סופיה

“חכו!”
דיילת הקרקע מתחה את סרט הניילון מעמוד אחד לשני, נעלה אותו
במקום וחסמה את הגישה לשער. היא הרימה מבט והזדעפה כשהבחינה בי
שועטת לעברה, גוררת מאחוריי את מזוודת הטרולי המתגלגלת. רצתי כל
הדרך מטרמינל אחת עד טרמינל שלוש והתנשפתי כמו מישהי שמעשנת
שתי קופסאות ביום.
“סליחה על האיחור. אני יכולה בבקשה לעלות למטוס?”
“הקריאה האחרונה לעלות למטוס הייתה לפני עשר דקות.”
“הטיסה הראשונה שלי התעכבה ונאלצתי לרוץ עד לפה מהטרמינל של
טיסות החוץ. בבקשה, אני חייבת להיות בניו־יורק בבוקר, וזאת הטיסה
האחרונה.”
היא לא נראתה מבינה במיוחד, והייתי נואשת.
“תקשיבי,” אמרתי. “החבר שלי זרק אותי לפני חודש. הרגע חזרתי
מלונדון, ואני אמורה להתחיל לעבוד במקום חדש מחר בבוקר — עבור אבא
שלי, שאני לא מסתדרת איתו בכלל. לדעתו, אני לא מתאימה לתפקיד,
והוא כנראה צודק, אבל ממש הייתי חייבת לעוף מלונדון.” הנדתי בראש.
“בבקשה, תני לי לעלות על הטיסה. אני לא יכולה להגיע באיחור ביום

הראשון שלי.”
הבעת פניה התרככה. “עבדתי קשה ונהייתי מנהלת בתוך שנתיים
בחברת התעופה הזאת, אבל בכל פעם שאני נפגשת עם אבא שלי, הוא בכל
זאת שואל אם כבר הכרתי מישהו, ולא איך הקריירה שלי מתקדמת. תני לי
רגע לוודא שהם עדיין לא סגרו את דלת המטוס.”
שחררתי אנחת הקלה כשהיא ניגשה אל השולחן והתקשרה למישהו.
היא חזרה ושחררה את הסרט שחסם את דרכי. “תני לי את כרטיס הטיסה
שלך.”
“אין כמוך! תודה רבה.”
היא סרקה את הכרטיס הדיגיטלי על מסך הטלפון שלי והחזירה לי אותו
בקריצה. “לכי תוכיחי לאבא שלך עד כמה הוא טועה.”
מיהרתי לאורך השרוול ונכנסתי למטוס. המושב שלי היה 3־בי, אבל
התא מעל המושבים כבר היה מלא. דיילת האוויר ניגשה אליי במבט מאוד
לא מרוצה.
“את יודעת אם יש מקום באחד התאים האחרים?” שאלתי.
“הכול מלא כרגע. אצטרך לבקש שיכניסו את המזוודה שלך לבטן
המטוס.”
הסתכלתי מסביב. הנוסעים היושבים הסתכלו עליי כאילו אני הסיבה
היחידה שעדיין לא המראנו. אה. אולי זה נכון. נאנחתי ומרחתי על הפרצוף
שלי חיוך. “זה יהיה מעולה. תודה.”
הדיילת לקחה את המזוודה שלי, והסתכלתי על המושב הריק ליד המעבר.
יכולתי להישבע שהזמנתי מקום ליד החלון. בדקתי שוב את הכרטיס שלי
ואת מספרי המושבים מעליי, ואחר כך התכופפתי כדי לדבר עם מי שישב
לידי.
“אממ… סליחה. נראה לי שאתה יושב במושב שלי.”
הפנים שלו היו קבורות בעיתון הוול סטריט ג’ורנל, שהוא הוריד בתגובה.
שפתיו התכווצו כאילו הייתה לו זכות להתעצבן, כשהוא זה שהתיישב

בכיסא שלי. לקח לעיניים שלי כמה שניות לנדוד מעלה וממש לקלוט את
שאר חלקי הפנים שלו. אבל כשהצלחתי לעשות את זה, הלסת שלי נשמטה,
ושפתיו של גנב הכיסא התעקלו בחיוך זחוח.
מצמצתי כמה פעמים בתקווה שאולי זה היה הדמיון שלי.
לא.
הוא עוד היה שם.
אוי לא.
נענעתי בראש. “לא נכון.”
“טוב לראות אותך, פיפי.”
לא. פשוט לא. השבועות האחרונים היו מספיק גרועים. זה לא באמת
קורה.
וסטון לוקווד.
מכל המטוסים, מכל האנשים הדפוקים שהיו בעולם, איך לכל הרוחות
יצא שאני יושבת לידו? זאת חייבת להיות בדיחה אכזרית.
הסתכלתי מסביב בחיפוש אחר מושב ריק. אבל, כמובן, כל הכיסאות
היו תפוסים. הדיילת שלא שמחה לקחת את המזוודה שלי הופיעה לצידי,
ועכשיו היא נראתה עוד יותר עצבנית.
“יש בעיה? אנחנו מחכים שתתיישבי כדי שנוכל להתרחק מהשער.”
“כן. אני לא יכולה לשבת פה. יש מקום פנוי אחר?”
היא שתלה את כפות הידיים על המותניים. “זה המקום הפנוי היחיד
במטוס. את באמת צריכה להתיישב, מיס.”
“אבל…”
“אם לא תשבי, אצטרך להתקשר לאנשי הביטחון.”
הסתכלתי על וסטון, והמניאק החצוף חייך אליי.
“קום.” נעצתי בו מבט. “אני רוצה לפחות להתיישב במקום שאמור
להיות שלי.”
הוא הסתכל על הדיילת ושלח לה חיוך מסנוור. “היא דלוקה עליי מאז

חטיבת הביניים. זאת הדרך שלה להראות את זה.” הוא קרץ אליה, קם
והושיט יד. “בבקשה, את מוזמנת להתיישב במקום שלי.”
צמצמתי את העיניים שלי כל כך, עד שהן בקושי היו פקוחות. “זוז לי
מהדרך כבר.” ניסיתי להידחק בלי לגעת בו והתיישבתי במושב שלי ליד
החלון. נשפתי בכעס כשדחפתי את התיק שלי מתחת לכיסא שלפניי
והידקתי את החגורה.
הדיילת התחילה להעביר את הוראות הבטיחות במערכת הכריזה,
והמטוס החל להתרחק מהשער.
השכן המניאק שלי רכן לעברי. “את נראית טוב, פיף. כמה זמן עבר כבר?”
נאנחתי. “לא מספיק, מתברר, אם אתה יושב לידי עכשיו.”
הוא חייך. “עדיין מעמידה פנים שאת לא מעוניינת, הא?”
גלגלתי את העיניים. “אני רואה שאתה עדיין חי בסרט.”
לרוע המזל, אחרי שסיימתי לגלגל את העיניים והסתכלתי עליו, זכיתי
למבט מקרוב על הגבר שתיעבתי כל חיי. המניאק רק נראה טוב יותר עם
השנים, כמובן. וסטון לוקווד היה נער שווה. לא יכולתי להכחיש את זה.
אבל הגבר שישב לידי היה פשוט משגע. לסת מרובעת וגברית, אף רומאי
וחד כמו להב ועיניים מזמינות, גדולות ובגוון כחול של קרחון באלסקה.
העור שלו היה שזוף ומחוספס, ובפינות עיניו היו קמטים קטנים שהיו
ממש סקסיים בעיניי, אלוהים יודע למה. שפתיו המלאות היו מוקפות במה
שנראה כמו זיפים בני יום, והשיער הכהה שלו כנראה היה צריך תספורת.
אבל במקום שהוא יראה מרושל, הסגנון של וסטון לוקווד היה מין הצהרת
“לכו להזדיין” לעולם התאגידי של תספורות גזוזות ומוקפדות. בעיקרון,
הוא לא היה הטיפוס הרגיל שלי. אבל כשהסתכלתי על המניאק, תהיתי מה
בטיפוס הרגיל שלי בכלל משך אותי מלכתחילה.
חבל שהוא היה מניאק. ובן למשפחת לוקווד. אם כי למעשה, היה מיותר
להזכיר את שתי ההצהרות אלה ביחד, מאחר שעצם העובדה שהוא היה בן
למשפחת לוקווד אוטומטית העידה על כך שהוא היה מניאק.

הכרחתי את עצמי להסתכל על המושב מולי, אבל בכל זאת הרגשתי את
המבט של וסטון על הפנים שלי. לבסוף, כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם
ממנו, לכן נשפתי בתסכול והסתובבתי בחזרה אליו.
“אתה מתכוון לנעוץ בי מבטים כל הטיסה?”
השפה שלו התעקלה קלות. “אולי. הנוף לא רע.”
נענעתי בראשי. “תעשה חיים. יש לי עבודה.” שלחתי יד מתחת למושב
שלפניי והוצאתי את התיק שלי. תכננתי לקרוא על מלון הרוזנת במהלך
הטיסה. אבל מהר מאוד התחוור לי שהמחשב הנייד שלי לא היה בתיק היד.
הכנסתי אותו לתא הקדמי של מזוודת הטרולי שלי, כי הנחתי שהיא תהיה
בתא מעל המושב. נהדר. עכשיו המחשב שלי יהיה בבטן המטוס. מה הסיכוי
שאקבל אותו בחתיכה אחת — אם הוא עוד בכלל יהיה בתיק שלי כשאקח
אותו? ומה לעזאזל הייתי אמורה לעשות כדי להעסיק את עצמי בטיסה
הזאת? וחוץ מזה, הפגישה עם עורכי הדין של הרוזנת תהיה מחר בבוקר,
ובכלל לא הייתי מוכנה. עכשיו אצטרך להישאר ערה רוב הלילה כדי ללמוד
את החומר כשסוף־סוף אגיע למלון.
מעולה.
פשוט מעולה.
במקום לאבד את קור הרוח כמו שאני בדרך כלל עושה, החלטתי שעדיף
שאישן כמה שעות חיוניות, כיוון שלא יהיה לי זמן לישון הלילה. לכן עצמתי
עיניים וניסיתי לנוח בזמן שהמטוס המריא. אבל מחשבות על הגבר שישב
לידי לא נתנו לי להירגע.
אלוהים, כל כך תיעבתי אותו.
כל המשפחה שלי תיעבה את כל המשפחה שלו.

.1 הריב
מאז שאני זוכרת את עצמי, היינו כמו משפחות האטפילד ומקוי
בין המשפחות שלנו התחיל בתקופת הסבים שלנו. אבל רוב הילדות שלי
גם הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים. וסטון ואני למדנו באותם בתי ספר
פרטיים, ראינו זה את זה לעיתים קרובות באירועי גיוס כספים ואפילו היו
1 לסכסוך משפחתי אגדי וממושך שהתרחש בסוף המאה ה־19 והפך לסמל של יריבות משפחתית

לנו חברים משותפים. הבתים של המשפחות שלנו באפר איסט סייד בניו־
יורק היו במרחק של כמה רחובות. אבל בדיוק כמו האבות והסבים שלנו,
התרחקנו זה מזה ככל האפשר.
טוב, חוץ מהפעם ההיא.
חוץ מהטעות העצומה שעשינו באותו לילה.
רוב הזמן העמדתי פנים שהיא בכלל לא קרתה.
רוב הזמן…
חוץ מאותן פעמים נדירות…
פעם ב…
כשחשבתי עליו.
זה לא קרה לעיתים קרובות.
אבל כשזה קרה…
תשכחו מזה. שאפתי נשימה עמוקה ומטהרת וסילקתי את הזיכרונות
ההם מהראש שלי.
זה הדבר האחרון שאני צריכה לחשוב עליו כרגע.
אבל למה לעזאזל הוא ישב לידי, בכל אופן?
על פי מה ששמעתי, וסטון גר בלאס וגאס. הוא ניהל את בתי המלון של
המשפחה שלו באזור הדרום־מערבי — לא שעקבתי אחריו או משהו.
אז מה היו הסיכויים שאיתקל בו בדרכי לניו־יורק? לא ביקרתי בחוף
המזרחי כבר שש שנים. אבל משום מה בכל זאת מצאנו את עצמנו יושבים
יחד באותה טיסה, באותו זמן.
אה!
שיט.
העיניים שלי נפקחו מייד.
לא יכול להיות שהוא…
בבקשה, אלוהים. בבקשה, תגיד שזה לא מה שקורה פה.
הסתובבתי אליו. “רק רגע. למה אתה נוסע לניו־יורק?”

הוא חייך. “נחשי.”
נאחזתי בשבריר של תקווה, כמסרבת להאמין שזה נכון.
“כדי… לבקר את המשפחה?”
הוא הניד בראשו כשהוא ממשיך לחייך את החיוך השחצני שלו.
“כדי לבקר באתרי התיירות?”
“לא.”
עצמתי עיניים, והכתפיים שלי צנחו. “המשפחה שלך שלחה אותך לנהל
את הרוזנת, נכון?”
הוא חיכה שאפקח את העיניים כדי להנחית עליי את המכה. “מתברר
שנראה זה את זה הרבה אחרי הטיסה הקצרה הזאת.”