ברוכים השבים לממלכה שלהם…

קול קובינגטון הוא שובר הלבבות המפורסם ביותר בתיכון.

כל בחור רוצה להיות כמוהו, וכל בחורה רוצה לשכב איתו.

חוץ ממני.

המראה ההורס, אומנות הזריקה המדהימה והחיוכים הפלרטטניים, לא עושים לי את זה יותר… כי אני יודעת מה אורב מתחת לשריון של כוכב הפוטבול הלוהט.

לפחות חשבתי שידעתי.

לפעמים האנשים היפים ביותר, מסתירים בתוכם אמיתות מכוערות מאין כמותן.

ולפעמים הדרך היחידה להציל מישהו…

היא לצעוד יחד איתו אל תוך התופת.

סוייר צ'רץ' היא החנונית הצדיקה של אקדמיית רויאל הארטס.

בנות מציקות לה ובנים לא מבחינים בקיומה.

חוץ ממני.

עוקצנית, מבריקה ושופעת חמוקיים – בלתי אפשרי להתעלם ממנה.

לא משנה כמה אני מנסה.

כולם בבית הספר סימנו אותה בתור הבחורה חסרת הסטייל, השמנמנה, ששרופה על ישו. אבל בניגוד אליהם, סוייר היא אישה אמיתית שלא מעמידה פנים שהיא מישהי אחרת.

עד לרגע שבו אני מבקש ממנה להיות החברה המזויפת שלי.

לפעמים הנשמות היפות ביותר… הן אלה שמכאיבות כאב גדול מנשוא.

ולפעמים הדרך היחידה להציל מישהו…

היא להילחם למענו.

***

אביר חסר רחמים הוא החלק השני בסדרת אקדמיית רויאל הארטס ועוסק בקול ובסוייר.

אזהרת רומנטיקה: אקדמיית רויאל הארטס היא סדרה המתרחשת בתיכון. הסיפורים גדושים בדרמה, בסערת רגשות, בדמויות נשיות חזקות ובבחורים רעים עד לשד עצמותיהם. אף אחת מהדמויות אינה מושלמת, הן פגומות ובה בעת שובות לב. אם אתם מחפשים רומנטיקה מתוקה, גיבורים נחמדים וגיבורות מושלמות, הסדרה הזאת לא נועדה לכם – ואל תגידו שלא הזהרנו.

פרולוג

חודשיים קודם לכן

קול

"אתה תאחר."

אחותי הקטנה באמת צריכה להפסיק עם ההרגל המעצבן שלה לא לדפוק בדלת החדר שלי לפני שהיא מתפרצת פנימה.

חשבתי שההתפרצות שלה לחדר בחודש שעבר, בזמן שקייסי מצצה לי, הרסה אותה סופית אבל מתברר שלא.

אני מביט בה בזעם. "שמעת פעם על לדפוק בדלת?"

היא מניחה יד אחת על מותנה, ואני כובש את הדחף לעקור את עיניי כי היא ממש לא נראית כמו הילדה עם השיער המקורזל ועם הגשר בשיניים מלפני שנתיים.

בעיקר לא בתלבושת המעודדות.

אלוהים אדירים.מה עבר לי בראש כשביקשתי מקייסי לתת לה מקום בקבוצת המעודדות?

ביאנקה רק בכיתה י', וזה אומר שהיא הכי צעירה בנבחרת הייצוגית. זו גם הסיבה שהבחורים בקבוצת הפוטבול העניקו לה את הכינוי מלכודת כלא.

ג'ייס יהרוג אותי כשהוא יגלה.

אחי מבוגר ממני בשנה בלבד אבל מאז שאבא שלי הסיר אחריות מאיתנו אחרי מותה של אימא, הוא זה שגידל אותי ואת ביאנקה.

הוא סיים את התיכון בשנה שעברה ועבר לגור בדירה ליד הקמפוס של האוניברסיטה עם חברתו דילן. הם מאוהבים עד כדי בחילה, ואני לא מתכוון לחרבן לו על האושר.

החיוך הזחוח על פניה של ביאנקה מבשר לי שהיא יודעת בדיוק מה עובר לי בראש.

"אתה מפחד ממנו כל כך שזה קורע מצחוק." לפני שאני מספיק לטעון שאני יכול לכסח לו או לכל אחד את הצורה כשיד אחת שלי קשורה מאחורי הגב, היא מוסיפה, "אם היית טורח להציץ בהודעות הסמס שלך, היית מגלה שהוא לא יכול להגיע היום למשחק."

אני מתעלם מזיק האכזבה בחזי. הוא מעולם לא הפסיד משחק שלי, בטח שלא את המשחק הראשון בעונה.

"אה," אני ממהר להמעיט בערך העניין. "שיהיה. לא כזה סיפור."

היא מתבוננת בציפורניה. "מתברר שיש לו דדליין רצחני מאנשי הגיימינג והוא צריך לסיים לתכנת את המשחק על אי הזומבים." מבטה מתחדד. "בינינו, לדעתי זה קשקוש והוא בסך הכול רוצה לבלות יותר זמן עם דילן. מתברר שלא מספיק לכלבה שהוא גר איתה ונפגש איתה כל יום, אז היא משכנעת אותו לנפנף אותנו."

כן, אני לא מתכוון להתייחס לזה. הריב של ביאנקה עם דילן הוא עניין שלה, לא שלי.

במחשבה שנייה…

"מתחיל להימאס עליי שאת מתנהגת כמו נסיכה מפונקת." אני מסתובב ומרים את תיק הספורט שלי מהמיטה. "אם תמשיכי ככה, אנשים יתחילו לחשוב שאת דלוקה על האחים שלך."

"איכס!" היא צווחת. "זה מגעיל."

אני מסתובב וזוקר את הגבות שלי. "אל תדאגי, אני ממש לא מאשים אותך," אני מצביע על פניי, "בהתחשב במראה שלי והכול, אבל ראית מה קרה לדילן בשנה שעברה כשכולם חשבו שהיא הזדיינה עם אוקלי. את חושבת שאת תוכלי להתמודד עם בלגן כזה?"

אוקלי הוא בן דודה החורג של דילן והחבר הכי טוב של ג'ייס.

גם שלי, לצורך העניין.

וטכנית — לאחרונה — הוא גם הדייר שלנו. אבא שלי הרשה לו לשכור את ביתן האורחים כי המשפחה שלו… טוב, אפשר לומר שהדינמיקה הנוכחית אצלו בבית גורמת למשפחה שלי להיראות כמו פרסומת למשפחה מהאגדות, וזה אומר הרבה.

"מה אתה רומז בדיוק, מניאק?"

וואו, היא כמעטנשמעת כמו אדם בוגר. כנראה כל הלימודים המוגברים שלה כדי להתקבל ללימודי רפואה מתחילים להשתלם. יהיה כיף להוריד אותה קצת מהאולימפוס.

"את בקושי קושרת שרוכים בלי ג'ייס." אני מתקרב אל פניה. "הוא כבר לא כאן, מה שאומר שאנימנהל את העניינים."

ברוב חוצפתה, היא צוחקת. "אוי, רועדים לי הפונפוני… אאוץ'!" היא צועקת כשאני תופס בזרועה. "מה נסגר, קול?"

"תקשיבי טוב ותכניסי את מה שאני עומד להגיד לך עמוק לתוך הגולגולת העבה שלך." המבט שלי בה מוחה את החיוך מפניה. "אני לא ג'ייס, אז אל תצפי ממני לנקות אחרייך. אם תפשלי השנה, את תצטרכי לטפל בזה לבד. ברור?"

היא צריכה להבין את זה עכשיו. היא אולי בת הזקונים, אבל אני לא מתכוון לפנק אותה כמו ג'ייס ואימא שלנו.

כמוהו.

אם היא תיפול, אני לא אפול איתה.

אחי ואני שולטים בתיכון רויאל הארטס כבר ארבע שנים. ובעוד ג'ייס שלט במקום ביד ברזל, אני שולט בתיכון כי כולם אוהבים אותי. כל בחור רוצה להיות כמוני וכל בחורה רוצה להיות בת המזל שתמצוץ לי ותזדיין איתי.

וככה אני אוהב את זה.

"אתה כזה נבלה."

"תיזהרי. בפעם האחרונה שבדקתי, אני הטרמפ שלך למשחק." אני חושף שיניים. "לפי השמועות, קפטנית המעודדות יודעת להתנהג כמו כלבה למי שלא מגיעה בזמן."

היא מנענעת את ראשה ועיניה יורות בי חיצים. "וזו בדיוק הסיבה שהסכמת להשיג לי מקום בנבחרת." היא הודפת אותי. "חשבתי שאתה עושה לי טובה אבל עשית את זה רק כדי שתוכל לתמרן אותי."

"תמרון זו מילה מכוערת," אני מצקצק בלשוני ומלטף את סנטרי. "אני מעדיף את הביטוי לוודא שאת הולכת בתלם."

"אלוהים, אני לעולם לא אבין למה…" היא סוגרת את פיה באמצע המשפט. "למה מה?" אני דוחק בה.

שנינו יודעים מה עמד לה על קצה הלשון. כדאי שהיא כבר תגיד את זה.

כל האומץ שלה מתחלף בסערת רגשות. "זה לא הוגן."

במילים אלה היא יוצאת בסערה מהחדר שלי.

אני לוקח את מפתחות המכונית מהשידה שלי ורואה את בבואתי במראה. אני מייד מתיק את המבט.

היא צודקת… זה לא הוגן.

התאום הלא נכון מת באותו יום.

והכול באשמתי.

סוייר

לא הייתי צריכה לבוא לכאן הערב.

משום מה, האמנתי לאוקלי מכל הלב כשאמר שהוא רוצה לסגור את לוח הזמנים לשיעורים הפרטיים שלו על כוס בירה במסיבה אצל כריסטיאן.

הוא לא סיים עם השכבה שלו בשנה שעברה, ומאחר שבת דודתו דילן היא החברה הכי טובה שלי, הסכמתי לעשות לו טובה ושמתי לי למטרה לוודא שהוא מסיים את הלימודים השנה.

אבל בשעה האחרונה, הוא מעשן ג'וינטים, שותה כמויות מטורפות של ויסקי ותוקע את הלשון שלו בגרונה של אחת המעודדות. טוב, לא סתם מעודדת. מורגן, שהיא במקרה החברה הכי טובה של קייסי, קפטנית המעודדות והכלבה הראשית של רויאל הארטס.

אני כועסת כל כך על שגרר אותי לכאן לחינם, שאני חוטפת מידו את כוס הפלסטיק האדומה ולוגמת ממנה.

"אוקלי," אני אומרת בפעם המאה הערב, "אתה מוכן בבקשה להתרכז?"

לבסוף הוא מחלץ את שפתיו משפתיה של מורגן. "שיט. זו אשמתי, לא יפה מצידי." הוא משעין את ראשו על הספה ומדליק ג'וינט. "איפה היינו?"

אני אוזרת את מעט הסבלנות שעוד נותרה בי, ללא ספק בזכות הוויסקי שמציף את גופי. "אני עובדת בימים שני, חמישי, שישי וראשון בערב. אני גם הולכת לקבוצת הנוער בכנסייה בימי רביעי אחרי הלימודים אבל…"

"אלוהים," הוא נאנח כשמורגן מתחילה לכרסם את תנוך האוזן שלו. תוך פחות משנייה היא זוללת אותו שוב כמו נמר.

אלוהים אדירים. אני מתחילה להתגעגע להיילי, החברה הקודמת שלו. לפחות היא אפשרה לו לסיים שיחה.

אני מסיימת את מה שנשאר בכוס ומניחה אותה על שולחן הקפה. "אני מוותרת. תסמס לי מחר אם אתה רציני לגבי השיעורים הפרטיים."

אני מסתלקת לפני שהוא יספיק לעצור אותי, לא שהוא יעשה את זה. לעזאזל, אני בכלל לא בטוחה שהוא יזכור שהייתי כאן הערב.

בעודי מחפשת בתיק שלי את הטלפון, קול מוכר נשמע, "זה הסוודר הכי מכוער שראיתי בחיים. תעשי לכולנו טובה ותחליפי משקפיים."

ביאנקה.

החברה החדשה בנבחרת המעודדות הייצוגית והאחות הקטנה במשפחת קובינגטון.

אני זוקפת את כתפיי ואומרת, "וואו, תראו, תראו. האחים שלך הרשו לך סוף־סוף לצאת מהכלוב."

ועוד בלי השגחה, עניין שלדעתי דורש אומץ לא מבוטל. לא זו בלבד שהבחורה יפהפייה ברמות, יצא לה שם של בחורה בעייתית שעושה צרות.

במחשבה שנייה, בהתחשב במרחק שכל הבחורים סביבה שומרים ממנה, אני יכולה רק לשער שלפי השמועות היא מחוץ לתחום.

למרות זאת, את ביאנקה זה לא ממש מעניין. "כן. לקול לא מזיז מה אני עושה הערב."

לא מפתיע. נער הזהב בעל זרוע הזהב של רויאל הארטס ניצח במשחק הראשון של העונה לפני שעות ספורות. רוב הסיכויים שהוא חוגג כרגע ובכלל לא יודע איך קוראים לו.

אני עומדת לשאול מי שומר עליו, כי אני יודעת שאחיו הגדול ג'ייס לא נמצא כאן הערב, אבל לפני שאני מספיקה היא אומרת, "אם את מחפשת את הקוורטרבק שבקושי מכיר בקיומך בימים אלה, ראיתי אותו לאחרונה מתמזמז בג'קוזי עם קייסי, החברה שלו."

אני לא אמורה להרגיש כאילו מילותיה נעצו דוקרן קרח בחזי וסובבו אותו, ובכל זאת…

סיבוב. סיבוב. סיבוב.

המבט על פניי כנראה מסגיר אותי כי היא מניפה את ראשה לאחור וצוחקת. "אלוהים, כמה קל להשפיל אותך." היא מקרבת את הכוס שלה אל שפתיה. "טיפ של אלופות? תפתחי עור עבה, אחותי. העולם מלא במניאקים."

"כנראה זו הסיבה לכך שיש כל כך הרבה כאלה ברויאל הארטס."

"נכון מאוד. בתיכון מטפחים אותם." היא מביטה בי דקה ארוכה מדי. "אם מדברים על מניאקים, יש משהו שרציתי לשאול אותך מזמן."

אני בהחלט מופתעת. "מה?"

הבעת פניה נעשית מהורהרת. "למה אחי מוצא חן בעינייך? ורק שיהיה ברור, אני לא מתכוונת במובן של 'את יכולה להשיג מישהו הרבה יותר טוב ממנו' כי, למען האמת, אתלא תשיגי. באמת מסקרן אותי לדעת למה את מבזבזת את הרגשות שלך על מישהו שלעולם לא ירגיש כלפייך באותו האופן?"

ביאנקה כלבה בכ' הידיעה אבל היא גם צודקת, בערך.

"אין לי רגשות כלפיו."

לא מדויק. פשוט… קול קובינגטון תמיד ריתק אותי, אבל לא כמו שהוא מרתק כל בחורה אחרת בתיכון. אני לא יכולה להסביר את זה, אני פשוט מרגישה שיש בו הרבה יותר מכפי שנראה לעין.

אולי כי הוא בוחן אנשים כמוני.

כאילו הוא מסתכל עליהם מבחוץ.

וזה מטורף בהתחשב בעובדה שהוא הבחור הכי חתיך, הכי מקובל והקוורטרבק הכי מוכשר ביקום.

ובכל זאת…

לא משנה כמה פעמים הוא מוכיח לי שאני טועה, אני לא מצליחה להימנע מהמחשבה שאופיו האמיתי לא חד־ממדי כמו שהוא רוצה שכולם יחשבו.

הוא לא חור שחור מבפנים.

"אני לא יודעת," אני לוחשת. "לפעמים פשוט…"

"נמשכים למישהו שממש לא מתאים לך?" היא משלימה את המשפט, ואני מבחינה בעל כורחי שעיניה נעוצות במשהו בצד השני של החדר.

אני עוקבת אחרי מבטה אל אוקלי ומורגן שממשיכים להתמזמז על הספה.

אויואבוי. אני באמת מקווה שהיא רוצה את מורגן, כי האחים שלה לעולם לא ירשו לה לצאת עם אוקלי. לא זו בלבד שביאנקה לומדת בכיתה י', הואהחבר הכי טוב של ג'ייס ושל קול. ונוסף לזה, הוא לא הטיפוס הכי יציב בעולם.

הוא גר בביתן משפחת האורחים של קובינגטון כי ניהל רומן עם אימו החורגת — רומן שאבא שלו עדיין לא יודע עליו — והיא נכנסה להיריון. למרבה המזל, התינוק של בעלה ולא של אוק. ולדברי חברתי הטובה, דודה שלה פגעה באוקלי אנושות ושברה לו את הלב.

המסכן פשוט מנסה לאחות את השברים.

לפי איך שזה נראה, הוא מגייס את עזרתה של מורגן הערב, ובת הזקונים של משפחת קובינגטון לא רואה את זה בעין יפה.

נורא לראות מישהו שאת נמשכת אליובצורה מוזרה מתמזמז עם מישהי אחרת.

"בנים דפוקים," אני מכריזה ומציעה לה מעט תמיכה. "את יפהפייה ו…"

"מה? את מנסה להיכנס לי לתחתונים כי אחי לא נותן לך להיכנס לתחתונים שלו?" עיניה נעוצות בי עכשיו והיא מגחכת. "תסמכי עליי, אין בעולם מספיק אלכוהול או ייאוש שיגרמו לי לתת לך לאכול את הכוס שלי הערב. כמו אחי, גם לי יש קווים אדומים." היא מחייכת בזחיחות. "אנחנו לא הולכים על פחות מרמה גבוהה, חמודה. לצערך, את בקושי מגרדת את התחתית."

וואו… כן. זין עליה.

יש אנשים רקובים מהיסוד.

"ממש חבל שאלוהים בזבז יופי כזה על מכשפה מרושעת כמוך." אני חולפת על פניה אבל עוצרת כשעולה במוחי המחשבה. "אמרת שלקול לא מזיז שאת כאן."

שפתיה מתעקלות בזעף. "נו, אז?"

אני מרימה את הנייד. "אני בדיוק מתקשרת לדילן — את יודעת, החברה של ג'ייס. לא רציתי להגיד שאת כאן, אבל…"

"בסדר, ניצחת. תפגשי אותי בשירותים בעוד חמש דקות."

אני ממצמצת. "רגע, מה? למה?"

"מה נראה לך?"

עיניי נפערות בהלם מהרמיזה שלה והיא כובשת גיחוך. "אלוהים. חבל שלא ראית את הפרצוף שלך עכשיו. אין פלא שקול אוהב לשחק איתך." היא מוציאה נרתיק איפור מהתיק שלה ומורחת ליפ גלוס באנחה. "הנה טיפ מספר שתיים להערב, אם את מתכוונת לאיים על מישהו, תוודאי שלפחות יצא לך משהו טוב מהעניין." היא נראית מרוצה ומנופפת באצבעותיה בקלילות תוך כדי קריצה. "הכוס שלי הופך לדלעת בחצות, לכן כדאי שתמצאי אותי עד אז אם תשני את דעתך."

אני לא יודעת אם ההצעה המגונה שלה רצינית או אם היא עובדת עליי. לא משנה, זה עדיין דוחה. גם אם הייתי בקטע של בנות, היא הייתה בתחתית רשימת הבחירות הקבילות וכנראה הייתי מתה מזקנה לפני שהייתי בוחרת בה.

הטלפון שלי רוטט ומצב רוחי הקודר מתפוגג כשאני רואה את שמה של דילן מהבהב על המסך. אני עונה בצלצול הראשון.

"חבל שלא חשבתי על המשיח. בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך."

דילן אומרת משהו אבל המוזיקה קולנית כל כך ואני לא שומעת אותה. "חכי רגע."

אני חושבת במהירות ועולה בגרם המדרגות. חדרי השינה בקומה השנייה נועדו לזוגות שרוצים להזדיין, ואני מצליחה למצוא חדר ריק בקצה המסדרון.

"סליחה." אני לא טורחת להדליק את האור ומתיישבת על המיטה המוצעת. "הייתי צריכה לעלות לאחד החדרים כדי לשמוע אותך. מה אמרת?"

"התכוונתי לשאול אם החלטת ללכת לכריסטיאן כדי להיפגש עם אוקלי, אבל המוזיקה והאנשים ברקע די עונים לי על השאלה."

"אה, כן."

אני מתלבטת איך לבשר לה שלא הצלחתי לקבוע את לוח הזמנים עם בן הדוד שלה כי הוא השתכר והתמזמז עם מורגן, ולפני שאני מספיקה היא אומרת, "אוי לא. מה קרה? את בסדר? את צריכה ש…"

"לא. אני בסדר."

"שקרנית." אני שונאת את חדות ההבחנה שלה. כמעט כמו שאני שונאת את העובדה שהיא סיימה ללמוד בשנה שעברה ואני נשארתי שוב לבד בגיהינום הזה.

"תראי, ניסיתי אבל לא הצלחתי לסגור את לוח הזמנים עם אוקלי. הוא היה עסוק מדי בהשתכרות ובהוקי שקדים עם מורגן."

"מה?" היא גונחת. "שיט. אני ממש מצטערת. דיברנו הבוקר והוא נשבע שהוא יתאפס על עצמו."

כמוני, דילן נותנת לרוב האנשים ליהנות מהספק.

"זו לא אשמתך. אני בטוחה שהוא יתקשר אליי מחר ויתנצל."

"כדאי לו מאוד, אחרת הוא ייאלץ להתמודד איתי. אני לא רוצה לראות אותו דופק לעצמו את החיים. הוא חייב לסיים את הלימודים השנה."

בהחלט.אוקלי הוא בחור טוב עם המון פוטנציאל, אבל הוא הסתבך. אני יודעת שעם מספיק התמדה דילן ואני נוכל לחלץ אותו ולהחזיר אותו למסלול.

"אל תדאגי, השבוע הראשון ללימודים הסתיים היום. אני בטוחה שיחד נצליח להשפיע עליו."

ואני מקווה שכמה שיותר מהר.

היא נאנחת. "כן, את צודקת. תודה שהשגחת עליו בשבילי. אני יודעת שיש לך בעיות משלך. רגע, זה מזכיר לי, מה את עושה מחר בערב?"

"מחר שבת אז את יודעת… כרגיל. כלום."

"יופי. אולי תשני אצלי בבית? חשבתי שנוכל לאכול המון פחמימות, תעדכני אותי ברכילות העדכנית מרויאל הארטס ונוכל לעשות צפיית בינג' בכמה סרטים משנות השמונים."

נשמע גן עדן אבל אני לא רוצה להפריע. או גרוע מזה, להרגיש מיותרת.

אין סיכוי שאגיד לה את זה כי אני באמת שמחה בשבילה שהיא זכתה בנפש התאומה שלה והכול, אבל ממש מבאס שהנפש התאומה שלה הוא ג'ייס קובינגטון — האח הגדול של קול ושל ביאנקה.

בתוך משולש האחים השטני הזה, הוא הכי נחמד.

ליתר דיוק…עכשיו. הוא לא תמיד היה נחמד לדילן בגלל אי־הבנה טרגית שפירקה את החברות שהייתה ביניהם פעם.

למרבה המזל, הוא התעשת, הוציא את הראש מהתחת ועכשיו מתייחס אליה כאילו היא מלכה.

עד כדי כך, שממש מבחיל ומעורר השראה לראות עד כמה הם מאוהבים. ג'ייס לא יוצא מהחדר בלי לבדוק מה שלום דילן או לברר מה היא צריכה, והם פאקינג גרים יחד.

הבחור סוגד לאדמה שהיא דורכת עליה.

ובימים אלה דילן מחייכת כל כך, עד שלדברי אימא שלי ייווצרו אצלה קמטי צחוק נצחיים כשתגיע לגיל עשרים וחמש.

אני מקווה מאודשהיא צודקת. אני רוצה שהחברה שלי תהיה תמיד מאושרת כמו עכשיו, אבל אני לא רוצה להעיק על שלב ירח הדבש של הזוג המאושר.

בעיקר כי דילן פלטה שג'ייס מקדיש לה זמן בחדר השינה באותה מידה שהוא מקדיש לה מחוצה לו.

"את בטוחה שלא יפריע לחבר שלך שאישן אצלכם?"

"את רצינית? לא רק שג'ייס יודע שאסור לו להפריע לזמן שלי איתך, הוא קורע את התחת כדי לסיים את אי הזומבים 2. אני יודעת שבסתר הוא ירגיש הקלה על זה שמסיחים את דעתי."

"במקום שהוא יסיח את הכוס שלך?"

צחוקה ממלא את אוזני. "וזו עוד סיבה לכך שאת צריכה לבוא. עברו עשרה ימים מאז שבילינו ואני מתחילה להרגיש געגוע לסוייר. אני מחכה בקוצר רוח שנלמד שוב באותו מקום."

הבטן שלי מתכווצת. "אולי זה לא יקרה… הכול תלוי אם דיוק'ס יעניקו לי מלגה או לא."

דיוק'ס הארט הוא מקום תחרותי במיוחד. כדי להתקבל לשם צריך כסף או שכל, והם בדרך כלל מעדיפים את שניהם. יש לי רק את אחד מהם ואני חוששת שזה לא יספיק.

כמו כל דברשיש לי להציע.

"היי," דילן מתרגזת, "את אחת הבחורות הכי חכמות ונהדרות שאני מכירה, סוייר צ'רץ'. לדיוק'ס יהיה הרבה מזל אם תלמד אצלם מישהי כמוך והם אמורים להתחנן בפנייך שתיתני להם הזדמנות. אני יודעת שאת תפציצי בחיבור הקבלה וגם בפסיכומטרי. את, חברה שלי, תגיעי רחוק. רחוק מאוד. צ'רץ' בפעולה והעולם צריך להתכונן."

עכשיו אני זאת שצוחקת. "וואו, איזה נאום מוטיבציה. אלתרת את זה עכשיו?"

"כן, אבל התכוונתי לכל מילה," היא נושפת בכבדות. "אני גם לומדת קורס שיווק ואיך למשוך לקוחות פוטנציאליים, או במקרה שלי — להקות רוק אלטרנטיביות. הצלחתי?"

אני אומרת לה את האמת, "לגמרי. איפה חותמים?"

"טוב, אם תרשי לעולם לשמוע סוף־סוף את הקול היפה שלך…"

"סליחה," אני עוצרת אותה מייד. "אין לי קליטה, אני במנהרה. אוהבת אותך, מחכה לראות אותך מחר."

אני מנתקת לפני שהיא מספיקה להתנגד. מאז שתפסה אותי בקיץ שרה במכונית, היא לא יורדת ממני. אני שרה רק בכנסייה, עם מקהלה, כי שם אני מרגישה הכי בנוח.

אין לי ביטחון לשיר בפני אף אחד אחר מלבד אלוהים כי הוא היחיד שלא ימתח ביקורת על המראה שלי.

העולם לא מתייחס בעין יפה לבחורות שמנות. האמת הקרה והכואבת היא משהו שאימא שלי שיננה באוזניי מהרגע שבו המשקל קבע בכיתה ו' שאני שמנה.

זה יהיה בזבוז זמן והשפלה אם אנסה להציג את עצמי בחוץ, אלא אם כן אוריד עשרים וחמישה קילו לפני הכול.

לצערי, ירידה במשקל היא לא עניין קל מבחינתי.

אני אולי מצטיינת בתחומים מסוימים, אבל לא בדיאטות.

אני נשכבת על המיטה, עוצמת את עיניי ונאנחת.

לפעמים אני מדמיינת עולם שבו אני יפה ורזה ולפניי פרושות כל ההזדמנויות שמקבלים אנשים מושכים.

ואז לפעמים המחשבות שלי מקדירות, ובסתר אני רוצה שכל בחור חמוד וכל בחורה מרושעת שצחקו עליי אי פעם ייחנקו מהעלבונות ומהמילים הקשות שהטיחו בי.

ובעיקר, אני רוצה להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה.

אנירוצה להרגיש שדי במי שאני.

שלא תבינו לא נכון, הדימוי העצמי שלי לא נמוך עד כדי כך שאני שונאת את עצמי. להפך, אני אוהבת את מי שאני ויודעת שאני אדם נפלא מבפנים. אני חרוצה, אני נדיבה, אעשה הכול למען הזולת ויש לי אישיות מבריקה ועוקצנית, אבל התכונות האלה לא מספיקות לעולם.

חמש שניות ברשת החברתית יגלו לך שאין דבר גרוע יותר מלהיות שמנה.

עשר שניות בחדר עם אימא שלי או עם אחותי הגדולה ואני מבינה כמה אני רחוקה מלהשתוות למלכות היופי המושלמות.

אני כמו עיגול שמנסה להכניס את עצמו לריבוע, משתדלת נואשות שהצד החיצוני שבי יתאים למה שבפנים.

זה קרב שקט, ואני מדחיקה ושומרת לעצמי את השד הצורח שבתוכי כי אף אחד לא אוהב טיפוסים שליליים. אף אחד לא שמח כשהשמנה מספרת כמה היא אומללה או כמה עצוב לה כשצוחקים עליה.

כמה הייתה רוצה להיות רזה.

כי עמוק בליבם, הרזים והיפים שופטים אותך על שהכנסת את עצמך למצב הזה.

המוח שלהם יורה מחשבות כמו, "אם היא אומללה כל כך, היא צריכה לעשות משהו בנדון." או "אם היא תפסיק להתעצל ותתחיל להתאמן ולאכול נכון, היא תרד במשקל." והמשפט החדש והאהוב עליי, "היא צריכה לנסות את הדיאטה החדשה שכולם מדברים עליה או לעשות קיצור קיבה."

אולי הליכה למכון כושר עושה לאנשים שמנים התקף חרדה וגורמת להם לוותר לפני שהם מתחילים, כי חצי מהאנשים שם מסתכלים עלינו כמו דג מחוץ למים. החצי השני תוהה כמה זמן יעבור עד שנוותר וניגש לסניף מקדונלד'ס הקרוב.

אולי אנשים שמנים פשוט רוצים שיקבלו אותם עם כל החסרונות שלהם.

בדיוק כמו שאר החברה.

אולי, רק אולי, אנשים צריכים להפסיק לשפוט אותנו.

כי כל שמן יגיד לכם שאף אחד לא שופט אותנו בחומרה יותר מאיתנו.

אנחנו יודעים בדיוק מה משתקף במראה.

כל קילו עודף ומיותר.

כל דמעה שהזלנו בסתר מרוב תסכול ועצב.

כל דיאטה שניסינו ולבסוף נכשלנו בה.

כל פחד וחוסר ביטחון שפוקדים אותנו.

כל ציפייה שאנחנו לא מצליחים לעמוד בה.

וזה מבאס.

אם הייתי יכולה לייחל למשהו בעולם, מעבר לשלום עולמי, מיגור העוני וסילוק מניאקים גזענים והומופובים, הייתי רוצה להיות יפה ורזה.

בלי לחץ. בלי ציפיות נכזבות. בלי שיפוטיות.

לשם שינוי, אנשים יסתכלו עליי כי אני יפהפייה ולא יסתכלו עליי ויחשבו, היא הייתה יכולה להיות יפהפייה אםהייתה יורדת במשקל.

אבל לרצות משהו כזה הוא דבר חסר טעם. משאלות כאלה לא מתגשמות אצל בחורות כמוני.

אין אבירים על סוס לבן שמחכים לקחת אותנו אל השקיעה כדי שנוכל לחיות באושר ועושר.

האבירים על הסוס הלבן לא רוצים אותנו.

הם רוצים את המעודדות הרזות והיפות כמו קייסי, מורגן וביאנקה.

בחורות כמוני צריכות לנבור עמוק ולמצוא דרך להיות מרוצות מהקופסה שאליה החליטה האנושות להכניס אותן, וללמוד להשלים עם פחות מכפי שמגיע לנו.

כי לזה נועדנו.

אני שקועה כל כך ברחמים העצמיים עד שאני לא שומעת את הדלת נפתחת, ודמות גבוהה ושרירית נכנסת לחדר.

לבד.

אנחנו לבד, בהתחשב בעובדה שאני עדיין שוכבת על המיטה והכול.

"סליחה… אה… עסוקה."

כל הכבוד, סוייר.הרגע אמרת לבחור המסתורי שאת עסוקה באהבה עצמית.

הוא ממלמל משהו לא ברור, אבל אני מזהה את הקול הזה בקלות.

קול קובינגטון.

לפני שההלם מחלחל בתוכי, הוא נשכב על המיטה.

עוד כמה סנטימטרים והוא היה נוחת עליי, אבל זה לא משנה. מה שמשנה היא הסיבה שהוא כאן מלכתחילה.

הוא שוכב על המיטה, איתי, באמצע מסיבה.

"קול."

"היי."

באמת?"היי."

אני מסיטה את פניי אליו כדי להביט בו ומגלה שזה רעיון גרוע, כי אפילו בצללים הוא מהמם במידה פושעת. "אתה בסדר?"

"לא," הוא ממלמל.

טוב, יופי."רוצה לדבר על זה?"

"לא."

נהדר.

אף אחד מאיתנו לא אומר מילה במשך דקה ארוכה כמו נצח, ואנחנו מביטים בתקרה.

אני נוברת במוח שלי כדי למצוא משהו שעשוי לעזור לו, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. אין לי מושג מה לא בסדר.

גם זה יעבור. זה משהו שסבתא שלי אמרה לי בכל פעם שעברתי תקופות קשות.

אבל אני לא זוכה להגיד לו את זה כי הוא ממלמל, "היום יום ההולדת שלי. נדמה לי." הוא שואף ברטט. "כבר העשרים ואחת בחודש?"

אני מבולבלת ולא מבינה למה עצוב לו להיות בן שמונה־עשרה — וחושבת על העובדה שיום ההולדת שלו באוגוסט ולא בנובמבר כמו שתמיד חשבתי — אבל אז אני נזכרת שאחיו התאום מת לפני כמה שנים.

אני מביטה בשעון שעל השידה. השעה חצות. על הדקה.

הייתי מאחלת לו יום הולדת שמח, אבל אני לא חסרת לב.

"אני מצטערת," אני לוחשת במקום.

אני באמת לא יודעת מה עוד לומר, לא בטוחה שאפשר לומר עוד משהו בהתחשב במצב.

הוא מגחך. "כנראה את היחידה, הא?"

אין לי מושג למה הוא מתכוון אבל אני לא רוצה ללחוץ עליו, לכן אני סותמת את הפה.

לי ולקול תמיד היה קטע… מוזר.

זה לא סוד שאנחנו לא באמת חברים, אבל הוא לוקח את זה צעד קדימה כשהוא מפלרטט ואומר דברים שהוא יודע שישפיעו עליי.

הוא היה משכנע מאוד בשנה שעברה עד שכמעט האמנתי שהוא באמת מתעניין בי, עד שהגיעה קייסי.

קייסי היא קפטנית המעודדות והכלבה הראשית החדשה שמנהלת את תיכון רויאל הארטס.

היא גם הבחורה שכיסחתי במסיבה בשנה שעברה אחרי שקראה לי שמנה.

האמת שהייתי מעדיפה שהיא תקרא לי שמנה. הבחורה אמרה כאלה דברים איומים ומגעילים שלא נראה לי שיש בעולם מספיק תפילות שיגאלו את נשמתה המזוויעה.

קול היה שם כשזה קרה וברור שהוא לא אהב את מה שאמרה. למעשה, נראה שהוא ממש נגעל ממנה. לרגע קל, חשבתי שאני רואה בו משהו — משהו אצילי ונדיב.

אבל אז הוא התחיל להתעלם ממני ולצאת איתה.

לא דיברנו הרבה מאז. למעט הערב, כך נראה.

"זה בולשיט," הוא ממלמל אל החשכה.

זה לא הרבה אבל אקפוץ על המציאה. "מה בולשיט?"

"הכול."

כאב עצום טמון במילה הזאת וליבי צונח. קשה לי שאני לא מכירה את המילים הנכונות שישפרו את המצב.

ובכל זאת, אולי קול לא צריך שמישהו יפתור לו את הבעיות.

אולי הוא רק צריך שמישהו יקשיב לו.

אני מתעלמת מהקול הקטן בראשי, שצורח שמה שאני עומדת לעשות הוא כמו התגרות בנמר שעלול להסתובב ולתקוף אותי ברגע שאושיט לו יד.

נשיפה כבדה בוקעת ממנו ברגע שנוצר מגע בינינו ולהפתעתי, הוא לא מתרחק.

הוא לוחץ את ידי כאילו הוא טובע ואני גלגל ההצלה שלו.

"אין אחד שלא מעמיד פנים."

אני מנתקת את מבטי מהתקרה ומביטה אליו. "מה זאת אומרת?"

"כולם מזויפים," הוא מבהיר. "אף אחד לא אמיתי. כולנו כבשים שהולכות במעגלים זו אחרי זו לשום מקום."

עד כמה שהמחשבה הזאת מדכאת, הוא לא ממש טועה. בעולם יש יותר אנשים מזויפים מאמיתיים.

"כולם כאלה מזויפים," הוא חוזר ואומר, "כולל אני." עומד לי על קצה הלשון להגיד לו שכרגע הוא מדבר בכנות, אבל האמירה הבאה שלו משתקת אותי.

"פגשתי רק אדם אחד שלא מעמיד פנים שהוא מישהו אחר."

"מי?"

פרפרים מתרוצצים בקרבי כששפתיו מתעקלות ועיניו הירוקות מתמקדות בי.

"הצדיקה האהובה עליי."

מתחשק לי להחטיף לו ולחייך בו־זמנית כי אני אהובה עליו בגלל משהו.

"מניאק."

הוא מחייך ושאלוהים יעזור לי, אני בצרות.

פעם גלגלתי עיניים כשראיתי בנות שלא מצליחות לשלוט בעצמן מול בחורים חמודים, ומקבלות החלטות מטופשות.

מתברר שהקארמה היא לא תמיד כלבה. לפעמים היא קוורטרבק יפה תואר עם עצמות לחיים חדות שיכולות לחתוך זכוכית, עיניים ירוקות חודרות שמעוררות תהייה אם הוא לא איש זאב, וגוף שרירי ורחב שגורם לי…

סוייר, תשתלטי על עצמך.

"אני באמת מניאק," קול זע ומפנה את גופו אליי, "ואם את חכמה כמו שנדמה לי, כדאי לך לקום מהמיטה ולהסתלק מכאן."

האיומים האלה לא מפחידים אותי. "למה שאעשה דבר כזה?"

מבטו מקדיר. "כי אלוהים היקר והאהוב שלך יבטל לך את הכרטיס לגן עדן אם תישארי כאן עוד רגע."

אה. אוקיי.

פי מתייבש וכפות ידיי מתחילות להזיע, עד שאני נזכרת — קול אולי שיכור ועובר לילה קשה, אבל גם יש לו חברה.

מישהו צריך לבלום את מה שקורה כאן לפני שהוא יעשה משהו שיתחרט עליו.

"לא נראה לי שקייסי… אתה יודע, החברה שלך… תאהב את זה."

הוא מנתק קשר עין. "לא נראה לי שזה יפריע לה."

כן, הוא יותר שיכור מכפי שחשבתי. "ברור ש…"

"אני בטוח שהיא בוגדת בי."

קייסי היא האדם האחרון עלי אדמות שארצה להגן עליו, אבל אני מתגאה במתן עצות טובות.

"אתה לא חושב שכדאי שתדבר איתה על זה ותשאל אותה במקום לשע…"

"לא." צחוקו מריר. "לא מזיז לי שהיא פותחת את הרגליים בשביל אחרים."

"אה."

זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

"כולם בוגדים." אני צופה בגרגרת שלו זזה. "כולם משקרים." עוד צחוק מריר בוקע מבין שפתיו. "אפילו אבא שלי בגד באימא שלי, והוא היה מסתכל עליה כאילו היא כל העולם שלו."

הלסת שלו מתהדקת. "הוא גרר אותה מהודו — הרחק מהקריירה ומהמשפחה שלה — כי הוא היה אנוכי ולא היה מסוגל להיות בלעדיה. ואז הבן זונה בגד בה… ועכשיו היא מזון לתולעים והוא עדיין חי ונושם. ממשיך לזיין זונות בשם נדיה שנראות כמו אשתו המתה וממשיך להתעלם מהילדים שלו." נחיריו מתרחבים והוא נושם עמוק. "זה לא הוגן."

וואו. "אני…"

"לא. אל תגני על מה שהוא עשה או תגידי לי שכולם טועים. שירגיש אשמה כמו שמגיע לו." סערה ניכרת בפניו וקולו צונח ללחישה, "מגיע לשנינו."

ליבי נשבר. קול לא אשם בעובדה שאימא שלו מתה.

זו גם לא אשמתו של אביו — גם אם בגד באשתו — אבל אני לא מעיזה לציין את העניין הזה בכלל.

"היי." אני מניחה את ידי על לחיו ומחכה שיביט בי. "זו לא הייתה אשמתך."

הוא משפיל את מבטו ושוקע לתוך מגעי. "תגידי את זה שוב."

"זו לא הייתה אשמתך," אני חוזרת בשכנוע רב יותר.

בנשימה קטועה הוא מתבונן בפניי. "צדיקה?"

למרות הכינוי, אני עונה, "כן?"

הייסורים בעיניו גלויים וברורים. "למה השקרים יפים כל כך והאמת תמיד מכוערת?"

אלוהים. לפני הערב, לא חשבתי שקול עמוק וחד הבחנה. מתברר שמה שכרסם בי לגביו — המחשבה שיש בו יותר מכפי שנראה לעין — היה מדויק לחלוטין.

אני חושבת על השאלה שלו ואומרת לו את הדבר ההגיוני היחיד בעיניי. "קל להאמין לשקרים כי הם מגינים על מישהו או מסתירים משהו רע." אני נושכת את שפתי התחתונה ומוסיפה, "או אולי כי אין אמת… אמת מוחלטת, בכל מקרה. לכולנו יש אמיתות משלנו וכל גרסה מתאימה לנטיית ליבנו ולמה שאנחנו מאמינים בו, גם אם היא שקרית. כנראה בסופו של דבר הכול מתנקז לאנוכיות." אני מנענעת קלות בראשי כשאני מבינה כמה מפותלת ומבלבלת התשובה שלי. "סליחה, לא ממש עניתי לשאלה שלך."

הבעת פניו קודרת. "לא, ענית." הוא מלטף באגודלו את מפרקי אצבעותיי. "תספרי לי משהו עלייך שלא ידעתי קודם." פניו המסותתות מרצינות. "משהו אמיתי. משהו כואב."

זה מפתיע וקצת דפוק.

ובכל זאת, אנשים שיכורים לא מדברים בהיגיון בדרך כלל.

"אני לא יודעת. אני לא חושבת שיש."

"בטח שיש."

הוא צודק, יש דברים פרטיים וכואבים שאני שומרת לעצמי ולא מספרת לאחרים. אני מניחה שלא יזיק לספר לו, כי הוא שיכור ובטח ישכח.

"ההורים שלי ישנים בחדרים נפרדים כבר שנתיים ובקושי מדברים," אלא אם כן אני בחדר, ואז הם מדברים דרכי, "אבל הם מסרבים להתגרש."

אני מחכה לדקירה כלשהי, אבל היא לא מגיעה. זה נמשך זמן רב כל כך שכבר השלמתי עם כל הסיפור.

או אולי אני פשוט קהת חושים?

"למה?"

לא, את זה אני לא אספר לו. הוא כבר לועג לאמונה שלי בכל הזדמנות. זה רק יספק לו עוד תחמושת.

"לא עניינך."

ברור שהוא לא אוהב את התשובה הזאת, אבל הוא לא לוחץ עליי. "קול הוא לא השם האמיתי שלי."

כן, לזה לא ציפיתי.

"לא?"

הוא מנענע את ראשו. "לא מבחינה רשמית."

המתח הורג אותי. "מה השם האמיתי שלך?"

"למה ההורים שלך לא מתגרשים?"

גם כשהוא שיכור, הוא מנוול. אני בטוחה שהוא מבין לבד וסתם רוצה שאני אגיד את זה.

פגשתי אתאיסטים בעבר ורובם מכבדים אנשים מאמינים, אבל לא קול. כאילו הוא נוטר טינה אישית לאלוהים ומנצל כל תירוץ כדי להגחיך את קיומו.

"יום ההולדת שלך לא בנובמבר," אני מציינת ומשנה נושא. "בשנה שעברה כריסטיאן עשה לך מסיבת יום הולדת בנובמבר."

הוא מושך בכתפיו. "אז?"

אנחנו באוגוסט. "שיקרת."

הוא מגחך. "כמו שאמרתי קודם, כולם משקרים."

זה לא מוצא חן בעיניי, בעיקר כי הוא ביקש ממני להגיד לו משהו אמיתי.

למרות זאת, צבוע מצידי לנזוף בו כשאני מתחמקת מהשאלה בכוונה תחילה. הנה זה בא.

"דוד שלי וסבא שלי כמרים. אימא שלי המזכירה שלהם ומנהלת את החשבונות בכנסייה. גדלנו ב…" אני עוצמת עיניים וניגשת ישר לעניין. הילדות שלי בעיירה דרומית לא רלוונטית. "גירושים לא מתקבלים בעין יפה."

אני נושמת עמוק וזיק של כאב מבעבע בחזי. הנה זה.

הוריי כבר לא אוהבים זה את זה, אבל האמונה שכנעה אותם שזו טעות להיפרד, אם כי אני בטוחה שאלוהים לא היה רוצה שימשיכו להיות אומללים.

אני שונאת את החיוך הזחוח על פניו של קול. "כי האיש הדמיוני למעלה ישלח אותם לגיהינום?"

אני מרחיקה את ידי. "למה אתה שונא אותו כל כך?"

הוא שולח אליי מבט זועם ואכזרי. "אני לא יכול לשנוא מישהו שלא קיים." הוא מושך בכתפו. "ורק בשביל הפרוטוקול, אם האיש הדמיוני שלך בשמיים אמיתי, הוא זה שיזם את המלחמה בינינו, לא אני."

חזי נעשה כבד. יש משהו זועם ומכוער שמבעבעבתוכו.

אגודלו מלטף את זווית פי ומפתיע אותי. "מטורף שהבחורה הכי אמיתית שפגשתי מאמינה במשהו מצוץ מהאצבע."

הוא סתם מתגרהבי, אני מזכירה לעצמי, אבל המוח שלי לא קולט את המסר.

"מטורף איך הבחור הכי חתיך שראיתי יכול להיות מכוער כל כך מבפנים," אני ממלמלת קללה ואז מבינה שדיברתי בקול רם. "סליחה. זו הייתה גסות רוח מצידי. לא התכוונתי…"

"בטח שכן." הוא לא נראה עצוב או נעלב. בדיוק ההפך. הוא נראה מאושר. כנראה בגלל האלכוהול.

"קולטון." עיניו מצטמצמות. "אם תספרי למישהו, אהפוך את החיים שלך לגיהינום גרוע פי עשרה מזה של האלוהים שלך."

אני מכה אותו בידו. "אתה כזה מניאק."

"את תמשיכי להגיד את המובן מאליו," מבטו נודד אל הדלת, "או שתעשי את הצעד הנבון ותצאי?"

הוא בוחן אותי, אני מבינה. אם הוא היה רוצה שאעזוב, הוא לא היה מסתכל עליי כאילו הוא צריך שמישהו יציל אותו.

קול מחכה לתגובתי, אבל אני מסרבת להגיב. "נוח לי כאן."

"כרצונך." מבטו יורד אל חזי. "מעניין כמה יהיה לך נוח אם אפתח את כפתורי הסוודר שלך ואתקע את הפנים שלי בין הציצים שלך?"

אני אסירת תודה על האורות הכבויים כי לחיי עולות באש.

"קולטון…"

"קול," הוא מתקן. "תירגעי, צדיקה קטנה. אם הייתי מתעניין בציצים שלך, הם כבר היו בפה שלי. אותו דבר לגבי הכוס הבתולי שלך."

כן, הוא בהחלט בוחן את הסבלנות שלי עכשיו — ופורט על העצבים שלי כאילו אני גיטרה בידיו.

הוא מושיט את ידו אליי שוב ושאלוהים יעזור לי, אני מאפשרת לו.

"נולדתי בעשרים ואחת באוגוסט, אבל אנחנו חוגגים את יום ההולדת שלי רק בנובמבר."

זה… מוזר. "למה?"

ידו נעשית נוקשה. "מאז שליאם התאבד, המשפחה שלי לא רוצה לחגוג ביום שבו הוא נולד ולכן ג'ייס הציע שאבחר תאריך חדש, תאריך שלא יזכיר להם את המוות שלו."

חזי מתכווץ ואני בקושי מצליחה להימנע מלעטוף אותו בזרועותיי. משהו אומר לי שהוא יפרש זאת בתור רחמים ולא יקבל את זה ברוח טובה.

"יש סיבה שבגללה בחרת את נובמבר?"

"השבעה בנובמבר." שפתיו מתעקלות. "וכן… זה החודש הכי חזק בפוטבול."

אני מעכלת את האירוניה כשדמותו של קול במגרש הפוטבול מתרוצצת בראשי. "מספר החולצה שלך. כולם קוראים לך שבע בר מזל."

הוא זוקר את גבותיו בשובבות. "כי זה מי שאני."

לרגע נדמה לי שהוא עומד לחפור על הזרוע המרשימה שלו או לירות צרורות של סטטיסטיקה, אבל המילים הבאות גרועות הרבה יותר.

"בהתחשב בעובדה שאני התאום שעדיין בחיים."

וואו. מילא זלזול עצמי אבל זה…

זה כמעט שריוןמעוות.

כמו בדיחות ששמנות מספרות על עצמן.

אנחנו עושות את זה כדי להגן על עצמנו, וזה רק נועץ את הסכין עמוק הרבה יותר כי אנחנו מודות שאנחנו מסתכלות על עצמנו באותה צורה שכולם רואים אותנו.

אנחנו מודות שאנחנו חסרות ערךכמו שכולם גורמים לנו להרגיש.

אני לא יכולה להעלות על הדעת מה מרגיש מישהו במצבו של קול שאיבד את אחיו התאום, אבל אני יודעת מה מרגישים כשמשתמשים בחלקים של האישיות כדי לנסות להגן על מה שנמצא בפנים.

כי האמת מכוערתעד כאב.

"קול…"

"לא." קולו חד כתער וכמעט נשבר. "אל תבזבזי את הזמן שלך ותנסי לתקן אותי. את רק תיפצעי מאחד הרסיסים שלי." המבט שהוא שולח אליי הופך את קרביי. "ואז, מה שיקרה זה שאני אראה אותך מדממת למוות ואחייך מאוזן לאוזן."

מעולם לא פגשתי מישהו שאי אפשר להציל. נראה שתמיד יש פעם ראשונה.

כדאי שאתרחק.

אני אמורה לשכוח את השיחה האקראית והמשונה הזאת שלנו ולהשאיר אותו כאן לבד.

אני אמורה להעמיד פנים שהוא לא מרתק אותי.

אני אמורה לעשות המון דברים.

ובכל זאת, אני מתקרבת אליו.

"תאיים עליי כמה שבא לך, אבל אני לא מפחדת ממך, קול קובינגט…"

אני לא זוכה להשלים את המשפט כי פיו מתרסק על פי.

אלוהים. אדירים.

אני נשבעת שהמוח שלי נאטם והלב שלי מחסיר כמה פעימות.

לקול יש טעם בדיוק כמו שדמיינתי תמיד — בירה, גן עדן ותאוות בשרים.

האחרון הוא תזכורת מטלטלת.

התנתקות מהנשיקה דורשת ממני יותר כוח רצון מאשר סירוב לעוגת שוקולד מושחתת אחרי צום של שתים־עשרה שעות.

"אסור לנו. זה לא בסדר."

"אלוהים. אלוהים שלך לא רק שיפוטי, הוא גם מתעלל לי בזין."

קשה לי לא לצחוק כי האמת היא שהוא לא ממש טועה, וההנחה של קול לסיבה שבגללה אני עוצרת את זה היא כולה שלו.

"זה לא קשור לאלוהים. זה קשור לעובדה שאתה בו…"

"קייסי לא כאן. היא כנראה מדברת עם הבחור שאיתו הסתמסה כל השבוע." הוא זז ומתחכך בי. כל חושיי משתוללים. "גם אם היא הייתה כאן, הייתי רוצה שזו תהיי את."

אין מספיק אוויר בחדר אחרי ההכרזה הזאת.

ועד כמה שהייתי רוצה שזה יהיה נכון, אני יודעת את האמת.

"אתה שיכור."

"ואת יפהפייה." עיניי נעצמות כשהוא מנשק במורד הלסת שלי. "ואמיתית."

ההערה הפוצעת של קול מקודם עוברת בראשי. "מוזר, אני מוכנה להישבע שאמרת לפני כמה דקות שאתה לא מעוניין בי."

הוא מחייך אליי חיוך יהיר. "אמרתי לך, מותק… אני שקרן."

שפתיו מצמצמות את המרחק בינינו לפני שאני מספיקה להתווכח.

אלוהים. הניסיון להיאבק בנשיקה של קול הוא כמו להיאבק בחול טובעני שאתה כבר שוקע בתוכו.

ניסיתי להתנהג בצורה מכובדת. זה נחשב, נכון?

כל חיי השתדלתי לנהוג באופן מוסרי. לשם שינוי, אני רוצה להשתולל ולהרגיש כמו הבחורה שמשיגה את הבחור. גם אם זה רק מפני שהבחור שיכור ואני… כאן.

אני מפשקת את שפתיי ומניחה ללשונו לחדור פנימה.

כמו מתג אור, נשיקתו הופכת מקלילה ומתגרה לעוצמתית וכובשת.

אני מתקשה לנשום כי הוא מסתער בחמדנות על כל סנטימטר בפי, כאילו אינו מצליח לשבוע ממנו.

ליבי הולם מרוב התרגשות ועונג, וידיו מתחילות לשוטט על גופי.

אצבעותיו משחקות בכפתור הראשון של הסוודר שלי. "את בסדר?"

לא, אני מתה מפחד.

המקום הכי רחוק שהגעתי אליו היה עם טומי דה־סילבה וזה לא התקרב לשלב הזה.

הוא היה זאב בעור כבש. מניאק שהסתתר מאחורי חזות ערמומית של ילד טוב.

והאויב הכי מר של בני קובינגטון.

אבל לא ידעתי את זה כשנפגשנו באינטרנט, בפורום היכרויות נוצרי.

רק כשהתחלנו לדבר בפרטיות בצ'אט, הוא סיפר שגם הוא מרויאל מנור, אבל לא למד ברויאל הארטס כמוני. הוא למד בתיכון הציבורי בצד השני של העיר עד שסיים את הלימודים בשנה שעברה.

טומי הציע שניפגש אבל סירבתי.

חודש עבר והוא לא הפסיק להזמין אותי לצאת איתו.

לבסוף התוודיתי ואמרתי לו שאני לא רוצה כי אני חוששת שהוא לא יאהב את המראה שלי. הוא לא נראה לי שחצן, אבל ידעתי שהוא יפה תואר לפי התמונה שלו ושהוא משחק בנבחרת הפוטבול.

טומי הבטיח לי שהכול יהיה בסדר ושהוא לא שופט אנשים לפי ההופעה שלהם.

לבסוף הסכמתי ונפגשנו בדרייב אין בעיירה רחוקה. הקליק בינינו היה מיידי, הצחוק והשיחה זרמו בקלילות והכול היה מושלם. דבר הוביל לדבר והרחקנו לכת יותר מכפי שציפיתי.

אני לא מצטערת שעשיתי לו ביד, לא עד שהוא אמר שכבר מאוחר ושהוא צריך לנסוע הביתה. בגלל קטיעת המפגש הפתאומית אחרי שגמר, הייתי בטוחה שהוא יתעלם ממני אבל, להפתעתי, הוא סימס לי באותו ערב ואמר כמה דברים שגרמו לי להסמיק ולהרגיש רצויה.

סיכמנו להיפגש שוב באותו סוף שבוע, אבל הוא הבריז לי.

טוב, עד אחרי שיצא מהמסיבה שבה בילה עם חבריו מהפוטבול.

הייתי צריכה לדעת כבר אז שהקשר בינינו לא רציני ושהוא רק מחפש זיון, אבל הייתי צעירה ולא מנוסה ולכן נתתי לו ליהנות מהספק.

אחרי שכנוע קל מצידו, שוב עשיתי לו ביד.

הוא הסתלק ברגע שזה נגמר, שוב. והפעם, כשהוא סימס לי אחר כך, ההודעות לא היו מלאות במחמאות או במילים מלוכלכות.

הוא אמר לי שאני חמודה אבל הוא לא רואה איתי עתיד כי הוא לא נמשך למבנה הגוף שלי. הוא ניסה להתעלם ממנו אבל הבין אחרי הפעם השנייה שעדיף לנו להיות ידידים.

לזכותו ייאמר שדיברנו כמה שבועות לאחר מכן, והשיחה הייתה מכובדת וידידותית.

אף על פי שאני לא יכולה להאשים אותו על שלא נמשך אליי, ושמחתי שהוא דיבר איתי בכנות על הנושא, אשקר אם אגיד שהאגו שלי לא נפגע.

אני אולי לא יפהפייה מושלמת, אבל אני בכל זאת בן אדם עם רגשות.

רגשות שכרגע משתוללים כי קול קובינגטון פותח את הכפתורים הראשונים בסוודר שלי, ומסתכל עליי כאילו אני משהו שהוא רוצה לאכול.

אני מפחדת כל כך שהוא ייגעל ממה שיראה, שימציא תירוצים וילך.

אני מניחה את ידי על ידו ועוצרת בעדו לפני שהוא מגיע לכפתור האחרון.

לתדהמתי, הוא לא מתנגד וחוזר לנשק אותי.

"אני רוצה אותך," הוא ממלמל בין הנשיקות, או לפחות כך נדמה לי.

המלמול שלו הולך ומחריף ונשימתו נעשית שטחית.

אני עומדת לשאול אם הוא בסדר, אבל שפתיו נודדות דרומה עד שהוא יונק ונושך במקום רגיש בצווארי שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי.

שיט.

אני צריכה להפסיק את זה. הוא לא מבין מה הוא עושה.

אחותי, באמת,מתגרה בי המוח שלי. קול מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

המניאק החכם הופךאותי לשלולית בכל תנועת לשון.

נהמה בוקעת ממני כשפיו יורד ומתחכך במחשוף שלי.

"אלוהים," הוא גונח, "ידעתי שהם גדולים אבל אלה…"

ענקיים, רפויים, לא סימטריים.

"פשוט מושלמים." הוא נושף אוויר חם על הבד הלבן והרך שמכסה את השד, ולש את השד השני בידו הגדולה. "אני רוצה אותם בפה שלי."

אלוהיםאדירים. הסיפור עם התפוח בגן עדן היה קלי קלות לעומת מה שקורה כאן.

אם הנחש באמת היה רוצה לפתות את חווה, הוא היה צריך להכניס אותה לחדר לבד עם קול קובינגטון למשך שתי דקות בזמן שהוא נוגע בגופה ולוחש לה מילים מלוכלכות.

לחיי מתלהטות כשאני משפילה את מבטי והוא טומן את פניו בשדיים שלי וגונח את שמי. אני מתפללת חרש לכוח שיעצור את מה שקורה כאן לפני שיהיה מאוחר מדי.

"אסור לנו לעשות סקס," קולי מצטרד ואני מנסה להתעשת.

"תירגעי." אני משתנקת כשהוא נושך את הפטמה שלי דרך החזייה. "אני רק רוצה למצוץ אותם קצת." ידו מעסה את השד השני שלי וגולשת מטה, ואז הוא מושך את רצועת המותניים של מכנסי הטייץ שלי. "ולגלות מה הטעם של הכוס הזה שאף אחד לא נגע בו."

לעזאזל.

אני סורקת את מוחי ולא מוצאת שום סיבה תקפה לכך שעליי לעצור את הרכבת הזאת ולמנוע ממנה לצאת מהתחנה.

הבתולים שלי שמורים לבעלי העתידי, אבל זה לא אומר שאסור לי לחוות דברים אחרים. בעיקר דברים נעימים כל כך.

כמו כשקול מועך את השדיים שלי ופיו עובר ביניהם בשקיקה, כאילו אינו מצליח להחליט מי מהם מוצא חן בעיניו יותר ולכן הוא נחוש לטעום את שניהם בו־זמנית.

רעד עובר בי כשהוא מוריד את גביעי החזייה וחושף אותי.

"עוד יותר טוב."

ריאותיי מתכווצות והרעידות מחריפות ברגע שהפה שלו נוחת על עורי. אני לחוצה כל כך שאני לא מצליחה לנשום.

"רכים כל כך," הוא ממלמל על עורי. קולו החלקלק נשמע כאילו הוא בוקע ממרחק מיליון קילומטרים.

אני מנסה לענות אבל הלחץ בחזי מחריף. אם לא הייתי יודעת את האמת הייתי אומרת שאני עוברת…

שיט.

לא היה לי התקף אסטמה כבר חצי שנה והוא החליט לחזור עכשיו.

אני מחרחרת ומותחת את ידי מעל ראשי כדי לקחת את התיק שלי מהכרית, שם אני מחזיקה את המשאף שאימא שלי מתעקשת שאקח איתי תמיד. ליתר ביטחון.

אני מקרבת אותו אל שפתיי ושואפת במהירות שוב ושוב. הקלה מתפשטת בי כשהלחץ מתפוגג וריאותיי מתמלאות אוויר.

קול היה שקט להפליא במהלך כל הסיפור. אני לא מאשימה אותו, אפשר לומר בוודאות שקלקלתי רשמית את האווירה.

אני נושמת עוד נשימה עמוקה ומדברת. "סליחה על…"

קולו הנוחר בשקט גורם לי לבלום את המשפט.

אני משפילה את מבטי ורואה את עיניו העצומות ואת לחיו מתחככת בשד השמאלי שלי, כאילו השדיים שלי הם כרית מבחינתו.

הוא נראה נינוח כל כך שזה היה חמוד אלמלא מה שעשינו כמה רגעים קודם לכן.

אני לא מאמינה שהוא נרדם בזמן שאני חטפתי התקף אסטמה והוא… אני חורקת שיניים, לא בטוחה אם אני אמורה להיעלב או להרגיש מבוכה או גם וגם.

אני מנסה להחזיר את השדיים שלי לחזייה אבל אז שומעת נעלי עקב נוקשות מחוץ לדלת.

אוי אלוהים. בבקשה תעשה שאלה לא קייסי ועדת המכשפות שלה.

בשבוע הראשון שלי ברויאל הארטס, בריטני — קפטנית המעודדות הקודמת — וקייסי ועוד כמה מעודדות גנבו את הבגדים שלי מחדר ההלבשה בזמן שהתקלחתי. לא הייתה לי ברירה אלא לשוטט במסדרונות עטופה במגבת בחיפוש אחר מורה, בזמן שכולם צחקו והשמיעו געיות סביבי.

כמובן, בריטני פרסמה תמונה של האירוע באינסטגרם. זו הייתה חוויה נוראית ופוגעת שלימדה אותי לקח חשוב. כמה לקחים, האמת.

אף פעם לא להעמיד את עצמך במצב מביך, כי התלמידים ברויאל הארטס אוהבים להמציא שמועות ופורחים כשיש רכילות.

לא להוריד את ההגנות ליד כלבות.

לוודא שיש לך בגדים נוספים במכונית ובתיק הגב.

ליבי צונח. כבר הפרתי את הכלל הראשון הערב.

"קום," אני מסננת ומכפתרת את הסוודר שלי בקדחתנות.

קול לא זז ואני לא מצליחה להדוף אותו כי הוא כבד מדי, אבל זה לא משנה כי ידית הדלת כבר מסתובבת.

נדפקנו.

מגיע לי. זה מה שקורה לי כשאני מתמזמזת עם חבר של מישהי אחרת.

אף על פי שקול משוכנע שקייסי בוגדת בו, לא עושים טעות כדי לתקן טעות אחרת.

לא משנה כמה הטעויותהאלה נעימות.

"רד ממני," אני נוהמת במאמץ אחרון לפני שהדלת נפתחת והאור נדלק.

"מה נסגר?" עיניה החומות של ביאנקה מתרחבות. "את בסדר?"

מבטה נעוץ בי.

הבחורה — שבדרך כלל רגועה ושלווה — נראית כאילו כל עולמה קרס עליה.

ואז אני מבינה איך זה נראה מנקודת המבט שלה. שיט.

"אני בסדר," אני מרגיעה אותה ומחפשת במוחי משהו שלא יחשוף את מה שקרה בינינו אבל כן יסביר למה הוא מעליי. "קול…" אני מחזיקה את המשאף בידי כאילו הוא מסביר הכול. "עזר לי לנשום."

ביאנקה מרימה גבה. "מה?"

מה? זו תגובה מתאימה כי המשפט הבא שלי הוא בולשיט לא מובן, אבל כבר כריתי לעצמי את הבור וזה המיטב שאוכל לעשות. נוסף לזה, הגאווה שלי מסרבת לאפשר לי לספר את האמת המביכה.

אני רושמת לעצמי בראש להתקשר לדילן כשאגיע הביתה. לפחות היא לא תעשה ממני צחוק כשתשמע שקול התעלף באמצע ההתמזמזות.

"היה לי התקף אסטמה בזמן שהוא נכנס לכאן שיכור," אני מבהירה ומערבבת את שני מרכיבי האמת יחד. "אמרתי לו שאני לא מצליחה לנשום והוא… התחיל לבצע החייאה."

כן, כי זה נשמע ממש הגיוני.

כמובן, היא מביטה בי כאילו הצמחתי ראש נוסף. "למה שהוא יעשה לך החייאה אם יש לך משאף ביד ואת עדיין נושמת מספיק כדי להגיד לו שאין לך אוויר?" היא משלבת את זרועותיה. "ויותר מכך, איך הוא יכול לעשות את כל זה בזמן שהוא ישן?"

אלה שאלות ממש טובות. מי ידע שביאנקה חכמה כל כך?

"נכון? האמת היא שגם אני שאלתי את עצמי, אבל את מכירה את קול כשהוא שותה, הוא לא בדיוק…"

"מצאת אותו?" קורא אוקלי ושועט לחדר מאחוריה.

אני לא יודעת איך לפרש את הבעת פניו כשעיניו נחות על קול שעדיין רדום עליי.

"קול עשה לה החייאה," אומרת ביאנקה בחיוך מבויש.

אוקלי מבוסם ומבולבל ולכן הוא מגרד בראשו. "טוב, או שהוא פישל או שסוייר נעשתה חמדנית וגנבה ממנו את כל האוויר עד שהתעלף." הוא מצמצם את עיניו ומנופף אליי באצבעו. "כדאי מאוד שתתקני את זה."

כן, אני באמת צריכה להתחיל ללמד אותו בהקדם האפשרי כי זה לא עובד ככה.

"מישהו מכם מוכן בבקשה לסגור את הדלת?"

אני מעדיפה שהסערה הקטנה תישאר בין שלושתנו — סליחה, ארבעתנו.

ביאנקה מתחילה לסגור אותה אבל עוצרת. "בסדר, אבל רק אם תסכימי לעשות משהו בשבילנו."

זה לא מוצא חן בעיניי בכלל אבל אין לי הרבה ברירה. "מה?"

היא מביטה באוקלי שמדליק ג'וינט. "אוקלי הסיע אותנו לכאן והוא שיכור ולא יכול לנהוג. וכיוון שקול עדיין," היא מסמנת מירכאות באצבעותיה, "שרוי בתרדמת בגלל ההחייאה ואין לי רישיון, אנחנו צריכים טרמפ הביתה."

"סגור." אני מביטה בשניהם. אם ביאנקה יכולה לשחק את משחק המניפולציות, גם אני יכולה. "כל עוד תשתקו לגבי מה שקרה כאן. לא שקרה משהו, אני פשוט לא רוצה שאנשים יקבלו רושם לא נכון."

בעיקר כשלא הייתה לי הזדמנות להבין בעצמי מה קרה כאן.

לא שאני מצפה מקול להיפרד מקייסי ולהתחיל לצאת איתי אבל כשהוא יתפכח, אני חושבת שאנחנו צריכים לנהל שיחה על מה שקרה בינינו הערב.

אוקלי שואף מהג'וינט שלו. "שיט, אני בקושי זוכר מה קרה לפני חמש דקות."

"לפני חמש דקות הלשון שלך הייתה עדיין בתוך הגרון של מורגן," ממלמלת ביאנקה בשקט, סוגרת את הדלת וניגשת אל המיטה.

שתינו מנסות להזיז את אחיה אך לשווא. לא זו בלבד שקול כבד יותר מכפי שהוא נראה, מתברר שהוא הטיפוס שיכול לישון גם כשפצצה מתפוצצת.

היא נוקשת באצבעותיה אל אוקלי שעדיין מעשן לו בנחת. "אפשר קצת עזרה כאן?"

אחרי שהוא משליך את הג'וינט מהחלון, הוא מצטרף אלינו.

"לא היית צריך לשתות כל כך הרבה ויסקי קודם, אחי," אומר אוק בעודו מעמיד את קול רפוי האיברים שעדיין מחוסר הכרה. "אמרתי לך, שתיתי פעם בירה לפני ויסקי…"

אוקלי לא זוכה להשלים את המשפט כי קול מתכווץ… רגע לפני שהוא מקיא על כל המיטה.

אני אסירת תודה על שהיה לי שכל לרדת ממנה בזמן. אני גם מרגישה הרבה יותר טוב שהוא נרדם עליי, כי זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

אני מצטמררת כשאני נזכרת שדילן סיפרה לי על ג'ייס שהקיא פיצה אננס על בריטני קולדוול באמצע מסיבה בשנה שעברה.

המוניטין שלה נהרס לאחר מכן. אם כי זה לא היה קשור לפיצה, אלא לעובדה שהוא הכריז מול כולם שהיא לא ממש נקייה למטה.

בכל מקרה, הקארמה הייתה בפעולה.

"מעולם לא הרגשתי רע כל כך," אוקלי משלים את המשפט לפני שהוא מסב את תשומת ליבו אל ביאנקה הנגעלת. "אני אקח אותו לשירותים."

היא מהנהנת ואומרת, "רעיון טוב."

"אני אחפש דלי או קערה," אני אומרת כשאוקלי מרחיק אותו.

פעם הסעתי בחור מקבוצת הנוער אחרי שהוא הקיא בכנסייה. עבר חודש עד שהריח המצחין נעלם לגמרי, ואני ממש לא רוצה לשחזר את חוויית ניקוי הקיא מהמיניוואן שלי.

אני ניגשת לדלת וביאנקה עוצרת בעדי.

"סוייר?"

"כן?"

שפתיה מתעקלות והיא מצביעה על הסוודר שלי. "פספסת כמה כפתורים."

סוייר

מתח מפרפר בקרבי כשאני יוצאת מהמיניוואן וניגשת אל הכניסה לבית הספר.

יום שני בבוקר זה כבר מבאס, אבל זה מבאס עוד יותר כשאתה מחכה שמישהו יתקשר או יסמס לך לאורך כל סוף השבוע.

לקול אין את המספר שלי אבל בהתחשב בעובדה שאחיו יוצא עם חברתי הטובה, הוא לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להשיג אותו.

אפילו הודעה באינסטגרם הייתה מספיקה.

אבל לא. לא קיבלתי כלום.

וזה מעמיד אותי במצב המביך שבו אני צריכה לפנות אליו ראשונה.

אולי אוכל להתעלם ממנו ולהעמיד פנים שכלום לא קרה, אבל זה מטופש כי משהו כן קרה. משהו שיש לו פוטנציאל להפוך את העניינים בינינו למביכים ומוזרים.

אני לא רוצה מבוכה ותחושה מוזרה בינינו.

ואולי יש בי גם חלק קטן שמקווה שהוא מרגיש כמוני שאכן משהו קרה שם.

הנה הוא.

שבריר האמת הזעיר שניסיתי להדחיק בתקווה שייעלם.

אני דלוקה על קול קובינגטון… ואני שונאת את עצמי בגלל זה.

הוא כל מה שאני מתעבת בבן אדם — שחצן, חסר רחמים, רודף שמלות והגרוע מכול, הוא לועג לאמונה שלי.

ובכל זאת, יש בו משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו.

הורמונים מטופשים של גיל ההתבגרות. הם הורסים הכול.

הבטן שלי מתהפכת כשאני עוברת על פני המכונית שלו במגרש החניה, ואני לא טורחת להסתיר את העוויית פניי. הפרארי בצבע ירוק־בהיר פשוט דוחה, צעקנית ושחצנית כמוהו. לפי השמועות, לא זו בלבד שהיא עלתה לו הון, היא גם נדירה מאוד. יש פחות מעשרים אנשים בעולם עם אותה מכונית.

קשה לי לומר שאני מופתעת. בני קובינגטון עשירים בכסף ובאסונות.

אימו של קול הייתה שחקנית בוליווד לשעבר, לפני שמתה בתאונת דרכים איומה. לפי הרכילות, לא זו בלבד שהיא הייתה מהממת כמו ילדיה, היא גם הייתה חלק ממשפחת המלוכה בהודו.

אני לא יודעת הרבה על ג'ייסון קובינגטון, אבא של קול, מלבד העובדה שהוא עומד בראש חברת תרופות ידועה. בשקט אני מוסיפה עוד וי לרשימת העבריינים שלי. כולם יודעים שאנשים שמנהלים חברות תרופות הם חסרי נשמה.

כנראה קול ירש אתזה ממנו.

אוקיי, זה לא הוגן. לקול יש נשמה.

הואחשף חלקים ממנה בפניי באותו הערב.

אני זוקפת את כתפיי וממשיכה ללכת לעבר הכניסה.

אני מרגישה את זה ברגע שאני נכנסת לבניין — האנרגיה משובשת.

או ליתר דיוק, כולה מכוונת אליי בצורת מבטים מלוכסנים, מתעבים ולא מרומזים מכמה בנות, חיוכים מכמה בנים והרבה התלחשויות.

אגלי זיעה זעירים מופיעים על מצחי ובמורד גבי, ואני מכריחה את עצמי לנשום. אשרוד את הגיהינום הזה רק אם לא אאפשר להם לראות אותי מזיעה.

אני מכריחה את עיניי להינעץ ברצפה וניגשת ללוקר שלי.

במרחק כמה שורות משם, אני רואה את קול עומד ליד הלוקר שלו בעודו מדבר עם דווייט דייוויס, קורטלנד בנט ועם עוד כמה בחורים מהנבחרת שלו.

דווייט הוא בחור טוב, ככה לפחות התרשמתי מהמפגשים איתו בימי ראשון בבוקר בכנסייה, אבל קורטלנד — הבחור נבלה במלוא מובן המילה.

לא זו בלבד שתפסתי אותו לוטש מבטי זימה בחזה שלי אינספור פעמים, הוא גם שחצן ונוהג להתעמר בתלמידים הלא מקובלים.

כנראה הגיוני שהוא וקול חברים. מצא מין את מינו.

בכל מקרה, אני לא מטומטמת עד כדי כך שאגש אל קול ואדבר איתו בזמן שהוא איתם. יש דברים שלא שוכחים, וכשנאלצתי להסתובב במסדרונות במגבת, קורטלנד השמיע געיות בקול רם ועודד אנשים להצטרף אליו.

אני מושיטה יד לתיק הגב וממהרת להזיז שם כמה ספרים.

"צר לי לבשר לך חדשות רעות, אבל השמועות מספרות שקייסי רוצה להרוג אותך."

ליבי נתקע בגרוני כשאני מביטה בעיניו הכחולות והאדומות של אוקלי.

"מה?"

למה קייסי רוצה להרוג אותי, לעזאזל? למה שמישהו ירצה להרוג אותי?

אוליכי התמזמזת עם החבר שלה, מציין המוח שלי ללא הועיל.

"תירגעי," הוא אומר, "היא לא תהרוגאותך." הוא מרים את אחת מכתפיו. "היא פשוט מתכננת לכסח לך את הצורה עד סוף יום הלימודים."

המטומטמת כנראה שכחה שבפעם היחידה שרבנו, אנייצאתי המנצחת.

"מי סיפר…" אני עוצרת את עצמי לפני שאני משלימה את המשפט.

אני לא רוצה להודות בטעות שלי. לאבלי לדבר קודם עם קול.

אולי נוכל להסביר לקייסי שהחבר שלה היה שיכור ושההתמזמזות שלנו הייתה חסרת משמעות.

ליבי צונח. ברור שהוא לא ימות על הרעיון הזה.

"אני מתכוונת, למהשהיא תרצה לכסח לי את הצורה?"

אוקלי שולח אליי מבט נוקב. "כנראה ההחייאה שחבר שלה עשה לך הגיעה לאוזניה. לאוזני כולם בעצם." הוא מרים את ידיו בתמימות. "אל תסתכלי עליי ככה, לא אמרתי מילה. מישהו אחר כנראה שמע אותך או נכנס לחדר בזמן שעשיתם הנשמה מפה לפה."

שיט.זה מסביר את כל המבטים והלחישות.

"אלוהים." הכול מסתחרר סביבי. אני יכולה להתמודד עם קייסי שתכסח לי את הצורה, אבל עם העובדה שכולם יודעים מה קרה ומעלים השערות לגבי חיי הפרטיים…

אני לא רוצה להיות שיחת התיכון. אני לא רוצה שאנשים ידברו עליי, נקודה.

אני כבר יודעת מה הם יגידו.

"וואו, את לא נראית טוב," מציין אוקלי. "את רוצה שאתקשר לדילן? אני בטוח שהיא תוכל להפחיד אותה."

"לא."

אין לי ספק שחברתי הטובה תדע להעמיד את קייסי במקום בעזרת אגרוף אחד, אבל זה לא הקרב של דילן.

זה הקרב שלי.

טעיתי ועכשיו אני צריכה לקחת אחריות ולשלם את המחיר.

"אני אחזור בקרוב. אני פשוט צריכה…" אני מצביעה על השירותים ומתחילה ללכת.

אני צריכה רגע כדי לנשום ולהתעשת לפני שאתמודד עם ההשלכות.

תודה לאל כי כשאני נכנסת פנימה, השירותים ריקים.

טוב, חוץ מביאנקה שעומדת ליד הכיור ומושחת מסקרה על ריסיה הארוכים ממילא.

"את נראית זוועה," היא מקדמת את פניי כשעינינו נפגשות במראה.

אני פותחת את הברז, מתיזה מים על לחיי וממלמלת, "אני מרגישה ככה. כולם יודעים עליי ועל קול."

אין טעם להכחיש את זה יותר. היא תשמע את האמת במוקדם או במאוחר.

"לעזאזל, השמועות נפוצו מהר משחשבתי." היא מחייכת חיוך שבע רצון, ומוציאה שפופרת ליפ גלוס מהתיק שלה. "על לא דבר."

אני בקושי מתאפקת לא לדחוף לה את הליפ גלוס לגרון.

"רגע, אתהפצת אותן? מה נסגר, ביאנקה? הבטחת לי."

היא מגלגלת עיניים ומושחת ליפ גלוס על שפתיה האדומות. "אל תהיי כזאת דרמטית. עשיתי לך טובה."

אני מרגישה את לחץ הדם שלי עולה לרמות מסוכנות. "טובה? איזו טובה בד…"

"צר לי להגיד לך אבל היית לוזרית." היא מושכת בכתפיה באדישות. "עכשיו פחות." היא ממצמצת בשפתיה. "בסוף השבוע הפכת מאוהבת ישו עכברית וקטנה לבחורה שהתמזמזה עם הבחור הכי מקובל בתיכון. כולם חושבים שאת מסתורית וסקסית ולא משעממת ומוזרה." עינינו נפגשות שוב במראה. "כמו שאמרתי, על לא דבר."

היא יצאה מדעתה. "אני לא רוצה שאנשים יחשבו עליי ככה. אני לא רוצה שאנשים יחשבו עליי בכלל." אני לופתת את חזי ומכריחה את עצמי לנשום. "בגלל הפה הגדול שלך, קייסי רוצה לכסח אותי."

היא מגלגלת את עיניה. "אל תדאגי. הכלבה לא יודעת להילחם. את יכולה לגבור עליה."

היא לא קולטת. "אני לא רוצה לגבור עליה. אני רק רוצה…"

"את אחי?" לפני שאני מספיקה להתווכח היא מוסיפה, "חדשות טובות, צ'רץ', אני חושבת שגם הוא רוצה אותך. אם זה שווה משהו, אני מעדיפה שהוא יהיה איתך ולא עם קייסי. ג'ייס כבר יוצא עם מישהי שאני לא סובלת, והמחשבה ששני האחים שלי…"

"היי," אני נוהמת, "דילן מדהימה."

"כן, זונה מניפולטיבית מדהימה."

ברצינות? האם ביאנקה פגשה את עצמה?

"מעניין שזה בא ממך…"

עוד גלגול עיניים. "שיהיה." היא חוטפת את התיק שלה משולי הכיור. "ניסיתי לעזור לך."

"לא ככה עוזרים לחברה!" אני צועקת כשהיא מתרחקת. "יכולת לפחות להגיד לי…"

צחוק אכזרי משתיק אותי. "וואו." היא מניחה יד על הלב ומסתובבת. "חשבת שאנחנו חברות?"

לא ממש, אבל לא חשבתי שאנחנו אויבות. חוץ מזה, למה שהיא תתאמץ לעזור למישהי שהיא לא מחבבת?

"אני לא יודעת. אולי."

"מותק, לא." פניה היפות מתכווצות. "אין לי חברות. במקרה הטוב, יש לי בעלות ברית זמניות שלא מעוררות בי את הרצון לדפוק להן את הראש בעזרת נעלי העקב שלי." לאט־לאט היא מתקרבת אליי. "קייסי היא קפטנית המעודדות ולכן היא חושבת שהיא מנהלת את רויאל הארטס, אבל זה לא נכון." היא מתבוננת בציפורניים שלה בעיניים צרות. "הכלבה גם עשתה טעות מצערת וסימסה למישהו, שהוא לא אחי, בלי סוף במהלך האימון בשבוע שעבר. כשאגלה מי זה ותהיה לי הוכחה שהיא לא תוכל להכחיש, אני אהרוס לה את החיים." חיוך מרושע מאיר את פניה. "ואז אני אתפוס את מקומה… ואהפוך אותה ואת כולם ברויאל הארטס לעבדים שלי."

וואו, שיט.

היא מתקרבת אל פניי באופן לא נעים. "רוצה לשמוע עצה? אני מציעה שלא תרגיזי אותי." היא מוציאה את הליפ גלוס שלה בפעם השנייה. "ואל תזוזי. לא יזיק לך מעט צבע."

לפני שאני מספיקה להתנגד, היא מתחילה למרוח משהו על שפתיי. "אחי מניאק אבל משום מה הוא מחבב אותך." היא מחזירה את הגלוס לשפופרת ומישירה אליי מבט. "לדעתי את תועילי לו, סוייר. אבל אני רוצה להזהיר אותך, אם אי פעם תבגדי בו או תפגעי בו במכוון, אשסף לך את הגרון ואהפוך אותך לשה לעולה משלי. ברור?"

אלוהים. "אני…"

"ברור?"

כשאני מהנהנת, היא מחייכת. "נהדר. עכשיו תפסיקי לדבר איתי ולכי תשיגי את הגבר שלך."

הגבר שלי? ביאנקה כנראה הוזה. בחורות כמוני לא משיגות גברים, כי הגברים בדרך כלל לא רוצים אותנו.

הם רוצים בחורות כמוה.

אבל מה אם קול שונה מכולם? מה אם הוא באמת מחבב אותי?

זה בהחלט נראה ככהבאותו ערב.

"אוקיי," אני לוחשת.

"רגע," היא קוראת מאחוריי.

"מה… מה את עושה, לעזאזל?" אני מנסה להעיף את ידה, והיא מצליחה לפתוח את הכפתור הראשון בחולצה שלי. "יש לך ציצים מדהימים. לא כדאי שתכסי אותם כל הזמן." היא סוקרת אותי ומעווה את פניה. "תוציאי את הסרט המטופש הזה מהשיער. את נראית כמו ילדה בת עשר ביום של צילומים לתמונות מחזור."

אלוהים, תן לי כוח.היא כזאת חצופה.

אחרי שהיא משליכה את הסרט לאשפה ומעבירה את אצבעותיה בשערי הארוך שמגיע עד המותניים, היא מושכת בכתפיה. "זה לא נהדר אבל זה המיטב שאני יכולה לעשות בהתראה קצרה כל כך. את באמת צריכה לשקול עדשות מגע וקצת גוונים. לא יזיק לך גם להתאפר."

"אני מאופרת."

שמתי מסקרה הבוקר. כי ידעתי שאדבר עם קול.

אפה מתעקם. "בפעם הבאה שימי איפור שמשפר את המראה שלך, לא מדרדר אותו."

"וואו, תודה." אני שולחת אליה מבט מעוצבן ויוצאת מהשירותים.

המתח שניסיתי לרסן כמעט פוקע מחזי כשאני פוסעת במסדרון, אבל אני מתעשתת במהירות כשאני מבחינה בקול שעדיין מדבר עם חבריו לנבחרת.

כנראה לא התזמון הכי מוצלח להכריז על רגשותיי המוזרים כלפיו או לדבר על מה שקרה בינינו. כדאי לעשות את זה בפרטיות, ככה איש לא יוכל לצותת או להמציא עוד שמועות.

אני עומדת לחזור לתא שלי אבל מבטו פוגש במבטי.

ברכיי כושלות כשאני רואה את עיניו החודרות בצבע ירוק־בהיר, את שערו הכהה והפרוע, את קו הלסת המושלם ואת עצמות הלחיים החדות כתער שכאילו נחצבו מאבן גרניט.

זה לאהוגן.אסור שבחורים כמוהו יהיו יפים כל כך.

פקפוק מחלחל לתוכי שוב, אבל אני מכריחה את עצמי לכבוש אותו.

הואמחבב אותי.

נכון, הוא לא התקשר, אבל לא אומרים דברים כאלה אם לא מרגישים חיבור כלפי מישהו. ובהחלט לא מנשקים מישהו כמו שהוא נישק אותי אם לא נמשכים אליו.

שיכור או לא שיכור, קול סיפק לי הצצה לאופיו האמיתי באותו הלילה. אולי הגיע הזמן שאשתיק את הקול השלילי בראשי לתמיד כדי שלא יהרוס את מה שקורה בינינו עוד לפני שהתחיל.

כי אולי, רק אולי… בחורה כמוני תצליח להשיג את הבחור.

קול

אני מרגיש אותה ברגע שהיא יוצאת מהשירותים.

אני לא יודע מה היא עשתה שם אבל שפתיה העבות בצורת לב אדומות ומבריקות.

אני בקושי מצליח לכבוש את גניחת הרוגז שתקועה בגרוני.

היא מנסה להרשים אותי, ויש לכך רק משמעות אחת.

אלוהים.הטעויות שלי הולכות ומצטברות מרגע לרגע.

אסור היה לי להשתכר בסוף השבוע.

לא הייתי צריך לעלות לקומה העליונה.

וכמעט ברור שלא הייתי צריך לדבר עם סוייר צ'רץ' — הצדיקה הקטנה — ולהראות לה את הצד הזה באישיותי.

אני חורק את שיניי הטוחנות בעוצמה כזאת שמפתיע אותי שהן לא הופכות לאבק.

לפי השמועות, יש עוד כמה דברים שלא הייתי צריך לעשות איתה. דברים שאני לא זוכר כלום מהם כי איבדתי הכרה באמצע השיחה.

פאק.

מאחורי משקפיים שחורי מסגרת, עיניה החומות הגדולות מביטות בעיניי, מחפשות תשובות לשלל השאלות שלא נשאלו.

פאק.

תשובות שאני לא יכול לענות עליהן כי אני לא זוכר.

הדבר היחיד שעשינו או לא עשינו באותו הלילה הורס את המוניטין הצח והטהור שלה.

וגם את שלי.

אני מנתק את מבטי ומכוון את תשומת ליבי חזרה אל דווייט ואל קורטלנד. כרגיל, קורטלנד מתנהג כמו בן זונה. הוא הולך סחור־סחור בדרכו הלעגנית שמביאה לי את הסעיף.

"אז איך היה?"

אני מכניס את הבלייזר שלי ללוקר. "איך היה מה?"

אני מתמודד עם הרמיזות המטופשות שלו כבר חמש דקות והפתיל שלי מתקצר משנייה לשנייה.

הוא מחליף מבט עם דווייט. "בחייך, קובינגטון, אל תתבייש. ספר לנו איך היה הזיון הקטן שלכם."

היד שלי נקפצת לאגרוף. אני חייב להזכיר לעצמי שהזרוע שלי תהיה שווה מיליונים יום אחד וקורטלנד לא שווה כלום.

"אני בטוח שבחורה שנראית ככה משתוקקת לרַצות," לנוקס ואלאס, אחד משחקני ההגנה, מצטרף לשיחה, וכמה מחברי הנבחרת שלי מגחכים.

אני מתעלם מהם ומסובב את מבטי אל הצד השני של המסדרון. כאילו המצב לא חמור מספיק, קייסי וחבורתה צועדות לעברי.

ביאנקה סימסה לי קודם שקייסי אמרה לבנות בנבחרת המעודדות שאם זה נכון, היא מתכוונת לכסח את סוייר. הזעם של קייסי על הבגידה תחת שכרות שלי כמעט קומית, בהתחשב בעובדה שביאנקה משוכנעת שהיא בוגדת בי.

אבל זו רק השערה ואין לי הוכחה.

יש לי רק חברה מעוצבנת שכרגע עיניה יורות בי חיצים בשעה שנעלי העקב שלה נוקשות על הרצפה.

ועוד בחורה שמביטה בי כאילו אני האביר על הסוס הלבן.

אותה בחורה שהכרחתי את עצמי להתרחקממנה בשלושת החודשים האחרונים.

סוייר יודעת לחדור מתחת לעור שלי ולתוך הראש שלי כמו שאף בחורה אחרת לא מצליחה, וזה אומר שהיא מטרד.

עכשיו יותר מתמיד.

יש רק דרך אחת לסדר את המצב ולתקן את החרא הזה.

אני פונה לקורטלנד, "תצטרך לפרט יותר. הזדיינתי עם הרבה בחורות."

הרבה יותר ממנו.

הפעם הוא זה שנראה מבולבל. "אתה באמת לא זוכר?"

"זוכר מה?" אני שואג ומושך את תשומת הלב לשיחה שלנו. "הייתי שיכור בטירוף ביום שישי."

צעדיה של סוייר מאטים.

קורטלנד מחייך בלעג ומביט על מעגל האנשים הקטן שסביבנו. נראה שכולם מתעניינים בשיחה שלנו.

"לא יודע איך לבשר לך, השמועות מספרות שזיינת את סוייר צ'רץ' אצל כריסטיאן בסוף השבוע." לפני שאני מספיק לענות, הוא טופח על כתפי. "לא חשבתי שאתה בקטע של שמנות, אבל שמעתי שמעריצות של ישו הן נמרות במיטה."

צחוקי נשמע משכנע, אפילו באוזניי. "אתה עובד עליי, כן?" לפני שהוא מספיק למחות, אני מסנן, "למה שאזיין בתולה שמנה כשאני יכול לקבל כוס מעולה בכל פעם שמתחשק לי?"

אני מרגיש את המבטים של כולם כשקייסי נצמדת אליי בתזמון מושלם, ועוטף את זרועי סביבה.

בזווית העין אני רואה את אוקלי מביט בי כאילו אני חלאה.

שיהיה. הוא יכול לנשק לי בתחת. המוניטיןשלי מונח על הכף.

ושלה.

לא זו בלבד שסוייר תתויג כזונה, כי זה מה שעושות הבחורות בבית הספר הזה, קייסי ושאר המעודדות יהפכו את חייה לגיהינום. חוץ מזה, הזוגיות שלי עם קייסי נשמעת הגיונית. אנשים מצפים לקשר בינינו.

היא מישהי שמישהו כמוני אמור לרצות.

במשך תקופה ארוכה בניתי את החיים האלה לעצמי, ואני לא מתכוון לאפשר לאיזו טעות בשכרות לגזול ממני הכול.

לא משנה כמה סוייר מסקרנת אותי.

אני מביט בחברה שלי וגונח, "בייב, תספרי למטומטם הזה מה קרה ביום שישי כי מעניין אותו מאוד איפה אני תוקע את הזין שלי."

בלי להסס, קייסי מצייצת, "השתכרת ועלינו לאחד החדרים." היא מצמצמת את עיניה אליו. "למה אתה מתעניין בחבילה של הבחור שלי, קורטלנד? אם אתה עובר צד, אין לך מזל. נבחרת המעודדות מלאה לחלוטין."

לא משנה כמה היא כועסת, ידעתי שהיא תשתף פעולה. לא כי היא מתה עליי או כי היא תעשה הכול בשבילי, אלא כי קוראים לנו הזוג המנצח של רויאל הארטס, והמחשבה שאבגוד בה עם מישהי כמו סוייר היא עלבון עצום לאגו השברירי שלה.

בדיוק כמוני, קייסי יודעת שחשוב להעמיד פנים ולעשות הצגה מול כולם.

להסתיראת מי שאתה באמת.

קורטלנד נראה נבוך אבל לא סיימתי איתו.

אני תופס בצווארונו בידי הפנויה ונועץ בו מבט זועם שמבהיר שאסור לו להרגיז אותי שוב. "בפעם הבאה שתחקור אותי לגבי חיי המין שלי, אני ארביץ לפרצוף המכוער שלך באמצעות הזין שלי, כמו שאני עושה לכל הזונות שלא יודעות מתי להפסיק."

פניו נאטמות כשכולם צוחקים וצועקים בהתלהבות.

אני מחייך וטופח בעדינות על כתפו. "אל תבוא לאימון עד שתמצא את הביצים שלך, בנט. פוטבול נועד לגברים אמיתיים, לא למתיימרים שפותחים את הפה ומפיצים שמועות כמו איזו כלבה מתבגרת."

אני מביט בחבריי לנבחרת. "אותו דבר לגבי כולכם."

יראת כבוד ניכרת על פניהם שוב. המשבר נמנע.

אני מרגיש כאילו אבן נגולה מעל ליבי. ידי מוצאת את התחת של קייסי כשאנחנו מתחילים לצעוד במסדרון.

כרגיל, עיני כולם מביטות בי.

חוץ מסוייר.

היא משפילה מבט אל נעליה, כאילו כואב לה מדי להסתכל עליי.

טוב מאוד.

הזהרתי אותה לא להתקרב אליי.