית לוהטת, שנונה ומצחיקה בטירוף מאת סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס מלאני מורלנד. זהו הספר הראשון בסדרת האהובים עליי, שבה כל ספר הוא על זוג אחר, בעל סוף סגור ויכול להיקרא כיחיד.
דנטה
החניתי את המכונית קרוב לדלתות מקום האירוע והסתכלתי לצדדים
בסקרנות. הבניין היה גדול ומרווח. אלגנטי, אפילו מבחוץ. לא שהופתעתי
מההיכרות שלי עם גיסתי, אמנדה. היו עוד מכוניות מסביב, כנראה של אנשי
צוות שהכינו את המקום לאירוע. מכונית מסחרית חנתה לצד הבניין, וממה
שראיתי כשנסעתי במגרש החניה, זה היה רכב אוכל שכנראה הביא קייטרינג
חיצוני לחתונה.
העברתי את אצבעותיי על הסנטר וקימטתי את המצח כשהתחוור לי
שהזיפים שלי ארוכים יותר מבדרך כלל. אצטרך לקצץ אותם לפני שאחזור
מאוחר יותר. אבל בינתיים, רציתי להקיף את המקום ולבחון את הבניין.
“לחפש נתיבי מילוט,” אחי היה ממלמל אם הוא היה כאן.
והוא היה צודק.
תמיד הייתי ממש מודע לסביבה שלי. ידעתי איפה כל הכניסות
והיציאות. הדלתות האחוריות והמקומות הנסתרים שאנשי הצוות מודעים
אליהם כשיש צורך בגישה מהירה. התוודעתי לכל מקום שהגעתי אליו. זה
היה חלק מהמשחק. חלק מהחיים שלי.
טיילתי במסדרונות בפנים, והעובדה שאנשי הצוות הבודדים שנתקלתי
בהם לא עצרו אותי לשאול שאלות כלל לא הפתיעה אותי. כמה מהם הסתכלו
עליי בסקרנות, אבל זה הכול. הם הבינו שאסור להם להפריע לי בשאלות
מטופשות על הביקור שלי שם. הם רק הנידו בראשיהם והמשיכו לעבוד.
האגו שלי רצה להאמין שזה בגלל הנוכחות המאיימת שלי, אבל האמת היא
שאחי, פאולו, כנראה הודיע למקום האירוע שאני אגיע ואסתובב שם.
בכל אופן, הם הניחו לי לנפשי.
וככה העדפתי.
עצרתי והצצתי לתוך המטבח, שהיה ממוקם בחלק האחורי של הבניין
ונסתר מעיני כול. זה היה אזור שוקק חיים והומה. השף הראשי נבח פקודות
בזמן שהם הכינו את הארוחה המפוארת שתוגש מאוחר יותר הערב.
ראיתי את המקום שבו בת הסנדקאות שלי תינשא לבעלה לעתיד.
תקרות גבוהות, גג שעשוי ברובו מזכוכית, ותיארתי לעצמי שבשקיעה הוא
מואר באור מרהיב. העובדים קישטו את המקום בשרשראות פרחים, הכניסו
זרים, תלו בדי טול וכרכו נורות קטנטנות סביב הענפים. המקום ייראה
מקסים כשהם יסיימו, ואני אוכל להתפעל מהעבודה שהושקעה ביצירת
המעטה המרשים הזה. אומנות לא מתקיימת רק על בדי קנבס או נחצבת
באבן. היא נמצאת בכל מקום, אם רק תבחרו לחפש אותה.
ואני תמיד מחפש.
כבר יכולתי לזהות את המוטיב. קרולינה, האחיינית ובת הסנדקאות שלי,
הייתה בחורה שלא נכנעה לתכתיבי החברה. פראית, במובנים מסוימים.
היא אהבה טבע ולבלות באוויר הפתוח, ושנאה רשמיות. אימא שלה,
אמנדה, הייתה ההפך הגמור ממנה. היא העריצה גבולות, אופנה עילית, הוד
וטקסיות, ואת כל מה שההון של אחי היה יכול לספק לה. דומה שהשתיים
הגיעו להסכמה באשר לחתונה, וחורש מפואר הלך ונוצר בכל מקום. יער
שבחיים לא היה מתקיים בטבע, ושבכל זאת היה מהודר מספיק כדי לרצות
את האימא וכפרי מספיק כדי לרצות גם את הבת. איזון עדין.
יכולתי רק לשער כמה כסף אחי הוציא כדי לשמח את שתיהן.
לא שזה יפריע לו, כיוון שהוא היה משוגע על שתי הנשים בחייו.
מצאתי את אולם קבלת הפנים והתגנבתי פנימה. היה בו מקום לשלוש
מאות אורחים לפחות, והוא כבר היה מוכן לקראת הערב. השולחנות כוסו
במפות, וכלי חרסינה יוקרתיים, סכו”ם מכסף וכוסות קריסטל זהרו באור
העמום. עצים מלאכותיים, עוד פרחים, אורות וספסלים מכוסי טחב היו
מפוזרים ברחבי החדר. יריעות בדים נתלו מעל כדי לדמות צמרות עצים
ביער. האפקט של החורשה המקורה היה מקסים, וידעתי שקרולינה תאהב
את זה. צעדתי בשולי החדר, ממפה את השולחנות והנתיבים במחשבותיי.
עצרתי להסתכל בסקרנות על השולחן המכוסה בפינה ועשיתי את דרכי
אליו. על השולחן ניצבה עוגת החתונה.
אלא שהיא הייתה שונה מכל עוגת חתונה שאי פעם ראיתי. היא
התרוממה מתוך בול עץ שנח על צידו ונראתה כאילו היא עשויה משכבות
של פרחים, ענפים וקליפת עץ לבֶנֶה. המחזה היה משכנע כל כך עד שהייתי
צריך להסתכל עליו מקרוב כדי לוודא שהוא לא אמיתי. מתוך אותו בול עץ
התרוממו עוגות נוספות. הן שובצו בין ענפים שזורים, כל אחת מהן יצירת
אומנות מדהימה בפני עצמה, עד לפרטי הקשרים שבעץ. ספרתי תריסר
עוגות גדולות נוספות על המגדל בן שש השכבות. לכמה מהן היו מספר
שכבות, חלקן היו קטנות יותר מאחרות. הבחנתי גם בקאפקייקס שהוצבו
לאורך בול העץ, כל אחד מהם יצירת אומנות. השולחן מכוסה הטחב היה,
למעשה, מאות קאפקייקס מעוטרים. בחיים שלי לא ראיתי תצוגה כזאת,
ותהיתי איזה צוות יצר אותה.
הם מן הסתם עוד היו פה, בבניין. הציוד שלהם הונח ליד התצוגה, חיכה
לשובם. הסתכלתי על החומרים בסקרנות.
עגלה עם כמה וכמה סוגי ציפוי לעוגות. מכונת אייר־בראש וכמה מכלים
מלאים בקאפקייקס בגדלים שונים. הייתה לי חיבה אין־סופית למתוק,
ולא יכולתי לעצור את עצמי מלהושיט יד ולקחת קאפקייק וניל קטן אחד,
לגלגל אותו בציפוי החמאה הלבן ולדחוף אותו לפה.
העוגה הייתה ביס מושלם של וניל. עשירה, אבל אוורירית. בדיוק כמו
שהיא צריכה להיות. ציפוי החמאה הוקצף והיה בו טעם שלא הצלחתי
לזהות אבל אהבתי מאוד. עצמתי את עיניי כשלעסתי ובלעתי אותה,
וכמעט נאנחתי מעונג בתגובה לשלמות הטהורה של העוגה והציפוי. זאת
הייתה העוגה הטעימה ביותר שאי פעם אכלתי.
לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לקחת עוד קאפקייק. הפעם לקחתי
אחד גדול יותר, גלגלתי אותו שוב בציפוי ולעסתי אותו בזמן שהתבוננתי
ביצירת המופת. היא הוקמה לתחייה באמצעות עוגה וציפוי.
וכישרון.
אחד הענפים צנח קצת, לכן שלחתי יד כדי להחזיר אותו למקומו
ונדהמתי לגלות שזה לא היה ענף אמיתי אלא זרד אכיל. בחנתי אותו מקרוב
וגיליתי שרוב הפסל אמיתי. מעט הפרחים והזרדים שנשזרו בו נועדו לשמור
על המבנה ולהסתיר את התמיכה הפנימית. זה היה מדהים.
התקרבתי עוד יותר כדי להמשיך לבדוק את היצירה, כששמעתי מישהו
משתנק בהלם מאחוריי. העפתי מבט מעבר לכתף והתאבנתי למראה
החיזיון שהתקרב לעברי במהירות. היא שעטה לעברי בפרץ של חמת זעם.
“מה אתה עושה? תתרחק מזה!”
הזדקפתי ונדהמתי כשהיא סטרה ליד שלי כאילו הייתי תלמיד סורר
וגרמה לי לשמוט את המאפה. למרבה המזל היא תפסה אותו, אבל היא
הייתה זועמת. “או מיי גאד, אתה אוכל את הקאפקייקס? אני צריכה אותם!”
הצבעתי על השולחן. “הייתי בטוח שסיימת איתם. לא חשבתי שתרגישי
אם אחד ייעלם.”
היא העבירה מבט על המגשים. “אכלת שניים!” היא סיננה בתרעומת.
“אני יכולה להזמין לך משטרה!”
“כי גנבתי קאפקייק? קצת מוגזם, לדעתי.”
“אלה לא הקאפקייקס שלך,” היא מחתה. “זאת ממש חוצפה.”
“זה היה הקאפקייק הכי טעים שאי פעם אכלתי.”
זה שיכך את הכעס שלה לשנייה, עד שהיא ראתה את הציפוי ואת הבאר
הברורה שהשארתי בדלי. ואז הזעם שלה חזר. היא דחפה את הקאפקייק
האכול למחצה לעברי ונופפה בידיה, כאילו היא מנסה לסלק ציפור טורדנית.
“קח אותו ולך מפה. אל תיגע בעוגה שלי!”
בעוגה שלה?
היא דחפה אותי, אבל לא זזתי מהמקום. “תתרחק מפה!” היא אמרה
שוב. “מה לכל השמרים והרולדות אתה בכלל עושה פה?”
מצמצתי, אבל לא זזתי מהמקום, מרותק מהזעם שלה.
מה לכל השמרים והרולדות?
היא בקושי הגיעה לי לחזה. שקלתי לפחות ארבעים קילו יותר ממנה.
יכולתי להרים אותה בידיים בלי כל מאמץ. לשבור לה את הצוואר כאילו
הוא אחד הזרדים שהיא כעסה כל כך שנגעתי בהם. היא הייתה צעירה ממני.
צעירה בהרבה משלושים ושמונה שנותיי. לבושה באוברול צהוב עם חולצת
טריקו שחורה מתחת, עם שרוולים מפוספסים. היא נראתה כמו דבורה
עצבנית, והיה לי ברור שהפרעתי לכוורת הקטנה שלה. החלק הקדמי של
האוברול שלה היה מעוטר בכתמי זיגוג. שערה החום היה מבולגן וכאוטי,
השתחרר מתוך פקעת שהיא אספה ברישול הרחק מפניה בזוג מקלות
אכילה סיניים. תלתלים ברחו ורקדו לה על המצח וסביב הפנים כמו חולצי
פקקים. עיניה הכהות היו פעורות בכעס, לחייה היו סמוקות. הבחנתי בעוד
כתמי זיגוג על העור שלה והופתעתי מהדחף שתקף אותי לאחוז לה בפנים
וללקק אותם מעליה.
הכעס שלה שלף אותי מהמחשבות המוזרות.
“אם עשית לה נזק, אני ארדוף אותך ואהרוס אותך,” היא שצפה. “אם
חסר לי אפילו קאפקייק אחד, אני אוודא שהם ידעו שזאת לא הייתה
אשמתי. ואל תיגע בה. ראיתי אותך דוחף לתוכה אצבעות.”
“בקושי נגעתי באחד הענפים שכמעט נפל.”
“בקושי נגעתי באחד הענפים,” היא חיקתה אותי. “אני בקושי אבעט לך
בתחת. ועכשיו, תתרחק מפה!”
הרמתי את הידיים בתחינה, כמנסה להסתיר את השעשוע שלי. כל אדם
אחר שהיה מדבר אליי ככה היה נאלץ להתמודד עם חמת הזעם שלי. אבל
הרוגז המוטעה שלה היה מקסים בעיניי. אהבתי את הניצוץ שלה.
“זה מצחיק אותך?” היא נהמה. “אני עובדת על העוגה הזאת כבר ימים.
שבועות. ואתה נכנס לפה ונוגע בה? אין לי מושג מי אתה, אבל אני אדאג
שיפטרו אותך!” היא איימה.
“אני לא עובד פה, דבורה קטנה,” אמרתי בניסיון להרגיז אותה עוד
יותר. “את יכולה להחזיר את העוקץ שלך למקום.”
היא הגיבה בדיוק כמו שחשבתי שהיא תגיב.
“אל תקרא לי ככה. אתה מסיג גבול.” היא הצביעה על הדלת. “צא מפה,
אחרת אני אזמין משטרה.”
הרגשתי את שפתיי מתעקלות בחיוך. היא כעסה כל כך עד שהגוף שלה
רעד. זה היה חמוד בעיניי, מוזר ככל שיהיה.
שנאתי דברים חמודים.
“את לא יודעת מי אני, הא?” שאלתי. ההוראות של פאולו מן הסתם
לא כללו את השיחה שלי איתה. היא הייתה חסרת פחד כשהיא עמדה מולי
וגערה בי. זה היה שובה לב.
“אגדה בעיני עצמך, מן הסתם. אני לא שמה קצוץ מי אתה. מבחינתי,
תהיה גם הזאב הרע. באתי לפה לסיים את העבודה הזאת, ואני לא
מתכוונת לתת לך לעצור אותי. ועכשיו, לך מפה.” היא סבה על עקביה,
הרימה את מכונת האייר־בראש והטתה את הראש, בחנה את פסל העוגה
והתעלמה ממני.
צעדתי קרוב יותר אליה. “את הכנת אותה?” שאלתי בשקט ושאפתי
את ניחוחות הווניל, המייפל, השוקולד והתבלינים. ומשהו נוסף. משהו
פרחוני ונשי.
הניחוח שלה. גם הוא מצא חן בעיניי.
היא עצרה, כאילו לא בטוחה איך להמשיך לכעוס עליי ולענות לי גם
יחד. “כן. אני הכנתי אותה.”
“לגמרי לבדך?” הייתי בהלם. זה היה פרויקט גדול כל כך, הנחתי
שקבוצה שלמה של אנשים עבדה עליו. לא אישה אחת קטנטנה.
היא סובבה אליי את הראש וראיתי עוד כתם של זיגוג קרוב לאוזן שלה,
ממש ליד גומה שלא הבחנתי בה קודם. “כן.”
“מרשים. זאת יצירת אומנות.”
היא מצמצה, הסתכלה על התצוגה, דחפה קאפקייק אחד למקום. קולה
והבעת פניה התרככו. “זאת אמורה להיות יצירת אומנות.”
“את עיצבת אותה?”
“כן.”
“ואפית אותה?” ניחשתי.
היא יישרה את כתפיה והסתובבה אליי. “כן, אני אפיתי אותה.”
הרמתי את היד שלה, כפופה, ונישקתי את מפרקי האצבעות. “היא
יפהפייה ומיוחדת בדיוק כמוך. את צריכה להתגאות.”
פיה נפתח בהפתעה. הייתי המום מהדחף העז שעלה בי לנשק את
שפתיה. הייתה לי הרגשה שהן יהיו מתוקות יותר מפסל העוגה והזיגוג
שניצב מאחוריה, כשהן לא יורקות מילים זועמות.
ובכל זאת, אהבתי לראות אותה בוערת מזעם.
שלחתי יד אל מאחוריה, בלי לנתק את מבטי מהמבט שלה, ולקחתי עוד
קאפקייק. עיניה נפערו כשהרמתי אותו אל פי ונגסתי. לפני שהיא הספיקה
להתפוצץ, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה.
“תודה על החטיף.”
ובאותו רגע הסתובבתי והתרחקתי לפני שאעשה משהו מטומטם כמו
להישאר ולנשק אותה עד שהיא תתחנן בפניי שאזיין אותה כאן ועכשיו.
כי הייתי עושה את זה.