קונספירציות.
שחיתויות.
רוצחים סדרתיים.
מאז ומעולם נמשכתי כמו מגנט לנושאים האלה. אימי נהגה להאשים את אבי בסקרנות היתר שלי, ואמרה לו שביום מן הימים הוא יתחרט על כל השטויות שהחדיר לראשי באזהרותיו הבלתי פוסקות.
אדון אף־אחד־לא־מספיק־טוב־לבת־שלי השליט טרור על כל מי שניסה לצאת איתי מאז שהייתי בת חמש־עשרה.
רק בקולג' הצלחתי להשתחרר משליטתו ובפעם הראשונה לצאת עם מי שהתחשק לי.
הייתי בטוחה לחלוטין שהוא ישנא את סלייד ויילדר – כמעט באותה המידה שבה הייתי בטוחה שאני שונאת אותו בעצמי.
אלא שסלייד ריתק אותי. הוא גר בבית רדוף מאירועי עבר מטלטלים, והכלב שלו היה שומר הראש הכי טוב ונאמן שראיתי. השמועות בקמפוס היו שוויילדר מוכר סמים, שהוא טיפוס מסתורי ומסוכן – וזה הסביר לא מעט על ההתנהגות שלו.
אבל זה לא הסביר למה הוא הציל אותי ברגע האימה.
זה לא הסביר למה לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו.
ומה שהתגלה לי בסופו של דבר, היה מסוכן בהרבה מכל שמועה.
***
במלאכת מחשבת מבריקה, נרקמה עלילה מרתקת וחושנית אשר תסחף אתכם הקוראים ללב ליבה של קונספירציה עוצרת נשימה שלא תוכלו לצפות מראש ולסיפור אהבה אפי כנגד כל סיכוי אפשרי.
ג'ול אי. אן זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר של הוול סטריט ג'ורנל והיו־אס־איי טודיי. בישראל קיבלה ביקורות נלהבות מהקוראים וכבשה את המקומות הראשונים ברשימות רבי־המכר של כל האתרים הדיגיטליים המובילים.
עד כה תורגמו לעברית ספריה: 'סקרלט סטון', דואט 'מעל ומעבר' ו'מעבר לזמן', דואט 'החיים שאהבתי' ו'החיים שאיבדתי', וכעת הספר 'הכל מאהבה'.

1

ליווִי נייט בגיל חמש־עשרה

"איתן אמר שאבא שלך פסיכי."
סגרתי בטריקה את דלת הלוקר שלי והזעפתי את פניי אל חברתי הטובה. "אין מצב שאת רצינית עכשיו."
מגי עיקמה את אפה. "אני יודעת. אבא שלך עדיין עדיף על אבא שלי — והוא פאקינג חתיך הורס — אבל אבא שלי… ראית אותו, הוא לא נראה משהו."
"מגי… איכס! את יודעת שאני שונאת שאת מדברת על אבא שלי ככה. הוא חנון מחשבים והוא אבא שלי. בבקשה תפסיקי להגיד את המילה פאקינג כשאת מדברת עליו."
"יש לו קעקועים והוא יודע אומנויות לחימה." מגי התקדמה באיטיות לכיוון כיתת האלגברה, "אין לו כרס כמו לכל האבות והוא לא נותן לגוף שלו להשמיע קולות ליד החברות שלך. זה הופך אותו לפאק —"
"לה לה לה לה לה!" כיסיתי את אוזניי ובסוף חטפתי התקפת צחוק. "די, אני רצינית, להרבה אנשים יש קעקועים. ואומנויות לחימה? מה שתגידי… הוא רק מדבר. כאילו, הוא מדריך בחוג הגנה עצמית במרכז הקהילתי, הוא יודע לשבור את האף למי שינסה לגנוב ממנו את הארנק והוא קונה גז מדמיע בהנחה. לי זה נראה קצת פרנואידי, אבל לא פסיכוטי."
מגי השחילה את אצבעותיה לרצועות התיק התלוי על גבה ומשכה בכתפיה. "איתן אמר שהוא מסכן את החיים שלו כשהוא מגלה לי את זה, אבל הוא נשבע שאבא שלך חיכה לו אתמול בלילה כשהוא יצא מהחלון של החדר שלך."
"אבא שלי לא היה בבית בכלל. איתן סתם מזיין את השכל." לקחתי משקה אנרגיה מהמכונה.
"הוא מספר לאנשים שאבא שלך איים עליו. שהוא אמר לו שהוא יכול לשחק פוטבול עם שתי רגליים מתפקדות או לצאת עם הבת שלו על כיסא גלגלים."
נחנקתי באמצע הלגימה. "לא. הוא לא אמר את זה."
"אני רק מספרת לך מה איתן אומר לכולם, אבל ברצינות, ליווי… מה איתן עשה בחדר שלך?"
חייכתי בשביעות רצון עצמית ופתחתי את הדלת לכיתה. "סתם… כל מיני."

ליווי בגיל שש־עשרה

"אבא! עצור!" רדפתי אחרי אבא שלי, ששעט על המדרכה בעקבות ברנדון. ברנדון המסכן היה ללא חולצה ומכנסיים, והספיק לעטות רק תחתוני בוקסר והבעת פנים של פחד שכמותו לא ראיתי מעולם. בגדיו היו עדיין על הרצפה בחדרי, נטושים, כמו המכונית שלו שחנתה ברחוב, כי… המפתחות שלו היו בכיס המכנסיים שלא לבש.
"ליווי אלואיז נייט…" אבא שלי עשה סיבוב פתאומי של מאה שמונים מעלות לכיווני כשגופו העירום כמעט של ברנדון נעלם כשפנה ימינה בקצה הרחוב. "תיכנסי. הביתה. עכשיו."
רגליי היחפות הלמו בבטון כשרצתי בחזרה לכיוון שציווה עליי, וכל צעד היה חדור בקצב עוגמת הנפש שלי — הנסיגה בחזרה לכלא. "אתה כזה צבוע!" הסתובבתי אליו ברגע שנכנסנו הביתה והוא סגר את הדלת. שילבתי את זרועותיי על החזה, הטיתי את ראשי וצמצמתי את מבטי אל הסוהר המגונן מדי.
הוא בחן אותי במבטו מכף רגל ועד ראש. שקיפות מחשבותיו הזינה את זעמי. הוא לא אהב את הג'ינס הצמודים עם הקרעים, לא את העגיל בטבור ולא את הבד הדק של החולצה שלבשתי. קיוויתי שגם הוא ראה את שקיפות מחשבותיי. זה הגוף שלי.
"תביאי לי את הבגדים ואת המפתחות של המכונית שלו," הוא הורה לי בשיניים חשוקות.
"אתה הורס לי את החיים!" קראתי וכפות ידיי נסגרו לאגרופים.
"ליווי…" הוא צמצם את עיניו.
"אתה היית בתול בגיל שש־עשרה, אבא?"
הוא לא מצמץ.
"זה מה שחשבתי. אז אבא של מי ניסה להרוג אותך כששכבת עם הילדה הקטנה שלו? האם אתה, מר ג'קסון נייט, האזרח שומר החוק, רצת פעם ברחוב עם תחתונים כי אבא כועס של מישהי רדף אחריך?"
עדיין לא קיבלתי תגובה.
"אני מתגעגעת לאימא," לחשתי באנחה וברחתי להתבודד בחדרי.

ליווי בגיל שבע־עשרה

"שמעתי שמועות…" אמר גארט כשפשטתי מעליו את החולצה.
זה לא היה אידיאלי, אבל המושב האחורי של הג'יפ הגדול שלו היה מרווח מספיק כדי לעשות בו את מה שלא יכולנו לעשות בבית שלי או בבית שלו. ארבעה מתוך שבעת הפנסים במגרש החניה הריק לא עבדו. וזה היה שבוע אחד בלבד לפני יום הולדתי השמונה־עשר.
שבועיים לפני טקס הסיום של התיכון.
שלושה חודשים לפני תחילת לימודיי בקולג'.
"שמועות?" זרקתי את החולצה שלו הצידה.
"על אבא שלך." הוא החל לפתוח את הכפתורים בחולצה שלי.
"אל תאמין לכל מה שאתה שומע."
גארט עבר לסן פרנסיסקו בסוף הסמסטר הקודם. היה די אכזרי מצד ההורים שלו להעביר אותו לבית ספר חדש סמסטר אחד לפני סיום התיכון.
"שמעתי שלצאת איתך זה לא רעיון טוב."
"מי אמר שאנחנו יוצאים?" גיחכתי כשמבטו נפל על שדיי, שהתחרה הלבנה בקושי הסתירה אותם.
"תגידי…" הוא נשך את שפתו המלאה בעיניים שיכורות מהמראה שמולו.
"מה?" הושטתי את ידיי אל מאחורי גבי כדי לפתוח את החזייה.
"זאת הפעם הראשונה שלך?" השריר בלסת שלו השתחרר והוא נשם נשימות מהירות ושטחיות.
"פעם ראשונה שלי במושב אחורי?" החזייה שלי הוסטה כמה סנטימטרים הצידה וחשפה את שדיי במלואם.
"הפעם הראשונה ש… את יודעת…"
"סקס?" הרמתי את ידו אל השד שלי והנחתי לעיניי להיעצם בהנאה כשהוא מעך אותו בעדינות.
"כ־כן." קולו של גארט רעד וכך גם ידו על השד שלי, כאילו מדובר בבלון מים שהוא פחד לפוצץ. כל הגוף שלו רטט מתחתיי.
כשקלטתי מה קורה, פקחתי את עיניי בבת אחת. "אתה בתול?" לחשתי.
הוא הרים את מבטו אל עיניי. "לא… בהכרח."
"גארט," נאנחתי ונשכתי את שפתי העליונה. "התקבלת ללימודים בסטנפורד. התשובה 'לא בהכרח' היא לא תשובה אמיתית ולא תשובה אינטליגנטית לשאלה על סטטוס הבתולים שלך."
ידו נשמטה מהשד וכל המטר שמונים שלו התרוקנו מאוויר. מתחתיי נותרה רק ערמה של עצמות, של שרירים ושל ביטחון עצמי מצומק. ראיתי סרטונים שלו משחק לקרוס — הוא נתן שם ביצועים שהותירו אפילו אותי מתנשפת. איזו הנחה נוראית הנחתי כשקישרתי בין סקס לספורט, כל זין עובד יכול להחליק לתוך ואגינה.
"את לא בתולה?" הוא שאל בהרהור.
"קשה להסביר," חייכתי וקירבתי את ראשי כדי לנשק אותו.
פתאום נשמעו דפיקות בחלון.
סובבנו יחד את ראשינו וראינו אגרוף זועם דופק עליו שלוש פעמים.
"מי זה יכול להיות?" שאל גארט.
נאנחתי, סגרתי את החזייה והתחלתי לכפתר את החולצה שלי. "אני אצא מהצד הזה, ואתה תצא מהצד השני."
"למה? את מכירה אותו?"
"אתה רץ מהר, גארט?"
"מה? למה? ליווי, מי זה?"
ירדתי מעליו ופתחתי את המנעול בדלת. "זה אבא שלי. רוץ, גארט. מהר!"
"ליווי אלואיז נייט. צאי מייד מהרכב."