ניקולאי
פריז, צרפת

יש אמרה מוכרת ברוסית: ּ יסלי לו ּב ּ ֹוב’נֶה ב ּ ֵזו ּ מנֶה, טֹו אֵטו ּ נֶה לו ּבֹוב.
“כשהאהבה איננה טירוף, היא איננה אהבה.”
הטירוף התפשט בתוכי, השתלט עליי מייד כשראיתי אותו. לא
יכולתי להסתכל על שום דבר אחר מהרגע שהוא נכנס לאירוע
הפרטי.
גבוה וחינני, לבוש בסגנון אנדרוגני חתרני שהזכיר לי את
להקות הרוק הנוצצות של שנות השבעים של המאה הקודמת.
כילד, הלהקות האלה ריתקו אותי. גברים כמו דייוויד בואי, טי
רקס וגארי גליטר. כשהייתי בן שתים־עשרה פיתחתי אובססיה
לסרטונים של בואי כזיגי סטארדאסט, שאישרו את החשדות שלי.
אני הומו.
שמרתי את הסוד הזה לעצמי רוב חיי. כמי שהוא גם רוסי וגם
ּפָחאן בבראטווה, היו רוצחים אותי מייד אם מישהו היה מגלה.
מעט מאוד אנשים ידעו על הנטייה המינית שלי, וכל אחד ואחד

מהם היה נאמן לי ללא עוררין.
שתיתי את הוודקה שלי ועקבתי אחרי התנועות של הגבר בחדר.
מכנסיים צמודים וחולצת כפתורים משוחררת וכמעט שקופה
הציגו לראווה שרירים ארוכים. אייליינר וליפגלוס. כמה צמידים
על כל זרוע. ומגפי עור שחורים עם עקב.
ּבלאט! זה היה כאילו הוא נוצר במיוחד בשבילי. יהיה מושלם
לזיין אותו.
הזין שלי זז במכנסיים, אבל זה לא היה הזמן המתאים. הסתובבתי
במהירות — ומצאתי את הסגן שלי, איליה, עושה לי פרצוף. בכלל
לא שמתי לב שהוא שם.
איליה היה כמו אח עבורי. גדלנו בבראטווה ביחד, האבות שלנו
היו החברים הכי טובים. עכשיו ניהלנו את הסינדיקט במינכן,
ובטחתי בו בעיניים עצומות. איליה היה אחד משני האנשים תחת
פיקודי שידעו את הסוד שלי.
“מה קרה?” נבחתי כשהחבר שלי לא דיבר.
“לא.”
לא היה שום היגיון במילה. “לא מה?”
“הוא. לא, קֹוליָה.” הוא השתמש בשם החיבה הרוסי שלי
מילדות.
“אתה לא יודע על מה חשבתי.”
“זה היה בולט כמו האף המכוער שיש לך באמצע הפרצוף.”
“לך תזדיין. זה לא.”
“אנחנו כאן כדי לעשות עסקים.”
הוא אמר את זה כאילו אני לא יודע. “ועשינו אותם.”
עם בסיס עסקים בגרמניה, חלק גדול מהחומר שלנו עבר דרך

צרפת והולנד. אחד הבנקים שעשו איתנו עסקים הזמין אותנו
למסיבה פרטית, מה שלא היה חריג. הרבה בנקים היו להוטים
להפוך לשותפים עסקיים של הבראטווה בימים אלה, ושאפו
להרשים אותנו עם העושר וההשפעה שלהם.
“עדיין,” המשיך איליה, “הסיכון גדול מדי.”
“אני לא צריך בייביסיטר, בראטאן.” אחי.
“אם אתה שוקל לקחת אותו איתך למלון, תרשה לי לחלוק
עליך.”
לא תכננתי לקחת אף אחד הביתה היום. זה יהיה מסוכן מדי.
אבל הגבר הזה…
המבט שלי נדד למקום שבו הגבר הזר עמד, מוקף בחבורת
אנשים, ודיבר בהתלהבות עם הידיים. העור השזוף גרם לי לחשוד
שהוא ממוצא ים תיכוני. יווני? איטלקי? הוא סלבריטאי או
מוזיקאי? הייתי חייב לדעת. “תבדוק לי מי הוא.”
איליה נאנח בכבדות. “ניקולאי!”
“תבדוק לי.”
לאיליה היה מספיק שכל לא להתווכח. הוא הלך לחפש תשובות,
בזמן שאני נשארתי בפינה ורק צפיתי ושתיתי. לא היה לי מצב רוח
לעסקים או לשיחות חולין. מה שרציתי לעשות זה רק להביט באיש
הזה בשעות הקרובות, לבלוע כל חיוך ומחוות גוף ולתייק את כל
זה בזיכרון. אחר כך אני אחזור למלון ואשתמש בכל התמונות
ששמורות לי בראש כשאלטף לעצמי את הזין.
“מעצב אופנה,” לחש לי איליה אחרי כמה דקות. “תיאו בּ ארֵלָה.
הומו מוצהר. מאוד מצליח.”
הדם פעם לי בוורידים לשמע החדשות. איטלקי. גיי. בלי טבעת

על האצבע, והגיע למסיבה לבד.
מושלם.
“אתה לא חייב להישאר,” אמרתי לאיליה בלי להוריד את
העיניים מתיאו בארלה. “אני אסתדר.”
“אני לא משאיר אותך כאן לבד. אני אחכה.”
לא התווכחתי. איליה התייחס לאבטחה שלי ברצינות תהומית.
הוא הציל לי את החיים יותר פעמים משיכולתי לזכור.
כרגע, תיאו הלך לכיוון הבר המרכזי עם אישה לצידו. הם צחקו
והבטן שלי התפתלה בתשוקה אפלה. רציתי לדחוף את הזין שלי
בין השפתיים היפות האלה, למרוח לו את הליפגלוס הזה על כל
הפרצוף.
כאילו אמרתי את המילים בקול, העיניים של תיאו התחילו
לשוטט… והשתהו עליי. הוא סרק אותי בזריזות מכף רגל ועד
ראש, בחן אותי, ואז העיניים שלו חזרו אל הפנים שלי. ראיתי את
העניין בהן רגע לפני שהוא הסיט את המבט — וכל הגוף שלי הוצף
בחום.
פאק, כן.
התרחקתי מאיליה והלכתי לכיוון הבר. כשהגעתי לשם הזזתי
בעדינות את האיש שעמד לשמאלו של תיאו, נשענתי על בר העץ
ונתתי לז’קט החליפה שלי לגעת לו ברפרוף בזרוע כשהנחתי את
הכוס שלי על הבר. הוא הציץ אליי מתחת לריסים, אבל המשיך
לדבר עם האישה שעמדה לידו.
הבר היה צפוף, ותיאו לא הצליח למשוך את תשומת הלב של
הברמן. הוצאתי ערמת שטרות מהכיס ושלפתי מתוכה שטר חדש
של מאה אירו. הרמתי את השטר בשתי אצבעות, ותוך חצי שנייה

הברמן נעמד מולי. “כן, אדוני?”
“מה שהג’נטלמן הזה כאן רוצה,” אמרתי בצרפתית והטיתי ראש
לכיוון של תיאו.
“וואו, זה היה מרשים,” אמר תיאו. ההגייה הצרפתית שלו הייתה
שזורה במבטא איטלקי. זה היה תמהיל סקסי, ממש כמו המראה
החיצוני שלו. “אתה בטוח, מסייה? כי יש לי טעם יקר במיוחד.”
“כמו שאמרתי, מה שהג’נטלמן רוצה,” חזרתי בלי להוריד את
המבט מהברמן.
“יש לכם בקבוק קר של קריסטל ברוט?” תיאו שאל את הברמן
וגרם לי להסתיר חיוך. הוא חשב שאני איבהל משבעת אלפים אירו
לבקבוק?
הברמן הסתכל עליי כדי לקבל אישור. הנהנתי.
“תיאו,” האישה שעמדה מהצד השני שלו צחקקה. “אתה שטן.”
גבר שמסב כזה אושר לאנשים מסביבו? לא, הוא אפילו לא
קרוב לזה.
אני, לעומת זאת, הייתי צל קודר שאורב בפינות. הרוע שכולם
פחדו מפניו.
כשהייתי ילד ברוסיה, אימא שלי קראה לי צ’ֹורט, שטן. היא
לא טעתה. גידלו אותי מתוך מחשבה שיום אחד אקח את הפיקוד
על הבראטווה של המשפחה שלנו, אז למדתי לסגל לעצמי את
האלימות הדרושה לפחאן. ואחרי שהדוד שלי מת, שלטתי בארגון
ללא רחמים.
אבל לא יכולתי להישאר ברוסיה, לא עם ההעדפה שלי לזיין
גברים, אז לפני יותר מחמש־עשרה שנה העברתי את הפעילויות
שלנו לגרמניה. ההחלטה התגלתה כרווחית, מה שהספיק כדי

לגרום למוסקבה לא להתלונן ואפשר לי מידה קטנה של פרטיות
לזיונים מזדמנים.
הברמן חזר עם הבקבוק ופתח אותו מולנו. הוא מזג כמות קטנה
לכוסית שמפניה גבוהה והחליק אותה לכיוון שלי. אני החלקתי
אותה לכיוון תיאו.
הוא הרים את הכוסית וקירב אותה לפה. מזווית העין צפיתי
בשפתיים שלו נסגרות על שולי הכוס כשהוא לקח לגימה, ואז
הלשון שלו נשלחה החוצה כדי ללקק את השפתיים העסיסיות
והרטובות, והאצבעות שלי חנקו את צוואר הכוס שהייתה לי ביד.
השתוקקתי להרגיש את הגבר הזה מתחתיי, לשמוע אותו צורח את
השם שלי.
בקרוב.
“מלא נפח ועוצמתי. נועז,” אמר תיאו לברמן. “מוצא חן בעיניי.”
עצרתי. הוא דיבר עליי או על השמפניה?
כשהברמן ניסה להגיש גם לי כוסית, סימנתי לו ללכת. “זה
לג’נטלמן ולגברת שאיתו,” שלפתי ערמת שטרות חדשים של
חמש־מאות אירו והנחתי אותם על הבר.
“מרסי, מסייה,” הברמן אסף את השטרות.
תיאו והאישה התלחשו ביניהם, ואז היא נעלמה בקהל המבלים.
הוא התקרב אליי עם כוס השמפניה ביד. “תודה על השמפניה,
אבל לא אמרו לך שמסוכן מדי להסתובב עם כל כך הרבה מזומנים
עליך?”
“אני נראה לך כמו מישהו ששודד יעז להתקרב אליו?” ידעתי
איך אני נראה לעולם שבחוץ. גדול ושרירי, עם קעקועים מציצים
מצווארון החולצה. העיניים הכחולות הקפואות שלי לא היו

ידידותיות או משתעשעות. הייתי זאב, רוצח שמתהלך בין כבשים.
תיאו שתה מהכוס שלו והסתכל עליי מעל לשוליים שלה.
“האמת שלא. יש לך אנרגיה רצינית של אל תתעסקו איתי.”
הזמן היה קצר, אז החלטתי לגשת ישר לעניין. “יש לך תוכניות
הערב?”
“וואו.” השפתיים שלו התפתלו בחיוך מתגרה. “אתה חושב שאני
כזה קל להשגה? בקבוק שמפניה אחד ואני הולך איתך הביתה?”
“כשאני רואה משהו שאני רוצה, אין שום טעם לבזבז זמן.”
“זה מחמיא לי, אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לך.”
“ניקולאי.”
תיאו הושיט לי יד. “נעים להכיר, ניקולאי. אני תיאו.”
“אני יודע.” לחצתי לו יד ונהניתי מהמגע של העור החם שלו
לרגע ממושך מדי לפני ששחררתי אותו.
“אתה רוסי?”
“כן,” עניתי. זה לא שיכולתי להסתיר את זה. לא עם המבטא
ותווי הפנים שלי. “אתה איטלקי.”
“כל הכבוד. רוב האנשים מנחשים ספרדי.”
מישהו התנגש בו מאחורה בניסיון להגיע אל הבר. החזקתי לו
את הזרוע וקירבתי אותו אליי. “בא לך לראות את הנוף?”
“לא יודע. הנוף כאן די נחמד.” המבט שלו שוטט באיטיות אל
הכתפיים שלי, ובחזרה אל הפנים. חום עקצץ לי מתחת לעור,
התשוקה אליו הפכה לי את הבטן.
רציתי להיות איתו לבד. רציתי לשכנע אותו לבלות איתי את
הלילה.
“בוא.” לקחתי את הכוס שלי ואת הבקבוק שלו והתרחקתי

מהבר. ידעתי שהוא יבוא אחריי. זה לא היה עניין חד־צדדי. לא
אחרי שהוא זיין אותי במבטים ליד הבר.
הייתה מרפסת שהקיפה את כל המסעדה. איליה הנהן אליי
הנהון אחד כשהלכתי לעבר הדלתות כדי לאשר לי שאני מאובטח,
אז יצאתי והמשכתי ללכת לעבר הפינות החשוכות בקצה המרפסת,
הרחק מהאור ומעיניים סקרניות.
אומנם הוא לא דיבר, אבל הרגשתי את הנוכחות של תיאו מאחוריי
כמו מטען חשמלי. כבר הרבה זמן שלא חוויתי את ההשתוקקות,
את התאווה הזאת שאין לטעות בה. לא הייתי גבר שנותן לזין שלו
להוביל אותו. השיטה שלי הייתה להשתמש באפליקציה פעם או
פעמיים בחודש כדי להשיג זיון אנונימי ולמלא את הצרכים שלי.
זה היה משהו שונה לגמרי.
היה מטופש מצידי לפנות לגבר באירוע פומבי. אומנם אף אחד
במסיבה הזאת לא ידע מי אני חוץ מאיליה, ועדיין.
“אני צריך לדאוג?” שאל תיאו מאחוריי.
עצרתי ונשענתי על המעקה. “למה שתדאג?”
“אני לא נוהג ללכת אחרי זרים לפינות חשוכות. אפילו אם הם
חתיכים.”
עניתי בקול נמוך ופתייני. “אני בחיים לא אתן שיקרה לך משהו
רע.”
הוא שתה את השמפניה שלו, גמר אותה והושיט לי את הכוס
הריקה. “גמרתי.”
הזין שלי התפתל, הרמיזה במילה פילחה אותי כמו סכין חדה.
הרמתי את הבקבוק כדי למלא את כוסית השמפניה שלו ושמתי לב
שהיד שלי קצת רועדת.

פאק. הייתי חייב להתאפס על עצמי.
הנחתי את הבקבוק על הרצפה והזדקפתי. “אתה מעצב אופנה.”
“מישהו כאן עשה מחקר,” מלמל תיאו. “כן, יש לי מותג הלבשה
משלי. בארלה, אולי שמעת עליו?”
“אני לא מבין כלום באופנה.”
“החליפה שלך מעידה שאתה דווקא מבין משהו. זה זניה?” הוא
החליק יד על דש הז’קט שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מתכוון
למשש את הבד או את החזה שלי. ” ּ טרֶה ביָין.”
ניצלתי את ההזדמנות והחלקתי לו יד על צד האגן. “הסגנון
שלך מאוד סקסי.”
“תודה.” הוא ערסל את כוסית השמפניה בשתי ידיים ולא נרתע
מהמגע שלי. “אז איך הזמינו אותך לאירוע הזה אם אתה לא
בתעשיית האופנה?”
האמת הייתה קשורה להלבנות כספים ממשלוחים גדולים
של סחורות גנובות וסמים לא חוקיים, אז העדפתי לתת תשובה
מתחמקת. “אני עושה עסקים עם החברה שמארחת את המסיבה.”
“הבנק?”
“אני אחד מהלקוחות הכי חשובים שלהם.”
בזמן שהוא חשב על זה, אני בחנתי את הריסים הארוכים שלו
המרוחים במסקרה. הוא היה אפילו יותר מרהיב מקרוב. אחרי זמן
מה הוא שאל, “אתה אוליגרך רוסי?”
עדיף שהוא יחשוב את זה ולא ידע את האמת. “היה מפריע לך
אם הייתי אומר שכן?”
“לא, לא באמת. במקצוע שלי יוצא לי לפגוש לא מעט טיפוסים
עשירים מהעולם הפוליטי. אבל עוד לא פגשתי אף אחד כזה

מרוסיה.”
“ואני אף פעם לא פגשתי מעצב אופנה איטלקי שנראה כאילו
הוא יצא מקליפ ישן.”
המבט שלו נהיה חד, מחושב. “איזה קליפ? ותחשוב על זה טוב
— התשובה שלך תקבע אם יהיה לך זיון הלילה או לא.”
“דייוויד בואי. או אולי לו ריד.”
השפתיים שלו נפשקו והגבות התרוממו לאמצע המצח. “דייוויד
בואי היה מספיק כדי שיהיה לך זיון הלילה. אבל לו ריד? רוסי, יש
מצב שאני אצטרך להתחתן איתך.”
לפני שהספקתי להגיד משהו בתגובה, הוא לגם את שארית
השמפניה בתנועה אחת ארוכה. “בוא נלך למלון שלך.”
הוא הסתובב והלך בחזרה לכיוון המסיבה, ואני נשארתי קרוב
אליו. לא רציתי להוריד ממנו את העיניים.
כי אם יהיה לי את הגבר הזה לעצמי רק ללילה אחד, רציתי
למצות כל פאקינג שנייה.