ליאוניד

הלם מקפיא עוטף את הלב שלי כשמונטי מחנה את המכונית על האספלט.
ערפל אביבי של שעות הבוקר המוקדמות מעכיר את מסלול ההמראה בשדה התעופה
של אנקורג’. סופת השלגים האחרונה הותירה אחריה שאריות של בוץ מלוכלך לאורך
קצוות המדרכה.
מזג האוויר אולי התבהר, אבל הסערה עדיין משתוללת בתוכי, פרצי טינה וחשדנות
מסנוורים מסתירים את הדרך קדימה, מרדימים את החושים שלי, ומשאירים אחריהם רק
נחישות חדה להגן על פרנקי מהסכנה החדשה הזו. מה שהיא תהיה.
היא יושבת במושב האחורי, צמודה חזק לקודי, פניה חיוורות, הקול שלה כאילו קפוא
בגרונה. היא בקושי נושמת, הכתפיים נוקשות והשפתיים חסרות צבע.
אני שונא לראות אותה ככה. חוסר הפחד שהיא בדרך כלל מקרינה כבוי עכשיו, והניצוץ
בעיניה התחלף במבט ריק ורדוף.
הזרוע של קודי עוטפת אותה, מחבקת אותה לצד גופו בחוזקה, והבעת הפנים שלו
קודרת ומהורהרת.
אף אחד מאיתנו לא דיבר מאז שעזבנו את משרד עורכת הדין. משקל הגילויים של דנוור
מכביד על האוויר במכונית.
לידי, מונטי בוהה במטוס הפרטי שלו דרך השמשה הקדמית.
אני לא מכיר את האיש, אבל מוכן להתערב שהיד שלו בדרך כלל לא רועדת ככה.
ידו נקמצת לאגרוף רגע לפני שהוא שולח אותה לעבר ידית הדלת, פניו עדיין צבעוניות
הודות לאגרוף שנתתי לו בבית החולים.
“אמרת שהחזרה שלי הגיעה לחדשות הארציות,” לוחשת פרנקי. “אבל לא ראיתי כתב
אחד מאז שעזבנו את בית החולים.”
“טיפלתי בזה.”
“איך?”
“צוות יחסי הציבור שלי מספק עדכונים מבוקרים, קבועים ובלעדיים, אז אין להם צורך
בדיווח פולשני. זה כנראה יספיק רק ליום או יומיים, אבל זה מספיק זמן כדי לטוס לסיטקה.
ברגע שנגיע לאי, נהיה רחוקים מעיני הציבור, מבודדים, בטוחים ולא נגישים. יש לי אמצעי
אבטחה כאן וגם כשננחת כדי לעצור כל מי שינסה להתקרב אלינו.” הוא פותח את הדלת.
“אני אבדוק מה קורה עם המטוס. תישארו כאן.”

הוא יוצא מהמכונית כאילו הוא משתוקק להימלט מהאווירה המחניקה שבתוכה.
הדלת ננעלת בקליק כשהוא מתרחק, נראה כמו צללית כהה על רקע השמיים המעוננים.
אני אולי לא יודע כמה השפעה יש לו על התקשורת, אבל אני מבין את התוצאה. הוא מגן
על פרנקי מפני ביקורת ציבורית.
זאת תזכורת לא נעימה לכוח שיש לו.
מונטגומרי סטראך.
הדוד שלי.
אחיו למחצה של קודי.
אביו של וולף.
בעלה של פרנקי.
החלק שאני באמת מתקשה להבין הוא שקודי, הבחור שהיה אחי הקטן כל חיי, הוא בעצם
הדוד שלי.
ואנחנו חולקים את אותה אישה.
אין דבר מסובך יותר מזה.
אני לא סומך על מונטי, והוא לא צריך לסמוך עליי. ובכל זאת, הטיפש השאיר את
המכונית מותנעת.
מעולם לא נהגתי קודם, אבל אני יכול להבין את זה. זה לא יכול להיות מסובך יותר
מלהטיס מטוס.
“בואו נעוף מפה.” אני מסתובב במושב ומביט בקודי. “אנחנו לא צריכים אותו.”
“אתה בטוח לגבי זה?” הוא מתקשח, קולו שקט ומחוספס. “שמעת מה הוא אמר על
הכתבים. אסור שהם יפרסמו את המיקום שלה. היא בסכנה.”
“נראה שלהיות בסכנה זה המצב הקבוע החדש שלי.” ידיה מתהדקות לאגרופים על
הברכיים שלה, ומילותיה תקיפות. היא כועסת.
בחוץ, מונטי מחווה בידיו בדרמטיות כשהוא משוחח עם הצוות שליד המטוס, מתכונן
להטיס אותנו לאחוזה שלו בסיטקה.
“האיום הזה נגדך…” אני מרכך את קולי, לא רוצה להפחיד אותה עוד יותר. “הוא גרוע
יותר מזאבים, סופות שלגים ורעב. את יודעת למה? כי אנחנו לא יודעים מי או מה זה. לא
נדע עד שיהיה מאוחר מדי.” אני מצביע לעבר האיש שמוכן לעזור לנו. “האיום הזה יכול
להיות מונטי.”
אני מצפה ממנה להגיב, להתווכח, להגן עליו. אבל היא לא עושה את זה. היא מביטה
לכיוון שלו, שם הוא מהדק את המעיל סביבו ומדבר עם הצוות.
בסופו של דבר, היא מהנהנת. “אנחנו לא יכולים לשלול אותו כאפשרות. דנוור אמר ש…
המחזר הוא מהעבר שלי, משתוקק אליי באופן הרבה יותר מעוות ממנו.” היא מצטמררת.
“אולי זה מונטי. אבל הייתי שלו במשך שלוש שנים. היו לו אינספור הזדמנויות לעשות מה

שהוא רצה. גרתי איתו. התחתנתי איתו. סמכתי עליו.” רגש מצטבר בקולה. “המוח שלי
אומר לי לברוח. שאני לא יכולה לסמוך עליו. אבל תחושת הבטן שלי… אני לא יודעת. היא
רק כיווץ חזק של פחד. היא לא אומרת לי כלום. אני לא יודעת מה לעשות.”
“אתה מלחיץ אותה,” קודי נוהם.
“זה לא ליאו.” הכתפיים שלה נשמטות. “זה כל השאר. אנחנו צריכים הפסקה, אתם לא
חושבים? ברחנו, אבל לא בדיוק.”
מה הרווחנו בבריחה מהאס? החלפנו רעב וקור ב… מה? מפלצת גרועה יותר מדנוור?
אני זז באי־נוחות, ומכנסי הג’ינס החדשים והנוקשים שלי משפשפים לי את העור. כל
שכבת בד על גופי נושאת ריח שאני לא מזהה. צחנה כימית לא נעימה שלא נמצאת בטבע.
מונטי קנה את הבגדים, את המגפיים ואפילו את התחתונים שלנו. מעיל הזמש עוטף
אותי, שוליו מדויקים, כל תפר מוקפד, וזה שונה כל כך מהבגדים הבלויים והפרקטיים
שחלקתי עם האחים שלי כל חיי.
אני מעביר יד על הבד הרך והיוקרתי. הוא אולי הגיע מחיה, אבל עוצב לעור שבלתי
אפשרי לזהות, שנועד להגן עליי מפני הקור באופן שנראה עדין מדי לחיים שחייתי.
פרנקי מהדקת את המעיל שלה סביבה. הוא לבן ונפוח, דומה למעיל שלבשה כשהגיעה
להאס. זיכרון מאותו היום עולה במוחי — הכוח והפגיעות שלה כשהיא נכנסה לעולם שונה
בצורה אכזרית כל כך מכל מה שהכירה.
היא מתעבת את הקור, והמעיל הזה לא נראה מחמם מספיק.
אני פושט את המעיל שלי ומושיט לה אותו.
“מה אתה עושה?” היא דוחפת אותו.
“את רועדת.”
“לא קר לי, ליאו. אני מבטיחה. תלבש את המעיל שלך בחזרה.”
למרות ההבטחות שלה, אני רושם לעצמי למצוא לה משהו חם יותר, משהו שמתאים
יותר לנו. משהו שהוא פחות כמו המציאות החדשה והמלוטשת הזו ויותר כמו ההישרדות
והחום שמצאנו זה עם זה בקור הארקטי האכזרי.
המעיל החדש של קודי, שדומה לשלי, מחבק את גופו באופן משונה, כאילו הוא לא
אמור להיות שם. הבד, על אף שהוא עדין ויקר, מגביל אותו, כאילו הוא לובש עור של
מישהו אחר.
“מה אומרת תחושת הבטן שלך?” הוא שואל אותי ומושך בצווארון שלו, אצבעותיו
מחוספסות בהשוואה לבד הקטיפתי כשהוא מרחיק אותו מהצוואר כאילו מנסה להימלט
ממנו. “שנטוס לסיטקה, או שנברח וניעלם?”
אני מחזיר את מבטי למונטי, מלא בחשד, בבלבול ובהכרה בלתי נסבלת בעובדה שכרגע,
אנחנו צריכים את העזרה שלו.
“אני לא אוהב את זה,” אני ממלמל לבסוף ומביט שוב בפרנקי.

העור החיוור שלה, הבעת פניה המתוחה, נשימותיה המאומצות והרדודות — היא נראית
רחוקה מאוד מהאישה שאני מכיר. מהאישה שאני אוהב.
גל דאגה חדש מציף אותי. “אולי כדאי שנישאר קצת באנקורג’ וניתן לעצמנו
זמן להסתגל.”
“ומה נעשה בדיוק?” קודי מעביר יד בשערו השחור ופורע אותו, כמו מרד לא מודע נגד
המראה האלגנטי שהוא נאלץ לאמץ. “אני לא חולק עליך, אבל אנחנו צריכים תוכנית. איפה
נהיה? איך נשרוד?”
אין לי תשובה, והוא יודע את זה. האפשרויות שלנו מוגבלות, ומציאויות קשות סוגרות
עלינו מכל עבר. המחשבה על חיים בעיר לא ידועה, שבה איומים נסתרים אורבים בכל פינה,
בלי כסף או מחסה שיגן עליה, גורמת לשערות שעל עורפי לסמור.
אנחנו צריכים זמן לעבד הכול — קשרי המשפחה הסבוכים, הסכנה המתקרבת, והמילים
המצמררות של דנוור.
אני מביט שוב במונטי, צופה בו עולה לתא הטייס ומסיים את השיחה עם הצוות.
למרות החשד שלי, מונטי צודק בדבר אחד — אנחנו צריכים לעבור למקום בטוח ומבודד.
ההצעה להישאר באי ובבית ההארחה הפרטי שלו היא כמו נחמה קטנה בתוך הטירוף.
מנועי המטוס שואגים ומתעוררים לחיים, והזמזום העמוק רוטט על האספלט ובעצמות
שלי.
אני מסתובב לפרנקי. ידה אוחזת בזרועו של קודי חזק כל כך עד שמפרקי האצבעות שלה
מלבינים.
“רק תגידו,” היא מזדקפת. “ואני אעבור למושב הנהג ואסיע אותנו רחוק ממנו.”
אם זה מה שהייתה רוצה, היא כבר הייתה עושה את זה.
היא בהחלט לא ביקשה את רשותי לפני שגנבה את מכונת השלג שלי והתרסקה איתה
על ההר.
“מה עוצר אותך?” אני מצמצם את העיניים.
“אם מונטי הוא הסכנה שדנוור הזהיר אותנו מפניה…” היא בולעת רוק. “הוא ימצא אותי.
לא משנה לאן אלך או כמה זמן זה ייקח. הוא יצוד אותי. גם אם נגנוב את המכונית שלו
וניסע לעיר אחרת, זה לא יעצור אותו.”
“הוא לא מצא אותך בהאס.”
קול קטן בוקע מגרונה, וההבעה שלה משתנה. “אני לא יכולה —”
“את לא חוזרת לשם,” קודי נוהם ונועץ בי מבט מאיים.
“אז ניסע לסיטקה.” אני לובש את המעיל שלי, קולי יציב ככל האפשר. “אין לנו ברירה.”
היא מהנהנת קלות, עיניה נוצצות. אני שולח יד למושב האחורי ואוחז בידה הפנויה.
האצבעות שלה קרות כקרח.
היא רועדת, לעזאזל.

משהו לא בסדר. מבטי עובר אל קודי.
הוא מסתכל לכיוון המטוס.
המטוס…
פאק.
“את לא מוכנה לטוס שוב.” אני סוגר את ידי על ידה בניסיון לחמם אותה. “זה העניין?”
“זה בסדר.” היא ממצמצת במהירות. “אני בסדר.”
“בולשיט.” אני מלטף את מפרקי אצבעותיה עם האגודל. “אל תשקרי לי.”
“זה הכול. כל מה שקורה כאן. אני מנסה להיות אמיצה. אני נשבעת. זה פשוט… יותר
מדי בבת אחת.” היא אוחזת בידי במבט מתחנן. “עוד לא עיבדתי את הסרטון של דנוור או
מה יכול להיות התפקיד של מונטי בסיפור. כרגע, אני לא יכולה לחשוב על שום דבר מעבר
לסכנה המיידית — העלייה למטוס אחרי… אחרי… שראיתי אותך ואת קודי עפים עם תא
הטייס ואת צליל המתכת נמעכת, את האימה —”
“ששש.” קודי מושך אותה אל הברכיים שלו. “אנחנו לא נטוס. נמצא דרך אחרת.”
“לא.” היא יורדת ממנו, מחליקה על פני המושב האחורי ומרימה יד. “אם שניכם יכולים
לטוס, גם אני יכולה. אני לא אתן לפחד לשלוט בי. אני פשוט מכירה בו, בסדר? תנו לי
להביע אותו. תנו לי להתמודד עם זה.”
הנחיריים של קודי מתרחבים.
אולי התרסקות המטוס הייתה צריכה להשפיע עליי יותר, אבל אני לא זוכר הרבה ממנה.
אני זוכר את קולו המרגיע של קודי באוזניות, את הלובן המסנוור של סופת השלגים,
ואז… כלום.
“מה איתך?” אני שואל אותו.
“אני לא מפחד מהמטוס.”
לא, אני מניח שהוא יותר מודאג בגלל מונטי והתוכניות שלו עבור פרנקי. כמוני.
“בואי הנה.” אני מושיט יד אליה.
היא רוכנת בין המושבים הקדמיים עד שזרועותינו מסתבכות יחד והמצחים שלנו
מתחברים. שפתיי מוצאות את השפתיים שלה בטבעיות, והנשימות שלי מנחות את
נשימותיה — איטיות, יציבות ומאוחדות.
“איך כבר יש לו מטוס שמחכה כאן?” אני מחכך את קצה האף שלי באפה.
“כסף.” היא נאנחת. “יש לו נהגים וטייסים בכל מקום. מישהו הביא את המטוס שלו
לכאן, ומישהו אחר יסיע את המכונית הזאת כשאנחנו נעזוב.”
“בחזרה לסיטקה?”
“אם היא בבעלותו.” היא מושכת בכתפיים. “זו כנראה מכונית שכורה.”
“איך את לא יודעת?”
“יש בבעלותו הרבה דברים. אף פעם לא היה לי אכפת מזה.”

“אבל עכשיו אכפת לך.”
“מה אתה רוצה ממני, ליאו?” היא נסוגה ומפרידה בינינו.
“אני לא רוצה שתהיי תלויה בו.”
“אני לא. חסכתי כסף, אבל זה לא מספיק כדי לפרנס את שלושתנו. אני לא יכולה לעזור
לכם כמו שהוא יכול. בין אם תרצו ובין שלא, הוא המשפחה שלכם, והוא מוכן לעזור —”
“באיזה מחיר?”
“הוא מגיע.” היא צופה בו יוצא מהמטוס ומגבירה את קצב הדיבור שלה. “נניח שהוא מנצל
את המצב שלנו למטרה זדונית כלשהי. אם זו מלכודת, נניח מלכודת משלנו וננצל אותו.”
“שמור את אויביך קרוב,” אני ממלמל. “ההיגיון שלך מפחיד.”
“פחד מעולם לא עצר אותנו קודם, ואנחנו מודעים לכל הסיכונים. אתה מפחד לנצל אותו
ואת העזרה שהוא מציע?”
“לא אם את מבטיחה להישאר איתי או עם קודי כל הזמן.”
“אני מבטיחה. אם נעשה את זה, נעשה את זה ביחד. אני בפנים אם אתם בפנים. תחליטו.”
קודי הוא הצייד שלנו, הטורף השקט. הערנות העוצמתית והאינטואיציה הפראית שלו,
שהתחדדו בחיים שלמים של הישרדות, מרגיעות אותי, למרות סערת הספקות שמתחוללת
בתוכי לגבי מה שמצפה לנו.
פרנקי היא המרפאת שלנו. האינטליגנציה והכישורים הרפואיים שלה הצילו אותנו
אינספור פעמים, ועכשיו היא עומדת בפני אתגר גדול עוד יותר. אנחנו צריכים אותה כדי
שתשמור עלינו שלמים בהתמודדות עם הצלקות הפסיכולוגיות שאנחנו נושאים. היכולת
שלה לראות את הטוב שבנו, לדחוף אותנו לרפא את עצמנו גם כשזה הדבר האחרון שאנחנו
חושבים שאנחנו צריכים, היא קריטית יותר מתמיד.
ֵ אני הלוחם, זה שאוכף. בטבע, המזג החם והמנהיגות שלי, לעיתים קרובות עשו את
ההבדל בין חיים למוות. כאן, אני צריך למצוא דרכים טובות יותר לתעל אליהן את האש
המגוננת שלי. לא רק מול איומים פיזיים, אלא גם מול הסכנות הפסיכולוגיות והערמומיות
שעלולות לארוב לנו.
החוזקות שלנו משלימות זו את זו, ויוצרות כוח של סולידריות. לא משנה מה יקרה,
נתמודד עם זה כצוות, שותפות שנוצרה בדם, בהישרדות ובאהבה בלתי ניתנת לשבירה.
תחושת תכלית מחודשת משתרשת בתוכי. אנחנו לא רק ניצולים של העבר. אנחנו
נלחמים על הנצח שלנו.
“אנחנו צריכים להיות חדים וללמוד מהר.” אני מסתכל על קודי.
“יחד.” הוא מחזיק את ידה.
“יחד.” אני מתנער מחוסר הנוחות שלי ופותח את הדלת.