רֶן
****
2000"עצור! וילֶם, תירה בו. אל תניח לו לברוח!"
ברחתי כל עוד נפשי בי מבית החווה עם התריסים שהצבע מתקלף מהם והמרפסת המתפוררת. הטלתי את תרמיל הגב הגדול על כתפיי וחציתי בזינוק את המרחק הקצר בין הגיהינום לארץ.
משקל התרמיל לא היה מאוזן ועפתי קדימה.
מעדתי והקרסול שלי התעקל מעט. רגליי חסרות התועלת, של ילד בן עשר, זעקו שבלתי אפשרי להימלט מקליע שירתה אשתו של רוצח ומשעבד, בעיקר עם משא כבד כל כך על הגב.
גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הייתי חייב לנסות.
"חזור לכאן, ילד, ואני לא אקטע לך אצבע נוספת!" קולו הרועם של מר מקלארי פילח את הלילה הלח ורדף אחריי כמו שיניים המאיימות להיסגר עליי. זינקתי אל העלווה הצפופה והתקדמתי, מתפתל כמו תולעת בין צמחי התירס שגובהם כפול מגובהי.
אגרופיי הזעירים נקפצו כשחשבתי על האפשרות לחוות שוב את הכאב הזה.
האיום שלו רק דרבן אותי להוסיף ולברוח — גם אם קליע יינעץ בגבי ואמות באמצע שדה התירס שלהם. לפחות הסיוט הנורא הזה יסתיים.
"הרוג אותו, וילם!" קולה של גברת מקלארי צווח כמו העורבים שבהם אהבה לירות מחלון המטבח, ברובה המטונף שלה. "מי יודע מה הוא גנב ונושא איתו בתיק שלו!"
מאחוריי נשמע רעש. בכי פתאומי שחדר את הדממה.
אולי חיה?
חתול?
לא היה לי אכפת.
רצתי מהר יותר, השפלתי את ראשי והשתמשתי בכל טיפת אנרגייה, כאב ותקווה שנותרו בגופי התשוש והצנום. התרמיל התפוח משך אותי מטה. משקלו היה רב מכפי שזכרתי שהיה לפני שני לילות, כשהטלתי אותו על כתפיי במהלך החזרה שביצעתי לקראת הבריחה.
תכננתי את זה במשך שבועות. חרצתי את נתיב הבריחה שלי בלוחות הרצפה המאובקים מתחת למיטתי ושיננתי את מקומם של שימורי השעועית והגבינות הקשות בחווה כדי שאוכל לקחת אותם במהירות בחשכה.
הייתי זהיר כל כך, והייתי בטוח שאוכל להיעלם מן המקום המצחין הזה שאליו נמכרתי.
אבל לא הייתי זהיר מספיק, ולא נעלמתי.
באנג.
גבעולי תירס נרעדו מולי בגובה ראשי ונעו, סדוקים, במקום שבו הקליע חלף. הבכי נשמע שוב, קצר וחד וקרוב.
גמעתי אוויר, רכנתי תחת השמיים הסמיכים והכרחתי את רגליי לפצוח בריצה מהירה. התרמיל קיפץ וננעץ בכתפיי, לוחש לי שעליי להשליך את כל האספקה שלקחתי ופשוט לברוח.
אבל כדי שאוכל לשרוד מעבר ליום או יומיים של חירות, נזקקתי לכל זה.
לא היה לי לאן ללכת. לא היה איש שיעזור לי. בלי כסף. בלי כיוון. נזקקתי למזון ולמעט המים שגנבתי, כדי שלא למות במרחק של קילומטרים עלובים בלבד מאותו בית חווה שממנו ברחתי.
באנג.
קלח תירס התפוצץ ממש מול פניי. קולו של מר מקלארי פלט את מילותיו בנהמות מתנשפות, בעודו רודף אחריי בשדה היקר שלו. הצלצול החריש את אוזניי, מנע ממני לשמוע בכי נוסף והגביר את צליל פעימות ליבי המהירות.
עוד קצת ואגיח אל הכביש.
אמצא דרך מילוט מהירה יותר על פני המשטח הסלול ואולי אפילו אצליח לקרוא לעזרה מעובר אורח תמים.
אולי מישהו מהאנשים הללו שחלפו שם מדי יום במכוניותיהם, חייכו למראה בית החווה הכפרי והתענגו למראה הילדים השקועים בעבודתם, יפקח סוף־סוף את עיניו ויראה את סחר העבדים הנורא שהתרחש ממש בקרבם.
באנג!
השתופפתי וצנחתי על ברכיי.
התרמיל מחץ אותי אל הקרקע וקצותיו החדים ננעצו בגבי, אבל היה שם קול נוסף שרדף אחריי. הייתי חזק לגילי, אז למה נשיאת התרמיל מתישה אותי כל כך?
התעלמתי מן המחשבות המעכבות האלו וזינקתי שוב על רגליי כשאני מתנשף, בעוד ריאותיי הקטנות והמטופשות אינן מצליחות להעניק לי די חמצן. איבריי בערו והתכווצו. התקווה הלכה ואזלה מתוכי. אבל כבר הכרתי היטב את הכאב וזינקתי היישר לתוכו.
זה היה הסיכוי היחיד שלי.
זה היה עניין של חיים או מוות.
ואני בחרתי בחיים.

*

השחר הפציע באופק, צבעי הוורוד והזהב שלו מעיזים להתגנב אל מתחת לצמחייה שלתוכה החלקתי לפני שעות ספורות.
היריות פסקו. הצעקות פסקו. קולות כלי הרכב ובני האדם נעלמו מזמן.
לא הייתי צריך לרדת מהכביש ולהיכנס אל היער. ידעתי. ידעתי את זה ברגע שזינקתי מן הנתיבים הסלולים והמרתי אותם בעפר, אבל מר מקלארי רדף אחריי למרחק רב משציפיתי והייתי רעב, מוכה ולא מוכן למסור את חיי באמצעות ריצה במקום גלוי, שבו יכלה להבחין בי כוונת הרובה שלו.
במקום זה, חמקתי אל תוך השיחים, אל האדמה הפרטית הלא מעובדת, ונלחמתי בתשישות עד ששערות עורפי כבר לא סמרו באימה והמחשבה על קליע שיינעץ באחורי ראשי כבר לא מנעה ממני להירדם.
סבך השיחים היה מפלט ושקעתי בשינה ברגע שבו התחפרתי מתחת לשיח, אבל לא השחר הוא שהעיר אותי משנתי.
זה היה התרמיל שלי.
בכי עמום, יללני, שב ונשמע. קול חי שאינו דומה לרעשי מים וגבינה.
הרעש היה מוכר. שמעתי אותו בעודי בורח, אבל הייתי מרוכז מדי בלהישאר בחיים מכדי לשים לב שהקול עלה ממש מתוך הדברים שגנבתי.
הפריטים המעטים שלקחתי מילאו חלק קטן מאוד מהתרמיל, ועם זאת, הוא היה מונח שם בעפר, תפוח ומלא.
יבבה נוספת גרמה לי לעבור מייד לתנוחת כריעה, מוכן לזינוק.
רכנתי קדימה בידיים רועדות, פתחתי את הרוכסן בבת אחת ונפלתי לאחור.
שתי עיניים כחולות ענקיות הביטו בי.
עיניים כחולות מוּכרות.
עיניים שלא רציתי לראות שוב לעולם.
התינוקת נשכה את שפתה ובחנה את פניי בתשומת לב נחושה. היא לא הגבירה את בכייה. היא לא התפתלה או צווחה. היא רק ישבה בתוך התרמיל שלי, בין קופסאות השעועית והגבינה המעוכה והמתינה ל… משהו.
איך היא נכנסה לתיק שלי, לכל הרוחות?
אני לא הכנסתי אותה לשם. ובוודאי לא גנבתי את בתם הביולוגית של מר וגברת מקלארי. היו להם שישה־עשר ילדים שעבדו בחווה ורק הילדה שמולי הייתה בשר מבשרם. כל השאר, ואני ביניהם, נקנו כמו בני בקר, הוחתמו בצריבה כמו החיות בעדר והוכרחו לעבוד עד שהתחננו להישלח לבית המטבחיים.
התינוקת התנועעה באי נוחות, תחבה את האגודל לפיה ולא הסירה ממני את עיניה.
"למה את בתרמיל שלי?" קולי נשמע צורם ורם מדי באוזניי. יצור קטן ומבוהל מיהר לצאת מתוך התיק על רגליו הזעירות. רכנתי לעברה והיא נרתעה לאחור. על מבטה הסקרן האפילה עננה של חשש ופחד. "מה לכל הרוחות אני אמור לעשות בך?"
רחש מים זורמים נשמע לא רחוק, בתוך הצמחייה. הצמא גרם לפי להתמלא ריר בעוד המעשיות האכזרית גרמה לי לחשוב על שימושים אחרים שאני יכול לעשות בנהר.
לא יכולתי להשיב אותה אל החווה, ולא יכולתי לקחת אותה איתי.
לא נותרה לי ברירה.
יכולתי להשאיר אותה לבדה כדי שתשמש ארוחה לחיית פרא או לחסל אותה בצורה אנושית יותר על ידי טביעה בנהר, ממש כפי שהוריה הטביעו ילד לפני שלושה שבועות משום שלא נעל את השער והניח לשלושה כבשים לברוח.
היא כרכה סרט משי כחול דהוי סביב אגרופה הזעיר, כאילו היא עצמה בוחנת את האפשרויות. האם היא יודעת שאני חושב להרוג אותה כדי להקל על מנוסתי? האם היא מבינה שאנהג בה באותה אכזריות שבה הוריה נהגו בי?
כרעתי, רפוי איברים, בין השרכים מתחת לשיח שבחרתי ונאנחתי בכבדות.
את מי אני משקר?
אני לא מסוגל להרוג אותה.
לא הייתי מסוגל להרוג אפילו את העכברושים שחלקו איתנו את האסם.
איכשהו, היא זחלה אל תוך תרמיל הגב שלי. ובטיפשותי ברחתי איתה, למרות שהרגשתי שמשהו לא בסדר. וכעת המשימה הבלתי אפשרית שלי להישאר בחיים הפכה קשה עוד יותר.

פרק 2

 
רֶן
****
2000

ידעתי שאם אברח, ייתכן שאמות.
אם לא מקליע, אז מרעב או מקור.
בגלל זה חיכיתי הרבה יותר מדי זמן. בגלל זה איבדתי משקל וכוח שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד. נמכרתי לבני הזוג מקלארי לפני שני חורפים, והייתי צריך להיות חכם יותר.
הייתי צריך לברוח בלילה שבו הם הניחו בידי אימי מלוא החופן מזומנים, תחבו אותי למכונית ספוגת שתן ודחפו אותי אל האסם ביחד עם שאר הילדים האסירים שלהם, וכבר למחרת הציגו בפניי את מה שהייתי אמור לדעת.
הלילה שבו נמכרתי היה מעורפל הודות לחבטה עזה בראשי שקיבלתי כשהעזתי לבכות, וכעת לא יכולתי לזכור את אימא שלי, וזה היה בסדר גמור משום שגם את אבא שלי לא הכרתי מעולם.
ידעתי רק שהכריחו אותי לקרוא למר וגברת מקלארי אבא'לה ואימא'לה.
כלפי חוץ צייתּי להם, אבל בתוך ראשי הם היו תמיד המקלארים השנואים.

שנואים ממש כמו בתם הביולוגית שעמדה להכשיל כעת את תוכנית הבריחה שלי.
נעצתי בתינוקת מבט זועם וניסיתי להפוך אותו לנוקב עוד יותר, בתקווה לעורר בתוכי מספיק זעם כדי שאוכל להרוג אותה ולסיים עם זה.
ממש כפי שלא הכרתי את אבי, לא ידעתי איך היא הגיעה אל תוך התרמיל שלי. האם היא זחלה לשם בעצמה? האם ילד אחר הכניס אותה לשם? אולי אפילו אימהּ היא שהניחה אותה שם, משום מה?
התרמיל לא היה שלי. החפץ המהוה הזה היה שייך למר מקלארי, שמילא אותו באלכוהול ובכריכים עבים בזמן הקציר. הוא היה מונח מאובק ובולט ליד הדלת, בחברת ידידיו, המעילים המעופשים, המטריות השבורות והמגפיים המרופטים.
גירדתי את ראשי בפעם המאה, בניסיון לפתור את החידה כיצד אל הבריחה המתוכננת היטב שלי הצטרפה פתאום נוסעת בלתי רצויה.
נוסעת שאינה יכולה ללכת או לדבר ואפילו לא לאכול בכוחות עצמה.
דמעות צרבו את עיניי הבוערות.
הייתי אמור להיות כבר במרחק של קילומטרים מכאן, אבל עדיין לא פתרתי את הבעיה. עדיין לא ידעתי איך אוכל לברוח בשקט ולהסתתר בסודיות עם תינוקת שעלולה בכל רגע לפצוח בצווחות.
רק משום שהייתה שקטה להדהים וקודרת מאז שמצאתי אותה, אין פירושו שהיא לא תחשוף אותי ולא תגרום למותי.
הטיתי את ראשי ובחנתי אותה מקרוב. שנאתי את העור הוורוד והנקי שלה ואת התלתלים הזהובים המבריקים. הלחיים שלה היו עגולות ועיניה בוהקות.

דמותה הייתה כלעג לכל ילד באסם, הילדים עם הפנים השקועות והגופים ההולכים וכלים, שנראו כמו עצים שהורעלו בדלק.
לה היה מזל. טיפלו בה. היא ישנה במיטה עם שמיכות ודובוני פרווה וחיבוקים.
קפצתי את ידיי והן הזכירו לי שוב את האצבע שחסרה בכף ידי השמאלית.
האם הם יתגעגעו אליה?
האם הם יחפשו אותה?
האם יהיה להם אכפת בכלל?
כל חיי הכרתי צורת קיום אחת, שבה הורים הם אכזריים ומוכרים את ילדיהם, צורבים אותם בברזל מלובן ומאכילים אותם באבוס ובדלי.
עד לפני שנה, הייתי בטוח שכך נוהגים בכל הילדים. שכולנו איננו יותר משרצים שנועדו לעבודה קשה — כפי שאמרה הגברת מקלארי בכל לילה, כשזחלנו תשושים אל מרבצי השינה והמזרנים המגובבים שלנו.
רק בלילה שבו מר מקלארי קטע את הזרת שלי, משום שגנבתי פרוסות של עוגת תפוחים שזה עתה נאפתה, הבנתי שישנם סיפורים אחרים.
התגריתי בגורל כשהתגנבתי אל תוך בית החווה — וזו הייתה הסיבה שבגללה היו לי רק תשע אצבעות ולא עשר. אחרי שהתעלפתי, התעוררתי מכאב ולאחר שהתייאשתי מהחיפוש אחר סמרטוט נקי כדי להחליף את הגופייה ספוגת הדם שנכרכה סביב אצבעי הקטועה, החלטתי שבבית החווה יש בוודאי מגבת מטבח שאוכל לשאול.
האפשרות השנייה הייתה לטפטף דם בכל מקום.

גברת מקלארי צווחה במקום כלשהו בקומה העליונה, כמו ארנב שנורה. היא הייתה שמנה כמו חזיר במשך חודשים ושיערתי שסוף־סוף הגיע זמנה ללדת. ראיתי לא מעט חיות מביאות חיים חדשים לעולם, כך שיכולתי להתעלם ממנה ולהתקדם על קצות אצבעותיי אל המטבח.
אלא שתוך מהומת התינוקת הנולדת, מישהו השאיר את הטלוויזיה דולקת וכושפתי בקסמה.
תנועות נעות, צבעים וקולות. כבר יצא לי לראות אותה דולקת, אבל אז גורשתי במטאטא ומפני שהצצתי נותרתי רעב ולא קיבלתי ארוחת ערב.
באותו לילה, התמזגתי אל בין הצללים כשאני אוחז באצבע הכואבת שלי והתבוננתי בתוכנית שבה ילדים צחקו וחיבקו את הוריהם. שבה ארוחות בריאות בושלו בחיוך והוגשו באהבה לילדים דשנים ליד שולחן, ולא הושלכו אל הקרקע כדי שיילחמו עליהן לפני שהחזירים יאכלו את השיירים.
מר מקלארי אמר לנו כל הזמן שלנו יש מזל. שהבנות שהוא גורר בשערן אל בית החווה אחרי שגברת מקלארי הולכת לישון, הן המלאכיות הנבחרות שמשימה חשובה הוטלה עליהן.
מעולם לא גיליתי מהי אותה משימה, אבל הבנות כולן חזרו לבנות כחלב ורעדו כמו שיות קטנות בבוקר צונן.
למעשה, קטיעת הזרת הייתה הזיכרון הגרוע ביותר והטוב ביותר שלי.
כשהוא אחז בכוח בידי וקצץ את הזרת שלי במכשיר חיתוך הגדרות שלו כאילו מדובר בפיסת חוט ברזל תועה, הוא גרם לי להתפתל ולהקיא בייסורים. החום, הצמא, והכאב הבוער שחשתי בזמן שצפיתי בתוכנית הטלוויזיה, גרמו לי לאבד את דריכותי.
זו הייתה יותר מטיפשות לעמוד כך, בבית שבו התגורר השטן.

אבל כשהוא מצא אותי, מעולף מזוהמה ומאיבוד דם בחדר האורחים שלו למחרת בבוקר, הוא לקח אותי לרופא.
בדרך לשם — במשאית שהייתה מלאה כולה שיירי דיזל מהטרקטור שלו — הוא צעק עליי לא למות. שהוא יכול עדיין להשתמש בי מספר שנים ושהוא שילם יותר מדי ולא מתכוון לתת לי לוותר.
כשהגענו לבית החולים, הוא נעץ את פניו המצחינות בפניי וסינן לעברי שלא אומר דבר. התפקיד שלי היה להיות טיפש — אילם. אם לא, הוא יהרוג אותי, את הרופא ואת כל מי שיעזור לי.
צייתּי ובאותו יום למדתי מהו טוב לב.
הסיפור שבדינו עבור אנשי הצוות הרפואי היה שהמגושמות שלי היא שגרמה לקטיעת האצבע בלהב, בזמן שקצרתי חיטה. פניי המלוכלכות וברכיי הבולטות שימשו את מר מקלארי כהוכחה לכך שאני ילד פרוע וחסר אחריות, והודות למוניטין שלו בעיירה כחוואי מוצלח, שכן מנומס ומבקר קבוע בכנסייה, איש לא ערער על דבריו.
איש לא שאל אותי עד כמה השקרים שלו מסריחים.
הזיהום היה חמור, לדברי האחות, ואחרי שרעדתי על שולחן הטיפולים שלה, כששיניי נוקשות ובטני מתנשמת, היא תפרה את הפצע, נעצה בי זריקה והביטה בי במבט שגרם לי לרצות לגלות לה את הכול.
נשכתי את השפה ובחזי הלך והצטבר פחד גדול מכפי שחשתי בחיי.
רציתי לספר לה.
אבל סתמתי את הפה והמשכתי בהתאם לשקר של מר מקלארי.
בתמורה, היא אמרה לי שאני כל כך אמיץ, נשקה למצחי ונתנה לי שקית מלאה סוכריות ג'לי, מדבקה עם כוכב מוזהב ודובון קטן שעליו היה כתוב 'החלמה מהירה'.
חיבקתי את הדוב בחיבוק חזק מכפי שאי פעם חיבקתי משהו, בזמן שנכנסתי בלית ברירה אל המשאית המלאה אדים וחגרתי את החגורה בדרכי חזרה אל הגיהינום.
ברגע שיצאנו מטווח הראייה, מר מקלארי חטף את הדובון ואת הסוכריות מידיי והשליך אותם מבעד לחלון המכונית הנוסעת.
ידעתי היטב שאסור לי לבכות.
הוא יכול לקחת לי את הדובון ואת הסוכריות, אבל הוא לא יכול לקחת לי את החיוכים טובי הלב מהאחות או את היחס העדין של הרופא בעת שהיטיבו את מצבה של אצבעי.
לא שהייתה לי אצבע. רק גדם חסר תועלת, שגירד לעיתים קרובות והוציא אותי מדעתי.
הייתי צריך לברוח באותו לילה.
הייתי צריך לברוח שבוע לאחר מכן, ברגע שסיימתי לקחת את האנטיביוטיקה וכבר לא הייתי מוכה חום ובחילה.
הייתי צריך לברוח כל כך הרבה פעמים.
מה שמצחיק הוא, שבקרב שישה־עשר הילדים בחווה של המקלארים ים הפרצופים כל הזמן השתנה. כשילד או ילדה גדלו מספיק כך שבעיניהם הופיע פתאום מבט מבוים או כשהם הרימו ידיים אחרי שנים של מאבק, האיש בחליפה היה מגיע, מדבר במילים יפות ונוגע בילדים הרועדים, ולאחר מכן הוא והם היו נעלמים ולא נראים שוב לעולם.
מספר ימים לאחר מכן, היה מופיע מגויס חדש, מבועת ממש כפי שהיינו כולנו, מלא תקווה שקרתה פה טעות, ובמהרה הוא היה לומד את האמת המרה, שלא מדובר במצב זמני.
אלה היו החיים והמוות שלנו, הכרוכים אלה באלה בלי סוף.
המחשבות שלי דילגו מדי פעם אל העבר, לא נשארו זמן רב מדי באותו נושא והשחר התגנב והפך לבוקר, והבוקר גלש והפך לאחר צהריים.
לא נגעתי בתינוקת.
היא לא בכתה ולא התלוננה, כאילו היא יודעת שגורלה עדיין שברירי.
באמצע נעיצת מבטים נחושה והדדית היא נרדמה, מכורבלת בתוך התרמיל שלי, עם הסרט המהוה שלה באגרופה הזעיר וראשה על חריץ הגבינה המתפורר שלי.
הבטן שלי קרקרה. הפה שלי נמלא ריר.
לא אכלתי מאז אתמול בבוקר, אבל הייתי מיומן מאוד במניעת מזון מבטן כעוסה. כדי שיהיה לי סיכוי כלשהו לשרוד, אהיה חייב לקצוב לעצמי את המזון.
את זה לפחות ידעתי.
גברת מקלארי קראה לי טיפש. ואני מניח שהיא צדקה. לא ידעתי קרוא וכתוב, הסתתרתי במקום חשוך וטחוב כלשהו עם אימא שלי, עד שנמכרתי והובאתי לכאן.
אבל ידעתי איך לדבר ולהשתמש במילים גדולות, הודות לגברת מקלארי, שכינתה את עצמה אישה משכילה ואינטליגנטית שאוהבת לקשט את אוצר המילים שלה, משום שהעיירה הזו מלאה בורים.
בפעמים מסוימות הבנתי את רוח דבריה, אבל לרוב המוח שלי ספג את המילה, נעץ בה שיני חלב זעירות וביתר אותה לגזרים עד שמשמעותה הובנה ומוחי אפסן אותה לשימוש מאוחר יותר.
לא שכחתי דבר.
שום דבר.
ידעתי כמה פטישים יש למר מקלארי בסככת כלי העבודה וידעתי שאחד מהם נעלם לפני שבועיים. ידעתי ששלוש מארבע הפרות שהוא התכוון לשחוט היו בהיריון מהפר של השכן וידעתי שגברת מקלארי לקחה בהיחבא כספים ממה שהרוויחו מן החזירים, לפני שמסרה את החשבונות לבעלה.
מידע חסר כל שימוש.
הדבר היחיד שידעתי והיה בעל ערך, היה גילי, משום שעל פי מר מקלארי, הייתי בגילה של הסוסה המובחרת שלו, שנולדה לפני עשר שנים, במהלך סופת ברקים עזה שביתרה את עץ התפוחים העתיק ביותר לשניים.
בן עשר, ובעצם כבר גבר.
גיל דו־ספרתי, ומוכן לכבוש קיום חדש.
אומנם לא זכיתי להשכלה מקובלת ולימדו אותי רק כיצד לעבד את האדמה, לפשוט עורות של חיות שניצודו ולנהוג בטרקטור תוך שימוש במקל כדי לפצות על העובדה שרגליי עדיין קצרות, אבל היה לי זיכרון לא פחות טוב מאשר לכל אחד אחר בחווה.
אני אולי לא יודע לאיית את שמות החודשים והעונות, אבל אני יודע לזהות את מראה השמיים כשעומדת להכות סופה. אני מזהה את ניחוח הקיץ לעומת החורף ואני זוכר את הימים שחלפו טוב כל כך, שאני מסוגל לחשב בראשי אף שאיני יודע לספור.
אני זוכר גם את הלילה שבו הנוסעת הסמויה שלי הגיעה אל העולם.
הלידה של גברת מקלארי נמשכה זמן רב. בערב אחרי שחזרתי מבית החולים התעוררתי לקול צרחה ועמדתי במרבץ שבו ישנתי כדי להציץ אל מחוץ לחלון היחיד באסם, כשבית החווה הואר ומכונית פנתה אל שביל הגישה.
לא ידעתי למה מר מקלארי לא לקח את אשתו אל הרופאים, אבל בסופו של דבר, הצרחות פסקו ויללה דקה ניקבה את הלילה ונשמעה צעירה כל כך, קטנה כל כך.
אצבעי פעמה מהתפרים ומהגירוד הנורא כשהאזנתי לבואה של התינוקת. מוחי הקודח ערבב תמונות של כבשים הממליטות שיות וחזירות הממליטות חזרזירים עד שהתמוטטתי בחזרה אל המיטה, כשאני משוכנע שהתינוקת שנולדה לגברת מקלארי היא בחלקה חיה ובחלקה אדם.
כיווצתי את עיניי ובחנתי את הילדה המנמנמת שמולי.
אוזניה היו חמודות כאוזני אדם ולא מתנפנפות כאוזני פרה. אפה היה זעיר כאף של פיה ולא בוהק כאפו של כלב. גופה היה נתון באוברול ורוד ולא מכוסה פרווה. היא הייתה ילדונת, ורדרדה כמו הילדים המטופלים היטב בתוכנית הטלוויזיה, וזה רק ליבה עוד יותר את שנאתי.

*

הדמדומים גזלו את חדות העשבים וגרמו לצללים לעלות ולדאגות לבעבע.
הייתי כאן יותר מדי זמן.
ועדיין לא הייתה לי תשובה.
השארתי את התינוקת בערך לפני שעה וחמקתי בדממה מבעד לצמחייה כדי לבחון את הנהר המגרגר לו בעליצות ממרחק. ישבתי המון זמן על הגדה המכוסה טחב כשאני נועץ את עיניי באדוות, מדמיין את עצמי שולף את גופה התינוקי מתוך התרמיל שלי ודוחף אותה אל מתחת לפני המים.
דמיינתי את הלחץ שאצטרך להפעיל כדי לשמור אותה מתחת למים.
את קור הרוח שיידרש ממני כדי להרוג אותה מבלי להסס.
וככל שניסיתי, חזרתי לאותה מסקנה שאליה הגעתי בבוקר.
אני לא מסוגל להרוג אותה.
למרות שרציתי.
ולא יכולתי להשאיר אותה להיטרף.
למרות שגם את זה רציתי לעשות.

ולא יכולתי להחזיר אותה לחווה, כי על אף שהיא אהובה על השטנים שפגעו בי, אסור שתגדל להיות כמותם. אסור להרשות לה לסחור בחיים או להרוויח כסף מילדים חסרי מזל, כמוני.
לא יכולתי להחזיר אותה לחווה, גם כי בזמן שחלף, בני הזוג מקלארי בוודאי הפסיקו לחפש באחוזה שלהם ופנו לחווה המרוחקת שלוש חוות משלהם, כדי לקחת משם את כלבי הציד הצבאים, שיכלו לרחרח כל טרף ממרחק קילומטרים.
הנהר לא יגזול חיים הלילה — הוא יציל חיים.
צרחה שקטה בקעה מבין העצים והשיחים ואחריה נשמע בכי חרישי. אלמלא שמעתי במו אוזניי, לא הייתי מאמין שצרחה יכולה להיות שקטה כל כך ושבכי יכול להיות חרישי.
אבל התינוקת מקלארי הצליחה לבכות כך.
היא גם הצליחה לגרום לי להרים את הישבן ולזנק במהירות בחזרה כדי להניח את כף ידי על פיה הקטן הפעור ולהשתיק אותה.
הכלבים בוודאי כבר בעקבותינו.
שנאתי את זה שלקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר שזה יהיה הצעד הבא בתוכנית של מקלארי. לא היינו צריכים תוספת של מזל רע, שתגיע אם היא תצעק ותקרא להם.
"תשתקי", סיננתי ואצבעותיי אחזו בכוח בלחיים השמנמנות.
עיניה הכחולות נפערו לרווחה ובהקו מדמעות, מהוססות כמו עיניו של עופר איילים.
"אנחנו חייבים ללכת". טלטלתי את ראשי וקיללתי אותה בפעם האלף על שהפכה את "אני" ל"אנחנו".
אני הייתי אמור ללכת. אני הייתי אמור לרוץ, לשחות, להתחבא.
אבל משום שלא יכולתי לפתור את הבעיה הזו, היא תצטרך להצטרף אליי, עד שאוכל.

היא גיהקה מאחורי כף ידי ולשונה המהוססת ליקקה את המלח מעל עורי. היא התפתלה מעט ושתי ידיה המיניאטוריות הושטו מעלה כדי לאחוז בפרק ידי ולהיאחז בי חזק יותר, בעודה מלקקת בפראות כאילו היא מורעבת וזקוקה לתזונה כלשהי.
כך באמת היה.
וכך הרגשתי גם אני.
עברתי את שלב הרעב, אבל הייתי מורגל למצב כזה.
היא הייתה תינוקת מפונקת שהונקה בחלב ולא הבינה את הכאב המשסף בבטנה השמנמנה.
הסרתי מעליה את ידי וחשפתי את שיניי כששפתה התחתונה החלה רוטטת ודמעות שוב הצטברו בעיניה.
הצבעתי במבט קודר בין שתי עיניה ונהמתי, "אם תבכי, אני אשאיר אותך פה. את רעבה? טוב, יש כאן הרבה מאוד יצורים אחרים רעבים שברצון יאכלו אותך לארוחת ערב".
היא מצמצה, התפתלה, נכנסה לעומק התרמיל ומחצה את הגבינה שלי.
"היי!" אצבעותיי צללו אל תוך התרמיל, הדפו אותה הצידה והצילו את הגבינה המעוכה. "זה כל מה שיש לנו, את לא מבינה?"
היא ליקקה את שפתיה ועיניה ננעצו בגוש המעוך והלא מעורר תיאבון.
הצמדתי את הגבינה לחזי וחשתי את הרכושנות ואת חוסר הרצון לחלוק גואים בי. שעת האוכל באסם הייתה שעה שבה הקשרים הזמניים שקשרנו עם ילדים עבדים אחרים, פסקו להתקיים. לפעמים החלפנו בינינו שמיכות מלאות חורים או שאלנו זה מזה נעליים מיד רביעית, אבל אוכל? בשום אופן לא. אתה נלחם עד המוות על כל פירור.
אין נדבות.
אצבעותיה אחזו בכוח בסרט הכחול שלה ובטנה גרגרה שוב ושוב, כמעט בקול רם כמו בטני. פניה המכוערות התעוותו בראשיתה של צווחה נוספת.
כתפיי נדרכו. האלימות בתוכי הלכה וגאתה. באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה אילו הייתה בוכה ולא שותקת.
אבל כששפתיה נמתחו וריאותיה התנפחו כדי להפיק צליל, היא הטתה את ראשה והביטה ישר אל תוך נשמתי. היא השתתקה, כאילו היא מאפשרת לי לבחור או מאיימת עליי — יצורה ערמומית ובוגדנית ממש כמו אימה ואביה.
ושוב, לא הייתה לי ברירה.
המתח הרפה מגבי כשהכתה בי ההבנה כי מעתה והלאה, אהיה חייב לחלוק את הכול. את המקלט שלי. את המזון שלי. את הכוחות שלי. את חיי. היא לא תודה לי. היא לא תעריך את זה. היא תצפה לזה כמו כל סייחה, עגל, חתלתולה או כלבלב.
"אני שונא אותך", לחשתי בעודי מביט אל בין העצים ומחפש סימן לנוכחות של יצור נוסף. אוזניי נדרכו בניסיון לשמוע קולות של כלבים נובחים ואצבעותיי קרעו לרווחה את הניילון וצבטו פיסה מהגבינה החמימה והריחנית.
פי נמלא בכל כך הרבה רוק, שכמעט ריירתי כשהוצאתי את הפיסה מן השקית. רגליי רעדו מרוב רצון לאכול, בידיעה שיש לפניהן עוד מסלול ארוך.
אבל העיניים הכחולות לא ניתקו לרגע מפניי וגינו אותי על כך שאני אפילו חושב לאכול.
"אני שונא אותך", הזכרתי לה. "תמיד אשנא אותך. אז אל תשכחי את זה לעולם".
כרעתי ברך והגשתי את ידי אל פניה.
חיוך מוזר ביותר עיקל מייד את שפתיה,
כשידיה הושטו מעלה ונאחזו שוב בפרקי ידיי, ופה זעיר ורטוב כיסה את קצות אצבעותיי.
היא נסוגה לאחור כעבור רגע, יורקת ומתאוננת, וזעם סמוק מכסה את לחייה התפוחות. היא החמיצה פנים מול הגבינה שבאצבעותיי, ואז אליי, ונראתה בוגרת בהרבה מגילה הרך.
הזעפתי פנים בחזרה ונלחמתי בדחף לאכול את מה שדחתה. "זה כל מה שיש לנו עד שנגיע למקום בטוח יותר". דחפתי שוב את הגבינה אל פיה, לפני שאספיק לגזול אותה. "תאכלי את זה. לא אתן לך עוד הזדמנות".
לקח לה רגע. רגע אינסופי, שבו הטתה את ראשה לכאן ולכאן כמו ציפור, ולבסוף רכנה קדימה וליקקה את הגבינה מאצבעותיי.
אצבעותיה לא פסקו מלשחק בסרט שלה, מהפנטות אותי בעודה מלקקת במהירות את המנחה הזעירה, ואז נשענת שוב לאחור בשתיקה.
לא דיברתי כשבצעתי קובייה נוספת והנחתי אותה על לשוני. גניחה של עונג צרוף נמלטה מפי כשגופי מיהר להמיר את הטעם באנרגייה ולתבוע ממני שאסתלק מפה.
רציתי עוד.
רציתי את הגוש כולו.
רציתי כל קופסת שעועית וכל בקבוק מים שהצלחתי לגנוב.
אבל למרות המחיר, למרות שידיי רעדו במאבק האכזר לאטום את השקית ולהניח אותה בחזרה בתרמיל, ביחד איתה, הצלחתי.
תפסתי את שולי הרוכסן והבטתי ישירות בעיניה. "אנחנו יוצאים לשחייה כדי שהכלבים לא יוכלו להריח אותנו. את בטח תירטבי ויהיה לך קר, ואני לא יכול לעשות נגד זה שום דבר, אז אל תבכי. אם תבכי, אני אשאיר אותך לדובים".
היא מצמצה ונעצה את אגודלה בפיה, כשהסרט תלוי מאגרופה.
"טוב", הנהנתי. "אל… אל תפחדי".
נתתי מבט אחרון בשיער המשי שלה ובמבטה התמים והבוטח, משכתי את הרוכסן מעלה ועטפתי אותה באפלה. הטלתי את מלוא כובד משקלה על כתפיי.
היא צעקה כשנחבטה בגבי.
דחקתי במרפקי בצידה וצעדתי במהירות אל הנהר. "דלה מקלארי, אם תוציאי הגה, זה יהיה הצליל האחרון שתשמיעי".
היא השתתקה.
ואני רצתי… כדי להציל את חיי שנינו.

פרק 3

 
רֶן
****
2000

הלילות הראשונים של משהו זר וחדש הם תמיד הקשים ביותר.
למדתי את זה בדרך הקשה, והלקח הזה חזר ועלה בי כשצנחתי על ברכיי ליד צריף רעוע בליבו של שדה עזוב.
הסתגלות.
זה מה שעשיתי כשנמכרתי לבני הזוג מקלארי, ואם לא הייתי זוכר את המאבק שנדרש כדי להסתגל לשגרה, לקבל את מה שאינו ניתן לשינוי ולמצוא נורמליות חדשה, הייתי בוודאי מתכרבל לכדור, זועק אל הירח ההולך ונעלם וחונק את התינוקת הארורה שבתרמילי.
הימים הראשונים הללו בחווה היו הכי גרועים, משום שכל הזמן ציפיתי ליותר. למשהו נעים יותר, טוב יותר, חמים יותר, בטוח יותר. לא לתנאים הקשים שלתוכם הוטלתי ולא לעבודת הפרך שצוויתי לעשות, אלא לתקווה שכל זה ייעלם באותה מהירות שבה הופיע.
אבל ברגע שהתקווה נאכלה על ידי הרעב שלי, החיים הפכו קלים יותר. ההשלמה הייתה פשוטה יותר ואני שמרתי את הדמעות לזמנים שבהם הייתה להן משמעות.

התנשמתי במהירות והצצתי אל ערפל השחר האפלולי בחיפוש אחר סימנים למרדף.
הבגדים שלי היו עדיין רטובים מהליכה בזרם הנהר שהגיע עד ירכיי, לאחר שצעדתי בו ככל שיכולתי לשאת זאת. השרירים שלי כאבו בגלל המים הקרים והקרסוליים שלי איימו להתפצח מכל הפעמים שבהן החלקתי על סלע בלתי נראה בקרקעית.
זה יכול היה להיות הרבה יותר קל לשקוע אל מתחת לפני המים ולהניח לאדוות לקחת אותי. לשכב על גבי ולנוח.
אבל לא יכולתי לעשות זאת, משום שהתינוקת הייתה ארוזה היטב בתרמיל הגב שלי והייתה טובעת בתוך הבד הרטוב ומתפתלת כמו הדג שמקלארי דג בבריכת המים שלו.
היא בכתה מספר פעמים במהלך מסענו הלילי. פעם אחת, היא ייבבה כשהחלקתי והמים הגיעו עד מותניי והרטיבו אותה. פעם שנייה, היא ייללה כמו גור חתולים, רעבה ועייפה. ובשלב מסוים, רצועות התרמיל חתכו בכתפיי, רכנתי יותר ויותר בגלל כובד משקלה והכרחתי את עצמי לצעוד עקב בצד אגודל, כשהיא ייללה בקול רם וכעוס כאילו היא מוחה על התנאים שבהם הוחזקה.
חזרתי ודחקתי בה במרפק.
היא השתתקה.
והמשכנו עד שלא יכולתי יותר לצעוד אפילו צעד אחד נוסף.
התגלגלתי מן הברכיים אל הישבן, הרמתי את זרועותיי המכווצות, מתחתי את האצבעות כדי להוריד את התרמיל מן הכתפיים ונסוגתי מעט כדי להישען בהכרת תודה על לוחות העץ הרעועים של הצריף.
העשב הגבוה הסתיר אותנו. הרוח הקלילה שמרה עלינו דוממים. ואור הבוקר חשף את העובדה שרק אנחנו היינו שם, בים של קני שיפון שלא נקצרו או נגזמו כבר שנים.
פירוש הדבר היה שהחוואי לא טיפל ביבולים שלו ושהתרחקנו מספיק מן השטחים של מקלארי ויכולנו לנוח מספר שעות בביטחון.
הצלחתי רק בקושי לפתוח את הרוכסן ולהניח ליצור בעל העיניים הכחולות הקטנות והשיער הבלונדיני לצאת לחופשי, לפני שנשכבתי על הצד ושקעתי בחלום.

*

שלושה ימים.
שלושה ימים של שינה מקוטעת, איברים כואבים וצורך אינסופי לברוח הכי רחוק שאפשר.
שלושה ימים איומים, שבהם למדתי שמה שתינוקות אוכלים, חוזר ומופיע בצורה גרועה פי עשרה מספר שעות לאחר מכן. התמודדתי עם המטלה המעוררת הקאה, לגלות איך לפשוט את בגדי המפגע המתפתל ולנקות את מה שצריך היה לשטוף במים, באמצעות עשב יבש.
לא היה לי חיתול להחלפה, ולא רציתי שהיא תמלא בהפרשות מגעילות את התרמיל שלי ואת המזון, לכן קרעתי את הטי־שירט הנוספת שלי ויצרתי כיסוי תפלצתי לישבנה הקטן.
ביום הרביעי של החירות שהרווחתי בעמל כה רב, דלה מקלארי זחלה מתוך התרמיל והמתינה ליד אפי עד שהתעוררתי משנתי המותשת. לא העליתי בדעתי כלל את האפשרות שהיא תסתובב בזמן שאני ישן והצל שלה שריחף מעליי, נדמה לי כדמויות אימה של חקלאים ואויבים נושאי רובים.
יצר ההישרדות שלי, שהיה כבר דרוך עד לקצה, התפרץ מייד והדפתי אותה מעליי.

היא נפלה הצידה, דוממת והמומה, עד שהפכה לכדור מכוסה עלים.
ואז היא בכתה.
ובכתה.
ובכתה.
קוד ההתנהגות באסם היה שכל אחד מסתגר בתוך עצמו. איש לא התקרב מדי, כי איש לא רצה להיפגע. אם בגלל מקלארי, שיעניש אותנו בגלל הידידות, ואם בגלל השעון שלא פסק מלתקתק והבהיר לכולנו שבסופו של דבר נעזוב.
לדלה לא היו עכבות כאלה.
היא ישבה באוברול הוורוד שלה, מסריחה נורא, ורגליה השמנמנות בעטו בחול בזמן שאצבעה הזעירה נגחה בלחיי שוב ושוב, עד שהשינה המעורפלת הפכה להתעוררות מעורפלת.
ועכשיו הכיתי אותה.
משכתי את השיער בייאוש, לא ידעתי מה לעשות, רציתי להשתיק אותה בכל דרך אפשרית.
זחלתי אליה, נרתעתי מן הצחנה הנוראה והרמתי אותה מהקרקע. המשקל שלה בזרועותיי היה כבד יותר משהיה על גבי.
סובבתי אותה אליי, מוכן להניח בכוח את ידי על פיה ומביט אל האופק בחרדה כדי לראות מי או מה שמעו אותנו, אבל ברגע שאצבעותיי התקרבו לפניה המוכתמות בדמעות, היא אחזה באצבעי ומצצה אותה.
הבכי שלה נפסק.
משיכות האף והדמעות הזולגות לא פסקו.
אבל היא לפחות שתקה, ולא הייתי מוכן בשום אופן לחרב את הפלא הזה. ולכן ישבתי איתה בישיבה לא נוחה והנחתי לה לעשות את מה שכל היצורים התינוקיים עושים כשהם מחפשים נחמה — להתחכך ולינוק וליצור שכבת קרח נוספת על שנאתי במקום להפשירה.
"למה קלקלת לי את זה?" רטנתי. "למה לא יכולת להישאר עם ההורים המחרידים שלך?"
יכול היה להיות לי כל כך יותר קל בלעדיה.
הייתי צריך להשאיר אותה מאחור לפני ימים.
כבר עכשיו הלכנו וסיימנו את המזון במהירות גדולה יותר משתכננתי. הגבינה נגמרה וגם שתי קופסאות של שעועית אפויה. נותרה לי אחת.
לא היה לי מושג אם תינוקות יכולים לאכול שעועית, אבל מעכתי אותה ונתתי לה לאכול את המחית, והיא, בחוכמה, לא סירבה לשום דבר שהצעתי. לא אחרי האיום הראשוני שלי.
הרגשתי לכוד וחסר תועלת ולגמרי לא מוכן, אבל נענעתי את האויבת שלי עד שנרדמה ושתי הבטנים הריקות שלנו קרקרו בקול רם ממש כמו העורבים שעל העצים.

פרק 4

 
רן
****
2000

כל מה שהיה לי בעולם נכנס כעת בשני כיסים של מכנסי דגמ"ח ובתרמיל ריק.
לא היו לי מזון או מים.
לא היו לי אוהל או שמיכה, לא בגדים להחלפה, לא תרופות ולא מברשת שיניים או סבון.
נכשלתי קשות בהחבאת פריטים חשובים שנזקקתי להם במסעי והתחרטתי על הדרך המטופשת שבה תכננתי את הבריחה.
עשיתי כמיטב יכולתי לשמור עלינו נקיים על ידי רחצה בנהר שלצידו צעדנו ביום וניסיתי ככל האפשר להזין אותנו באמצעות ציד חולדות וארנבים ובישולם מעל אש זעירה בלילה.
דלה צרחה בפעם הראשונה שבה ריסקתי את ראשו של ארנב שצדתי ופשטתי את עורו מול עיניה. בשונה מפעמים קודמות שבהן היא בכתה, מציצת האצבע שלי לא השתיקה אותה.
היא בכתה ובכתה עד שחושיה התערפלו וההשתנקויות והגיהוקים שלה הרדימו אותה. הערתי אותה שעות מספר לאחר מכן כשבידי בשר צמיגי ומבושל מדי.

תלתלי הזהב שלה הפכו כהים משומן. לחייה התפוחות והוורודות קיבלו גוון לבן חולני.
לא הייתי רגיל לראות איך בריאותו של אדם שאני רואה מדי יום מתדרדרת במהירות כזו. הילדים באסם נראו כולם כמו שלדים מטונפים עם שרירים דקיקים ומבטים קודרים.
איש מהם לא השתנה שם, אחרי שוויתרו על התקווה והשלימו עם גורלם החדש. דלה, לעומת זאת, הפכה מתינוקת חקרנית למפלצת זועפת. ושִנאתי הלכה ותפחה מיום ליום, הלכה והתעצמה עד שחיככתי את צלעותיי בניסיון להיפטר מן הלחץ המעיק בכל פעם שהבטתי בה.
כשבכתה, ידיי התכווצו כדי להשתיק אותה סופית. כשמילאה את הטי־שירט שלי בצואה, הרצון שלי להקיא התחנן לפלוט את הקיא כולו עליה. כשזחלה מתוך התרמיל בזמן שישנתי והתכרבלה לצידי, התשוקה שלי להדוף אותה ממני הייתה עזה כל כך, שנאלצתי לזנק על רגליי ולהתרחק כדי שלא להכאיב לה כמו שרציתי.
לא רציתי את זה.
לא רציתי אותה.
רציתי את חירותי והיא הייתה רק סוג נוסף של כלא.
נאנחתי בכבדות, ליטפתי את כדור הטינה שהלך וחנק את גרוני והכרחתי את עצמי להירגע. הייתי רעב מספיק גם בלי לשרוף עוד אנרגייה יקרה.
עשרה ימים.
הצלחתי לשרוד עשרה ימים.
אולי אצליח לשרוד עשרה ימים נוספים — אפילו עם תינוקת שכבר לא הייתה שמנה וצורך הולך וגובר במנוחה, בארוחה ראויה לשמה ובבגדים נקיים.

ישבתי בצילו של עץ אלון ענק ובחנתי את האופק, כמו שנהגתי לעשות, כשתשומת ליבי מופנית בו זמנית לשלושה מקומות שונים.
האחד — לדלה, השוכבת על גבה ומנופפת בסרט הכחול המטונף שלה בזמן שהיא מתפתלת בין אצטרובלים שנשרו; השני — לסביבה שלנו ולכל תנועה או רעש פתאומיים; והשלישי — לכלים העלובים שמולי.
קיוויתי שאם אפרוש את כל החפצים שלי, אמצא להם שימוש חלופי או שתהיה לי איזו שהיא התגלות ואדע איך לשפר את החיים. איך בעצם לשרוד, במקום להמשיך ככה ולגווע אט־אט, יום אחר יום.
אצבעותיי ליטפו את הלהב המוכתם שגנבתי מסככת הגז בעונה הקודמת. מקלארי הצליף בכולנו משום שהלהב נעלם, אבל איש לא ידע שאני לקחתי אותו והצלחתי להדחיק את האשמה מספיק כדי להצדיק את העובדה שכולם נענשו בגללי.
בנוסף לסכין הייתה לי גם פקעת של חוט קשירה, מחט תפירה גדולה שנועדה לתיקון יריעות ברזנט ושקים, רשת קש ששימשה להכנת מלכודות לחיות קטנות וכוס מתכת שניתנה לי כדי לשתות מים מן הבאר שבחווה.
זוג מכנסי הדגמ"ח היחיד שלי, טי־שירט ירוקה דהויה וסניקרס מלאי חורים על סף התפוררות, היו מכוסים בטינופת מן החיים בחוץ. והאוברול הוורוד של דלה היה עכשיו בצבע מגעיל של חום רקוב, בגלל תקלות חיתולים, בוץ וניסיונות עלובים לשטוף אותו בנהר.
כמו שאמרתי, לגמרי עלוב ולא שווה הרבה.
הייתי צריך לגנוב לפחות בדי ברזנט, שיוכלו לשמש מקלט, שמיכה מן המיטה שלי, סכו"ם, משככי כאבים — לא שהייתה לי גישה לאלה — וכל כך הרבה דברים שימושיים אחרים שחסרו לי.
הדבר היחיד שהיה לטובתנו הוא מזג האוויר.
הטמפרטורות נותרו לחות וחמימות מאז שעזבנו את החווה של מקלארי ושכבה דקה של עלים הספיקה כדי לישון בנוחות בלילות. הנהר שימש לנו מורה דרך, ואף שהיינו רעבים, לא התייבשנו.
ואני מניח שצריך להודות על זה.

*

הפסקתי לספור את הימים והלילות.
לא ידעתי כמה זמן סחבתי את התינוקת ביער ובשדות, במאמץ להתרחק ככל האפשר מן החווה של מקלארי.
ידעתי רק שאני זקוק למשהו שאינו דגים או ארנבות כדי להשביע את רעבוני העז. נזקקתי למברשת כדי לנקות את הפרווה מבין שיניי. נזקקתי לבגדים שאינם מצחינים. נזקקתי למנוחה מן הילדה שהפכה את חיי לגיהינום.
כשברחתי מהחווה, לא התכוונתי להיכנס ליער, מחשש שאלך לאיבוד או אמות. אבל בזכות הרצון העז שלי לשרוד והכישורים הבסיסיים שלי, הצלחתי יותר מכפי שקיוויתי. רוב הזמן לא ידעתי באיזה כיוון אני הולך או לאן, וכל יום שבו אכלנו, שתינו וישנו בביטחון, היה יום מוצלח.
עכשיו עמדתי לעזוב את מקלט הטבע הפראי ולעשות משהו אחר, שגם אותו בוודאי אני לא אמור לעשות. למעשה, משהו שבוודאות אסור לי לעשות במצבי הנוכחי, המצחין, עם תינוקת מותשת שישנה לאחרונה יותר משבכתה.
אילו הייתי מסוגל לשרוד טוב יותר, לא הייתי צריך לעשות זאת.
אם לא הייתה לי טרמפיסטית בלתי רצויה, לא הייתי חייב לעשות זאת.

קיללתי את דלה שוב ושוב, חשקתי שיניים והתרחקתי מן הזרדים והענפים והחלפתי אותם בצבע ובבטון.
שום דבר לא קרה. איש לא שם לב. שום קליע לא ננעץ בגולגולתי.
חיכיתי, רועד כמו צבי, מרחרח את האוויר, בודק את פני השטח.
כששמי הלילה נותרו דוממים ולא נראתה תנועה חשודה, אזרתי אומץ והתרחקתי עוד יותר מן העצים.
בחסות החשכה, התגנבתי קרוב יותר אל העיירה הקטנה שבמרחק.
ממש כפי שלא ידעתי איפה אני, כך לא ידעתי מה בדיוק השעה. אבל מרבית הבתים היו חשוכים, לא היו מכוניות בכביש ולא נראו אנשים, קולות או סימני חיים.
הזמן המושלם לגנוב אספקה שנזקקתי לה ולברוח.
היטבתי את התרמיל על כתפיי, נדרכתי וחיכיתי שדלה תשמיע קול. היא הייתה שקטה כל אחר הצהריים בתוך המנשא המטונף שלה ושעת האוכל כבר חלפה.
בדרך כלל, בשעה כזו, היא כבר הייתה מתלוננת ומתפתלת מספיק כדי לגרום לי להפסיק להתקדם ולמצוא מקום לישון.
הלילה, היא לא השמיעה ציוץ.
זה אמור היה להרגיע את שריריי המתוחים במקום להעמיק את דאגותיי.
עדיין לא סלחתי לה על שהיא מקשה כל כך על מנוסתי, אבל שרדתי עד כה ונלחמתי קשה מדי כדי להבטיח שגם היא תשרוד.
היא חייבת לי.
לא דיברתי אליה לעיתים קרובות, אבל כשדיברתי, תמיד הרווחתי חיוך זורח או מבט רציני. הנחתי שכעת זהו רגע מתאים לדבר אליה בחמימות, להרגיע אותה ואת עצמי שאנחנו לא עומדים להיתפס ושברגע שהביקור שלנו כאן יסתיים, נהיה מצוידים טוב יותר.
"אל תדאגי, דלה מקלארי. אביא לך הלילה משהו טעים לאכול". טפחתי על המקום שבו ישבנה אמור להיות והתקדמתי.
לא חשבתי על כך שהיא קלה יותר לאחרונה ועל המחיר שהבריחה גבתה מהגופים של שנינו.
הקפדתי להישאר בין הצללים וצעדתי באיטיות ברחבי העיירה הפרברית. בתים יפים ומטופחים עם מדשאות גזומות ורהיטי גינה צבועים — שונים כל כך מן ההזנחה המתפוררת של בית החווה — קידמו אותי באורו הכסוף של הירח.
המשכתי ללכת והתקדמתי אל תוך אזורים משפחתיים, אל בין מושגים לא מוכרים לחלוטין של מגלשות ונדנדות ובריכות לילדים שנותרו ללא שמירה על המדשאות בחזית הבתים.
לא עצרתי. לא רציתי להתעכב.
חיפשתי סופרמרקט. מקום שאוכל לפרוץ לתוכו, למלא את התרמיל בצידה ולהיעלם בחזרה אל היער מבלי שיראו אותי.
אבל ככל שהעמקתי פנימה, אל השטחים המטופחים ואל הרחובות הנקיים, כך הלכה תקוותי והתפוגגה. לא הייתי בליבה של עיירה, במקום שבו קיימים דברים כמו חנויות ומסעדות.
הייתי בעיירה מנומנמת, שבה הילדים מתוכנית הטלוויזיה ישנו שינה עמוקה במיטותיהם הבטוחות, עם הורים טובי לב שהשגיחו עליהם.
המשכתי ללכת ברחוב והבתים כבר לא נראו לי יפים אלא לועגים. לועגים לי בגלל כל מה שלא קיבלתי מימיי וכל מה שאי פעם רציתי.
בית אחד הכאיב במיוחד לליבי המטופש בן העשר, כשעצרתי על המדרכה שמולו ונעצתי בו את מבטי. הצבע הכחול־לבן שלו, מרפסת העץ החמימה והחלונות העמוקים הגדולים, לחשו שלווה ומקום לנוח בו.

הידית הגדולה התחננה שאפתח אותה ואכנס פנימה, לתבוע לי מיטה משלי ולשכוח את כל דאגותיי, לנצח.
ברכה של דלה ננעצה בעמוד השדרה שלי כשהיא התפתלה.
"תפסיקי", נהמתי אל מעבר לכתפי.
חתול מפוספס זינק מתוך שיח ורדים מטופח, חלף במהירות ליד רגליי וגרם לדופק שלי לזנק. עם זרם האדרנלין הגיע רעב אכזר כל כך ומשסף, שהתנודדתי ואחזתי בחוזקה בבטני הריקה.
בכי קלוש נשמע מתוך התרמיל. בכי שחיקה את המצוקה שלי. בכי שהיא ידעה שאינה אמורה להשמיע, אבל לא יכלה לעצור.
אפילו לא היה לי כוח להשתיק אותה שוב במכת מרפק.
על מי אני עובד?
לא היה פה סופרמרקט, לא מְכולַת אשפה ולא תקווה למצוא מקום מלא מזון שאפשר לגנוב ממנו. הברירה היחידה שעמדה בפניי לפני שאתמוטט על המדרכה הייתה לבחור באחד מבתי המשפחות שהקיפו אותי.
וכבר בחרתי.
הבית שמולי.
זה שקרא לי לקחת את מה שבפנים, כאילו הוא המתין לרגע זה ממש.
ברגע שהרעיון עלה במוחי, לא חשבתי פעמיים.
"תהיי בשקט". משכתי את הרצועות על כתפיי. "את שומעת אותי?"
שתיקה הייתה תשובתי.
"יופי".
הבטתי שמאלה וימינה, עקפתי את הגדר הכחולה ואת שביל חלוקי הנחל המוביל אל הכניסה וחמקתי בין הצללים לעבר הדלת האחורית. אפילו חלקו האחורי של הבית היה מטופח ופחי הזבל נקיים.
חמקתי אל החצר האחורית וראיתי סלסילה עם צעצועים מסודרים היטב ושמשייה גדולה עטופה, שנועדה להגן על המשפחה ועל השולחן והכיסאות.
דלה הכבידה על גבי כשהשתופפתי מטה כדי לחמוק מחיישן האור והתגנבתי בזהירות מרבית אל הדלת האחורית.
הסכין שלי הייתה בידי.
יכולתי לשבור את החלון או לפרוץ את המנעול.
אבל כשטיפסתי על רחבת העץ כדי לבדוק, עיניי נחו על דלת חתולים גדולה מהרגיל. התכופפתי ובחנתי אותה בידי, כשאני חובט בה במהירות.
דלת הפלסטיק נפתחה לרווחה והניחה לי לתחוב את ראשי פנימה, אל ריחות חמימים של בישול, מצעים נקיים ואושר.
ממש ריירתי על שטיח הכניסה שלהם.
לשם שינוי, שמחתי שאני קטן ורזה. זה יהיה לחוץ, אבל אוכל להתפתל פנימה. לכל הרוחות, אני מסוגל לעשות הכול אם זה יבטיח לי הלילה בטן מלאה.
הסרתי את התרמיל מהכתפיים והנחתי אותו צמוד לקיר הבית כדי שלא יפריע לי. פתחתי מעט את הרוכסן והנחתי את ידי על התלתלים הבלונדיניים המלוכלכים של דלה, שהרימה את ראשה כמו בובת ליצן הקופצת מקופסה. "לא, את נשארת כאן".
עיניה הכחולות בחנו את עיניי, כואבות מרעב ומתחננות לשמץ של תשומת לב, מזון או מה שילדים כמותה רגילים לקבל.
חוסר האונים שלה לא השפיע עליי וליבי הלך והתקשה. "אני נכנס פנימה כדי למצוא מזון. אל. תזוזי." ראשה הושפל מתחת לידי והיא חזרה ושמטה את גופה בעצב אל תוך התרמיל.
לא ידעתי אם היא הבינה את מה שאמרתי, אבל לא הסרתי ממנה את ידי ולחצתי באצבעותיי את גולגולתה הזעירה.
"אני מזהיר אותך. אם תברחי, אני לא אחפש אותך. את תמותי ותאכלי על ידי כלב. את רוצה שכלב יאכל אותך, דלה מקלארי?"
אפה התקמט ודמעות מילאו את עיניה וגרמו להן לזהור בכחול.
"בלי לבכות. אני לא אוהב תינוקות בכיינים". אחזתי ברוכסנים ודחפתי את פניי כמעט עד פניה. "אם תהיי ילדה טובה ותשבי כאן בשקט, אביא לך פירות ושוקולד ואפילו בגדים חדשים, טוב?"
הדמעות דבקו בריסיה התחתונים, אבל לא זלגו. היא כרכה את הסרט המוזר שלה סביב אגרופה הזעיר, צנחה מטה והשפילה את ראשה.
ראיתי בזה תשובה חיובית.
"תזכרי, אל תוציאי הגה ואיש לא יפגע בך".
רכסתי את התיק וזחלתי מבעד לדלת החתולים לפני שאשנה את דעתי.

פרק 5

 
רן
****
2000

ביליתי בבית דקות ספורות בלבד ובתוך שלושים שניות עשיתי את הטעות החמורה ביותר בחיי הקצרים.
המטבח נוקה זה עתה מבישול, מדיח הכלים זמזם בשקט בפינה ומכל מים של דגי זהב לחשש בתאורת הלילה וחשף דג בוהק ועצל.
חתול זינק על משטח הגרניט ועיניו הצהובות נצצו באפלה.
הנפתי לעומתו את ידי. לא העזתי לדבר כדי שהדממה העמוקה לא תישא את קולי אל האנשים שאולי ישנו במקום הזה.
הוא התעלם מפקודתי לעזוב, לא מצמץ ושפמו רטט נוכח פלישתי.
החוויתי לעברו תנועה גסה וחדרתי אל פנים הבית. החתול הלך בעקבותיי, כשהוא מנופף בזנבו מצד לצד וכפותיו השקטות עוקבות אחרי צעדיי.
עורי סמר כשנכנסתי לפינת האוכל, שנפתחה אל חדר אורחים שהיו בו ספות זהובות נוחות, טלוויזיה גדולה ושטיח עבה מכוסה צעצועים. הבלגן על השטיח היה הדבר היחיד שלא היה במקומו.

יצירת אומנות גדולה השקיפה מטה מן הקירות הצבועים היטב ופסלונים נקיים מאבק הביטו בי במבט נוזף כשהסתובבתי במקום ופניתי לחזור אל המטבח.
לא הייתי צריך לגנוב שום דבר בעל ערך, רק דברים שימושיים.
כמו אוכל.
אוכל טעים.
ואז ראיתי את זה.
כיסא התינוק שעמד בסמוך לדלפק ארוחת הבוקר ונועד למישהו בגודלה של דלה, כדי שיוכל לבלות בחברת שאר בני משפחתו.
למשפחה הזו היו ילדים.
למשפחה הזו היה תינוק, כמו דלה.
שלא כמו תינוקת התרמיל שלי, שמצצה את אצבעי בגלל מחסור במזון והתנחמה בסרט משי מוכתם, לתינוק שלהם היה חתול שאפשר לחבק ודג שאפשר להשמיע לו קולות. שלא כמו דלה, שישנה מתחת לעצים מכוסה באור הירח, לתינוק שלהם היו עריסה נוחה, סדינים רכים וכל המזון שהוא יכול לרצות בעולם.
המחשבה על מזלו של התינוק וחוסר מזלה של דלה, גרמה לי לקפוץ את אגרופיי. לא הכרתי את התינוק, אבל שנאתי אותו, כי היה לו משהו שלדלה לא יהיה לעולם.
יציבות… סביבה מוכרת… בית.
רגליי קפאו על הרצפה הנקייה מפירורים.
הרעיון הלך והתגבש במהירות שלא ניתן היה לעצור.
תשאיר אותה כאן.
רציתי כל כך למצוא דרך להיפטר ממנה מאז שמצאתי אותה מועכת את הגבינה שלי. זה לא ששנאתי אותה משום שהיא קרובת משפחה של אויביי, אלא משום שמדי יום ביומו היא גזלה ממני את הסיכוי היחיד שלי להצליח.
לא יכולתי לרוץ למרחק. לא יכולתי להתקדם במהירות. כל המחשבות על מציאת מקום חדש שיהיה שלי התפוגגו בגלל צרכיה האינסופיים.
היא לבסוף תהרוג את שנינו. והפתרון הזה נחת היישר אל חיקי, פשוט ככה.
החתול יילל והתפתל בין רגליי כשהתקדמתי במהירות אל הדלת האחורית. דחפתי מעליי את היצור, כרעתי על ארבע והתפתלתי כדי לאפשר לכתפיי לעבור מבעד למלבן הצר.
מחר יהיו לי חבלות, אבל זה לא הטריד אותי. בכל מה שקשור לצלקות, חבטות ואצבעות חסרות כבר היו לי יותר מהמקובל.
כשגופי חציו במטבח וחציו על משטח העץ שבחוץ, התאמצתי להגיע אל התרמיל וגררתי אותו לעברי במהירות.
דלה רטנה כשהתרמיל נפל הצידה.
"שתקי". משכתי אותה אליי כדי שאוכל לפתוח את הרוכסן העליון. תלשתי אותו מהר מדי ותלתל בלונדיני נתפס בשיני הרוכסן. פניה התעוותו בזעם ופיה נפער, מוכן לצווח.
ליבי התכווץ באימה כשהנחתי את ידי על פיה הזעיר. "שלא תעזי", סיננתי באוזנה. "זה רק כאב קטן. זה שום דבר".
היא התפתלה תחת ידי האוחזת בה, מייבבת קלושות ומנסה להיאבק בי בכוח שלא תאם את כוחי. כוח שצברתי בעבודת אדמה וטיפול בבעלי חיים סרבנים.
החתול התחכך בישבני, שהיה עדיין נעוץ בדלת היציאה. ניסיתי לבעוט בו וידי נשמטה מפיה של דלה.
נדרכתי והתכוננתי לברוח ברגע שהיא תבכה.
אורות יידלקו, כפות רגליים יטופפו במדרגות ואני איתפס תקוע בדלת החתולים כמו גנב טיפש וכושל.
למה לא השתמשתי בדלת?
יכולתי לפתוח את המנעול מבפנים.
קיללתי בכעס את טיפשותי. לא נשמתי והרגע התארך כל כך, עד ששיניי כאבו. גופי כולו כבר רטט לקראת הצרחה שלה, אבל אט־אט שפתיה נסגרו, הזעם נמוג מעיניה המאשימות וידה הקטנטנה ליטפה את ראשה בעודה מחזיקה בכוח את הסרט שלה.
פלטתי את האנחה שהחנקתי.
"ילדה טובה", לחשתי. "את מאוד אמיצה".
השינוי שהתרחש בגופה כולו סנוור אותי. חיוכה נמתח, לחייה קיבלו גוון ורוד, גבה הזדקף וכל סימן למחלה או לרעב מן החיים בחוץ נמחק, והכול הודות לשבח הזעיר.
היה בזה מסר.
מסר האומר כי כל בני האדם — זעירים או קשישים — זקוקים למזון בדמות אהבה, בנוסף לכל השאר.
הדבר הקל עוד יותר על החלטתי האחרונה, משום שלא הייתי מסוגל להזין אותה בכל מה שהיא זקוקה לו. הבאתי אותה עד לכאן. השלמתי את משימתי.
"צאי מהתרמיל", דחפתי את צידי הבד כך שנפרשו על משטח העץ.
היא הביטה בי במבט מלוכסן ונשכה את שפתה בהיסוס.
"צאי. עכשיו". משכתי את זרועה שהייתה פעם שמנמנה, הפלתי אותה וגררתי אותה החוצה. היא לא השמיעה קול ולא היה לה אכפת שהאוברול המטונף שלה נתפס בשבב עץ מן המשטח או שהמקום היחיד שמצאה בו ביטחון הושלך כעת למרחק שאליו לא יכלה להגיע.
אחזתי מבלי להרפות בפרק ידה הקטנטן ונסוגתי לאחור אל תוך המטבח, כשאני גורר אותה אחריי. "בואי".
נדרשו ממני מספר ניסיונות. החתול ניסה להידחף לצידי ודלה התפתלה בכיוון הלא נכון, אבל איכשהו, הצלחתי להכניס אותה פנימה בלי יותר מדי שריטות.
כל מה שהייתי צריך לעשות זה פשוט לפתוח את הדלת. אבל הצלחנו להיכנס. החתול זינק החוצה והבית המשיך לישון מבלי לדעת דבר.
ברגע שהיינו בתוך המטבח, נעמדתי ומתחתי את שריריי כשאני מתעלם מן הבטן המקרקרת, ומייד לאחר מכן אספתי אותה מן הרצפה הנקייה.
היה נחמד שלשם שינוי לא הייתי צריך לנער עלים מישבנה או לבדוק אם זחלו עליה חיפושיות ונמלים כשנשאתי אותה אל הסלון והנחתי אותה על השטיח עם כל צעצועי הפלסטיק הצבעוניים.
היא נאחזה באצבעותיה הדביקות באיזו טבעת עם לוחיות בצבעי הקשת הגולשות לכל הצדדים. שוב, היא חייכה אליי חיוך מסנוור כל כך, טהור כל כך, כה אסיר תודה, ואני קרסתי לנוכח סוג שונה של רעב.
רעב למה שלא יכולתי לתת לה.
רעב למשהו שהציע ביטחון אפילו כשכל מה שסביבנו מסוכן.
"אל תוציאי הגה", הצבעתי לעברה ונסוגתי אל המטבח. "אני מתכוון לזה".
היא התבוננה בי ועיניה הכחולות לא משו מעיניי לרגע כשהקפתי בהליכה שפופה את דלפק ארוחת הבוקר ופתחתי לרווחה את דלת המזווה.
היא נותרה דוממת כסנאי כשהוצאתי מן המזווה חפיסות של צ'יפס, עוגיות שוקולד וסוכריות עטופות בעטיפות צבעוניות. העטיפות השמיעו רעש מחריד בדממה ששררה, גרמו לאוזניי להתכווץ ולעיניי לנוע במהירות אל המסדרון החשוך ואל מה שמעברו.
נטשתי את הדברים על הדלפק ופניתי לדברים שקטים יותר.

ידעתי שהזמן שלי קצוב ולכן מיהרתי לפתוח את המקרר בעודי נאבק בדחף העז לצלול ישירות אל תוך המדפים הקרירים המלאים טעמים מענגים.
ענבים היו מונחים על צלחת עמוסה בגבינות ועטופה בצלופן. קותל חזיר גדול הדיף ניחוח של עשן ודבש. פחיות בירה נקשו על דלת המקרר ולידן קרטונים של מיץ תפוחים וצנצנות זכוכית קטנות שבחזיתן תמונה של תינוק.
לא יכולתי לקרוא את שמות הטעמים שלהן, אבל אחת הייתה כתומה, האחרת ירוקה וצנצנת נוספת הייתה בצבע ורוד אפרפר. לקחתי את כל השלוש ודחפתי לכיסי המכנסיים, מיהרתי לקחת את צלחת הגבינות והענבים ואת בשר החזיר, ואיכשהו הצלחתי לצעוד בחזרה לסלון.
הנחתי את הפריטים לצידה של דלה ומיהרתי לחזור אל מגירות המטבח כדי לגנוב משם כפית בשבילה. אני לא נזקקתי לסכו"ם. הייתי רעב מכדי לאכול בצורה מנומסת.
"שבי בשקט", ציוויתי כשצנחתי לידה על השטיח הרך והנעים. רציתי לקחת את השטיח הזה. לישון עליו. לעטוף בו את עצמי ביער. לא רציתי לעזוב לעולם את הנוחות הזו.
אבל הוא היה גדול מדי, כבד מדי, ואחרי הלילה, אמשיך את דרכי ללא משא כבד.
לא תהיה לי יותר תינוקת שאצטרך לגרור בדרכים.
אוכל לעוף.
הבטן שלי נהמה נוכח הריחות המפתים. תלשתי את הצלופן, נעצתי אצבעות מטונפות בבשר החזיר ובצעתי חתיכה.
דלה ליקקה את שפתיה כשביתרתי אותו בשיניי ובלעתי לפני שהספקתי ללעוס כראוי. שכחתי שאני אדם והפכתי לחיה.
קול המצמוצים שלה הלך וגבר כשהיא הצמידה את גופה בכוח לרגלי והושיטה את ידיה אל הבשר. לא עצרתי אותה כשחיקתה אותי ואצבעותיה החלושות נאחזו בבשר בעוד לשונה הקטנה מלקקת את האוויר בניסיון לטעום.
למרות שחלק ממני רצה להכות אותה על כך שנגעה במזון שלי, נלחמתי בדחפים האלו ותלשתי עבורה פיסה. היא חטפה אותה כאילו האובססיה החייתית הזו כבשה גם אותה, ינקה ובלעה אל פיה את הבשר המעושן ודמעות מתוסכלות מילאו את עיניה כשלא הצליחה ללעוס.
"אוף, את כל כך חסרת תועלת". לקחתי עוד חופן בשר והאכלתי את המפלצת שבבטני כדי שאוכל לפחות למצוא נחמה כלשהי.
דלה הייתה מסופקת, אף שהייתה מרוגזת על חוסר ההתקדמות, וישבה בשקט והניחה לי לאכול. עיניה לא משו מפי והיא בלעה כשבלעתי ומצמצה כשמצמצתי, וכשהריקנות המזדחלת והמשספת בתוכי הושבעה, דחסתי אל תוך פי ענבים ככל שיכולתי להכיל ולאחר מכן סובבתי ופתחתי את מכסה אחת הצנצנות של מזון התינוקות.
באצבעות חלקלקות משומן החזיר, ערמתי מעט רסק כתום בכפית והחזקתי אותו לפני אפּה.
היא השתנקה ונפלה לאחור.
גיחכתי. "כל כך טוב, מה?"
לא עזרתי לה לקום, היא הייתה זו שכשלה ולכן היא צריכה למצוא דרך לקום. דחפתי את הכפית אל פי כדי לטעום את האוכל שהיא סירבה לאכול.
"איכס". שפתיי התעקלו נוכח העיסה הטחונה מדי שטעמה הזכיר במעורפל טעם של דלעת, רחוק מאוד מטעם הדלעת הטרייה והבשלה שגידלנו בחווה. זה היה ירק שהעמיד פנים שהוא בן דוד רחוק של אותה דלעת.

השלכתי את הצנצנת הצידה, תלשתי רצועה של בשר חזיר מן העצם והמתנתי שדלה תתמודד עם רגליה ועם זרועותיה חסרות התועלת ותלמד להתיישב ולנופף בידיה כדי לקבל מזון.
הנחתי את הבשר על לשוני ולעסתי אותו. לעסתי עד שהבשר היה רך ועסיסי ורק אז נתתי לה אותו.
הבשר נחטף מייד מידי אל ידה ואז נעלם בתוך פיה הזעיר.
היא זינקה במקום בעודה בולעת ועיניה בהקו בתביעה לעוד.
לא ידעתי אם זה מפני שהטעם היה מוכר לה משגרת החיים שלנו ביער — שכללה אכילת ארנבות וחולדות טריות — או אם הפכתי אותה לטורפת בגלל בחירותינו הקודמות העלובות. בכל מקרה, ניסיתי שוב להציע לה כפית מלאה בדלעת, אבל היא התיזה אותה על מכנסיי ותבעה בשר נוסף.
מאחר שזו הייתה הפעם האחרונה שאראה אותה, צייתּי. תלשתי רצועות בשר חזיר, לעסתי אותן ונתתי לה, עד ששבעה.
כשעיניה כבדו לבסוף וההתלהבות מהארוחה ומהצעצועים התעממה, קמתי וחזרתי אל המטבח.
דלה התאמצה להביט בי כשהושטתי את ידי אל מחוץ לדלת החתולים כדי לקחת את התרמיל שלי ולמלא אותו בכל המזון שיכולתי לתחוב לתוכו. אבל כשסיימתי לדחוס פנימה קרטונים של מיץ תפוחים ולמלא במים מספר בקבוקים ריקים שמצאתי במכל המחזור, היא הייתה מכורבלת על השטיח ונחרה בעדינות.
היא לא נזקקה לי.
בקרוב, תזרח השמש, ויהיו לה אחים ואחיות והורים שיגדלו אותה כאילו הייתה אחת מילדיהם. לעת עתה, יש לה חתול ששומר עליה, דג שמפריח לעומתה בועות וילד שמעולם לא התכוון להיות בחייה ותכף ייעלם.
היא תשכח ממני.
היא תשרוד, נטולת פשפשים.
"להתראות, דלה מקלארי".
נתתי בה מבט אחרון, פתחתי את הדלת האחורית ויצאתי מחייה, לנצח.