טרופים:

סאגת חיים. גיבור מושתק. סחיטה. אִגרוף. גיבורה נועזת. אהבה שאינה תלויה בדבר. מחברים לאוהבים. אהבת עולם.

כילד, קיליאן פוסטר שורד את הבלתי נתפס.

אילם ומצולק, הוא מסתגר בתוך עצמו, מבלה את זמנו עם מחברת הציור שלו בחורשה שמאחורי בית דודתו.

עד שריילי אנדרסון נכנסת לחייו…

כשריילי מבחינה בקיליאן מזנק מעל לגדר בבית השכן, היא באה בעקבותיו, לא מודעת לילד שהיא עומדת למצוא שם – או לקשר שיתפתח ביניהם בשבע השנים הבאות.

וגם לא לשתיקה שתבוא בעקבותיו.

קרוע בין השנאה שבעבר שלו ובין ההבטחה שבעתידו, קיליאן חייב לבחור – בחירות שעומדות להשפיע לא רק עליו. בחירות שיבחנו את הגבולות בין צדק לעוולה. החלטות שישברו את החיבור שלו לאהבה היחידה שקיליאן ידע כל חייו.

לשנוא או לאהוב.

לנקום או למחול.

לשתוק או להשתמש בקול שלו.

***

השקט שנשאר הוא סאגת חיים רומנטית שתכבוש את ליבכם כבר מהמילה הראשונה. קיליאן וריילי הם הילדים שתרצו לחבק, המתבגרים שאיתם תרצו להתפרע והזוג המאוהב שתרצו להיות. ככה נראית אהבה עד כלות.

קיליאן
גיל שמונה

שנאתי כשהיו לי לימודים בבוקר. אימא תמיד הכריחה אותי ללכת לישון
מוקדם, אפילו שלא הייתי עייף בשמונה בערב. היא אמרה שאני חייב ללכת
לישון כדי שאוכל להתרכז בכיתה, אבל לא משנה כמה שעות ישנתי, אף פעם
לא הצלחתי להקשיב כמו כל שאר הילדים. המורה שלי התלוננה כי ביליתי
יותר מדי זמן בקשקושים במחברת במקום בלימודים.
אימא הייתה מתוסכלת ממני.
אבא איבד את הסבלנות.
אבל לא הייתה לי שליטה על זה.
זכרתי כל מה שראיתי כמו תמונות בראש.
לפעמים ציירתי את קרטון החלב, זה שתמיד נח על המדף העליון
במקרר. לידו היה בקבוק היין שאימא נהגה לבשל איתו ובקבוק שני ליטרים
של סודה. ציירתי את התוויות בדיוק כמו שהן היו — לפעמים פונות
הצידה, לפעמים כשרואים רק את הגב של הבקבוקים. לפעמים ישבתי מול
מבחן ובמקום לכתוב את התשובה הייתי מצייר את העמוד בספר הלימוד
שהתשובה הופיעה בו. הייתי מצייר את התמונה בפינה העליונה הימנית
ומותח קווים מתחתיה, במקום שבו ידעתי שהתשובה נמצאת, אבל לא

יכולתי לזכור את המילים.
יועצת בית הספר אמרה שיש לי זיכרון צילומי. יכולתי לראות הכול
בבירור במחשבות, אבל במקום לראות את המידע, ראיתי רק תמונות.
הם ניסו כדורים.
טיפול פסיכולוגי.
שיעורי אומנות.
שום דבר לא עזר.
התרופות גרמו לי להרגיש מוזר. אימא אמרה להם שהתנהגתי כמו זומבי.
נתנו לי כמה מרשמים שונים ושוב, כלום לא עזר. אחת התרופות רק הגבירה
את המודעות שלי לסביבה, הוסיפה עוד תמונות למחשבות שלי שהייתי
חייב להוציא בעזרת עיפרון ונייר. ביום שציירתי את קופסת התכשיטים
של אימא שלי בדיוק כמו שהיא הייתה, עם כל טבעת, שרשרת ועגיל בדיוק
במקום שבו הם היו, היא הפסיקה לתת לי את הכדורים.
ראיתי את קופסת התכשיטים שלה רק פעם אחת.
היא אמרה שזה לא מצליח.
עכשיו היא הכריחה אותי ללכת לישון מוקדם בתקווה שיותר שעות
שינה יעזרו לי.
אבל אני רק שכבתי ער ובהיתי בתקרה. הקולות העמומים של הטלוויזיה
זמזמו דרך הקיר. העמדתי פנים שאני יודע במה הם צופים ויצרתי לעצמי
סרט שלם בראש. הערב, ההורים שלי היו שקטים, אז ידעתי שזה בטח סרט
על אנשים רעים. סרטים כאלה אף פעם לא הפחידו אותי, אבל אימא ואבא
בכל זאת לא הרשו לי לצפות בהם.
כשהשתרר שקט בבית, הסתובבתי אל השעון הדיגיטלי שנח על השידה
ליד המיטה. על פי הספרות האדומות כבר היה קצת אחרי עשר. שכבתי שם
במשך שעתיים בזמן שיכולתי לצייר. או לקרוא. או לראות טלוויזיה.
עצמתי עיניים ודמיינתי את קופסת קוביות הלגו בארון שלי. היא הייתה
על המדף העליון, ממש ליד חבית ובה קוביות עץ. הבגדים שלי היו תלויים

מתחת למדף, קודם בגדי בית ספר, מסודרים על פי צבעים, ואחריהם
הבגדים החגיגיים שלבשתי לכנסייה. כל השאר היו מקופלים בקפידה
בארונית המגירות שלי. חשבתי עליהן ודמיינתי כל מגירה, כל טי־שירט
וכל זוג מכנסיים קצרים. העליתי במוחי תמונה של חולצת הרובוטריקים
שלי — זאת עם כתם החרדל ליד הצווארון. אימא רצתה לזרוק אותה אבל
לא הרשיתי לה. אהבתי את החולצה הזאת והכתם הזכיר לי את מסיבת יום
ההולדת שהייתי בה ואת הנקניקייה שאכלתי כשישבתי ליד לילי.
לילי רוז — השם האמיתי שלה היה לילי אברנתי, אבל אני קראתי לה
לילי רוז. כי היא הייתה יפהפייה ובפעם הראשונה שאי פעם ראיתי אותה
היא ענדה עגילים אדומים בצורת פרחים. בכל פעם שקראתי לה בשם הזה
היא הסמיקה ואני חייכתי.
שפתיי התעקלו בחיוך. בעיניים עצומות, כשכל הבית שקט, דמיינתי
אותה בעיני רוחי. באותו רגע כיביתי את המוח שלי והרשיתי לעצמי
להתמסר לחלומות בהקיץ על לילי. חלמתי שאני מגיע לבית הספר ביום
למחרת ונותן לה פרח מהגינה של אימא שלי.
אבל בדיוק כשהגוף שלי נהיה כבד והמוח שלי הלך לאיבוד במחשבות על
עצמי יושב ליד הילדה הכי יפה בכיתה וחולק איתה את הכריך שלי בהפסקת
הצהריים, משהו הוציא אותי מהמצב הזה. העיניים שלי נפקחו בבת אחת
והמצח שלי כאב מרוב לחץ כששכבתי בשקט וניסיתי להבין מה שמעתי.
היה לי לחץ בחזה, כאילו מישהו יושב עליו, אבל הלב שלי המשיך להלום
בחוזקה. הלחץ בין אוזניי התגבר עד שהוא פעם עם הלב שלי, מהר יותר
ויותר, חזק יותר, כועס יותר.
ואז שמעתי את זה שוב.
חבטה, מעומעמת בגלל דלת החדר הסגורה.
חריקה מהמדרגות ולאחריה משהו שלי נשמע כמו אוויר שיוצא מתוך
צמיג.
שכבתי בלי לזוז, מבוהל, כל גופי רועד. זאת רק אימא יורדת למטבח.
אבל ידעתי שזה שקר. אימא אף פעם לא ירדה למטה אחרי שהלכה
לישון. היא אף פעם לא יצאה מהחדר שלה אחרי כיבוי האורות. וברגע
ששמעתי את דלת החדר שלהם נפתחת בחריקה איטית בהמשך המסדרון,
הייתי בטוח שאלה לא ההורים שלי.
העפתי עוד מבט בשעון שלי.
אחת־עשרה עשרים ואחת.
שמעתי אותם סוגרים את הדלת לפני יותר משעה.
הם לא פתחו אותה מאז.
יש מישהו בבית שלי.
עצמתי עיניים חזק והרמתי את השמיכה מעל לראש. לא משנה על מה
ניסיתי לחשוב, לא יכולתי להפסיק לדמיין מישהו פורץ לבית. האנשים
הרעים מהסרט שחשבתי עליו מוקדם יותר חזרו, והם באו בשבילי.
צעקה עמומה גרמה לנשימה שלי לעצור בחזה.
קול של משהו כבד נוחת על הרצפה הבעיר לי את העור.
ואז שמעתי את השם שלי.
”קיליאן!״
זאת הייתה אימא שלי אבל היא לא נשמעה כמו עצמה. קולה היה חד
אבל עמוק. לא עמוק כמו הקול הרועם של אבא, אבל היא נשמעה כאילו
תיבת הקול שלה נבלעה לה בתוך הגרון. הכרתי את ההרגשה, כי זה מה
שקרה לי בכל פעם שסיוט רע הבהיל אותי וצעקתי לעזרה.
העפתי מעליי את השמיכה וזינקתי מהמיטה. הרגליים שלי רעדו כמו
עלים בסופה בזמן שהסתכלתי על הדלת הסגורה וחיכיתי לשמוע את שמי
שוב. פחד הציף את העורקים שלי והצית לי את העור. הוא האיץ את הדופק
שלי והשתיק את הצעקות שאיימו להתפרץ מפי.
כיווצתי את ידיי לאגרופים בצידי הגוף וניסיתי לשכנע את עצמי
שהמצאתי את הכול. שהבית תמיד עושה רעשים בלילה. שלפעמים רעשים

מבחוץ נשמעים כאילו הם מגיעים מבפנים. אבל לפני שהספקתי לקבל את
התאוריה הזאת, התחלתי לדמיין משהו גרוע יותר.
שמעתי משהו כבד נופל על הרצפה והצליל המשיך להדהד לי בראש.
חשבתי שיכול להיות שאבא שלי נפל מהמיטה. אולי היה לו התקף לב
כמו לסבא או שהוא התגלגל והראש שלו נחבט בשולחן לידו והפינה פגעה
באזור הרך בצד. ואימא שלי קראה לי כי הייתה צריכה את עזרתי.
רצתי אל הדלת ופתחתי אותה לרווחה, רץ אליהם בלי לחשוב פעמיים.
אבא שלי נפצע והיה צריך אותי. אימא שלי הייתה מבוהלת והייתי צריך
להיות הגבר שהיא תמיד אמרה שאני אגדל להיות. רצתי את המטרים
הספורים אל קצה המסדרון החשוף ודחפתי את הדלת שלהם עד הסוף, לא
עוצר עד שהייתי בתוך החדר.
בטון בלתי נראה הכביד על כפות הרגליים שלי ולא אפשר לי לברוח.
צמר כותנה דמיוני מילא לי את הגרון ולא אפשר לי לצרוח.
העיניים שלי הוחזקו פקוחות על ידי מקלות לא קיימים.
והמחזה שהיה מולי היה כל כך דמיוני עד שהיה בלתי נתפס.
מחזה שלא אשכח בחיים.
מחזה שירדוף אותי לנצח…