טרופים:

נישואי שידוך. פער גילים. נקמה. גיבורה תמימה. אנטי גיבור קשוח. אהבה לא צפויה.

***

נישואים בכפייה שלא היו אמורים להיות אמיתיים. ועכשיו הוא לא יכול לחיות בלעדיה…

אֶמָה

אני האחות הטובה. זו שהולכת בתלם ומצייתת לכללים. כל מה שאני רוצה הוא לחולל שינוי בעולם ולהפוך לרופאה.

אבל לגורל יש חוש הומור מעוות. כהרף עין, נכפה עליי להינשא לגבר זר. לשמש כלי משחק שנועד להשכין שלום בין המשפחות שלנו.

ואלו אפילו לא החדשות הכי גרועות.

כי עכשיו גיליתי שהנישואים האלה חייבים להביא לעולם יורש תוך שישה חודשים כדי למנוע מלחמה כוללת.

ג'אקומו

אני חייל של מוות, שסוף־סוף הצליח להשתלט על האימפריה המשפחתית בעולם התחתון הבוגדני של סיציליה. ואני מתכנן להחזיר לרשותנו את כל מה שנגזל מאיתנו.

אין לי זמן או סבלנות לכלה צעירה ותמימה, בעיקר לא למישהי טובה ועדינה כל כך כמו אמה. אם היא תישאר איתי, זה רק יהרוס אותה.

אני צריך להרחיק אותה ממני.

אבל משהו עמוק ואפל בתוכי משתוקק לתבוע בעלות על מה ששייך לי בדין…

***

בתולת המאפיה הוא הכרך החמישי והאחרון בסדרת המלכים של איטליה והוא נוק־אאוט לכל אוהבי סיפורי המאפיה הרומנטית. קדמו לו הספרים: מאהבת המאפיה, יקירת המאפיה, מטורף המאפיה ויעד המאפיה אשר כבשו את רשימות רבי־המכר בעולם ובישראל.

ג׳אקומו
אוקטובר
מקום לא ידוע בקלבריה, איטליה
הישיבה הזאת הייתה בלבול מוח. היו לי אלף דברים יותר חשובים לעשות מאשר לשבת עם הדפוקים
האלה. אבל מתברר שלהיות בוס אומר שאני צריך לעשות הרבה דברים שאני שונא.
אז ישבתי איתם. אבל היו לי חדשות בשבילם — אם הם קיוו להשכין שלום בין המשפחות שלנו, הם בזבזו את הזמן שלהם. התוכניות שלי להחזיר לעצמי את מה שחייבים לי כבר יצאו לדרך.
בצידו השני של השולחן ישבו שלושה בני רוואצאני. פאוסטו, המבוגר ביניהם ומי שעומד בראש אימפריית הפשע העצומה, מרקו, הקֹונסילֵיירי שלו ובן דודו, וג׳וליו, היורש. היו איתם שני גברים נוספים, ועל פי הדרך המגוננת שבה הגבוה מבין השניים השגיח על ג׳וליו, הנחתי שהוא המאהב שלו, הצלף המפורסם אלסנדרו ריצ׳י. הוא היה מרשים בדיוק כמו
שהשמועות עליו סיפרו. הייתי אמור לשנוא את השניים האלה. בכל זאת, ג׳וליו ואלסנדרו רצחו
את אחי ואת אבא שלי רק לפני ארבעה חודשים.
במקום זה רציתי ללחוץ לשניהם את היד. תיעבתי את אבא שלי ואת אחי. מאז ומעולם. קיוויתי שמזיינים את
שניהם בתחת על יבש בגיהינום. שוב ושוב. לא, הבעיה שלי עם רוואצאני הייתה עסקית, לא אישית. תופפתי באצבעותיי על השולחן בקוצר רוח. ברנרדו וירגה, ראש הקוזה
נוסטרה הסיציליאנית,אילקאּפֹודיטּוטיקאפי—הבוס של כל הבוסים— נעץ בי מבט זועם כאילו הוא גוער בי להפסיק. שילך להזדיין. הוא דרש ממני להשתתף בישיבה הזאת, לא להתנהג יפה. נופפתי בידי לסמן לו שיתחיל.
המפגש התחיל בהיכרויות. לחצתי ידיים לכולם וניסיתי להיראות רגוע. זה החלק בעבודה הזאת שאני שונא — ישיבות ועוד ישיבות, שעות על גבי שעות של דיבורים. אני לא דיפלומט. אני לוחם. אני תמיד אעדיף ליישב כל ויכוח באגרופים. אבל וירגה דרש את נוכחותי כאן, אז לא באמת הייתה לי ברירה. כולם
חששו שאני מתכנן פעולת תגמול על שרצחו לי את המשפחה, וקיוו לפייס ולהרגיע אותי כדי שאוותר על הרעיון של נקמה.
כמו שאמרתי, בזבוז זמן. הכרזתי את שמות האנשים שלי בזריזות וסיימתי עם איש סודי הקרוב
ביותר.“זהידימיני,פרנצ׳סקוָזניֹולֹו.״זניואניהכרנוזהאתזהשנים,והוא היה בשבילי יותר אח מהאח שהיה לי.
כשהגיע תורו של רוואצאני, הוא הצביע על בנו. “וזה בני הבכור, ג׳וליו. הוא מנהל את הְנדריָנה שלנו במלגה עכשיו.״
הנהנתי,לאמתרשם,ואזהסתכלתיעלריצ׳י.“וזההָרגאצֹו שלך,נכון? הצלף המפורסם.״
הגבר הגבוה לא הגיב, רק המשיך לנעוץ בי מבט. העיניים שלו היו ריקות, קרות. חייל מוכן לקרב. יכולתי להעריך את זה.
ג׳וליו הוא זה שענה. “כן.״ “אני מעריץ גדול של העבודה שלך,״ אמרתי לריצ׳י, שבתגובה רק
הרכין ראש. רוואצאני התערב ואמר, “תנחומיי על המוות של אביך ואחיך.״ חכם מצידו להזכיר את זה מייד. התזכורת על רצח המשפחה שלי הייתה אמורה להרגיז אותי אם היה אכפת לי ממישהו מהם. שילבתי ידיים על השולחן. “הם היו חארות. שנאתי אותם.״
דממה נפלה בחדר. כשהוא לא קיבל את התגובה שהוא כנראה קיווה לקבל, רוואצאני הצביע על פסקואלה בורגזה, קאפו קרימינה וראש הְנדראנֵג ָטה הקלברזית. “בואו נתחיל.״
בורגזה חייך כמו סבא חביב שמסתכל על הנכדים השובבים שלו. “המצב הלא נעים בין המשפחות שלכם נמשך יותר מדי זמן. התכנסנו כאן היום כדי ליישב את העניינים.״
“לא נעים?״ סינן רוואצאני בבוז. “אתה מתכוון לדרך שבה דון בושטה המנוח העמיד פנים שהוא בעל ברית שלי בזמן שהוא שיתף פעולה עם מומו ועם ד׳אגוסטינו כדי לחסל אותי? או לדרך שבה נינו בושטה שלח אנשים לכל רחבי אירופה לצוד ולחסל את הבן שלי כמו כלב? זאת האי־נעימות
שאתה מדבר עליה?״ הואבאמתמשחקאותהקדושמעונה?מתייחסאלייכמואלקֹוליֹוֶנה,
טיפש? לא תמיד הסכמתי עם אבא שלי ואחי — ממש לא — אבל זה לא שרוואצאני היה נקי מאשמה כאן.
הקשחתי את הטון שלי. “אתה לא הפסקת לכרסם ברווחים שלנו מהחומר שהגיע מהדרום. והאנשים שלך רצחו את אבא שלי ואת אחי.״
ההבעה של דון רוואצאני לא השתנתה. “זה ממש לא מאזן את מצב העניינים בינינו. אפילו לא קרוב.״
וירגה כחכח בגרונו. “אנחנו חייבים ליישב את המחלוקת הזאת כי היא פוגעת בעסקים.״
“אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד גופות ברחובות,״ הסכים בורגזה. “מכוניות מתפוצצות וירי. זה מושך תשומת לב לא רצויה אל כולנו.
כל המוות הזה מלחיץ את השוטרים והם מתחילים לבצע מעצרים. מחפשים את מי להאשים.״
“זה באמת מצער,״ אמר רוואצאני בטון שאין בו שום צער. הקונסיליירי שלו גיחך והידיים שלי עקצצו להחטיף לכל אחד מהם אגרוף בפרצוף.
“זה עושה לי בעיות,״ אמרתי, “מה שבתמורה עלול לעשות גם לכם בעיות.״
השעשוע בצד השני של השולחן נמוג. דון רוואצאני שאל בשקט, “זה איום?״
הוא רציני איתי? ברור שזה איום. בניגוד לאבא שלי ולאחי המנוחים, אני אף פעם לא אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם.
“סיניורי,״ אמר בורגזה. “בואו נישאר רגועים.״ קור רוח? הוא באמת חשב שהישיבה הזאת היא רעיון טוב? “למה אנחנו
כאן? זה בזבוז זמן של כולנו.״ “אנחנו חייבים ליישב את זה,״ אמר וירגה. “לעשות שלום. אחרת כולנו
נגיעלעיתונים,עםהגּוַארִדָיהדיפיַננָצה—הסוכנותלפשעיםפיננסיים— תקועה לנו בווריד.״
“ומה אתה מציע?״ פאוסטו נשען אחורה בכיסאו. “כי אני לא מתכוון לשנות את הדרך שאני עושה עסקים.״
כלומר,הוא לא מתכוון לתת לי נתח מעסקי הסמים שלו,הֵּפצֹודי ֶמרָדה, חתיכת החרא הזה.
רוואצאני לקח את מה שהיה נתח השוק העיקרי של הסיציליאנים וניכס אותו לעצמו. הקוזה נוסטרה עדיין שלטו בעסקי הנשק, אבל אני רציתי גם את זה וגם את זה. והייתי נחוש להחזיר לעצמי את הכול.
“דון וירגה ואני דיברנו על זה,״ אמר בורגזה. “ואנחנו רוצים לאחד את המשפחות בקשר נישואים.״
“אין מצב.״ “שום פאקינג סיכוי.״ רוואצאני ואני ענינו ביחד.
לפחות על זה הייתה בינינו הסכמה. “אנחנו לא מבקשים,״ אמר בורגזה בקול פריך כמו קרח. “העבודה שלנו
היא לפתור את זה, וזה מה שהחלטנו. לאף אחד מכם אין ברירה. תהיה חתונה בין המשפחות.״ הוא נשען אחורה בחיוך חלקלק על הפנים. “ואנחנו יודעים בדיוק מי תהיה הכלה.״
כלה…זה אומר שאני החתן? ֶקהקאצֹו? לא רציתי להתחתן עם אף אחת, לא משנה מי החליט על זה. זין על יורשים, זין על המסורת. לא הייתה לי שום כוונה להקים משפחה משלי. הייתה לי מלוא הכוונה לשמש כבוס
בתנאים שלי, ולא על פי ההחלטות והצווים של אף אחד אחר.
“יש בך יותר מדי כעס, ג׳אקומו.״
המילים של אימא שלי כשהייתי ילד עדיין רדפו אותי, אבל הייתה בהן אמת. עוד דוגמה לסיבה שבגללה לא רציתי להמשיך את שושלת בושטה. מצידי, שאחד מהממזרים הרבים של אחי ייקח לעצמו את הכתר אחרי שאני
אמות. רוואצאני היה הראשון שדיבר. “אין אף אישה במשפחה שלי, חוץ מבתי
בת השנתיים. כיוון שאתם בוודאי לא מתכוונים אליה, אין לי מושג את מי אתם מציעים.״
“לאשתך יש שתי אחיות, לא?״ אמר וירגה. “אני חושב ששתיהן לא נשואות, אבל בגיל המתאים.״
כמעט כולם בחדר קפאו. התאומות מנציני, אחיותיה הצעירות של פרנצ׳סקה רוואצאני, היו מוכרות היטב בחוגים שלנו. אימא שלהן הייתה דוגמנית איטלקייה מפורסמת שנישאה למאפיונר קנדי. מסוג הדברים
שגברים כמונו לא שוכחים בקלות. אבל להתחתן עם מנציני? מא ֵדאי. “אתה מתכוון לזאת שגרה עם
ד׳אגוסטינו מאז הקיץ שעבר?״ שאלתי בבוז. “אני די בטוח שהוא לא יאהב את זה שתחתנו אותה עם מישהו אחר.״
“לא,״ אמר בורגזה. “אני מתכוון לאחות השנייה. אמה.״
“זה לא בא בחשבון,״ אמר רוואצאני בקור רוח. “אני לא אסכים לזה.״ וירגה המשיך כאילו רוואצאני בכלל לא דיבר. “בושטה יתחתן עם מנציני הצעירה ויקבל חלק מהעסקים בטורונטו. ואז כולכם תתנהגו כמו משפחה
אחת גדולה ופאקינג מאושרת, קפי ֶשה?״ העסקים בטורונטו? אחרי שרוואצאני גנב מאיתנו את הקולומביאנים?
מא דאי, איזה עלבון דוחה. שילבתי ידיים על השולחן והקפדתי על טון שקול ולא מתלהם. “אני
לא מתחתן עם אף אחת — לא משנה מי נותן את ההוראה ואילו עסקים אני אוכל להרוויח מזה. רוואצאני ואני ניישב את העניינים בינינו בעצמנו, בלי שום צורך בחתונה.״
וירגה ובורגזה החליפו ביניהם מבטים, אבל לא הצלחתי לפענח את המשמעות שלהם.
“סוף־סוף, קצת היגיון.״ רוואצאני קם וכפתר את ז׳קט החליפה שלו. “אז נראה לי שסיימנו כאן. אני צריך לחזור לסידרנו.״
גם אני קמתי. “ואני חייב לחזור לפלרמו.״ “אנחנו מצפים שהחתונה הזאת תתקיים,״ אמר בורגזה. “אל תאכזב
אותי, רוואצאני.״ “וזה נכון גם לגביך, בושטה.״ וירגה נעץ בי מבט, העיניים הממוקדות
והחדות שלו כמו שני כדורים שחורים. “אתם מבקשים משהו בלתי אפשרי,״ אמר רוואצאני. “ובושטה ואני
מסכימים בינינו שזה לא הולך לקרות.״ שני הגברים המבוגרים נראו כאילו הם רוצים להגיד משהו, אבל איזו
זכות הייתה להם להתלונן? רוואצאני היה המקור של רוב כספי הנדראנגטה ואני של חלק גדול מעושרה של הקוזה נוסטרה. לא היינו גברים שקל ללחוץ או לאיים עליהם, לא אם הם רצו להמשיך להחזיק בבתים הגדולים שלהם,
במכוניות היוקרה ובמאהבות הנוצצות. יצאתי ראשון, כי לא רציתי לתת לרוואצאני את הסיפוק. זני והאחרים
יצאו בעקבותיי אל השמש הקלברזית החמה. “בואו נעוף מכאן,״ אמרתי ונכנסתי למכונית.