מאת סופרת רב־המכר "44 פרקים על 4 גברים" (ששימש השראה לאחת הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס) מגיע רומן מאפיה אפלולי ומטריף חושים, סוחף ומתובל בפולקלור אירי.

***

אני כבר לא זוכרת אם העיניים של סבא שלי היו כחולות או ירוקות, אבל אף פעם לא אשכח את הקמטים בזוויות שלהן כשצחק מאחת הבדיחות שסיפר. או איך הן נצצו בשעשוע כשסחף אותי בסיפורי אגדות על יצורי קסם ששוכנים ביער שמאחורי חוות הכבשים הצנועה שלו באירלנד – פיות ביישניות שאוהבות לאכול עוגיות, מכשפות אכזריות שאוהבות לאכול ילדים, רוח עגמומית ששוכנת באגם ואוהבת מתנות יקרות.

כילדה, האמנתי לכל מילה שלו. אבל כשהזהיר אותי מפני הילד האילם שארב גם הוא ביערות האלה, אותו ילד קטן שהכומר הכריז שהוא זרע השטן בכבודו ובעצמו – סירבתי להקשיב. קלן לא היה רע. הוא היה אכפתי, יפהפה, מיוחד ומצולק. הוא היה חבר שלי. וככל שביליתי בחברתו עוד ועוד קיצים גנובים, באותו יער קסום, הוא רק הפך ליותר ויותר מכל התכונות האלה.

אבל כשאני חוזרת לגלנשייר כאישה בוגרת, מתאבלת ומאורסת לאדם אחר, כל אותן אגדות משנות צורה במהירות והופכות לסיוט.

סבא שלי צדק לגבי הכול, בעיקר לגבי קלן.

חבל שלא הקשבתי לו.

***

השטן מדבלין יכבוש את לבבכם בסערה. הוא מיועד לקוראים שנהנים מאינטנסיביות רגשית עזה, ממתח שמדהיר את הדופק, מרומנטיקה מהסוג של סיפור אגדה ומהנוף האירי המרהיב. אם הדברים האלה מדברים אליכם, ברוכים הבאים לגלנשייר!

דארבי
שיקעתי את מפרקי האצבעות שלי בצמר הספוגי, וניסיתי לא לפלוט אף ציוץ
בזמן שחפנתי בידיי מהחומר המענג והרך.
"דארבי," אימא התפרצה עליי בנימה הזאת שאומרת תפסיקי תכף
ומייד. "תתנהגי יפה."
"אבל אימא, הוא אפילו לא מרגיש את זה!" חייכתי אליה חיוך רחב.
"תראי!" מחצתי שוב את הצמר.
החיה המשיכה להתעלם ממני. הדשא באחו של סבא שלי היה הרבה
יותר מעניין מהילדה האמריקאית המעצבנת שהגיעה לביקור.
אף פעם קודם לא הייתי באירלנד. אף פעם קודם לא טסתי במטוס, אז
כל הנסיעה לרגל הלוויה של סבתא שלי הייתה עמוסה במראות ובקולות
חדשים. אבל הדבר שעליו הכי התענגתי לא היה המראה מהעננים או כל
החנויות והבתים הצפופים והצבעוניים שעל פניהם חלפנו באוטובוס בדרך
ֶ לגל ַנשְייר. גם לא המבטא המתנגן או הבגדים המיושנים של האנשים
שפגשתי בדרך. הדבר שהכי עינג אותי היה הנקודות הגדולות והצבעוניות,
שכאילו רוססו על כל כבשה לבנה וצמרירית בכפר של סבא שלי.
"סבא, למה לכל הכבשים שלך יש נקודות כחולות על התחת? בשביל
שיתאימו לבית הכחול שלך? אתה הכי אוהב כחול? אני הכי אוהבת ירוק.
המקום הזה מוצא חן בעיניי. הכול פה ירוק־ירוק־ירוק. אימא אומרת שבגלל
זה קוראים למקום הזה עין הברקת."
"אי הברקת," תיקנה אותי אימא. "כי אירלנד היא אי."
העיניים שלה היו אדומות ונפוחות באותו יום, והפה שלה היה זעוף
מהרגיל. תמיד כשהיא הייתה נסערת בגלל משהו זה הטריד אותי. וגם
כשהייתה חולה. וגם כשהייתה עייפה מדי בשביל לשחק איתי.
חוץ ממנה, לא היה לי כלום.
אימא שלי גערה בי, אבל סבא שלי צחק ממה שאמרתי, עין הברקת. גם
הוא היה עצוב בגלל סבתא, אבל זה לא הפריע לו לחייך כשדיבר איתי. לא
ראיתי אותו מאז שהייתי תינוקת, אז בכלל לא זכרתי אותו ולא את סבתא,
אבל ברגע שהגעתי לשם, הוא התנהג כאילו אנחנו כבר החברים הכי טובים.
סבא התכופף אליי וכרע על ברכו בעשב, כך שעכשיו הוא היה בגובה
שלי. הוא תמיד עשה את זה. זה נתן לי הרגשה שאני מיוחדת. כאילו הוא
בקבוצה שלי, ולא בזאת של המבוגרים.
"אני באמת צובע אותן בשביל שיתאימו לבית שלי. את מאוד חכמה,"
הוא אמר. "כבשים הן יצורים ערמומיים. הן נראות שמנות ולא כל כך
זריזות, אבל מתחת לכל הצמר הזה הן רזות והן מסוגלות לקפץ כמו עז.
כבר ראיתי כבשים נדחקות דרך פרצה בגדר בעובי של הזרוע שלך. אבל
תרסיס צבע זה הרבה יותר זול מגדר טובה, אז שאר החוואים ואני צובעים
את הכבשים בהתאמה לבתים שלנו. ככה, כשאחת מהן בורחת, כולם יודעים
למי החצופה הקטנה הזאת שייכת."
צחקקתי ומחצתי שוב את הצמר של הכבשה, בדיוק בנקודה הכחולה
הגדולה על התחת שלה.
"דארבי, בעדינות," אימא סיננה אליי.
סבא הרים אליה את מבטו כאילו הוא עומד להגיד משהו לא יפה. ואז
הוא רק חייך אליי חיוך שובב.
"ילדונת," העיניים הירוקות שלו נצצו, "יצאת פעם להרפתקה?"
אימא נעצה בו מבט של אזהרה.
"לא." הנדתי בראשי לשלילה. "אבל טסתי במטוס."
הוא צחק, ואני חשבתי שהוא נראה ממש כמו שדון. השיער שלו, שפעם
היה בצבע כתום עז, כבר דהה בשלב זה לבלונד זהוב, והפנים שלו היו
מכוסות בכל כך הרבה נמשים עד שנראו כמו ביצה זקנה, מקומטת ומנוקדת.
אבל הניצוץ בעיניו היה חד ושובב בדיוק כמו של ילד.
"אבא, לאן זה מוביל?" אימא אמרה במבטא אירי שהתחזק מאז שהגענו.
הוא הצביע על הצד השני של השביל, מול הבית שלו, ואמר, "במורד
הגבעה יש עוד בתי חווה, אם את רוצה ללכת לראות באיזה צבע התחת של
הכבשים שם."
סובבתי את הראש והשקפתי אל העמק שנראה ירוק ורך כמו כרית
קטיפה. החוות האחרות, והכבשים הלבנות והצמריריות של גלנשייר
שנצבעו בצבעים תואמים לבתים, קישטו את הגבעות כמו תפזורת של אבני
חן מזויפות ופנינים.
"אבל במעלה הגבעה…" המשיך סבא והצביע מאחורינו אל היער שגבל
בשטח שלו ממש.
העצים שם היו נמוכים מהאורנים הגבוהים שהכרתי מהבית, בג'ורג'יה.
חמודים יותר מהם. הם לא טשטשו את הצורה של הנוף. הגבעות, שהתרוממו
ושקעו מאחורי הבית של סבא, הפכו מירוקות לכחולות ואז לאפורות עד
שהזדקרו בצורת הר סגול רחוק־רחוק באופק.
"שם חיות הפיות."
"פיות?!" צווחתי. העיניים שלי דילגו בין היער לסבא שלי ואז לאימא
שלי, בתקווה שהיא תאשר לי את החדשות הפלאיות האלה, אבל הבעת
פניה הייתה יותר עצבנית מנרגשת.
"כן." סבא רכן לעברי ואמר בשקט. "אבל אם את רוצה לראות פיה, את
חייבת להיות מאוד בשקט. שקטה כמו עכבר. לפיות יש שמיעה מצוינת.
אם הן מרגישות שיש בסביבה בן אנוש, הן ישתמשו בקסם שלהן וייעלמו
ככה." פתאום הוא נקש באצבעותיו, ואני קפצתי בבהלה.
הפנים שלי קרנו כשהסתכלתי על אימא שלי בעיני כלבלב. "אפשר
ללכת לראות את הפיות, אימא? בבקשה, בבקשה, בבקשהההה?"
היא עמדה להגיד לא. ידעתי לפי הפרצוף הזועף שלה, אבל כשהיא
פתחה את הפה כדי לענות, שמעתי במקומה את סבא.
"אימא שלך תישאר פה ותארח חברה לזקן. שש שנים לא ראיתי אותה.
כדאי שאיהנה מזה. בפעם הבאה זאת יכולה להיות הלוויה שלי."
"אבא."
"לכי, לכי," אמר סבא, והמשיך להתעלם מהבת שלו. "שתהיה לך קצת
נחת רוח."
לא הבנתי איך בדיוק רוח יכולה לנחות עליי, אבל ידעתי שאימא שלי
פחות מתלהבת מזה.
"אבא, היא בת שמונה. אתה באמת חושב שזה רעיון טוב שהיא תלך
לשחק לבד ביער?"
סבא קם וניקה את האדמה מהברך שלו. "אם אני זוכר נכון, נדמה לי שאת
מצאת שם כפר שלם של פיות כשהיית בגילה. או שזאת הייתה ממלכה?"
"ממלכה!" צעקתי וקיפצתי מעלה ומטה.
"כן, אבל —"
"אויש, את גרה בארצות הברית יותר מדי זמן. אין ביערות האלה שום
דבר מדאיג, חוץ מכלב הרועים הזקן של טומי לפרטי, שכל הזמן משוטט."
הוא השפיל אליי מבט והפנים שלו היו רציניות. "אם את רואה אותו, הוא
עלול ללקק אותך למוות, אז שימי עין."
"יותר מטריד אותי שהיא תלך לאיבוד," מחתה אימא שלי ושילבה את
זרועותיה על החזה.
"כן, זה קל." סבא הרים שתי ידיים, אחת גבוהה ואחת נמוכה, וכפות
הידיים שלו התקערו כמו שתי כיפות. "את עולה בגבעה," הוא אמר והרעיד
קצת את היד הנמוכה יותר, "ואת יורדת בגבעה. למטה את רואה לוך."
"שרוך???"
"לוֹ ך. לוך זה אגם," תיקנה אותי אימא.
"האגדה מספרת שאת הלוך הזה רודפת רוח רפאים. רוח מצוברחת
כזאת. אם תכעיסי אותה, היא יכולה להיות מרושעת כמו נחש, אבל שמעתי
שהיא אוהבת מתנות."
העיניים שלי נפערו כמו צלחות, אבל סבא פשוט המשיך לדבר כאילו זה
נורמלי לגמרי שיש לך אגם רדוף רוחות מאחורי הבית.
"מעבר ללוך," הוא הרעיד את היד הגבוהה יותר, "תראי את ההר. אל
תעברי לצד השני של הלוך. גרה שם מכשפה, ואם השמועות נכונות,
היא אוהבת לאכול ילדים קטנים. כמה שיותר חמודים — ככה יותר טוב.
אז תישארי בצד הזה של הלוך, וכשתתחילי להתגעגע לפרצוף היפה שלי,
פשוט תטפסי שוב על הגבעה, תחפשי את הבית הכחול — וזהו."
הוא סיים בקידה ואימא גלגלה עיניים.
"מכשפה, אבא? באמת?"
"כן, את לא זוכרת?" הוא אמר וקרץ קצת. "אף אחד לא עובר לצד של
הלוך ששייך למכשפה, אלא אם כן הוא רוצה להפוך לקרפד."
"חשבתי שאמרת שהיא אוכלת ילדים," אמרתי וניסיתי להישמע סופר
אמיצה.
"נכון." סבא טפח על הראש שלי וחייך, כאילו הוא יודע שאני חכמה.
באמת הייתי חכמה. אימא שלי הייתה מורה ותמיד התעקשה שאהיה
מעל לרמת הכיתה שלי בכל המקצועות. אבל היה לי נעים לדעת שגם סבא
חושב שאני חכמה.
"את המבוגרים היא הופכת לקרפדות," הוא הוסיף. "אנחנו לא כאלה
טעימים."
"אבא, מספיק. אתה תפחיד אותה." אימא פנתה אליי, נאנחה והכניסה
יד לכיס. "טוב, נראה לי שאת יכולה ללכת, אבל…" היא הוציאה את הטלפון
שלה, הקישה כמה פעמים על המסך ואז הכניסה לי אותו לכיס האחורי
וכיסתה אותו בחולצת הטריקו שלבשתי. "שלא תעזי להתקרב ללוך. אני
מתכוונת לזה. וכשתשמעי את הצפצוף," היא הצביעה על הבליטה המלבנית
במכנסיים הקצרים שלבשתי, "תחזרי מייד הביתה. שמעת אותי?"
חיבקתי אותה כל כך חזק עד שהיא גנחה, ואז פתחתי בריצה היישר לעבר
היער.
"בואי קחי עוגייה לפני שאת הולכת," סבא קרא אחריי. "אם תמצאי
טבעת פיות, תניחי את העוגייה במרכז ותראי אם את מצליחה לפתות אחת
מהן לצאת משם. האנשים הטובים אוהבים עוגיות."
"בואי, פיונת, בואי, בואי," לחשתי כשהלכתי על קצות האצבעות ביער
ואחזתי במאפה המתוק לפניי, כאילו היה גלאי. נדרשתי לכל כוח הרצון שלי
כדי לא לאכול אותו בעצמי.
העוגיות, כך גיליתי, היו פשוט עוגיות טעימות מאוד. הן נראו כמו כריך
שבאמצע שלו יש שכבה של פודינג וניל, והיה מותר לאכול אותן אם את
מעמידה פנים שאת אוהבת תה.
בצל, האוויר היה לח וקריר. ממש קריר מדי יחסית לקיץ. רעדתי
והזרועות והרגליים שלי התכסו עור ברווז. זה עקצץ, כאילו בועות סודה
מתפוצצות לי על העור.
זו בטח אבקת פיות, חשבתי.
ביער לא היה רק חשוך יותר מכפי שציפיתי שיהיה, וקר יותר, הוא היה
גם ירוק יותר. אפילו גזעי העצים היו ירוקים ומכוסים בפלומה.
אולי זה בשביל שהפיות יוכלו לטפס על העצים בלי שייכנסו להן
קוצים קטנים.
המחשבה העלתה בי חיוך, אבל אז גם העלתה בראשי את אבא שלי. הוא
היה שולף הקוצים הרשמי אצלנו בבית. הייתה לו טכניקה כזאת, עם סיכת
ביטחון ופינצטה, שלא היו לה מתחרים. הוא היה אומר משהו טיפשי כדי
להסיח את דעתי, ולפני שבכלל שמתי לב כבר לא היה שום קוץ. אבל זה
היה לפני שהוא נהיה רע. לפני שאימא שלי הכריחה אותו לעזוב. לפני שהוא
איבד לחלוטין את המשמורת עליי.
אחר כך השתדלתי פי אלף יותר שלא ייכנסו לי קוצים.
אבא בטוח היה מוצא פיה, אם הוא היה פה.
אבא שלי היה מתופף בלהקת רוק שהוציאה להיט אחד. הוא היה מכוסה
קעקועים והיו לו זרועות גדולות ושריריות והוא אהב להשוויץ בהן בחולצות
בלי שרוולים, אפילו בחורף. כשהייתי קטנה חשבתי שהוא יכול לנצח כל
אחד במכות.
הדבר היחיד שאימא שלי אמרה לי כשנשללו ממנו כל הסדרי הראייה
לגביי זה שהוא צריך "לעבוד על עצמו", אבל אני לא הבנתי מזה כלום.
אם מישהו צריך לתקן את האוטו או שיסדרו לו משהו בבית, זה לוקח כמה
ימים. הכי הרבה, כמה שבועות.
אני לא ראיתי את אבא שלי שלוש שנים.
"בואי, פיונת, בואי, בואי," לחשתי שוב והתכופפתי נמוך כל כך, עד
שיכולתי להציץ מתחת לפטרייה קטנה ושמנה, בשוליו של שרך גדול
ומדגדג, ובין שורות של פטריות עם ראשים גליים, שגדלו מתוך דופן של
בול עץ רקוב.
כלום.
ידעתי שהייתי צריכה לשאול את סבא איך נראית טבעת פיות לפני
שהלכתי, אבל כל כך פחדתי שאימא שלי תשנה את דעתה, שלא רציתי
להתעכב. אבל עכשיו לא היה לי מושג מה אני מחפשת.
כשסוף־סוף הגעתי לראש הגבעה, הייתי צריכה לכסות את הפה ביד כדי
שלא אשתנק בקול רם ואבהיל את הפיות. שם, מהצד השני, היה ים של
פרחים שעלי הכותרת שלהם הצביעו למטה במקום למעלה, כמו פעמוני
כנסייה קטנטנים וסגולים.
בטח פה הפיות מגדלות את הכובעים שלהן!
התקדמתי בזהירות והקפדתי לא לדרוך על אף פרח. לא רציתי שבגללי
איזו פיה מסכנה תיאלץ לחבוש כובע מעוך.
בטח הגבעולים הם המגלשות שלהן. אם אני הייתי פיה, זה מה שהייתי
עושה. אווו, אני צריכה לבנות להן נדנדה, שתתאים למגלשות!
סרקתי את אדמת היער בחיפוש אחרי משהו שממנו אוכל לבנות
נדנדה, ואז נתקלתי בפטרייה קטנה ומתוקה, אדומה עם נקודות לבנות.
היא הזכירה לי בית של דרדסים. ואז ראיתי עוד אחת, ועוד אחת. הסטתי
בעדינות את הפעמוניות הסגולות ושמתי לב שהפטריות יוצרות צורה של
מעגל. או של…
טבעת! אלוהים, אלוהים, אלוהים…
הלב שלי השתולל כשהושטתי את היד והנחתי בעדינות את העוגייה
במרכז המעגל. היד שלי רעדה, ובאופן טבעי שייכתי את זה לעוצמת הקסם
של הפיות.
אולי הן בבית! אולי אני אראה אחת!
אבל לפני שהספקתי להניח את העוגייה, שמעתי משהו. מייד הפכתי
"דוממת כמו פסל". ככה המורה שלי קראה לתנוחה הזאת כשהיא רצתה
שנשתוק ולא נזוז.
הקול הזה נשמע כאילו הפיות צוחקות. נשכתי את השפה כדי לא לצחוק
והשתדלתי לחדד את השמיעה הכי חזק שיכולתי. ואז שמעתי את זה שוב.
אולי לא בדיוק צחוק, אבל משהו בהחלט השמיע שם רעש. משיכה באף?
נחירה? אבל הקול לא הגיע ממעגל הפטריות.
התקדמתי במורד הגבעה בכיוון של הנחירות־משיכות באף, כשאני
סורקת את הקרקע בחיפוש אחרי כפרי פטריות חדשים שאוכל לחקור.
הקול התחזק והפטריות התמעטו, ובסוף הרמתי את הראש וגיליתי שאני
עומדת ממש מול קיר אבן מתפורר. הקיר היה גבוה ממני בסנטימטרים
ספורים, אבל ידעתי שפעם הוא היה גבוה יותר. האבנים בחלק העליון היו
משוננות. ולא היו לו פינות. הוא התעקל. כמו…כמו עיגול!
הקולות היו עכשיו חזקים מאוד, והם בהחלט הגיעו מתוך העיגול.
החלטתי שאם אקיף אותו ואחפש דלת, זה יקים יותר מדי רעש ויבריח את
מה שנמצא שם, אז טיפסתי על סלע קרוב. היה לי קשה לאזן את עצמי,
עם עוגייה ביד אחת וכשהאבנים השטוחות מכוסות באזוב חלקלק, אבל
הצלחתי. וכשהצלחתי למצוא שיווי משקל, מצאתי שני מקומות טובים
להציב את הרגליים ואז לאט־לאט נעמדתי.
מזווית הראייה הזאת ראיתי שצדקתי — הקיר באמת היה עיגול גדול,
ובצידו הימני היה פתח, במקום שבו הייתה פעם דלת. פעם זו בטח הייתה
בקתה קטנה וחמודה, אבל עכשיו זו הייתה סתם חורבה. חורבה ריקה,
חשבתי במבט ראשון, אבל אז בחנתי שוב את החלקים שיכולתי לראות,
והבחנתי בנקודה כהה, וממש למטה, בצמוד לקיר שמשמאלי. נעמדתי על
קצות האצבעות, מתחתי את הצוואר והרמתי גבות — כאילו ככה העיניים
שלי יהיו גבוהות יותר — עד שהנקודה הפכה לראש מלא בשיער שחור
ומבריק. שיער שחור של…
ילד.
ילד אמיתי, שהתכרבל צמוד לקיר וחיבק את הברכיים צמוד לחזה, ובכה
אל תוך המרפק.
בכל אופן, חשבתי שזה ילד אמיתי. לא היו לו כנפיים. וגם לא אוזניים
מחודדות. אבל שערו המתבדר והתלתלים שבקצוות שלו נראו קצת
פייתיים מבחינ —
"אהה!" צווחתי כשכף הרגל שלי החליקה מהאבן.
ברגע שנפלתי על העלים שלמטה, מיהרתי בבהלה אל הפתח בתקווה
לחסום אותו לפני שילד הפיות יצליח לברוח.
הצלחתי, אבל רק בגלל שכל ההמולה גרמה לילד להיצמד לקיר שליד
הפתח ולנסות להסתתר. הוא כנראה קיווה שאם מישהו ינסה להיכנס, הוא
יצליח לחמוק החוצה בלי שיראו אותו. זה היה מצליח לו, אלמלא חיפשתי
אותו. הוא נטמע בצללים כאילו זה המקום הטבעי שלו.
"למה אתה בוכה?" שאלתי בקול הכי שקט ומתוק שלי. "גם סבתא שלך
עלתה לשמיים?"
הילד רק נהם בתגובה. הוא חשף שיניים וכיווץ את העיניים, כמו כלב.
אימא שלי לימדה אותי תמיד להושיט יד כשאני נתקלת בכלב משוטט.
היא אמרה שזה כאילו הם יודעים לפי הריח שלך אם את אדם טוב או לא.
אז נשמתי עמוק והושטתי את היד, וראיתי את הפנים של הילד משתנות
ממשהו אכזרי למשהו… אחר.
בהתחלה חשבתי שהריח שלי בטח מוצא חן בעיניו, אבל אז הבנתי שמה
שתפס את תשומת הלב שלו היה מה שהחזקתי ביד. העיניים החיוורות שלו
התרחבו והוא בהה במאפה המתוק.
"אתה רוצה את זה?" קירבתי אליו מעט את העוגייה. "אתה יכול לקחת
אותה."
הילד עשה שוב פרצוף זועף, אבל אז הוא חטף לי את העוגייה מהיד כל
כך מהר שממש נרתעתי.
הוא תחב את כל העוגייה לפה בבת־אחת ולעס בפראות כשהעיניים שלו
מכווצות ונעוצות בי.
עמדתי צמודה עם הגב לפתח. הוא הפחיד אותי, אבל הרעיון שאתן לו
לברוח הפחיד אותי עוד יותר.
"למה אתה בוכה?" שאלתי שוב.
לעיסה, לעיסה, לעיסה.
"איפה אימא שלך?"
עוד מבט בוהה. עוד לעיסה.
"איך קוראים לך? לי קוראים דארבי קולינס. ד־א־ר־ב־י ק־ו־ל־י־נ־ס."
שום תגובה.
"אני בת שמונה. בדיוק סיימתי כיתה ב' ואני כבר יודעת את לוח הכפל.
בן כמה אתה?"
הילד בלע והשתופף קצת, כאילו הוא מתכוון לברוח בריצה.
או לתקוף.
"גם אתה בן שמונה?"
הוא הניד את הראש לשלילה ושערו הארוך והכהה כיסה לו את הפנים.
"תשע?"
לא.
"עשר?"
הוא הנהן.
"רוצה לשחק איתי?"
הילד כיווץ שוב את העיניים — בקושי הצלחתי לראות אותן מאחורי מסך
השיער שלו — אבל לפחות הוא הפסיק לנהום עליי.
"אה! אני יודעת! אנחנו צריכים לשחק בהארי פוטר! המקום הזה ממש
דומה ליער האסור! זה יכול להיות הבית של האגריד! ככה בדיוק זה נראה!
אתה תהיה הארי כי יש לך הרבה שיער שחור, ואני יכולה להיות ג'יני ויזלי
כי לי יש שיער ג'ינג'י. בסוף הם מתחתנים, אתה יודע? ספוילר."
הילד פשוט בהה בי, כאילו אני מדברת יוונית.
"אתה יודע מה זה הארי פוטר, נכון?"
הראש שלו נע שמאלה וימינה ממש־ממש בעדינות ובקלות יכולתי
לפספס את זה.
"לא? אויש, זה כזה טוב! זה סיפור על ילדים שהם מכשפים וקוסמות,
אבל לא רעים כמו זאת שגרה ליד האגם — כאילו, הלוך."
הוא הטה את הראש עם השיער השחור הסבוך לצד אחד, רק טיפ־טיפה.
"גם על המכשפה אתה לא יודע?"
עוד טלטול בראש.
"יואו! בוא." קרנתי אליו והושטתי לו יד. "בוא נלך לראות!"
הילד הסתכל בכף ידי המושטת אליו, ואז שלח מבט מהיר אל הפנים
שלי. ראיתי את אחת מעיניו מבעד למסך השיער, והצבע שלה היה כזה
אפור חיוור ומוזר, שלרגע — רק לרגע אחד — חשבתי שאולי הוא המכשפה
בתחפושת. שזה הכול מין תעלול כזה, כמו בעמי ותמי. רק שבמקום לפתות
אותי לבקתה שלה בממתקים, המכשפה הזאת מעמידה פנים שהיא ילד
בוכה ומבוהל. עוד רגע הייתי בורחת ישר בחזרה לבית של סבא, אבל אז
הילד סוף־סוף הניח את כף היד החמה והמהוססת שלו בכף היד שלי, ואני
הרגשתי את זה — את התחושה המעקצצת והתוססת ההיא שהרגשתי
כשנכנסתי ליער בפעם הראשונה.
לא יכול להיות שהוא המכשפה, החלטתי.
הוא היה מכוסה כולו בקסם של פיות.
צעדנו במורד הגבעה לעבר האגם, ואני עצרתי לאסוף כמה ענפים ישרים.
"קח," אמרתי והושטתי אחד מהם לילד. "זה שרביט הקסמים שלך. אולי
אם המכשפה תראה אותנו ותחשוב שגם אנחנו יודעים לעשות קסמים, היא
תעזוב אותנו בשקט."
נופפתי קצת בענף, אבל הוא סתם בהה בו.
"היי, אל תדאג," אמרתי. "היא לא תשיג אותנו. סבא אומר שבצד הזה
של ה… לוך אנחנו מוגנים, וסבא יודע הכול."
הנחתי יד על הכתף שלו כדי להרגיע אותו, אבל הוא מייד התנער ממנה.
יואו.
התחלנו שוב ללכת, אבל הפעם לא נתתי לו יד.
בסופו של דבר, הפעמוניות התחלפו בשיחי פטל דוקרניים שהסתבכו לי
בשרוכים ושרטו את הרגליים שלי. אבל מאחוריהם ראיתי את האגם מנצנץ,
אז המשכתי להתקדם ונדחקתי בכל מרווח שמצאתי בין השיחים הקוצניים.
היה רגע שחשבתי שהילד לא יבוא בעקבותיי, אבל כשהגעתי למחבוא
האחרון שלי — עץ אלון עצום על שפת האגם — שמעתי את השיחים
מרשרשים מאחוריי ובזווית העין ראיתי את הראש השחור והפרוע.
נאלצתי להפנות את הראש כדי שהוא לא יראה שאני מחייכת. "אתה
רואה אותה?" שאלתי והעמדתי פנים שאני מחפשת את המכשפה.
הוא כמובן לא ענה.
אחזתי את השרביט שלי חזק יותר ובחנתי את שפת המים בחיפוש אחרי
סימנים של כל דבר… מכשפי. בצד שלי של העץ לא היה כלום, אז הפניתי
את המבט אל הגדה בצד שלו, מה שאומר שהייתי חייבת להסתכל גם עליו.
הילד בהה במים, אבוד בתוך המחשבות שלו. הרגשתי כאילו אני
מסתכלת על תמונה בשחור־לבן של אש. השיער השחור שלו היה פראי
כמו להבות, העיניים בגוון של עשן והעור חיוור יותר מאפר באח. לא היה
לו אפילו נמש חום אחד, וזה העציב אותי. סבא אמר לי שכל נמש הוא סימן
לנשיקה של מלאך. אותי כנראה נישקו עד עכשיו כבר מיליון פעמים, אבל
את הילד הזה — אפילו לא פעם אחת.
אולי בגלל זה הוא בוכה, חשבתי.
או שאולי הוא בוכה בגלל החתך בשפה התחתונה שלו. השסע האדום
הקטן היה הדבר היחיד בו שנראה צבעוני.
לפתע הילד הגיח בריצה מאחורי העץ. הכתף שלו התנגשה בכתפי
כשהוא הצמיד את השרביט שלו חזק לחזהו, שעלה וירד בנשימות כבדות.
"ראית אותה?" לחשתי. הלב שלי התחיל לדפוק חזק, ולא ידעתי אם זה
בגלל המכשפה או בגלל שהילד הזה נגע בי שוב.
הוא הניד בראש לשלילה והצביע עם השרביט שלו על האגם. נשמתי
עמוק והצצתי מעבר לצד שלי של העץ. אפילו לא ידעתי מה אני מחפשת.
המים נראו רגילים, מין חום־ירקרק־כחלחל מעורבב כזה. בצד השני היו
שיחי פטל ועוד עצים שנמתחו עד אין־סוף. צמצמתי מולם את העיניים
וחיפשתי דוב או זאב או משהו מפחיד באותה מידה, ואז ראיתי את זה. עשוי
מאבן ועגול, בלי גג.
הבית של המכשפה.
הסתרתי שוב את הראש שלי מאחורי העץ ועמדתי כתף אל כתף עם
הילד. אחזתי חזק את השרביט, דוממת כמו פסל. אבל פסלים לא נושמים,
ואני בהחלט התנשמתי מספיק חזק בשביל שהיא תשמע אותי עד הצד
השני של האגם. היא בטוח תמצא אותנו.
"בוא נסתלק מפה," לחשתי. "רוץ!"
הילד ואני ברחנו דרך השיחים הקוצניים במעלה הגבעה, הכי מהר
שיכולנו, ולא היה לנו אכפת על כמה כובעי פרחים של פיות אנחנו דורכים
בדרך. לא הפסקנו לרוץ עד שהגענו בבטחה שוב לבקתה של האגריד,
ונשענו עם הגב על קיר האבנים הקריר.
"אנחנו צריכים להכין שיקוי שיגן עלינו מכוחות האופל," התנשמתי.
"זה מה שפרופסור סנייפ היה עושה. אני אאסוף את המרכיבים. אתה
תמצא סיר."
נדחקתי דרך הפתח, שלמרבה המזל היה בצד של הבקתה שאותו המכשפה
לא יכלה לראות, והתחלתי לחפש פריטים קסומים. מהר מאוד מצאתי שתי
פטריות, שלוש אבנים נוצצות ומגוון עלים יפים, והמרכיב החשוב מכולם —
קונכייה אמיתית של שבלול. זה בטוח ירחיק את המכשפה.
בידיים מלאות חזרתי על קצות האצבעות בחזרה אל תוך הבקתה, אבל
כשהסתכלתי, הילד לא היה שם.
קפצתי כדי לראות מעבר לקיר האבנים ובחנתי את היערות בחיפוש
אחרי כל סימן שלו, אבל הוא כאילו פשוט… נעלם.
"… הן ישתמשו בקסם שלהן וייעלמו ככה."
קולו של סבא נוקש באצבעותיו הדהד באוזניי.
התיישבתי במרכז הרצפה המכוסה בעלים, שילבתי זרועות ונשפתי אוף.
אולי גם הוא צריך ללכת לעבוד על עצמו.
פוררתי את אחד העלים הגדולים והפריכים שמצאתי, עד שכולו הפך
לקונפטי. אחר כך השלכתי את הפירורים הכי חזק שיכולתי. ברור שהפיסות
רק ריחפו באוויר ונחתו בתנועה חיננית על הקרקע שלפניי — וזה רק עצבן
אותי עוד יותר.
"אוף."
כבר לא התחשק לי להכין שיקוי.
התחלתי לפורר עוד עלה, אבל פתאום שמתי לב לקול עלים מתפצפצים
מחוץ לבקתה. ישבתי דוממת לגמרי.
קראנץ', קראנץ', קראנץ'.
השערות על העורף שלי סמרו.
זה ללא ספק היה קול של צעדים והוא ללא ספק הגיע מכיוון האגם.
קולות המעיכה התגברו, והייתי מוכנה להישבע שבין כל כמה צעדים
שמעתי גם צליל רך של מים ניתזים.
זאת המכשפה! היא חצתה את האגם בשחייה כדי לתפוס אותי, ועכשיו
היא רטובה ונוטפת מים והיא הולכת לאכול אותייייי!
אחזתי בשרביט שלי ועצמתי חזק את העיניים, וניסיתי להיזכר בלחש
ששימש את הארי פוטר כדי לפוצץ את הסוהרסנים כשהוא היה באגם
המפחיד ההוא לגמרי לבד.
אקספלי משהו. לא, אקספקטוֹ . אקספקטו משהו. אקספקטו — ואז מה?
אקספקטוווו…
זינקתי לעמידה כשאני נושמת נשימה עמוקה וגדולה, הצבעתי בשרביט
שלי לעבר הפתח וצעקתי, "אקספקטו־פוצצוֹ !"
אבל במקום אלומת אור לבנה שתפצל לשניים את מכשפת האגם,
ראיתי ילד שהסתכל עליי כמו על משוגעת, כשביד אחת הוא מחזיק את
ענף השרביט שלו ובשנייה נעל עור שחורה ובלויה.
מייד פרצתי בצחוק. צחקתי וחייכתי והנמכתי את הנשק הלא־ממש־
קטלני שלי באנחת רווחה.
"חשבתי שהלכת."
הילד נכנס לאט מאוד, בזהירות מאוד, והניח את הנעל על הקרקע כאילו
זאת פצצה שצריך לנטרל. אבל במקום להתפוצץ עם המגע בקרקע, הנעל
התיזה מים.
העיניים שלי אורו.
"רגע… זה ה… זה הסיר שלנו?"
הילד הנהן ופניו נותרו ללא הבעה.
"ואפילו יש בו מים?"
הוא לא הגיב, אבל משהו בזווית הפה שלו אמר לי שזה לא כל הסיפור.
ואז הבנתי.
"הבאת את זה מהאגם, נכון? חזרת לשם לגמרי לבד?"
עיני הכסף שלו נצצו בגאווה.
"זה יהיה השיקוי הכי טוב בעולם!" התיישבתי ברגליים שלובות על
האדמה ליד הסיר המאולתר שלנו, אספתי את כל המרכיבים והושטתי
את העלים לידידי החדש. "תפורר אותם ממש־ממש קטן. אותם נכניס
אחרונים."
בזמן שהוא עשה את מה שביקשתי, אני בצעתי את הפטריות לחתיכות
קטנות ושמטתי אותן למים הכהים. פלופ, פלופ, פלופ. הן צפו כמו חתיכות
מרשמלו. אחר כך הכנסתי את האבנים — ספלאש, ספלאש, ספלאש — ואז
קווצת שיער שלי. אפילו לא ידעתי למה.
ערבבתי את השיקוי בשרביט הקסמים שלי, והילד פיזר את פיסות
העלים שלו מלמעלה. אחר כך הוא תלש והוסיף קווצה מהשיער שלו. לא
ידעתי אם שיקוי דוחה מכשפות מצריך גם שיער אדום וגם שיער שחור,
אבל הנחתי שזה לא יזיק. הסתכלתי על השערה השחורה והגלית שוקעת
בתוך השיקוי ואז נזכרתי במרכיב החשוב מכולם.
"ואחרון חביב," אמרתי והושטתי את האוצר לעוזר שלי, "קונכייה של
שבלול מאי הברקת."
הנחתי את הספירלה בצבע הפנינה בתוך כף היד שהושיט לי, והאצבעות
שלי נגעו בעור שלו וגרמו לזרם חשמלי לזנק במעלה הזרוע שלי. היא
להטה וזה הבהיל אותי, אבל לא כאב לי — קצת כמו כשמחזיקים זיקוק
בארבעה ביולי.
קסם פיות, כמעט לחשתי בקול רם.
הוא שמט את הקונכייה הספירלית לתוך המים העכורים, אבל במקום
לשמוע אותה שוקעת במים, שמעתי רק צפצוף מחריש אוזניים ומעצבן. לא
היה לי מושג מה זה, עד שרגע אחר כך קלטתי שזה הטוסיק שלי, שרוטט.
"אוף." שלפתי את הטלפון מהכיס והקשתי על המסך עד שהרעש
הפסיק. "אני חייבת לזוז."
בספרים של הארי פוטר, הילדים שותים את השיקוי שהם מכינים, אבל
לא היה שום סיכוי שאשתה את המים האלה מהנעל, אז עשיתי מה שהכומר
בכנסייה של סבא עשה — במקום לשתות רק הכנסתי את האגודל שלי למים.
הילד ישב דומם לגמרי כשהרמתי את האגודל אל המצח שלו וסימנתי
עליו סימן פלוס קטן, בדיוק באמצע. הוא עצר את הנשימה ועצם חזק את
העיניים כשנגעתי בו, אבל הוא הרשה לי.
"עכשיו אתה מוגן מכוחות האופל," לחשתי לו.
כשהוא פקח שוב את העיניים, הן היו אדומות ורטובות, כאילו ממש
הכאבתי לו, אבל לא הבנתי מה עשיתי.
אולי נכנסה לו טיפה של מים לעין, חשבתי. בטח זה מה שקרה.
הילד בהה בי, ולמרות שידעתי שזה לא מנומס, בהיתי בו בחזרה. הרגשתי
כאילו השתלט עליי איזה כוח. לא יכולתי לנשום. והרגשתי כאילו משהו
בבית החזה שלי בוער.
"דאררררבייייי!" קולה של אימא שלי הדהד בכל רחבי הגבעה.
אוף.
"אני באה!" צעקתי בחזרה כשאני מקערת את ידיי מצידי הפה.
פניו של הילד הזדעפו וככה שוב ראיתי את החתך בשפה שלו. רציתי
לנשק את החתך כדי לשפר את ההרגשה שלו, כמו שאימא שלי נהגה
לעשות בשבילי, אבל הוא היה אדם זר. והוא היה בן. אימא אמרה שרק חבר
וחברה מתנשקים, וגם זה רק כשאהיה לפחות בת עשרים וחמש.
ואז חשבתי על משהו.
נישקתי את קצה השרביט שלי והנחתי אותו בעדינות על השפה הפצועה.
הילד עצם שוב את העיניים חזק, אבל הפעם לא פקח אותן. במקום זה,
הפנים שלו כמו קרסו לתוך עצמן, ואני ישבתי מולו והרגשתי את הגרון שלי
נחנק ואת הבטן מתהפכת.
לא יכולתי להסיט ממנו את העיניים עד שאימא שלי צעקה
"דאררררביייי!" בקול המורתי הכי כועס ששמעתי ממנה.
קמתי מהר ופניתי לעבר ראש הגבעה בדיוק כשהשיער הארוך והג'ינג'י
של אימא שלי הופיע מתנפנף בין העצים. שמעתי שוב את אותם רעשי
קראנץ'־ספלאש־קראנץ'־ספלאש, אבל הפעם הם התרחקו ממני. והם
התקדמו הרבה־הרבה יותר מהר מאשר קודם.
הסתכלתי לאחור אל המקום שבו ישב הילד רק לפני רגע, אבל הוא כבר
לא היה שם.
והוא לקח איתו את הסיר.
"דארבי איליין קולינס! מה אני אמרתי לך? אמרתי שכשאת שומעת את
הצפצוף בטלפון, את אמורה —" היא הפסיקה לצעוד בערך באמצע הגובה
של הגבעה וכיסתה את הפה בשתי ידיים. "אלוהים."
את שארית הדרך היא צעדה בעיניים אדומות ונוצצות, פעורות לרווחה,
ואז הקיפה את הבקתה כולה בזמן שאני סרקתי את היער וחיפשתי איזשהו
סימן לילד.
"לגמרי שכחתי מהמקום הזה," היא אמרה והחליקה אצבע על התפר
המשונן שבין שתי אבנים. "שיחקתי כאן כל הזמן… עם הדודה שאנון ודוד
אימוֹ ן."
היא הצביעה לשמאלה ואמרה, "פה היה לנו מטבח בכאילו, והכנו בו
עוגות בוץ בסירים ובמחבתות של אימא. שאנון חפרה אדמה, אימון הביא
מים מהאגם ואני ערבבתי הכול…"
לראשונה מאז שהגענו לאירלנד, אימא שלי חייכה. ואז היא החזירה את
מבטה אליי. "נהנית?"
לא יכולתי שלא לחייך בתשובה חיוך גדול והנהנתי.
"יופי." היא הנהנה גם והעיניים העצובות שלה נצצו.
היא אחזה בידי והרחיקה אותי מהמקום החדש האהוב עליי אל מורד
הגבעה. "אז מה עשית פה ככה לבד?"
הצצתי כדי לוודא שהוא לא בטווח שמיעה, התרוממתי על קצות
אצבעותיי כדי להתקרב לאוזן שלה ולחשתי, "פגשתי ילד פיות אמיתי."