זרים מושלמים

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 102.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

טרופים:

שני זרים. משיכה עוצמתית. סודות. מתח. רומנטיקה. טוויסטים.

***

הסופרת אוליביה רוסי לא הצליחה לכתוב מילה מאז הטרגדיה שהכתה בחייה לפני שנתיים ומוטטה את עולמה. בלב שבור, כשעברה עוד רודף אותה, היא מקבלת את הצעתה של חברתה לבלות את הקיץ בדירתה בפריז כדי להחלים ולמצוא מחדש את המוזה שלה.

במקום זה היא מוצאת את ג'יימס, זר מסתורי שמצית בה תשוקה מפתיעה ומכלה.

אוליביה וג'יימס מסכימים לא לספר זה לזה דבר מלבד שמם הפרטי, ונסחפים ברומן סוער. אבל ככל שהם מבלים יותר זמן יחד, כך אוליביה מבינה שרומן הקיץ שלה הופך לחיבור עמוק ומשמעותי… ושהגבר הממגנט שבו היא מתאהבת עלול לא להיות כלל מי שהיא חושבת שהוא.

 

"הנשיקות שלו הן… תובעניות ורכושניות. רעבות ועמוקות. אלה נשיקות של גבר שרוצה יותר מאישה – שרוצה הכול – ולא מתכוון לעצור עד שהוא יקבל את זה."

***

זרים מושלמים הוא סיפור בקצב מהיר עם עלילה מהפנטת, מסתורית ומותחת עד הקצה.      אזהרה: תחזיקו חזק ואל תתפתו לגשת לסוף, יש שם טוויסט שומט לסתות! קריאה נעימה.

 

הבלונדינית שוכבת עירומה על גבה על המזרן, ברכיה מקופלות וירכיה החיוורות פשוקות, אגרופיה אוחזים בסדינים. הגבר עומד ולוטש בה מבט מלמעלה, בלבוש מלא ובלי לזוז מצד המיטה. מבטו נעוץ בגופה העירום, הצעיר והגמיש, המתוח בציפייה, שפרוש לעיניו הבוחנות כמו קערה של פירות בשלים. הגבר מתכופף ומשעין כף יד אחת על המיטה ליד ראשה של הבלונדינית. את כף היד האחרת הוא כורך סביב גרונה. "…מסתדרת בינתיים? איך הדירה?" הקול המחוספס באוזן שלי הוא של העורכת הספרותית שלי, אסטל,
שאותה אני מכירה שנים. היא מעשנת שתי חפיסות של וירג'יניה סלימס ביום ויש לה את אותה תסרוקת כוורת משנות השישים של המאה הקודמת, אפילו שהיום השיער שלה אפור מתכתי ולא שחור פחם. אסטל היא ספיטפייר קטנה, פחות ממטר וחצי גובה על נעלי עקב, עם פה גדול ובלי בושה, ותמיד בבגדי וינטג' של שאנל, והיא יכולה באותה קלות להוריד לך
את הראש או לחייך אלייך. רוב האנשים מפחדים ממנה, אבל לי יש פינה חמה בלב לנשים חורכות. אני מכירה יותר מדי מקרוב את המכות שצריך לחטוף כדי להצמיח עור של פיל. "העיר יפה בדיוק כמו שהבטחת, אסטל. והדירה שלך —" הבלונדינית
מקשיתה את גבה כשהגבר מנשק אותה בכוח, ברעבתנות, וידו מחליקה מגרונה אל החזה השופע שלה עם הפטמות הוורדרדות, "מדהימה. המיקום מושלם."
כמה מושלם? קומה עליונה בבניין מפואר בן עשר קומות בשכונה נחשבת, קומה אחת מעל ובאלכסון מהדירה שבה זוג מושך עומד לעשות סקס.
הם אפילו לא טרחו להגיף את הווילונות בחדר השינה שלהם. ולכן מהמקום שבו אני עומדת בסלון של אסטל, אני רואה הכול.
אולי זה חלק מהעניין? הריגוש השובב שממלא אותם כי אולי אחד מהשכנים שלהם צופה בהם?
או אולי זה כל העניין. אסטל אומרת, "נהדר, מותק! אני שמחה שהדירה מוצאת חן בעינייך."
יש שתיקה טעונה, ואז: "אני מקווה ששינוי הנוף מעורר השראה." או־הו, הוא בהחלט מעורר השראה, אבל לא במובן שהיא מתכוונת אליו. הגבר מצמיד את מפרקי כפות הידיים של הבלונדינית למיטה ומעביר את פיו הרעב מהחזה שלה לבטן ואז אל בין רגליה. היא מטה את ראשה
לאחור על הכרית, עוצמת עיניים וגונחת. הגניחה הזאת, שחוצה את החצר הפנימית באוויר הנעים של אחר
הצהריים, מעבירה בי צמרמורת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בקע מתוכי צליל עונג עמוק כל כך. אולי מעולם לא.
ברור לגמרי שלבן הזוג שלה יש לשון כישרונית במיוחד. עוד לא הצלחתי לראות את הפנים שלו בבירור, רק הצצה חטופה בפרופיל, ועכשיו אי אפשר לראות את הפנים שלו בכלל כי הן קבורות בין שתי ירכיים עסיסיות והסקרנות מתחפרת בתוכי. איך נראה האקסהיביציוניסט1
1 ֶאְקְסִהיִּביְציֹוִניְזם—דפוסהתנהגותשבואדםמשתוקקלחשוףאתאיבריוהאינטימייםבפומביומפיק הנאה מכך
הזה? חתיך? מכוער? פשוט למראה, כמו פרוסה של לחם לבן? איזה מין גבר יכול לשכנע אישה להתפתל בתאווה כזאת לעיניהם של עשרות עדים פוטנציאליים?
או אולי זה היה הרעיון שלה? כאילו, היא כל כך צעירה ויפה. השילוב הזה יכול לגרום לאנשים לעשות דברים טיפשיים להחריד.
מי כמוני יודעת. רשימת השטויות המטופשות שעשיתי כשהייתי תחת השפעת נעוריי המבוזבזים ארוכה במידה מדכאת.
אבל זה. טוב. אפשר להגיד שההתנהגות הזאת לא הייתה חלק מהרפרטואר שלי בגיל הזה.
אבל לא יפה לשפוט. הם לא פוגעים באף אחד. אני כנראה סתם מקנאת. לא כנראה, ברור שאני מקנאת. אלוהים אדירים, תשמעו אותה! הצרחה הזאת יכולה להעיר מתים! אני מפנה את הגב לחלון בדיוק כשהבלונדינית גומרת בקולי קולות,
והולכת למטבח לחפש קצת אלכוהול. חיבה מיוחדת לבורבון היא אחד מהדברים הרבים שיש לי ולאסטל
במשותף, ואני שמחה לגלות שצד אחד במזווה שלה עמוס בכל טוב. יש גם מקרר יין, אבל סוכר עושה לי כאבי ראש, אז אני מדלגת על אוסף יינות הבורגונדי המשובחים ופותחת בקבוק של בורבון קנטאקי. אני שותה ישר
מהבקבוק, לא טורחת אפילו להוציא כוס. אם אני הולכת לבלות את שלושת החודשים הבאים של חיי בהאזנה
לצווחות אורגזמיות של השכנים שלי, אני אצטרך גיבוי רציני. אסטל אומרת, “מספר הטלפון של מנהל הבניין תלוי על המקרר, מותק. שלא תעזי להסס, ואם יש בעיה עם המזגן תתקשרי אליו. אני יודעת שאת שונאת להטריח אנשים, אבל המזגן הזה לא אמין בעליל. ואומרים שיהיו
איזה אלף מעלות בקיץ. התחממות גלובלית וכל זה.״
אני שותה עוד לגימה בזמן שהיא ממשיכה לדבר. “יש לך ג׳ט לג? יש לי איזה משהו צמחי בארון התרופות בחדר השינה.
וכמובן, את יודעת, תרגישי חופשי לקחת כל מה שאת רוצה מארון המשקאות. במכולת הקטנה בפינה יש מבחר מדהים של גבינות, ובימי שלישי וחמישי יש שוק איכרים עד ספטמבר ברחוב דנואט, בלוק אחד
מהדירה.״ היא כבר אמרה לי את כל זה לפני שעזבתי את ניו יורק, אבל אסטל
ידועה ביסודיות שלה. עוד יללה אורגזמית שנישאת פנימה דרך החלונות בסלון דוחקת בי
לקחת לגימה נוספת של בורבון ואני מתחילה לתהות אם אצטרך לעבור לבית מלון כדי לברוח מכל הרעש הזה.
“עכשיו, תקשיבי,״ אסטל אומרת בקול רציני. “התכוונתי למה שאמרתי, קחי לך חופש ופשוט תירגעי. תנוחי, תאכלי טוב, תצאי להרבה הליכות ארוכות בעיר. תנסי לא לחשוב.״
מה שהיא בעצם רוצה להגיד לי הוא תנסי לא לזכור. תנסי להפסיק להאשים את עצמך. תנסי להשתחרר מהעבר. כאילו יש סיכוי שזה יקרה. אם כדי להשתחרר מהעבר כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להחליט
שאני עושה את זה, לא הייתי כאן בכלל, אלפי קילומטרים מהבית. אבל מה שאנשים לא מבינים הוא שהעבר הוא ישות חיה ונושמת שמתקיימת באופן בלתי תלוי ברצונות או בכוונות הטובות שלנו. הוא לא מאחורינו, והוא לא בלתי נראה. טביעות האצבעות שלו מרוחות על כל רגע בהווה, משקלו מעיק על כל שנייה בעתיד, וההשלכות שלו מהדהדות בכל מסדרונות חיינו. לנסות להיפטר מהעבר שלנו זה כמו לנסות לעצור את סיבובו של כדור הארץ. אבל אני צריכה לפחות להראות שאני עושה מאמץ, כי אף אחד לא אוהב
אנשים פסימיים. יש גבול לכמה זמן אפשר להיות בדיכאון לפני שאנשים מאבדים את הסבלנות אלייך ומתחילים לגלגל עיניים מאחורי הגב שלך.
“בהחלט,״ אני אומרת בעליצות מעושה. “אני אנסה לא לחשוב.״ אסטל נשמעת מרוצה. “טוב מאוד. ואם במקרה תכה בך ההשראה —״ “את תהיי הראשונה לדעת.״ עוד צווחה אופורית מהדהדת בין קירות הסלון, ואני עוצמת עיניים
ודופקת את הראש בעדינות על דלת המזווה.
שעתיים אחר כך כבר שטפתי מעצמי את הלכלוך של הטיסה, מצאתי שולחן בבית קפה קטן וחמוד על המדרכה לא רחוק מהדירה, ואני שותה כוס אספרסו במחיר מופקע ומקללת את כל ההחלטות שקיבלתי ושהובילו אותי לכאן.
העצים מתעוררים לחיים בשירת ציפורים. הניחוח המתוק של פריחת הדובדבן מבשם את האוויר. השמיים ממעל כחולים ואינסופיים כמו באגדות, מנוקדים בענני צמר גפן כל כך מושלמים עד שנדמה שציירו אותם
עבור סט של סרט. עכשיו יוני בפריז והרומנטיקה מוגזמת עד כדי גיחוך. אני לפחות מרגישה מגוחכת, אישה לבדה, מלווה רק ברוחות רפאים,
כאשר מסביב אינספור אוהבים צעירים מחזיקים ידיים ומטיילים בשדרה המוצלת ועושים זה לזה עיניים מעל מפות שולחן לבנות ומגוהצות מפשתן מימיני ומשמאלי.
עיר האהבה. מה חשבתי לעצמי כשבאתי לכאן? אני מרגישה מותקפת על ידי כל האהבה הזאת. אני עושה מעצמי קורבן,
כאילו האהבה בכבודה ובעצמה לועגת לכאב שלי, תוקעת בי בחיוך סכינים טבולות ברעל.
סיכון מקצועי של דמיון מפותח במיוחד. אם לא הייתי נעשית סופרת, הייתי עכשיו בחדר מבודד, נועצת ציפורניים בקירות המרופדים.
כשהטלפון שלי מצלצל אני ממהרת לענות, שמחה על הסחת הדעת.
"הלו?" "היי, ילדונת! את מחזיקה מעמד?" זאת קלי, חברה שלי, והטון שלה קצת יותר מדי עליז. יש לי חשד
שבימים הקרובים אקבל הרבה שיחות עליזות כאלה ממכרים, עד שאתמקם. כולם כל כך לחוצים שכבר אתקדם הלאה בחיי שזה מלחיץ אותי.
אבל נראה שהשנתיים האחרונות עברו עליהם במהירות אחרת מכפי שהן עברו עליי. חוקי הזמן והפיזיקה מתעוותים כשהם פוגשים צער וקורסים לתוך עצמם כדי שתוכלי לחיות מחדש רגע אחד יחיד שוב ושוב,
לנצח. אני אומרת לקלי, “אם את שואלת את הציצים שלי, למרבה הצער
התשובה היא בקושי.״ “שטויות. יש לך את הציצים הכי יפים שאני מכירה.״ “תודה על העידוד, אבל עם כל הכבוד, את עובדת בדיור מוגן. רוב
הציצים שאת מכירה איבדו את הגמישות שלהם כשג׳ימי קרטר היה נשיא.״ “הכול יחסי, מותק. תסתכלי על הצד החיובי: אם היית עירומה והיית צריכה להתכופף כדי לחתום על משהו, לא היית צריכה לתחוב את הציצים
שלך בבתי השחי כדי שהם לא יפריעו לך.״ אני חושבת על הבלונדינית החטובה, שהשדיים שלה היו כל כך מוצקים
שלא ראו עליהם את השפעתו של כוח הכבידה, אפילו כשהיא שכבה על הגב, ואומרת ביובש, “סיבה למסיבה, אין מה להגיד.״
“מה השעה בפריז? אצלך יותר מוקדם או יותר מאוחר?״ “אצלי יותר מאוחר בשש שעות. איך את לא זוכרת? היית כאן עשר
פעמים!״ קלי נאנחת. “אני כבר לא זוכרת שום דבר. מייק כל הזמן אומר לי שיש
לי מוח מסננת.״ “אין לך מוח מסננת, קל. יש לך ארבעה ילדים ואת עובדת במשרה
מלאה ובעלך חושב שעבודות הבית הן משהו שרק בני אדם עם זוג שחלות מוסמכים לבצע. אז תפסיקי להלקות את עצמך.״ בתגובה קלי אומרת משהו שאני לא שומעת. “מה? מצטערת, לא שמעתי מה אמרת.״ אני עסוקה מדי בבהייה באדוניס שהרגע התיישב ליד השולחן מולי. סקירה מהירה למען הדורות הבאים. או שפשוט תדלגו על הרשימה
ותדמיינו סוס הרבעה בשיא כוחו דוהר בהילוך איטי על החוף כשרעמתו הרכה כמשי מתנפנפת מאחוריו כמו דגל ברוח ופרוותו המבריקה נוצצת באור השמש, ואז תבינו את הרעיון הכללי.
יש לו שיער חום פרוע קלות שמלטף זוג כתפיים רחבות, סנטר עם גומה שהיה מרשים אפילו את סופרמן ותנועה מלאת חן, חרף גודלו האימתני. הוא לובש חולצת כפתורים לבנה מחוץ למכנסיים וזוג מכנסי ג׳ינס דהויים, זקן זיפי בן שבוע מעטר את הלסת המסותתת שלו, הוא עונד צמיד עור על מפרק כף יד אחת והוא נוטף כוח משיכה חייתי כל כך חזק שאני מרגישה
אותו עד השולחן שלי. וכך גם כל יתר יושבי בית הקפה, לפחות על פי אדוות המודעות
לנוכחותו שעוברת במקום. ראשים מסתובבים לכיוונו כאילו מישהו מושך אותם בחוט.
אבל הזר המהמם עיוור לגמרי לתשומת הלב שהוא מושך. לכל המבטים החשאיים שנשלחים אליו מכיוונם של גברים ונשים כאחד.
אין שום ספק שהוא רגיל לזה. הוא נתח מובחר, כמו שקלי הייתה אומרת. תקלטי איך הסטייק הזה רוחש על המחבת.
ברצינות, הוא הורס. ומי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמשת במילה הזאת סתם. ואלוהים אדירים, אילו עיניים מדהימות. הן כחולות יותר מהרקיע החף מעננים שמעל ראשינו ומעוטרות בריסים שחורים סמיכים, והן עוצמתיות. נוקבות. חודרות. ועוד מילים עם רמיזה מינית כבדה שאני לא זוכרת כרגע כי ההבנה המזעזעת שהרגע תפסו אותי על חם לוטשת בו עיניים הקפיאה לי את המוח. הוא נועץ בי מבט בחזרה. “שאלתי אם כבר הלכת לקפה בלנק,״ קלי צועקת בטלפון, כאילו
פיתחתי ליקוי שמיעה מתחילת השיחה. “אל תשכחי להגיד להנרי ששלחתי אותך, אחרת הוא יחייב אותך כפול — הוא חתיכת גנב!״
את החלק האחרון היא אומרת בחיבה. אין דבר שהיא אוהבת יותר מאשר החברויות רבות השנים שהיא יוצרת בכל פעם שמישהו מנסה ללא הצלחה לרמות אותה.
בפעם הראשונה שהיא נסעה לפריז כשלמדה בקולג׳, הבעלים של בית הקפה חשב שהיא תיירת אמריקאית תמימה וניפח את החשבון שלה. הוויכוח שזה גרר כבר נהפך למעין אגדה מקומית. כשהצגתי את עצמי בפני המארחת כחברה של קלי, היא שאלה אם היא עוד שומרת את האשך השמאלי של הנרי בצנצנת על השיש במטבח. בפנים קפואות השבתי שהיא שומרת אותו במקרר. “האמת היא שאני יושבת בקפה בלנק ברגעים אלה ממש,״ אני אומרת לה ולא מורידה את המבט מהגבר הזר. “אדיר! נהדר שם, נכון?״ מבטו החורך של הזר צונח אל שפתיי. שרירי הלסת שלו נדרכים. הוא מלקק את שפתיו המלאות.
אלוהים אדירים… זה היה גל חום או שמישהו הדליק מדורה מתחת לכיסא שלי?
בכל מקרה, זה חדש לי. כבר שנים שהגוף שלי לא הרגיש שום דבר מלבד קור של בית קברות. אני לוחשת בבלבול, “כן… מקסים.״
“מה?״ רועמת קלי. “מותק, אני בקושי שומעת אותך! דברי בקול!״ “אמרתי שמקסים!״ מלצר בלי סנטר, עם אף כמו מקור של טוקן, מופיע ליד השולחן ומסתכל על הטלפון שלי בזעף. הוא מדבר צרפתית ומצביע בכעס על הטלפון.
אני לא מבינה את השפה, אבל אני קולטת את המסר: את מתנהגת בגסות רוח. זה מאוד אמריקאי מצידך. אולי את רוצה גם לחרבן על מגדל אייפל?
אני מסתכלת עליו בכעס ומצטערת שאין צנצנת אשכים אמיתית שהייתי יכולה להוסיף לתוכה עוד כמה. “אני צריכה לסיים, קל. אני אתקשר אלייך יותר מאוחר, טוב?״
כשאני מנתקת היא עדיין צועקת מעברו האחר של הקו. המלצר שומט את החשבון על השולחן ותוקע בי מבט חריף. הוא רוצה שאתפנה מכאן כדי שהוא יוכל לתת את השולחן שלי לאחד מהזוגות המתוקים שמחכים בתור ליד הדלת. באמת עמדתי ללכת, אבל אנשים מנוולים מוציאים ממני את הסיציליאנית העקשנית. אני שולחת לו חיוך חד כתער. “עוד אספרסו, בבקשה. ותפריט קינוחים.״
“קינוח? עדיין לא הזמנת מנה עיקרית.״ הוא מדבר אנגלית במבטא כבד. המצח שלו מקומט. זוויות השפתיים
שלו שמוטות. עד היום לא פגשתי בן אדם שיכול לשדר בוז בכל סנטימטר מגופו. אני אומרת, “אתה תמיד כזה חד־הבחנה, או שהיום זה משהו מיוחד?״ הוא מרחיב את נחיריו העצומים, נושף בזעף ומסתובב בבת אחת. ואז אני שומעת את הצחוק. מה שמרגיז אותי הוא שאני יודעת בדיוק מאיפה הוא מגיע. אני אפילו לא צריכה להעיף מבט כדי לדעת שסוס ההרבעה תכול העיניים היה עד לדרמה הקטנה שלי עם המלצר והיה משועשע.
אז אני לא מסתכלת. אני לא מעוניינת להיות המופע הקומי של החתיך המלהיט חצי בית קפה.
אני יודעת שזאת דעה קדומה קצת מוזרה, אבל תמיד חשבתי בסתר ליבי שהמוסריות של כל גבר עומדת ביחס הפוך למראה החיצוני שלו. את פשוט לא יכולה לסמוך על בחור שיכול לבחור איזו אישה שהוא רוצה ברדיוס של כמה קילומטרים. כוח כזה משחית גם את הנפש הקדושה ביותר. אני מתעלמת מהכול חוץ מאשר מחמימות השמש על פניי, מטה את ראשי לאחור ועוצמת עיניים. כעבור דקה אומר קול עמוק, “אפשר?״ אני נבהלת ונושאת את מבטי. הזר עם העיניים הכחולות עומד ליד השולחן שלי ומסתכל עליי מלמעלה וכף ידו נחה על משענת הכיסא שמולי. אני רואה מהעמידה הבטוחה שלו, שהוא יוצא מנקודת הנחה שאגיד לו כן, וזה לא מקובל עליי.
אני מסרבת להיות מסקנה מתבקשת. “לא. אני מחכה למישהו.״ הוא מתעלם מהתשובה שלי ומתיישב. מניאק פריווילגי. אנחנו חוזרים לקרב המבטים שלנו, אבל הפעם מקרוב. למרות האפליה שלי נגד הפרצוף היפה שלו והנימוסים הגרועים, אני
חייבת להודות שהוא מושך להפליא. אני לא יודעת אילו גנים מייצרים לסת כל כך מסותתת, אבל הוא צריך לשבט אותם ולתת אותם במתנה למלצר נטול הסנטר שלי.
הוא לוטש בי מבט מלא כוונה ואומר, “אני אשמח לצייר אותך.״ נכון שזה נורא כשגבר פותח את הפה ופשוט הורס הכול? אולי זה לא צריך להפתיע אף אחד שהבחור הזה מעולם לא נדרש לעבוד
על משפטי פתיחה טובים יותר מהדבר השחוק שהוא הרגע השליך עליי. נשים בטח זורקות את עצמן לרגליו מיום שנולד. חוץ מזה, יופי כמו שלו כמעט אף פעם לא מלווה באינטליגנציה דומה. ועדיין, אני צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לגלגל עיניים. “סתם מתוך סקרנות, זה עובד?״ הגבות הכהות שלו מתכווצות מעל עיניו הכחולות. “מה עובד?״ האנגלית שלו מושלמת. אין לו שום מבטא, צרפתי או אחר. הוא בטח הגיע לכאן לחופשה מארץ האנשים היפים שלא מבינים את המילה לא כי הם מעולם לא שמעו אותה.
“משפט הפתיחה הזה. ‘אני אשמח לצייר אותך׳. נשים באמת קונות את זה?״
עיניים כחולות מטה את ראשו ובוחן אותי. “את חושבת שזאת הייתה הצעה מגונה.״
הוא אומר את זה כהצהרה, לא כשאלה. הצהרה עם ניחוח צחוק ברקע. השפלה חורכת מכה בי באופן מיידי. הבחור הזה לא מנסה להתחיל איתי. המבטים שלו לא היו מבטים של גבר שנמשך מינית לאישה. הוא בסך הכול היה סקרן. הוא ראה אותי יושבת לבדי, והעצב חקוק על פניי, מזדקרת כאן כמו עשב שוטה ולא רצוי בגינת הוורדים הזאת.
אני מנופפת בידי בניסיון להיראות נונשלנטית. “טעות שלי. מצטערת.״ “אל תצטערי. אני באמת מציע לך הצעה מגונה.״ אני מתחילה למצמץ ולא יכולה להפסיק. ההשפלה נעלמה, אבל אני מבולבלת וממצמצת כמו ינשוף מטורף. כשאני מסיטה את תשומת הלב שלי אל מפת השולחן ואל היד שלי שנחה עליה ורועדת מעט ,עיניים כחולות ממשיך בטון שֵלו ,כאילו לא שרף לי עכשיו את כל הפיוזים.
“כלומר, אני מציע לך להיות מודל לדיוקן. יש לך פנים מדהימות. והעיניים שלך, הן…״
הוא משתתק לרגע בחיפוש אחר המילה הנכונה, ואז אומר חרש, “רדופות.״
השריון הבלתי נראה שלי נטרק ועוטף אותי, שומר על הלב שלי מפני הייסורים שמצטברים לי בבית החזה. פיתחתי את השריון שלי במשך זמן רב, והוא מעולם לא אכזב אותי, עד לרגע שבו אני נושאת שוב את עיניי.
אבל הפעם כשהמבטים שלנו מצטלבים, אני לא מוכנה לעוצמת המפגש.
פעם דרכתי על כבל חשמל חשוף. כשהייתי בת שמונה. עמוד חשמל ניזוק בסופה וצנח בחצר האחורית שלנו. רצתי החוצה לחקור מה קרה לפני שצעקת האזהרה של אבא שלי הגיעה אליי, ועוצמת הזרם שעבר בגופי
כשכף רגלי היחפה דרכה על הכבל העיפה אותי לעברה האחר של החצר. עכשיו, כשאני מביטה אל תוך עיניו הכחולות היפהפיות של הגבר הזר
הזה, אני מרגישה בדיוק אותו הדבר. “אני ג׳יימס.״
קולו נעשה צרוד. יש מתח חדש בגופו, כאילו הוא עוצר את עצמו מלהושיט יד ולגעת בי.
או אולי זה רק הדמיון שלי, שמצטיין בהשתוללות חסרת מעצורים. “אוליביה,״ אני מצליחה לומר. בשתיקה שמשתררת, קולות בית הקפה סביב חזקים במידה בלתי נסבלת. סכינים ומזלגות מתנגשים בצלחות. קולות הפטפוט נהפכים לצווחות מורטות עצבים. הסומק על לחיי מתפשט במורד הצוואר והדופק שלי יוצא מכלל שליטה.
אף אחד אף פעם לא הסתכל עליי כמו שהגבר הזה מסתכל עליי עכשיו, בכזאת עוצמה פראית ובלתי מתנצלת.
אני מרגישה עירומה. אני מרגישה שרואים אותי. כשהמלצר מופיע שוב לידי, אני כמעט מזנקת מחוץ לעורי. “מדאם.״ הוא מושיט לי את תפריט הקינוחים במחווה נוטפת התנשאות וקד לי קידה לגלגנית. “שיניתי את דעתי. אני רק אשלם את החשבון ואלך, תודה.״ אני מורידה
את תיק היד שלי ממסעד הכיסא ומפשפשת בו בחיפוש אחרי הארנק שלי. “אמרת שאת מחכה למישהו,״ ג׳יימס מזכיר לי. “שיקרתי.״ ג׳יימס נשען בכיסאו ובוחן אותי, ומבטו העז יציב. המלצר מביט עליי ועליו, מקשית גבה, ואז אומר משהו בצרפתית לג׳יימס, שבתגובה מניד את ראשו.
יש לי תחושה שהם מכירים, שג׳יימס הוא לקוח קבוע בבית הקפה, ואני מחליטה לעולם לא לחזור.
אני זורקת כמה שטרות על מגש הפלסטיק השחור הקטן שהחשבון שלי מוצמד אליו וקמה, נתקלת בשולחן ומפילה את הכוס שלי בחוסר זהירות, ומנסה ללא הועיל לא לשים לב איך שלוש הנשים הצעירות שיושבות בשולחן לידי בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש, מכסות את פיהן בכפות ידיהן ומתלחשות. הצחקוקים המרושעים האלה. החיוכים הלעגניים ומלאי הבוז. יום אחד גם הן יהיו כמוני, ישעטו לעבר גיל ארבעים עם סימני מתיחה וקמטים וחמלה חדשה כלפי זולתן שנולדת רק מתוך ההתפוררות של גופך ומשקלם של כל חלומותייך המנופצים, אבל נכון להיום הן יפהפיות ויהירות, בטוחות בעליונות שלהן על פני התיירת המגושמת שבורחת באימה מהרגש
האמיתי הראשון שעבר בה זה יובלות. בדרך החוצה אני לא מסתובבת לאחור, אבל מרגישה את מבטו הצורב
של ג׳יימס עוקב אחריי כל הדרך עד היציאה. איכשהו, הפעם אני יודעת שאני לא מדמיינת.

מידע נוסף על "זרים מושלמים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 352 עמודים
  • תאריך הוצאה מאי 2024
  • תרגום ניצן לפידות
  • מק״ט 1391923413

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן