פרנקי

עמוק בלב, במקום שבו המוות לוחש, אני צועדת בשקט, נושאת את משקל חסרונו של
וולפסון.
שבוע חלף בלעדיו. חלל שחור ועמוק. קר. כואב. אינסופי.
כמו ליל הקוטב.
כמו הבטן הריקה שלנו.
איפשהו מצפון לאזור הארקטי, אני עומדת בחלון הקפוא של הבקתה שלנו, צופה
בפתיתי שלג רוקדים.
הבקתה שלנו.
הכלא שלי במשך יותר מארבעה חודשים. ליאוניד וקודיאק לכודים כאן הרבה יותר
זמן, מאז שהיו ילדים.
עכשיו שוולף ודנוור לא כאן, זאת הבקתה שלנו. כלוב קרח עם צינורות קפואים,
מזווה שהולך ומתרוקן והדים של מתים.
צמרמורת תמידית חיה על העור שלי, כל בליטה בגודל של דובדבן. אבל זו הסחת
דעת מבורכת מהכאב שבפנים.
נרתיק הסקסופון של וולף מכיל בתוכו זיכרונות של מתכת ומנגינה, והמשקל שלו
כבד בזרועותיי. שריד לנשמה מעונה שנלקחה מוקדם מדי. המוזיקה המצמררת שלו
מילאה את הקירות האלה, צבעונית ויחידה במינה כמו הזוהר הצפוני.
עכשיו נשארה רק דממה. דממה דחוסה כל כך שהיא חונקת.
אני מרגישה אשמה מפני שאני לובשת את המעיל שלו בזמן שהוא מת במעיל
המוכתם בדם וההרוס שלי, כי אהבתי את האחים שלו ולא יכולתי לאהוב אותו כמו
שהוא רצה, וכיוון שאני עדיין נושמת כשלא יכולתי למנוע ממנו לשים קץ לחייו.
אני צריך אותך איתי. סוף־סוף נוכל להיות ביחד.
הוא לא רצה למות לבד.
חלק ממני, כמו צל אפל ומסוכן, יודע שיהיה קל יותר להצטרף אליו. לתת לקור
לחבק אותי, לעצום עיניים ולדמיין שהזרועות של וולף כרוכות סביבי בפעם האחרונה.
אני מדחיקה את המחשבה. האינסטינקט ההישרדותי שלי עדיין חזק מדי, והאהבה
שלי לאחים שלו חזקה עוד יותר. אני לעולם לא אעשה להם את זה ואחמיר את
הסבל שלהם.

קול מגפיים מגיע ממדרגות המרתף ומבשר שליאו מתקרב.
אור הנרות מלטף את גופו כשהוא מופיע, צללית של צער, אוחז בקופסה מלאה
ברוחות העבר. בתוכה נחים שרידי התמימות — בגדים שהוא וקודי לבשו כילדים,
ורישיונות הנהיגה של הנשים שהפסידו למקום הזה. אימא שלו ביניהן.
עיניי, שתמיד על סף דמעות, מסיטות את המבט.
הוא חש בסערת הרגשות שלי, מניח את הקופסה, משחרר את נרתיק הסקסופון
מאחיזתי ומניח אותו על הרצפה בעדינות מלאה ביראת כבוד. הידיים שלו, שאדומות
מהקור אבל יציבות ונחושות, נחות על הכתפיים שלי ומרגיעות אותי.
המצחים שלנו נפגשים באחדות של כאב.
“תנשמי.” הקול שלו הוא כמו מגדלור בערפל. “שוב.”
הריאות שלנו מתרוקנות יחד, הנשימות מתערבלות כמו סליל של אדים.
“רוצה לדבר על זה?” האצבעות שלו שוקעות בכתפיים שלי ומעסות את
המפרקים הכואבים.
וולף חי בראש שלי בהבזקים. עיניים שפעם היו כמו גלקסיות של שובבות, עכשיו
ריקות. חיבוקים שהפשירו פעם את החורף הקשה ביותר, עכשיו הם רק תחושה רחוקה.
הבדיחות ושמות החיבה שלו עכשיו אבודים ברוח.
וולף.
וולף שלי.
הוא עזב את העולם הזה כי הוא פגע בו באופן בלתי הפיך. מהרגע שבו נולד, הוא
התעלל בו, חילל אותו, גזל ממנו אהבה וקרע אותו לגזרים.
אין טעם לדבר על זה. שום דבר לא יחזיר אותו.
“אנחנו צריכים להמשיך הלאה.” אני טומנת את הידיים שלי במעיל הפרווה של ליאו.
“אני לא רוצה לבכות יותר.”
הבנה נוצצת בעיניו השונות. “אני מתגעגע אלייך. לחיוך שלך. לגוף שלך. לחום שלך.”
אני ישנה בינו ובין קודי בכל לילה, עטופה בחום גברי. אבל זה לא מה שהוא מתכוון.
הוא מתגעגע לאינטימיות שלנו. לקשר העמוק שלנו דרך סקס. לא היינו יחד ככה כבר
שבועיים.
ימים שמלאים במרדף בלתי פוסק אחרי מזון ופתרונות לא משאירים מקום לצרכים
בסיסיים יותר.
הלילות שבהם כולנו סבוכים יחד בערמה של גפיים, לא מביאים נחמה ללבבות
כמהים, רק תזכורת חדה שכל קלוריה חייבת להישמר. כל דבר מעבר ללחישות אהבה
רכות הוא מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
“גם אני מתגעגעת אליך.” אני מצמידה את שפתיי לשפתיו, סופגת את החיבה שלו.
“כל כך.”

תסכול מחדד את הנשימה שלו.
“זה זמני.” הוא מתרחק כדי לקחת את הקופסה.
“הנצח מחכה.” לא משנה מה זה אומר וכמה זמן זה ייקח, אני אחכה לו.
אני אוחזת בידית של נרתיק הסקסופון.
הוא מכבה את הנרות. יד ביד, אנחנו יוצאים באומץ אל סופת השלגים המייללת.
שלג נמעך מתחת למגפיים שלנו. אוויר קפוא צורב לנו את הלחיים. המסע הקצר
לבית המלאכה לא מהיר, בגלל הרוח האכזרית והבלתי פוסקת. כשאנחנו סוף־סוף
נכנסים וטורקים את הדלת המתוקנת בפניה של הסערה, אני מרגישה כאילו החלפתי
קבר אחד באחר.
אין מספיק אור נרות כדי לגרש את הצללים. אין מקור חום שיעלים את הקור. נגמרו
לנו הפחם והעצים להסקה, ומערכת החשמל עדיין לא פועלת.
אני מפחדת — מהבידוד שמכרסם בי כמו הרעב. מהתקווה שאנחנו תולים במטוס
שאנחנו לא יודעים איך להטיס. מעתיד בלי וולף.
הוא אמר לנו שנמות לפני ההפשרה. לא האמנתי לו.
אבל עכשיו…
אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מתמודדים עם כל יום כמו התחלה של מסע ארוך.
התחלה חדשה לחיים חדשים. מתוך ההחלטה הזו, אנחנו נחושים להציל חלקים מהקיום
שלנו ולאחסן אותם במטוס שמבטיח להוציא אותנו מכאן.
אספתי את החפצים של וולף בנחישות נואשת, דברים כמו מעיל הבית הסגול שלו,
טושים יבשים, מחברות ציור, התרשים המצויר של תא הטייס והסקסופון. אני חוששת
שמשהו שאין לו תחליף עלול להיהרס בטעות כשאנחנו מפרקים את הבקתה, בכל פעם
קצת, ושורפים את החלקים שלה כדי לוודא שהאש באח תמשיך לבעור.
נשארו חודשים עד שנוכל לנסות להמריא. אולי אנחנו מגזימים שאנחנו מעמיסים
דברים על המטוס מהר כל כך, אבל זה מזין את הרצון שלנו לשרוד. זה עוזר לשמור על
גחלת העתיד שלנו דולקת באפלה.
אני הולכת אחרי ליאו בבית המלאכה הקפוא. אנחנו עוברים ליד חדר הגנרטור,
שמותו של דנוור עדיין רודף אותו, ויוצאים למוסך האחורי. כאן, באור הנרות המרצד,
המטוס עומד דומם.
קודי, שכורע מתחת לאחת הכנפיים, מרים את הראש, ועיניו השחורות כפחם
סורקות אותי.
שבוע של מתח שואב את האוויר בינינו. אפילו מעבר למוסך, אני חשה בחוסר
הנוחות שלו. אני מרגישה אותו עד עמקי נשמתי.
אני מסיטה את המבט וחולפת על פניו במהירות, עדיין כועסת מספיק כדי לנטור
טינה.

זה מגיע לו, על כל הסודות וההסתגרות שלו, על העסקה עם השטן מאחורי הגב
שלי ועל זה שהוא סיכן את חייו. כל זה אחרי ּ שהוא צעק עליי כשהתעמתי עם הגבר
המפלצתי שהוא עשה איתו עסקה.
אני לא מאשימה אותו במותו של דנוור. הנטל הזה הוא רק שלי. אבל אני לא מוכנה
לסלוח לו על השאר. אני צריכה שהוא יבין שהקשר שלנו לא יעבוד בלי כנות, תקשורת
ואחדות.
ליאו עוזר לי להיכנס לתא המטען של המטוס, עד שקט למריבה שלי עם אחיו.
הוא מודע לבעיות הלא פתורות בינינו, אבל הן לא בראש סדר העדיפויות. ההישרדות
חשובה יותר.
אנחנו מוסיפים את אוסף הזיכרונות שלנו לארגז במטוס, שכבר מכיל את מתכוני
הוודקה של קודי, את נעלי הבית של מונטי ואת המחברת שלי, שמלאה ברישומים
ובדוגמאות שיער, כולל השערות שתלשתי ממברשת השיער של דנוור.
אם המוות ימצא אותנו כאן, או אם השמיים ייקחו אותנו בזמן שאנחנו באוויר, אני
מקווה שהסודות שדנוור לקח איתו לקבר יתגלו בידי אלה שימצאו את השרידים שלנו.
שאלות על העבר של דנוור רודפות אותי יום ולילה. מה דחף אותו לעבור למקום
האכזרי הזה ולאבד את השפיות שלו? הוא תמיד היה פסיכופת שחטף ואנס?
איך ליאו, וולף וקודי — שדנוור גידל אחרי שהוא חטף את האימהות שלהם — קשורים
אליו וזה לזה בדם? מה לגבי האח הלא ידוע של דנוור ומונטי? למה מונטי אף פעם לא
הזכיר שיש לו אחים ואחיות? מה מונטי לקח מדנוור שגרם לו לקחת אותי כנקמה? האם
חמש הנשים שהיו כאן לפניי גם קשורות למונטי?
האם אני עדיין אשתו של מונטי, או שהוא שחרר אותי? האם הוא חיפש אותי או
קיבל את הרמזים שדנוור השאיר מאחור, והאמין שעזבתי אותו מרצוני?
כל השאלות האלה הן מבוך ללא סוף, והתשובות עלולות לחמוק מאיתנו לנצח.
אלא אם כן נוכל לפענח את המילים האחרונות והמסתוריות של דנוור.
מתחת לכנפיו נמצאות התשובות שאת מחפשת, בכלוב של קרח והדים.
כתבנו את החידה הזו בכל מקום באובססיביות — על המטוס, על העור שלנו,
על הקירות, על הרצפות. קודי הסיר ביסודיות פאנלים מהכנפיים של המטוס כדי
לחפש רמזים.
הביטוי מתחת לכנפיו לועג לנו. אם לא בתוך הכנפיים, האם זה יכול להיות מתחת
לאדמה שעליה עומד המטוס? בשכבת הקרח הבלתי חדירה?
הכלים שנדרשו כדי לבנות את המקום הזה לא כאן מזמן, וזה שולל את האפשרות
שמשהו מסתתר למטה. לדנוור לא היו את הכלים לקבור דברים מתחת לבית המלאכה.
הוא עומד על משטח חצץ.
ליאו מנשק אותי על המצח, נחמה קצרה בקור, לפני שהוא קופץ החוצה

ומצטרף לקודי.
אני מתיישבת במושב הטייס, מצטמקת מול לוח המחוונים המפחיד, ומניחה את
הידיים המכוסות בכפפות על ההגה בצורת חצי עיגול. המורכבות של הכפתורים,
המסכים הריקים, המדדים והחוגות — הכול כל כך פונקציונלי. מאיים. זר. בנוי כמו טנק.
הרעיון להטיס אותו בלי ניסיון, סימולציה או הדרכה כלשהי הוא סיכון מפחיד.
בלתי אפשרי, וולף היה אומר.
אבל אין לנו ברירה.
כשיגיע הזמן, נצטרך ללמוד באמצעות ניסוי וטעייה, ובתעופה זה יכול להיות אכזרי.
אני מעבירה את האצבעות על המסך שלפניי ותוהה מה המטרה שלו. אולי ניווט?
“היי.” אני מציצה מהדלת הפתוחה. “אם נוכל להתניע אותו, אולי יהיה לנו ג׳י־פי־
אס. אולי גם תקשורת.”
“אני עובד על זה, בייב.” קולו העמוק של ליאו, חלק כמשי, מגיע מאחורי המטוס.
אני מבחינה בקודי, מבטינו מצטלבים כשהוא מזעיף פנים בדרכו היפה והעגמומית.
הלב שלי כואב מאהבה אליו, אהבה כל כך עזה שהיא מעוררת בי זעם. אני מסתובבת,
פונה אל השמשה הקדמית ומתמקדת בבעיות הגדולות יותר, כמו כוויית הקור ששורפת
לי את האף. והמפתח החסר למטוס. והרעב המכרסם.
אנחנו צריכים תשובות. פתרונות.
ליאו, עם הכישרון הטכני וידי הזהב שלו, מאמין שהוא יכול לעקוף את מערכת
ההצתה של המטוס ולשחק עם החשמל. הוא מנסה לעשות משהו דומה עם החשמל
המושבת בבקתה.
הבקתה היא בראש סדר העדיפויות שלו.
אם הוא יחזיר את החשמל, הצינורות יפשירו. יהיה לנו אור. סרטים כדי להעביר את
הזמן. מים זורמים.
אלוהים אדירים, להתקלח שוב במים חמים.
בהתחשב במיומנות שלו בבנייה ובתיקון מכונות במקום המבודד הזה, אני מאמינה בו.
אבל דנוור היה מחושב. הוא שמר את כל הידע על המטוס ועל הגנרטור ההידרואלקטרי
כי זה נתן לו יתרון על הבנים שלו.
אני מכבה את הנר לידי, יוצאת מהמטוס וסורקת את המוסך כדי לחפש את ליאו.
“הוא שם בפנים.” קודי מהנהן לעבר חדר הגנרטור.
צמרמורת עוברת בי.
אני עדיין יכולה להרגיש את הצינור בידי ולראות את הפנים המרוסקות של דנוור
הופכות לעיסה תחת הידיים שלי הצמאות לדם.
כלים מקרקשים בתוך החדר, ואחריהם שרשרת קללות. ליאו חזר למשימה שלו,
נחוש לתקן את מה שדנוור עשה למערכת החשמל. בינתיים, אנחנו צריכים חימום

ותאורה טובה יותר במוסך אם אנחנו רוצים להמשיך לבלות את כל היום כאן.
בהאס יש שלושה תנורי פחם. אחד במטבח ושניים במבנה הזה. לפני שבועיים, וולף
וליאו מילאו מזחלת בפחם ממרבץ פנימי, אבל מכונת השלג לא חזרה — היא שוכבת
שבורה ודוממת, קילומטרים מפתח הבית שלנו לאורך הנהר הקפוא.
“אנחנו צריכים את הפחם הזה.” אני נושמת לתוך ידיי הקפואות ומנסה לייצר חום.
“איך נביא אותו להאס?”
“ליאו הוא המכונאי.” קודי מתקדם צעד אחד לעברי, קולו עמוק ומחוספס כמו חצץ.
“כשהוא יהיה מוכן לצאת שוב, נתמודד עם ענייני הלוגיסטיקה.”
כמו מי הולך ומי נשאר.
הם לא רוצים שאעזוב את הבקתה במזג האוויר הזה. הם גם לא רוצים שאני אהיה כאן
לבד. עכשיו שאנחנו רק שלושה, יהיה מעניין לראות איך הם יתמודדו עם הדילמה הזו.
“כמה זמן את מתכוונת להתחמק ממני?” הוא צופה בי בריכוז, עוקב אחרי כל עווית
כמו סטוקר.
“אני לא מתחמקת ממך.”
באיטיות מכוונת, הוא מצמצם את הפער בינינו וגורם לי לסגת אל זנב המטוס. שום
חלק ממנו לא נוגע בי, אבל החום שלו פולש, מלטף את העור שלי מכף רגל ועד ראש,
מלפנים ומאחור. זה חשמלי. עוצמתי. משגע.
במקום להתכווץ, אני עומדת יותר זקוף, מתרוממת על קצות הבהונות וזוקרת את
הסנטר.
אני עדיין נמוכה בראש, חלקיק מגודלו. אפילו עכשיו, אחרי שהוא ירד כל כך
הרבה במשקל.
במשך שישה שבועות, אנחנו מחלקים את האוכל, והמחיר שהגוף שלו משלם
מדאיג. גם הוא וגם ליאו. ובכל זאת, הגובה שלו נותר מרשים, מתנשא, כמו הר שבלתי
אפשרי לטפס עליו.
למרות הכעס והעקשנות שלי, אני נלחמת בדחף אחר — הרצון ללטף את הלחי
שלו, את הלסת המרובעת, את המרקם המחוספס של הזיפים שלו ואת שפתיו
המכווצות והמלאות.
“מה לגבי הפמיקאן?” הידיים שלי נקמצות לאגרופים לצידי גופי. “מתי נביא אותו?”
פחיות השימורים בארון הולכות ומתמעטות, התוויות שלהן מיטשטשות מבעד
לדמעות הנואשות שלי. המחשבה שנמות מרעב, במיוחד כשיש לנו פמיקאן עתיר
חלבון בבקתת הציד שלהם, היא בלתי נסבלת.
“זה מסע של חמישים קילומטרים.” הנהמה הנמוכה בקולו מעוררת בי צמרמורת.
“זה בלתי אפשרי בסערה הזאת.”
“כמה זמן עד שהסערה תחלוף?”

“כמה ימים.” הוא רוכן, שיניו חשופות כמו סכינים. “או כמה חודשים.”
ברגע של חולשה, אני לכודה בנוף האפל של העיניים השחורות ותווי הפנים החדים
והגבריים שלו. אלוהים יצר אותו והשטן גידל אותו. הוא כוח עוצמתי, יפה תואר בצורה
הרסנית, מתנשא מעליי, גונב את כל האוויר שלי.
“תתרחק.” אני חורקת שיניים.
“תכריחי אותי.” הוא מלקק את שפתיו, נחוש ליצור ויכוח.
אם ימשיך להסתכל עליי ככה, הוא יקבל אחד.
“איפה שאר הנרות?” הנשימות שלי כבדות, החום בין הפיות שלנו יכול להמס כל
שכבת קרח. “אנחנו שורפים את כל האספקה בבקתה.”
“זה כל מה שנשאר לנו.”
“אנחנו צריכים לבלות את החורף בחושך?”
“את מפחדת?”
“לך לעזאזל.”
קודי, עם המעקבים שלו, הסודות והאינסטינקטים של הצייד, יכול לעורר פחד בכל
אחד. אבל הוא לא מפחיד אותי. הוא גורם לי לבעור. ומעצבן אותי.
“בואי נדון במשהו שאנחנו יכולים לפתור.” הגבות הכהות שלו מתכווצות מעל עיניו
השחורות. “כמו ההתנהגות שלך.”
“ההתנהגות שלי?” הרמיזה חודרת, פולשת לעורקים שלי כמו המחטים של דנוור.
“כן. הגיע הזמן שתפסיקי.”
הזעם שלי מתפרץ, ואני מטיחה את הידיים שלי על החזה המוצק שלו. הוא לא זז,
אפילו לא סנטימטר. רק חום קבוע ומבט ממוקד.
“איזה חלק בהתנהגות שלי בדיוק?” אני דוחפת שוב. “הרגשות? הדמעות בקול
שלי? תחושת חוסר האמון? הכאב בלב?”
“ומה לגבי הכאב שלי?” הוא שואג. “איבדתי את אחי! חלק ענק מהנשמה שלי!”
“גם ​​אני איבדתי אותו.” הסינוסים שלי מתחממים, הצער שלו קורע אותי, חושף
את החלל העמוק והאינסופי שבו הנפש של וולף שוכנת, בלתי נשכחת, קרובה תמיד.
צללים נעים מאחורי קודי, והוא מסתובב ומצביע לעבר המטרד.
“לא!” הוא צועק על ליאו. “זה לא עניינך.”
“אתה מטריד את הבחורה שלי ונוהם לה בפנים.” צעדיו מתקרבים. “אני עומד להעיף
אותך דרך הקיר הזה.”
אם לא אתערב, הוא יעשה את זה, ישפוך דם ויבזבז קלוריות יקרות.
“ליאו.” הנשימה שלי מתערבלת בחלל הבוער ביני ובין אח שלו. “יש לי דברים להגיד
לו. תן לי להגיד אותם.”
“לא ככה. לא כשהפנים שלו כל כך קרובות אלייך.”

“כן. בדיוק ככה.” אני נעמדת על קצות הבהונות ונועצת מבט בקודי בחזרה. “אמרת
שדנוור הוריד לך שנים מהחיים כשהוא הסתכל עליי. תדמיין איך הרגשתי כשמצאתי
אותך בכלוב הזה איתו, עירום, כבול וצועק עליי לצאת. שברת לי את הלב. שברת
את האמון שלי. שברת אותי מבפנים. אני לא יודעת איך להתאושש מזה. איבדתי את
השפיות. איבדתי את האנושיות שלי. כמעט איבדתי אותך.” דמעות נקוות בעיניי,
ואני מדחיקה אותן. “אז כשאתה אומר שזו בעיית התנהגות, לדעתי אתה פשוט
מתחמק מלחשוב על זה באמת.”
הוא מרים את ידו לאט ומלטף את הלחי הרטובה שלי עם האגודל. הוא אוהב את
הדמעות שלי בדיוק כמו שהוא שונא אותן.
“קיבלת את מה שרצית?” אני מרחיקה לו את היד.
“כן.” הלסת שלו מתהדקת. “הלוחמת שלי חזרה. ידעתי שהיא שם, סובלת, שומרת
הכול בפנים במקום להתפרץ עליי.” הנשימה הכבדה שלו הופכת לענן. “אני צריך
שתתפרצי עליי. הכעס, הדמעות, המילים — אני רוצה את הכול.”
בקשה כנה משפתיים תובעניות.
הוא לא מבקש שאסלח לו, אלא הזדמנות לזכות בחזרה באמון שלי.
אני מבחינה במבטו האטום של ליאו במרחק כמה צעדים. הוא נראה שקוע מדי
בשיחה הזאת, כועס ומבולבל, הצמות שלו משתחררות והחזה שלו מתרומם כאילו
ברח מדוב.
“קודי עשה את העסקה הזאת בשבילך.” הוא מהדק את ידיו. “אבל יש לך זכות
לכעוס. גם אני כועס. הסכמנו לקבל החלטות ביחד, והוא עשה את זה מאחורי הגב
שלנו.״ הוא בולע רוק, קולו מחוספס. “אבל הוא עשה את זה בשבילך כי… אנחנו
עושים דברים נוראים בשם האהבה.”
תחושה חלולה מתפשטת בבטן שלי. “זה מה שוולף אמר בלילה שהוא עשה את
העסקה עם השטן. לא יכולתי למנוע ממנו לעשות את זה, והוא מעולם לא התאושש.”
העיניים של קודי נפערות. “פרנקי, לא.”
“אם וולף לא היה עושה את העסקה הזאת, הוא עדיין היה כאן. הוא עדיין היה
בחיים. אני בטוחה בזה. ואני כל הזמן חושבת, מה אם לא הייתי פורצת לבית המלאכה
בזמן כדי לעצור את דנוור? מה אם דנוור היה פוגע בך כמו שהוא פגע בוולף? האם
היית קופץ אחרי וולף מהצוק? הייתי מאבדת גם אותך?” כאב הלב מנפץ את הקול
שלי. “אני יודעת שסבלת את ההתעללות של דנוור בעבר, אבל אתה באמת חושב
שיכולת לשרוד את זה שוב? אחרי כל מה שעברת? כל מה שהקרבת? העונשים
הקולקטיביים, הנשים שמתו לפניי, החודשים שישנת על הספה כדי להתרחק ממני —
עשית את הכול כדי שלעולם לא תצטרך להיכנע לו ככה שוב. אז תגיד לי את האמת,
קודיאק. היית שורד חורף במיטה שלו?”

הבעת פניו מתרוקנת, והגידים נמתחים בצוואר שלו.
“ככה חשבתי.” אני נשענת לאחור על העקבים, תשישות משתלטת עליי.
“עדיף אני מאשר את.” הגוף שלו, נוקשה ובלתי מתפשר, פתאום נראה גבוה יותר.
“אני לא מתכוון לשנות את דעתי על זה.”
אני מבינה. זו בדיוק הייתה הטענה שלי כשמכרתי את נשמתי לשטן.
אנחנו מרמים ומשקרים לאלה שאנחנו אוהבים, מתוך כוונות אציליות או שיפוט
מוטעה של הלב שלנו. אהבה קיימת בזכות דבר אחד אמיתי וקבוע — היכולת לסלוח.
“לא יהיו עוד סודות בינינו.” אני מוצאת את ידו ומשלבת את האצבעות שלנו.
“אפילו לא אחד. נגמרה המנטליות של הזאב הבודד. כל החלטה תתקבל יחד בהסכמה
של כולם.”
“אני נשבע.” שכנוע חרות בפניו המפוסלות.
“לא משנה כמה גרוע זה יהיה.” ליאו מהנהן.
הבטחה מצמררת.
הלילות האפלים ביותר טרם הגיעו, ומחיר ההישרדות שלנו עשוי להיות גבוה יותר
ממה שכל אחד מאיתנו מעז לדמיין.