1
שאנוןנשארתי עשרים דקות תמימות בזרועותיו של ג'וני וניסיתי בכל הכוח להשתלט על רגשותיי.

לבסוף, כשהרגשתי שלא נשארה עוד דמעה אחת בגופי, התרחקתי כדי להביט בו.

עיניו הכחולות בערו באהדה כשצפה בי בתשומת לב.

"היי," משכתי באפי במבוכה.

"היי," אמר ג'וני בקול צרוד והרחיק בליטוף את שערי הלח מפניי ומכתפיי.

"תודה," אמרתי בשקט והתאפקתי שלא להצמיד את לחיי אל ידו.

"על מה?" שאל ותחב קווצות שיער סוררות מאחורי אוזניי.

"על זה שחיבקת אותי ולא עזבת," אמרתי בקול חלוש.

הוא חייך בעצב. "מתי שתרצי."

"אתה רוצה שאלך עכשיו?" שאלתי בהיסוס. "אחרי שהרטבתי לך את החולצה ואת הצוואר?"

ג'וני נענע את הראש וחזר על המילים שאמר קודם, "אני רוצה שתישארי איתי."

"באמת?" משכתי באפי והידקתי את אחיזתי בצווארו.

הוא הנהן לאיטו. "כן, אני רוצה."

"בסדר," לחשתי וליבי האיץ את פעימותיו.

"את רוצה לדבר על זה?" שאל ועיניו הכחולות קדחו בעיניי.

מיהרתי לנענע את הראש כי ידעתי שאני רוצה לאטום הכול ולהתרכז בדבר החיובי היחיד בחיי.

בו.

ג'וני הביט בי בחשש. "את בטוחה?"

"אני רוצה לשכוח," התוודיתי. "אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. ממש לא… לפחות עד שאצטרך ללכת הביתה ולהתמודד עם זה."

"אם זה מה שאת רוצה, זה מה שנעשה," ענה ג'וני בקול מחוספס.

נרפיתי מייד בהקלה.

הבחור הזה.

אלוהים.

"את רעבה?" שאל והרפה ממותניי. ההרגשה המנחמת של ידיו על עורי נעלמה.

בטני קרקרה לשמע ההצעה בזמן שירדתי באי־רצון מברכיו.

"אפרש את זה ככן," אמר ג'וני בצחקוק קל.

הוא נענע את הראש, הוריד את סוקי מהמיטה ואז פנה לחייך אליי. "בואי, שאנון כמו הנהר," הוא הטה את ראשו לעבר הדלת. "תני לי להאכיל אותך."

השתרכתי ברגליים רועדות אחרי ג'וני וסוקי במסדרון הארוך המוביל אל גרם המדרגות הענקי.

נאלצתי לכבוש את החיוך שאיים להיפרש על פניי כשג'וני עצר בראש המדרגות, הרים את סוקי ונשא את כלבת הלברדור הענקית ששקלה לכל הפחות שלושים וחמישה קילו במדרגות כאילו הייתה תינוקת קטנה המעורסלת בזרועותיו.

חייכתי והלכתי אחריהם.

"דלקת פרקים," הסביר ג'וני במבוכה למראה המבט שנעצתי בהם. "זקנה." הוא הניח אותה בעדינות כשהגיע לקומת הקרקע וצפה בה פוסעת במסדרון לפני שהוסיף, "אבל היא צעירה בליבה."

ברגע שרגליי היחפות נגעו במרצפות הקרות, נרתעתי וזינקתי לאחור אל המדרגה המכוסה בשטיח.

"וואו," צווחתי ברעד. "הרצפה קרה כל־כך."

"חכי," אמר ג'וני ועלה במדרגות. הוא חזר כעבור כמה דקות עם זוג גרביים.

הוא הושיט לי את הגרביים והתיישבתי על המדרגה כדי לגרוב אותם.

"תודה," לחשתי בזמן שמשכתי על רגליי את הגרביים השחורים הענקיים.

כמה מפתיע, גרבי נייקי ממותגים.

ולא חיקוי.

"בשמחה," ענה ג'וני והסתכל עליי. הוא גירד את הלסת והוסיף, "אני לא יודע למה לא חשבתי על גרביים."

"זה בסדר," הרגעתי אותו והרמתי אותם אל שוקיי לפני שקמתי. "אני, אה…" משכתי בכתפיי בחוסר אונים ואז הצבעתי על רגליי החשופות שהיו מכוסות עד הירכיים בתחתוני הבוקסר שלו. "לא הצלחתי ללבוש את המכנסיים שלך."

שפתיו התעקלו בשעשוע. "לא?"

הנדתי את ראשי ולחיי בערו. "אני קטנה מדי."

"זה בסדר," הוא השיב בקול צרוד. "מוצא חן בעיניי."

"כן?"

"זאת אומרת…" הוא נענע את הראש ונשף. "לא מפריע לי."

"להורים שלך זה יפריע?" תחבתי את השיער מאחורי האוזן בלחץ. "זאת אומרת, הם לא יחשבו…"

"לא," ענה ג'וני אבל נשמע מוסח.

"אתה בטוח?"

מבטו חלף עליי ועורי התלהט. "לא, זה… בסדר."

גבותיי התרוממו. "בסדר?"

הוא הסמיק וגרם גם לי להסמיק בגוון אדום עמוק יותר.

אוי אלוהים…

"רק אנחנו כאן," הוסיף בשיעול. "אימא לא תחזור עד הבוקר."

"אה, אוקיי."

"אז מה מתחשק לך?" שאל ג'וני ולשמחתי הרבה שינה את הנושא בחזרה לאוכל.

"אני לא בררנית," מלמלתי והלכתי אחריו במסדרון ארוך אל הדלת שבקצה.

עמדתי בפתח והתפעלתי מהמטבח היפהפה והמודרני שלפניי.

הוא לא נראה כמו שאר חלקי הבית שהיו מסורתיים ומהודרים.

"תודה לאל," ענה ג'וני והפניתי שוב את תשומת ליבי למקום שבו עמד ליד אי שיש גדול ושחור והסתכל בטלפון שלו. "כי כישורי הבישול שלי די בסיסיים וגיבסי רוקן פה את המקרר קודם."

"אני יכולה לבשל?" הצעתי בביישנות.

"מה — לא," הוא מיהר לדחות את ההצעה בחיוך. "את האורחת שלי. את לא תבשלי בשבילי."

"לא אכפת לי," עניתי.

"טוב, אבל לי אכפת," אמר ג'וני והשליך את הטלפון שלו על הדלפק. הוא הפנה אליי את מבטו. "כריך טוסט נשמע טוב?"

חייכתי מאוזן לאוזן. "נשמע מעולה."

"בחירה מצוינת," צחק. "כי זה או כריך או דגני בוקר."

"אפשר סתם לאכול דגני בוקר," הצעתי. "לא אכפת לי."

ג'וני קרץ ואמר, "נתפרע ונאכל את שניהם."

לא התנגדתי.

ידעתי שאטרוף בשמחה כל מה שיונח לפניי.

"את שותה תה?"

"רק כשיורד גשם," עניתי בחיוך. "תה רגיל עם שניים סוכר וקצת חלב."

הוא גיחך. "אז את טיפוס של תה, לא קפה."

עשיתי פרצוף נגעל. "איכס. שונאת קפה."

ג'וני חייך והצביע על האי הגדול משיש באמצע המטבח.

"שבי," הורה. הוא ניגש אל הארונות והתחיל לנבור בהם. "אשים את הלחם בטוסטר ונאכל בינתיים את הדגנים."

"תודה רבה," אמרתי בשקט.

"על מה?" שאל בזמן שהכין את הכריכים במהירות שיא.

"שאתה מבשל לי," עניתי וצפיתי בגבו בפעולה.

הוא לבש חולצת טריקו אפורה והבד נמתח להפליא על גבו הרחב.

"לא הייתי קורא לכריך של נקניק וגבינה בישול," אמר ג'וני בגיחוך.

"טוב, אף אחד לא מבשל בשבילי, אז אני מעריכה את זה," אמרתי לו והמשכתי לחכות בפתח. "אני מבשלת בבית רוב הזמן."

"כן?" הוא נשמע מופתע. "למה?"

"כי אני הבת היחידה," מלמלתי. "ורוב עבודות הבית נופלות עליי."

"נו, אז?" אמר ג'וני בגבו אליי. "העובדה שיש לך ואגינה לא אומרת שאת חייבת לבשל — או לשאוב אבק." הוא נענע את ראשו. "בחיי, אם הייתי אומר כזה דבר סקסיסטי לאימא שלי, היא הייתה כורתת לי את הביצים."

"זו גישה בריאה לחיים," אמרתי לו, נרגשת מהמילים שלו.

"זו הגישה היחידה לחיים," הוא תיקן אותי. "אנחנו במאה העשרים ואחת," הוסיף. "לא במאה התשע־עשרה."

הוא הניח את הכריכים בטוסטר והסתובב אליי.

"את יכולה לשבת, שאנון," אמר בעדינות. "זה בסדר."

"אה, אוקיי," ניגשתי אל האי ולמרבה המבוכה לא הצלחתי להעלות את עצמי על הכיסא הגבוה.

ניסיתי שוב, ושוב נכשלתי.

"אפשר להוריד את זה?"

ידעתי שאני נמוכה אבל זה היה ממש מגוחך.

מושב העור של הכיסא הגיע לי לצלעות.

"מה?" ג'וני קרא מעבר לכתפו תוך כדי נבירה במקרר. קופסת דגני בוקר הייתה תחובה מתחת לזרועו.

"הכיסא," עניתי בפנים אדומות. "אני לא מגיעה."

הוא הציץ לאחור וגיחך כשנוכח בבעיה שלי.

"היה שם קפיץ," הסביר וניגש אליי. הוא הניח על האי קופסת צ'יריוס ובקבוק חלב. "אבל גיבסי שובר כל מה שהוא נוגע בו."

בלי התראה, ג'וני תפס במותניי והרים אותי על הכיסא.

"הוא אוהב להעמיד פנים שהוא טיל לפני שיגור," אמר ונראה שלא שם לב כמה השפיע עליי מגעו.

הוא ניגש לארון אחר, הוציא שתי קערות, פתח מגירה ושלף שתי כפות.

"הטמבל שבר את כל הכיסאות תוך שבוע מהרגע שאימא שלי קנתה אותם." הוא הניח את הכפות והקערות על האי וחייך אליי. "כולם תקועים בגובה מקסימלי."

זקרתי גבה. "אתה לועג לי?"

ג'וני חייך. "בחיים לא." הוא דחף לכיווני קערה וכף והוסיף, "צ'יריוס זה בסדר למנה ראשונה? יש לי רייס קריספיס אם את מעדיפה."

"צ'יריוס זה בסדר גמור."

ג'וני התיישב על הכיסא לידי והושיט יד לקופסת הדגנים.

זרועו התחככה בזרועי כששפך דגנים לשתי הקערות שלנו ושוב עברה בי צמרמורת.

"קר לך?" שאל ופנה להביט בי.

נענעתי את הראש. "אני בסדר."

"את בטוחה?" שאל ומזג חלב לשתי הקערות.

הנהנתי. "אתה בטוח שלהורים שלך לא אכפת שאני כאן?"

הוא קימט את מצחו. "למה שיהיה אכפת להם?"

"לא יודעת," מיהרתי לומר.

"זה בסדר," הוא הרגיע אותי. "לא אכפת להם."

"כן, בסדר." לא הצלחתי לשאת את חום מבטו ולכן השפלתי את עיניי לקערה שלי. "הם בטח רגילים לזה שאתה מארח בחורות."

"מה זה אמור להביע?" הוא שאל בנימה קצת תוקפנית.

"שום דבר," הסמקתי, הרמתי את הכף והכנסתי לפי מנה גדושה של צ'יריוס.

"שאנון?" שאל ג'וני ועיניו עדיין היו נעוצות בפניי.

משכתי בכתפיי בחוסר אונים.

"אני לא מביא לכאן בחורות."

"לא?"

"לא," אישר. "אף פעם."

"מה לגבי בלה?" המילים יצאו מפי עוד לפני שהספקתי לבלום אותן.

"מה לגבי בלה?" שאל בזעף.

"אין לך, כאילו, קטע איתה?"

הקמטים במצחו של ג'וני העמיקו. "זה כבר לא רלוונטי."

"אני מצטערת," לקחתי עוד כף גדושה בדגנים, לעסתי ובלעתי ואחר כך הוספתי, "הייתם ביחד תקופה ארוכה אז הנחתי שהיא הייתה אצלך בבית."

ג'וני הסתובב והביט בי בפנים אטומות. "היינו ביחד?"

קימטתי את מצחי. "לא הייתם ביחד?"

הוא משך בכתפיו וחזר לקערה שלו. "לא."

"אה, אוקיי," מלמלתי והרגשתי מבולבלת מאוד.

"לא היינו ביחד במובן הזה, שאנון," הסביר ג'וני והכניס כף גדולה של צ'יריוס לפיו.

"אז איך היה הקשר?" שאלתי. "בינך לבינה?"

ידעתי שאני צריכה להפסיק לשאוב מידע אבל לא הצלחתי להתאפק.

הייתי מוכרחה לדעת.

ג'וני הכניס עוד כף לפיו, לעס לרגע ואז בלע בלי להביט בי. "האמת?"

הנהנתי.

"זה היה קשר גופני," הוא הודה ונראה נבוך. "רק סקס, שאנון."

"רק סקס," חזרתי על דבריו בלחישה.

"כן," ענה. "ולפני שתגידי משהו, אני יודע איך זה נשמע. אבל זו האמת, ומבחינתה זה היה אותו הדבר. אז אל תחשבי שאני המנוול ושהיא רצתה ממני משהו אחר, כי זה ממש לא נכון."

"ואתה יודע את זה בוודאות?"

"כן, אני יודע," הוא ענה בקול קצת מתגונן. "היא לא התעניינה בי בכלל, בתור בן אדם. היה אכפת לה רק ממה שעשיתי במגרש ומתחת לחצאית שלה. זה היה קשר גופני בלבד. וכשלא יכולתי לתת לה את מה שרצתה, היא עברה לשחקן אחר בקבוצה."

"זה נורא," לחשתי בלחיים בוערות.

"טוב, לא הכול הוא פרחים ופרפרים," רטן. "לפעמים זיונים הם רק זיונים."

"אפשר להפסיק לדבר על זה עכשיו," לחשתי והדפתי את הקערה שלי.

"את צודקת," גנח ושמט את הכף שלו לקערה. "את לא צריכה להקשיב לדיבורים כאלה. את רק בת חמש־עשרה." הוא נענע את הראש. "למה אני בכלל מדבר איתך על דברים כאלה?"

"אני בת שש־עשרה," הודעתי לו. "ואני לא ילדה."

ראשו של ג'וני הסתובב אליי והוא נראה מתוח. "את בת חמש־עשרה."

"לא נכון," תיקנתי אותו. "אני בת שש־עשרה."

ג'וני קימט את מצחו. "ממתי?"

"מהיום," עניתי.

ג'וני הביט בי בפה פעור. "היום יום ההולדת שלך?"

משכתי בכתפיי.

"למה לא אמרת?"

"לא יודעת," שוב משכתי בכתפיי. "שכחתי?"

"שאנון, באמת."

"כי זה לא כזה סיפור," מיהרתי לבטל את העניין. "זה סתם עוד יום."

יום גרוע.

יום נורא.

שהדבר היחיד שמאיר אותו הוא העובדה שאני איתך…

"לא, שאנון," טען ג'וני ונראה מבולבל לגמרי. "זה כן סיפור."

"בסדר, אז ג'וני, היום יום ההולדת שלי," אמרתי במבוכה. "בבקשה."

"חבל שלא ידעתי קודם," רטן. "הייתי קונה לך מתנה."

"לא צריך," אמרתי וליבי פרפר. "אל תדבר שטויות."

ג'וני נענע את ראשו ומלמל, "טוב, אם היית אומרת לי הייתי נותן לך משהו טוב יותר מקערת צ'יריוס."

"וכריך טוסט," אמרתי בקול נמוך.

ג'וני נאנח. "וכריך טוסט."

"הם לא אמורים להיות מוכנים כבר?" שאלתי.

"שיט!"

ג'וני דחף את הכיסא לאחור, מיהר אל הטוסטר והוציא אותם.

"לא ממש מוקרמים," הכריז. "אבל עשויים טוב."

"זה בסדר," הרגעתי אותו כשירד מהכיסא. "אני אוהבת אותם קריספיים."

הרמתי את שתי הקערות שלנו ולקחתי אותן לכיור כדי לשטוף כלים.

"שלא תחשבי על זה בכלל," הזהיר אותי ג'וני והניח את הכריכים שלנו בצלחות.

"לחשוב על מה?" שאלתי בבלבול.

"את לא מנקה שום דבר ביום ההולדת שלך," אמר ואחז צלחת בכל יד.

"לא אכפת לי…"

"והפנים שלך." נענע את הראש. "ואימא שלך. אלוהים, זה יום ההולדת שלך…"

"אמרת שנשכח מזה," אמרתי והרגשתי שקולי רועד מרוב בהלה.

לא רציתי לחשוב על זה.

ידעתי מה יקרה כשאצא מהבית הזה.

ורציתי לשכוח.

רק לכמה שעות, רציתי להעמיד פנים שהגיהינום לא מחכה לי בצידה האחר של דלת הכניסה.

ג'וני נראה כאילו הוא עומד להתווכח, אבל בסוף רק נענע את הראש בכניעה. "את צודקת, אני מצטער," אמר לבסוף. "שימי את הקערות בכיור ובואי איתי. אני אטפל בהן בהמשך."

לא נהגתי להשאיר לכלוך מאחוריי אבל צייתּי להוראותיו של ג'וני וחזרתי איתו למסדרון ומשם נכנסנו לסלון גדול עם אח בוערת.

בלי לחשוב, התקרבתי אליה וגנחתי בהקלה כשהחום התפשט ברגליי החשופות ובידיי.

ג'וני הניח את הצלחות על שולחן הזכוכית מול האח ואז גרר את הספה מהקיר והציב אותה מול האח.

"אתה לא צריך לעשות את זה בשבילי," מיהרתי לומר.

"קפוא בחוץ," אמר. "והבית הזה גדול לכן לוקח לו המון זמן להתחמם." הוא נופף בידו לכיוון הספה ואמר, "תרגישי בבית. אני כבר חוזר."

ללא מילה נוספת, ג'וני יצא והשאיר אותי לבד בסלון הענק שלו.

הייתי המומה מכדי לעשות משהו חוץ מלבהות ולכן נשארתי ליד האח, חיממתי את גבי והרגעתי את רגשותיי הסוערים.

כשג'וני חזר כעבור כמה דקות, הוא נשא בידיו שני ספלי תה.

"שניים סוכר וקצת חלב," הכריז בקריצה והניח את הספלים ליד הצלחות שלנו.

"תודה רבה," לחשתי, המומה מאדיבותו.

ג'וני התיישב בקצה אחד של הספה וזקר אליי גבה.

כעבור כמה רגעים של התלבטות, עשיתי כמותו והתיישבתי בקצה השני של הספה, כך שנשאר בינינו מרווח.

ג'וני לקח את השלט והדליק את הטלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר מעל האח.

היא הייתה ענקית.

לפחות 80 אינץ'.

"יש העדפות?" שאל אותי וגלל במדריך הערוצים שעל המסך.

נענעתי את הראש. "מה שתרצה."

"ילדת יום ההולדת בוחרת."

הסמקתי. "תפתיע אותי."

ג'וני הביט בטלוויזיה ואז חייך בגמלוניות. "עוד מעט משדרים משחק של אירלנד באליפות שש האומות." הוא משך בכתפיו והוסיף, "תכננתי לראות את זה."

"אז תעביר לשם," עודדתי אותו.

גבותיו התרוממו. "לא אכפת לך?"

"זו הטלוויזיה שלך," עניתי. "למה שיהיה אכפת לי?"

"אם תשתעממי, פשוט תגידי לי," מלמל והעביר למשחק. הוא שקע מייד בצפייה במשחק, "ונראה משהו אחר."

כשנבחרת הבוגרים האירית צעדה אל המגרש לשירת ההמנון הלאומי, כל פניו של ג'וני אורו.

עיניו ריצדו בהתרגשות כשטפח בידו על הספה.

הוא נראה צעיר מאוד.

וחמוד.

חיכיתי שג'וני ירים את הכריך שלו לפני שהושטתי יד לכריך שלי ונגסתי בו מעט.

טעם הבשר והגבינה המותכת נטפו על לשוני וגנחתי בהנאה לפני שהסתערתי עליו.

"אני אהיה שם יום אחד," אמר ג'וני והטה את ראשו לכיוון הטלוויזיה. "יום אחד אני אהיה שם, שאנון."

"אני יודעת," עניתי, כי האמנתי לכל מילה. נשכתי את שפתי, הסתובבתי אליו ואמרתי, "אל תשכח אותי כשתהיה שחקן רוגבי עשיר ומפורסם."

"לעולם אין לדעת," אמר בחיוך. "אולי אקח אותך איתי כדי שתוכלי להריע לי ביציעים."

בבקשה.

בבקשה קח אותי איתך.

"אתה בטוח מאוד בעצמך," אמרתי במקום זאת.

"תוכלי ללבוש חולצה עם המספר שלי ולצעוק 'ג'וני, ג'וני', מהיציעים," הוא צחק ואז שב לצפות במשחק.

אל תפתה אותי…

ישבתי על הספה בסלון של הוריו עם אש בוערת באח וגשם יורד מחוץ לחלון הענק והרגשתי שגופי מתרפה לאיטו בזמן שניסיתי לעקוב אחרי המשחק.

לא יזמתי שיחה כדי להפר שתיקות מביכות כי לא היו כאלה.

ברגע זה, השהייה בחברתו הייתה קלה כמו אוויר לנשימה.

זו הייתה תגובה מוזרה לנוכחותו של ג'וני אבל זה מה שהרגשתי.

נהניתי להיות איתו.

הוא לא לחץ עליי לדַבֵּר וזה מצא חן בעיניי.

הוא פשוט ישב לידי, עם כרית ענקית בינינו וסוקי לרגלינו, ונבח הוראות אל מכשיר הטלוויזיה.

כשג'וני מתח את רגליו על שולחן הקפה, חיכיתי במשך עשר דקות לפני שניסיתי לעשות את אותו הדבר אבל לא הצלחתי כי בהונותיי בקושי הגיעו לפינה לפני שנחתו על הרצפה.

ג'וני צחק בשקט, הושיט יד קדימה וקירב את השולחן לספה.

מרוב מבוכה, השארתי את רגליי נטועות על הרצפה.

כעבור פחות מדקה ג'וני הושיט יד, הרים את רגליי והניח אותן על השולחן.

הסתובבתי להביט בו אבל הוא חזר להתרכז במסך.

מדי פעם ג'וני הפסיק את הצפייה במשחק כדי לשים פחם או לבני בעֵרה באח ולאחר מכן חזר אל הספה.

אחרי הפעם השלישית שעשה את זה, הזזתי את הכרית ממנו והצמדתי אותה לחזי.

עד סוף המשחק, הכתפיים שלנו כבר נגעו זו בזו.

לא התרחקתי.

הוא היה גדול ומוצק וחמים ואהבתי להרגיש אותו לידי.

כעבור זמן מה כשעיניי החלו להיעצם, הוא הרים את זרועו ולא התכווצתי כשהיא הונחה על כתפי.

במקום זאת השענתי את לחיי על צד גופו ועצמתי עיניים. אפשרתי לעצמי להירדם ולישון בלי חשש בליבי, כי לא היה בתוכי שום מקום לפחד כל עוד זרועו של הבחור הזה כרוכה סביבי.