אספן
כולם ידעו מי זה בלייז דברו.
לא הייתה שום משמעות לעובדה שהוא הגיע לתיכון פולן קרסט רק
בשלב מאוחר בשנת הלימודים — וזה כשתיכון פולן קרסט לא היה מקום
שמישהו היה רוצה להגיע אליו באיחור.
ידעתי את זה כי בעצמי הגעתי זמן קצר אחרי תחילת אותה שנה — השנה
של כיתה י”ב — ואף אחד, אני חוזרת, אף אחד, לא ידע מי אני. אחרי שההורים
שלי החליטו לעבור משבר אמצע החיים וניסו לתקן כמה מהטעויות שלהם
ולהחזיר אותי לפולן קרסט, השנה האחרונה שלי בתיכון הייתה איומה.
תיכון פולן קרסט היה מפוצץ בסנובים עשירים. מה שאומר שכדי להשתלב
בחבורות שלהם, הייתי צריכה לדבר בשפה שלהם, ולא עשיתי את זה. לא
כי לא היה לי כסף. ההורים שלי היו במאים ומפיקי קולנוע. היה לנו כסף,
ולפני כן למדתי באחד מבתי הספר הכי יוקרתיים בצפון אמריקה. נוסף על
כך, העברתי גם תקופה קצרה בפנימייה באירופה.
יכולתי לדבר סנובית שוטפת לו הייתי רוצה.
אבל בחרתי לא לעשות את זה. אף פעם לא הייתי הנערה הזאת.
הייתי ילדת הספרייה.
הייתי תולעת הספרים החנונית.
הייתי פרח הקיר.

ובאופן כללי הייתה לי נטייה להימנע מחברת בני אדם. לא ממש חיבבתי
בני אדם. העדפתי להיטמע ברקע. זה היה כישרון. טיפחתי אותו כל החיים.
בכל מקרה, בלייז דברו היה ההפך הגמור.
הוא אולי עבר לתיכון הזה בשלב מאוחר בשנת הלימודים, אבל נכנס
לשם כאילו שלט במקום. ולזכותו ייאמר, זה היה די נכון.
הבחור ששלט בתיכון לפני שבלייז הגיע היה זיק אלן. הוא הטיפוס של
חרא עשיר, דושבג שרירי ובריון ששכב עם בנות ואחר כך טינף עליהן. מלך
התיכון כברירת מחדל, נראה לי — ולא כי היה משהו מיוחד.
עד שהגיע בלייז דברו.
ותנחשו מי קיבל את פניו בחיבוק? זיק אלן כמובן!
הייתי שם. בדיוק יצאתי מחדר היועצת, לכן ראיתי הכול.
בלייז דברו נכנס עם ההליכה הטווסית הזאת שיש לכל הספורטאים,
והוא היה משגע. כאילו, ממש־ממש משגע. היו לו עצמות לחיים גבוהות
ומודגשות כמו שיש רק לדוגמנים הכי יפיופים.
ידעתי גם את זה, כי למרות ההסתייגות שלי מהעניין, עשיתי פה ושם
עבודות בתחום.
אבל נחזור רגע לבלייז דברו הפאקינג משגע. הייתה לו לסת מרובעת
מסותתת. הוא היה יכול להזרים מפל משלו במורד קו הלסת הזה. עיניים
כהות. השיער שלו קצר, אבל מספיק ארוך כדי להעביר בו כפות ידיים
ולפרוע אותו בדרך מקסימה במיוחד. והגוף שלו. שאני לא אתחיל אפילו
עם הגוף שלו — ממש התעלפתי עליו, כי הוא היה לא נורמלי. אני מתכוונת
לא נורמלי בדרך הכי לוהטת שיש, לא כי באמת היה לא נורמלי. הוא בהחלט
נראה לי נורמלי.
הוא לא היה גדול כמו זיק, אבל היו לו כתפיים רחבות וחזקות. מותניים
דקים. ושרירים בכל מקום. בחיי שקלטתי שרירים מעוצבים אפילו בצוואר
שלו.
בלייז דברו — הבחור הכי לוהט בתיכון פולן קרסט.

וגם אחד העשירים ביותר.
לא שמעתי את הסיפור על הסיבה שהוא הגיע לכאן — לא את האמיתית.
היו שמועות שאימא שלו עברה גירושים, אבל היו גם לחשושים על אחים
או אחיות סודיים. אנשים לא שיתפו אותי ברכילות, לכן אף פעם לא שמעתי
בוודאות אם משהו מכל זה היה באמת נכון. רק ידעתי שבלייז דברו נכנס
למסדרונות המקודשים והיומרניים של התיכון הפרטי בעיר שלנו והתקבל
בתשואות כאילו היה הבן האובד או משהו.
או משהו, ככה התברר.
בלייז וזיק הכירו זה את זה מילדות, וזיק החשיב אותו לחבר הכי טוב שלו
שנים קודם. כך שזה היה סוג של חזרה הביתה.
לא שיכולתי להגיד הרבה על ההיסטוריה של תיכון פולן קרסט, כי הייתי
חדשה, אבל הגעתי לכאן כמעט סמסטר שלם לפני בלייז. וגילוי נאות, הייתי
כאן גם כשהייתי הרבה יותר קטנה, בבית הספר הפרטי של פולן קרסט
שכלל יסודי וחטיבת ביניים. זה היה לפני שאימא ואבא החליטו שלחבר הכי
טוב של אחי הגדול יש השפעה רעה עליו ושהם מעדיפים להוציא אותי ואת
שני האחים שלי מכאן.
אבל זה לא הסיפור שלנו עכשיו.
הסיפור שלי עכשיו היה שהתנהגתי כמו סוטה מוזרה שעשתה סטוקינג
לבלייז דברו ולבחורה שירדה לו.
כאילו, מול הפנים שלי.
במבט לאחור, הרעיון הזה כנראה לא היה הכי טוב שהיה לי בחיים. והיו
לי לא מעט רעיונות דפוקים, אבל זה לקח את כולם בסיבוב. פשוט לא
הצלחתי לעצור את עצמי. כמו שכבר ציינתי, תמיד נטיתי להתבודד, אבל
השנה קרה לי משהו משונה. בכל פעם ששמעתי על מסיבה, מצד אחד לא
הצלחתי לגרום לעצמי ללכת, ומצד שני לא הצלחתי לא ללכת.
לכן… הלכתי.
אבל נשארתי בצד, ככה שהאנשים שהיו במסיבה לא באמת שמו לב

שאני שם. לפני כמה זמן הייתה מדורה גדולה שהגיעו אליה אנשים מהעיר
שלנו וגם משתי ערים שכנות. הייתי שם, אבל החלטתי להפוך את זה לטיול
קמפינג — רק לעצמי.
הייתי שם, אבל לא הייתי שם. גם הלילה ההוא הסתיים בצורה משונה,
אבל לא משונה כמו הפעם.
הפעם זאת הייתה מסיבה שנערכה בבקתת האגם של זיק אלן. לא
שאפשר לקרוא למקום הזה בקתה. זאת הייתה אחוזה — בקתת עץ עצומת
ממדים בת עשרים חדרים, שלא גרמה לאף אחד מהאורחים אפילו למצמץ,
כי בשביל האנשים האלה, היא הייתה פשוט נורמלית. רוב האנשים ישנו
בבקתה ולא יצאו לטיול שטח ביער כמוני. הקמתי לעצמי אוהל במרחק מה
משם ועשיתי את הקטע שלי עם הקמפינג שוב )דבר שאהבתי לעשות, דרך
אגב(, כששמעתי קולות. לא קולות שהיו קרובים לבית ונישאו מהמרפסת
האחורית או אפילו משפת האגם. לא. הקולות האלה הגיעו ממעלה הגבעה,
עמוק יותר בתוך היער.
עשיתי את המחקר שלי. הבקתה של זיק אלן הייתה ממוקמת במרחק
של משהו כמו שישה־עשר קילומטרים מהבית השכן הכי קרוב. חשבתי
שזה יהיה ממש בסדר להתגנב לשטח שלהם, לעשות לעצמי קמפינג קטן
מאולתר ולהקשיב לקולות המסיבה ממרחק כמו הלוזרית שהייתי. אבל
לאאא. היו חייבים להגיע אורחים.
כשהתגנבתי מהאוהל שלי והבנתי במי מדובר, כמעט השתנתי בתחתונים.
זה היה בלייז דברו שהלך יד ביד עם מארה דניאלס.
מבין כל הבנות הפופולריות, מארה דניאלס הייתה מהיותר נחמדות.
היא הייתה בנבחרת הרקדניות. שיער כהה. נמוכה, אבל אתלטית. הבעיה
עם מארה שהיא הייתה חברה של הבנות הפופולריות האחרות, וחלקן היו
נבזיות — לכן גם לא הייתי חברה שלהן. לא שהן ניסו להתחבר איתי, הן
אפילו לא הכירו בקיום שלי. אבל שוב, זה מה שעשיתי.
לא יצרתי קשר. לא השתתפתי. נשארתי בצד. הייתי הנערה הבלתי

נראית. והנה, שוב הייתי הנערה הבלתי נראית, אבל שאלוהים יעזור לי…
כשראיתי שזה הוא ואת הדרך שבה עזב את היד שלה כדי להוביל אותה
לעץ ומייד שלח את היד אחורה ותפס לה את התחת, משהו השתלט עליי.
לא הייתי מסוגלת לסגת בחזרה לאוהל שלי. לא הצלחתי אפילו לגרום
לעצמי להסתתר מאחורי עץ וסתם להקשיב.
אני יודעת, אני יודעת. זה דפוק מכל כך הרבה סיבות, אבל בלייז זה בלייז.
הוא הפך לדמות הראשית בחלומות שלי, בפנטזיות של התיכוניסטית
המשונה שהייתי. התאהבות הנעורים שלי. לכל אחת יש כזה. ואם אין לך,
אז את אפילו יותר משונה ממני, וזה חתיכת הישג.
לכן כשהתחלתי לרייר על בלייז דברו, קצת נתתי לעצמי להיסחף. כאילו,
לא שמשהו באמת היה קורה. בנים כמוהו לא יוצאים עם בנות כמוני. הם
אפילו לא מבחינים בנו.
לא הייתי משוגעת. זה היה הופך אותי לחיה בסרט.
הייתי מציאותית. ידעתי מה המקום שלי בהיררכיה של החיים. הייתי
בתחתית. לא הכי בתחתית — בגלל המשפחה שלי — אבל מבחינה חברתית,
הייתי בקושי בשלב הראשון של הסולם.
בכל מקרה, כשבלייז התחיל לנשק את מארה, ואחר כך כשמארה כרעה
מולו על הברכיים, פתחה לו את המכנסיים והוציאה את הזין שלו — איבדתי
את חוט המחשבה לחלוטין.
צפיתי בה כשהיא הכניסה את הזין שלו לפה שלה, כשהראש שלה התחיל
לזוז מעלה ומטה.
ו… או מיי גאד.
הגוף שלי היה מוצף בתחושות. והייתי מהופנטת. מהופנטת! מרותקת.
בטרנס.
לא הצלחתי להסיט את המבט.
הרגשתי תחושה פועמת וחמימה בין הרגליים, והלך עליי. בקושי
הצלחתי לא להשמיע קול כי רציתי. כל כך רציתי לגנוח. רציתי לגעת

בעצמי, אבל לא עשיתי את זה. שלטתי בעצמי, אבל להסתכל? הו, כן, ועוד
איך הסתכלתי.
לא יכולתי לא להסתכל.
הסתכלתי על כל מה שקרה שם.
אהבתי את כל מה שקרה שם.
ובסוף, חשבתי שאני מתה.

בלייז

בזמן שבחורה אחת ירדה לי, בחורה מוזרה אחרת צפתה בנו.
“הממ… בלייז,” הבחורה שלי גנחה, שינתה קצת תנוחה והכניסה אותי
שוב פנימה. היא הרימה יד ללטף את הזין שלי מלמטה, וזה היה נעים.
ּ העיניים שלי כמעט התגלגלו אחורה בראש, אבל התעשתי ושלטתי בעצמי.
שלחתי ידיים אל הראש שלה. לפעמים קצת הכוונה משיגה תוצאות
מצוינות, וכשהפעלתי קצת לחץ, הבחורה שלי זרמה. לכן התחלתי להחליק
את הפה שלה עליי. וכל הזמן הזה לא הפסקתי להסתכל על הבחורה השנייה.
לא הצלחתי להיזכר מי היא.
הייתי די בטוח שהיא לא הייתה במסיבה אצל זיק, אבל מי יודע. הוא
הזמין חמישים אנשים, הרבה יותר ממה שהיה צריך להזמין, אבל זיק היה
אידיוט בריון ואהוב מאוד. מרושע. יש אנשים שהיו אומרים שיש בו משהו
נכלולי, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. לא יכולתי לשפוט. לי הייתה
התנשאות בגודל של פאקינג אלסקה. בכל מקרה, נחזור לזיק. הוא אהב
לעשות הכול בגדול, וזה כלל את המסיבות שלו, ואת הכישלונות שלו, והיו
לו הרבה משני הדברים.
הבחורה הזאת…

היא מצאה חן בעיניי.
פנים רעננות. יכולתי לראות שהיא לא התאפרה יותר מדי. הפנים שלה
היו מהסוג שיכול להיראות משעמם מתחת להרבה איפור, אבל בלעדיו היא
נראתה כמו שנראתה כרגע — תמימה וטהורה. למרות העובדה שזה שהיא
צפתה במציצה שקיבלתי לא ממש התאימה לאף אחד מהתארים האלה.
היא נשכה לעצמה את השפה עכשיו, והיד שלה השתהתה מעל המכנסיים
הקצרים שלבשה.
אלוהים.
המכנסיים הקצרים שלה.
הבחורה שלי לבשה חלק עליון של ביקיני ומכנסי ג’ינס קצרים קרועים —
מכנסיים שהיו שונים בתכלית מהמכנסיים של הבחורה הזאת. הם היו יותר
סוג של קישוט שכל המטרה שלו הייתה שלא יעצרו אותה על התערטלות
בציבור. כל הבחורות במסיבה הזאת היו ככה. ביקיני, וכל דבר נוסף מעבר לזה
היה פחות או יותר מצויר על הגוף שלהן. בחשיבה שמרנית הן היו מתויגות
כשרמוטות או זנותיות, אבל כולנו היינו אנשים ליברלים ופרוגרסיביים, ודגלנו
בתיאבון מיני בריא.
נכון לרגע זה נהניתי מהתיאבון של הבחורה שלי.
היא פתחה את הפה רחב יותר, הטתה את הראש לצד השני, ו…וואו, כן
— הייתי בעומק אחר לחלוטין עכשיו. פאק, תפסתי בשיער שלה והתחלתי
לזוז. היא גנחה, אבל רק פתחה פה גדול ופישקה ברכיים קצת יותר. היא
מצאה שיווי משקל והכינה את עצמה.
פאאאאק, כן.
זה אומר שיכולתי לזוז חזק יותר. וזה מה שעשיתי. דחפתי אותה
קצת יותר למטה, לזווית טובה יותר, זהו, בדיוק ככה. אהבתי כשהן נתנו
לי להשתלט על העניינים. אבל ברגע הבא הרמתי מבט כדי להסתכל על
המציצנית. החברים שלי ואני לא בילינו עם בנות כמו המציצנית שלי. הזין
שלי נהיה קשה יותר. כמעט קיללתי. חשקתי שיניים. לא ציפיתי לתגובה

הזאת, אבל זרמתי.
המציצנית לבשה חולצת כפתורים בצבע חום־ערמוני שהקצוות שלה
נקשרו על המותניים. היו לה ציצים מעולים. הכיווצים של החולצה הסתירו
אותם, אבל עדיין ראיתי. הם נראו לי בגודל מתאים לכף יד, כמעט מושלם.
והיא לא לבשה חזייה. היה מספיק רווח בין הכפתורים ככה שיכולתי לראות
רק עור, רק שדיים.
לגבי כל השאר… לא היו לי מילים.
מכנסי חאקי קצרים עד אמצע הירך, ואיזו פאקינג ירך הייתה לה.
הבחורה הזאת יכולה להיות דוגמנית.
רגליים ארוכות וחטובות שנועדו להיכרך סביב המותניים שלך — הדפתי
קדימה קצת יותר חזק, והבחורה שלי גנחה סביבי. הייתי צריך להרגיע, אבל
כבר כמעט גמרתי. כמעט. אבל לא.
ובאותו רגע מארה הרימה יד ועיסתה את הביצים שלי. וזה הספיק.
גמרתי לה בפה.
היא בלעה כמו אלופה וחייכה אליי מלמטה. היא ניגבה את הפה בגב
כף היד, ולרגע שכחתי מהבחורה המוזרה. חייכתי אל מארה. תמיד אהבתי
את המציצות של מארה, ובגלל שלא הייתי מניאק, משכתי אותה לעמידה
והובלתי אותה אל מאחורי העצים כדי להסתיר אותה.
עכשיו היה תורי לעשות לה טוב.
נישקתי אותה והשחלתי יד לתוך המכנסיים שלה, ולתוכה, וכשהיא
גמרה וייבבה הסתכלתי אחורה מעבר לכתף. הבחורה השנייה עדיין הייתה
שם, עדיין דבוקה לעץ שלה, העיניים שלה היו עדיין ממוקדות בנו, אבל
הפעם, היא ראתה אותי מסתכל.
העיניים שלה כמעט יצאו מהחורים, והיא שאפה אוויר בחדות וקפצה
אחורה בבהלה, ואני חייכתי והרמתי יד לפה שלי. הסתכלתי לבחורה
בעיניים כשטעמתי את מארה מהאצבעות שלי לפני שקרצתי.
היא פלטה צווחה עמומה.

גיחכתי והחזקתי את מארה, שנדרכה בזרועותיי.
היא סובבה ראש בחדות. “מה זה היה?”
“כלום.” החזקתי אותה חזק לצד גופי כשהיא סידרה לעצמה את
התחתונים. “קדימה. בואי נחזור למסיבה.”
כשהלכנו משם, הצצתי אחורה.
הבחורה נעלמה.