פרולוג
נסיגה
מטורף כמה מהר חוזר הריגוש אחרי התנזרות ממושכת.
פתחתי את הדלת והרגשתי שיכורה רק מלראות אותו. עיניי היטשטשו ורגליי התחילו לרעוד. פעם הייתי צריכה לפחות שוט אחד כדי להגיע לשלב הזה, אבל סף הקיבולת שלי ירד עם המרחק והזמן ובשנייה שראיתי אותו הדם שלי התחמם. אחיזתי בידית התהדקה, כאילו זה מה שיעזור, אבל זה היה כמו לגמוע מים אחרי נקודת האל־חזור.
ויסקי עמד שם, בפתח ביתי, בדיוק כפי שהיה לפני שנה. רק שהפעם לא ירד גשם, לא היה כעס, לא הזמנה לחתונה — רק אנחנו.
רק הוא — חבר של שנים, עם החיוך הקליל, נחמה מעוותת עטופה בבקבוק נוצץ.
רק אני — האלכוהוליסטית, מעמידה פנים שאני לא מתה לטעום אותו, מבינה מהר מדי שחודשים של התנזרות לא גרעו מכמיהתי אליו.
אבל אי אפשר להתחיל פה.
לא, כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, נצטרך לחזור לאחור.
לחזור להתחלה.
לחזור לטיפה הראשונה.
1
טעימה ראשונה
בפעם הראשונה שטעמתי את טעמו של ויסקי, נפלתי מהרגליים.
פשוטו כמשמעו.
הייתי שיכורה מהלגימה הראשונה, והייתי צריכה לראות בזה סימן אזהרה לתפוס מרחק.
ג'נה ואני רצנו בשביל שסביב האגם ליד הבית שלה, זיעה צורבת את עינינו בחום של דרום פלורידה. זה היה בתחילת ספטמבר, אבל בדרום פלורידה זה כמו ביולי. שם אין "עונת מגפיים וצעיפים", אלא אם אתם מחשיבים את אותם שישה שבועות בערך בינואר ובפברואר, שבהם הטמפרטורה יורדת מתחת ל-25 מעלות.
באותו יום סבלנו מחום של קרוב ל-35 מעלות. ניסיתי להשוויץ ביכולתי לעמוד בקצב של ג'נה, שהשתתפה בתוכנית האימונים של קבוצת המעודדות בתיכון שלנו. היא התקבלה סוף סוף לנבחרת, ועם הפריווילגיה הזו הגיעו גם סטנדרטים הזויים לרמות הכושר. שנאתי לרוץ — ממש תיעבתי את זה. הייתי מעדיפה בהחלט להיות על הגלשן שלי באותו יום.
אבל לשמחתה של ג'נה, החברה הכי טובה שלה תמיד הייתה תחרותית שלא מסוגלת לסרב לאתגר. אז כשהיא ביקשה ממני להתאמן איתה, הסכמתי בהתלהבות, למרות הסכנה הברורה שהצלעות והשוקיים שלי יצרחו מכאב בסוף היום.
אני ראיתי אותו קודם.
רצתי צעדים ספורים לפני ג'נה, מביטה על הסניקרס הוורודות המדליקות שלי שהלמו על הבטון. כשהרמתי את ראשי, הוא היה כ-15 מטרים מולי, וכבר מהמרחק הזה ראיתי שהלך עליי. הוא נראה ממוצע במבט ראשון — שיער חום, מבנה גוף רזה וחטוב, חולצת ריצה לבנה רטובה מזיעה — אבל ככל שהתקרב, הבנתי יותר כמה הוא מעורר תיאבון. הבחנתי בתנועה בשרירי רגליו הרצות, בשערו שניתר מעט עם התנועות, בשפתיו המהודקות בריכוז כשעבר לידינו.
הפניתי את ראשי לאחור, בניסיון לתת לג'נה את המבט עם הגבות המורמות שהיה הקוד בינינו ל"גבר הורס מתקרב", אבל היא בדיוק עצרה לשרוך את השרוכים בנעליים. וכשהשבתי את ראשי קדימה, כבר היה מאוחר מדי.
התנגשתי בו — חזק — נפלתי על המדרכה, והתגלגלתי קצת כדי לספוג את הנפילה. הוא קילל ואני נאנקתי, יותר ממבוכה מאשר מהכאב. הלוואי שיכולתי להגיד שקמתי על רגליי בחן, בחיוך רחב וביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלו, אבל האמת היא שאיבדתי כליל את היכולת לתפקד ברגע שהרמתי אליו את עיניי.
כאב לא מוכר, חם, התפשט בחזה שלי. הרמתי את היד לסוכך על עיניי מהשמש שיקדה מאחורי הצללית שלו, בדיוק התחושה שמצפים לה בלגימה ראשונה של ויסקי. הוא רכן מעליי, ידו מושטת קדימה, ואמר משהו שלא קלטתי כי כשהצלחתי איכשהו להשחיל את ידי בידו, המגע הפשוט הזה הצית אותי באש.
"יפה" היא לא שם המילה הנכונה לתאר אותו, אבל זה כל מה שחשבתי בזמן שחקרתי במבטי את תווי פניו. שערו היה בצבע מוקה, לח מזיעה בשורשים, ונופל מעט על מצחו. עיניו היו גדולות — כמעט עגולות מדי — וצבען שילוב של זהב, ירוק וחום כהה מאוד. הדבקתי לו את הכינוי ויסקי הרבה אחר כך, אבל באותו רגע ראיתי את זה בפעם הראשונה — עיני ויסקי. עיניים שאת טובעת בהן. עיניים ששותות אותך. היו לו ריסים ארוכים ולסת מרובעת וחזקה. תווי פניו היו כה חדים ונקיים, עד שהייתי בטוחה שהוא כועס עליי, לולא החיוך שהיה עליהן. הוא עדיין דיבר כשעיניי נדדו לרגע לחזה הרחב שלו וזינקו מייד בחזרה לחיוכו העקום.
"או־מיי־גאד אתה פאקינג עיוור?!" קולה של ג'נה שלף אותי מהערפילים, היא דחפה את ויסקי הצידה וחטפה את ידי, ופשוט תלשה אותי מהקרקע לתנוחת עמידה. בקושי הספקתי להתאזן, והיא כבר המשיכה בשטיפה, "ומה דעתך להעיף את השיער הדפוק שלך מהעיניים כדי שתוכל לראות לאן אתה הולך, גבר?"
אוי לא.
עוד לא הספקתי לתבוע את זכות הראשונים שלי עליו, עוד לא הספקתי אפילו לחשוב על זה, שלא לדבר על להגיד את זה, וכבר היה מאוחר מדי. ראיתי את זה קורה בהילוך איטי. ויסקי נשבה בקסמיה של חברתי הטובה לפני שאפילו הספקתי לומר לו מילה אחת.
ג'נה עמדה גבוהה וזקופה, בזרועות שלובות, אגן נוטה הצידה בתנוחה הרגילה שלה וחיכתה שהוא יאמר משהו להגנתו. זה היה הנוהל הקבוע שלה — ואחת הסיבות לכך שהסתדרנו. שתינו היינו מה שנקרא "יורקות אש", אבל ג'נה נהנתה מיתרון מובהק עליי. היא הייתה גם יפהפייה מהממת, לא רק לביאה לוחמת. היא העיפה לאחור את הקוקו הבלונדיני הארוך והגלי שלה והרימה גבה.
ואז גם הגבה שלו התרוממה.
החיוך שלו התרחב כשהמבט שלו ושלה נפגשו, וזה היה אותו מבט שראיתי אצל אינסוף גברים רבים בעבר.
ג'נה הייתה כמו חד־קרן, היא כישפה גברים. ובצדק — היה לה שיער בצבע בלונד פלטינה, עיניים כחולות זוהרות, רגליים מפה ועד להודעה חדשה, וגם אופי. עכשיו רגע, לפני שתתחילו לחשוב שאני החברה הטובה חסרת הביטחון — גם לי הלך לא רע. עבדתי קשה, הייתי מוכשרת — רק לא בדברים שמתבגרים בתיכון מחפשים בדרך כלל.
אבל עוד נגיע לזה.
"הַיי," ויסקי אמר לבסוף, והפעם הושיט את ידו לג'נה. עיניו היו חמות וחיוכו מזמין — ואם הייתי צריכה לבחור רק מילה אחת לתאר אותו, הייתי אומרת "מקסים". הוא פשוט נטף קסם אישי. "אני ג'יימי."
"אז ג'יימי, אולי כדאי שתקבע תור לרופא עיניים לפני שתדרוס עוד רצים חפים מפשע. ואתה חייב התנצלות לבְּרקְס." היא החוותה בראשה לעברי. הביך אותי שהיא נקבה בשמי הפרטי, ולא הבנתי למה היה לה צורך לעשות זאת. היא תמיד קראה לי בִּי — כמו כולם — אז למה היא בחרה דווקא את הרגע שבו אני ניצבת פנים אל פנים מול הבן הראשון בחיי שגרם לליבי להאיץ את פעימותיו כדי לומר את שמי המלא?
ג'יימי המשיך לחייך, עיניו על ג'נה, מנסה לאמוד אותה, אבל פנה אליי כעבור שנייה עם אותו חיוך עקום, "אני מצטער, הייתי צריך להסתכל לאן אני רץ." הוא אמר את המילים בכנות, אבל הרים את הגבות לקראת סוף המשפט, כי שנינו ידענו מי מבינינו לא הסתכל קדימה, והוא לא היה הצד האשם.
"הכול בסדר," מלמלתי, כי משום מה עדיין התקשיתי למצוא את קולי. ג'יימי הטה את ראשו מעט הצידה, עיניו נוקבות את עיניי הפעם, והרגשתי עירומה תחת מבטו. אף אחד לא הסתכל עליי ככה מעולם — במיקוד מלא. זה היה מלחיץ, וגם מלהיב.
אבל עוד בטרם הספקתי להתביית על התחושה הזאת, הוא חזר לג'נה, וחיוכים איטיים התפשטו על פניהם. ראיתי את זה קורה מיליון פעם, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי בחילה כשחזיתי בזה.
אני ראיתי אותו קודם, אבל זה לא שינה שום דבר.
כי הוא ראה אותה.
קצת יותר משבוע אחר כך, ג'נה וג'יימי נתנו שם למערכת היחסים הפלרטטנית שהם ניהלו במשך שמונה ימים רצופים. ככה זה היה כשהיינו בתיכון — לא היו משחקים, לא "נזרום עם הסקס ונראה מה יקרה". או שהיית עם מישהו או שלא, והם היו מאוד ביחד.
נפלה בחלקי הזכות לצפות בהם מקרוב כשהם התמזמזו בהפסקות, וככל שרציתי לשנוא את הקשר שלהם, זה פשוט לא קרה. להפך, די שכחתי שראיתי את ג'יימי קודם, כי הם היו חמודים להקיא ביחד. ג'נה הייתה גבוהה ממני, אבל נמוכה מספיק להתאים להפליא להיות מתחת לזרועו של ג'יימי. היא הייתה מעודדת, הוא שחקן כדורסל — עונות שונות של פעילות, אבל שניהם אהובים ומקובלים. תווי פניו הכהות החמיאו לפניה הבהירות, והיה להם חוש הומור דומה. השמות שלהם אפילו נשמעו טוב ביחד — ג'נה וג'יימי. כאילו, איך יכולתי לכעוס על הדבר הזה?
אז שחררתי. ויתרתי על הרעיון, עברתי בקלות לעמדת הגלגל החמישי שאליה הייתי רגילה עם ג'נה והרשימה הארוכה של החברים שלה. ג'יימי היה הראשון בהם שנראה כי נהנה מזה שהייתי שם. הוא תמיד דיבר איתי, סיפר בדיחות, גישר על הפער בין המעיק והנינוח בידידות שלנו. זה היה נחמד, ובאמת שמחתי בשבילם.
ובכל זאת, באותו אחר צהריים בחרתי שלא לצאת לרכיבה על אופניים אחרי הלימודים. במקום זה, הנפתי את תיק הספורט שלי על המיטה והתחלתי לפשפש במגירה העליונה בחיפוש אחר בגד הים שלי. מיהרתי כדי להספיק להיכנס למים לפני השקיעה.
השעון עוד לא התחלף לשעון חורף, אבל הימים התקצרו בהדרגה והזכירו לי שהקיץ נגמר.
"הֵיי, חמודה," אמרה אימא שלי ודפקה קלות על המשקוף של החדר שלי. "את רעבה? חשבתי שאולי נצא לאכול משהו הערב, אולי בסושי־בר הזה שאת כל כך אוהבת?"
"אני עוד לא ממש רעבה. אני יוצאת לבדוק אם אפשר לגלוש," עניתי בחיוך קטן ואגבי. אפילו לא הרמתי את הראש מהמגירה, רק שלפתי את החלק העליון של הביקיני הלבן עם השרוכים, זה שאהבתי יותר מכל בגדי הים שלי, ונמנעתי מקשר עין איתה. זה לא שהייתי מתבגרת דרמטית ששנאה את אימא שלה, ממש לא — אהבתי אותה, אבל היחסים שלנו השתנו לעומת מה שהם היו רק שנתיים קודם לכן.
אוקיי, פה אני צריכה להזהיר — היה לי תסביך אב, ובמובן מסוים אני מניחה שגם תסביך אם.
אבל אני אסביר:
כל דבר ודבר בחיים שלי היה מושלם, לפחות בעיניי, עד הקיץ שלפני השנה השנייה שלי בתיכון. זה היה הקיץ שבו פקחתי את עיניי האפורות והיפות, הסתכלתי על חיי, והבנתי שהם בכלל לא מה שהם נראים.
חשבתי שיש לי הכול. ההורים שלי לא היו נשואים ואפילו לא ביחד, אבל הם מעולם לא היו יחד. הייתי רגילה לזה, זה היה הנורמלי בשבילנו. אימא אף פעם לא יצאה עם גברים, אבא יצא עם נשים אבל לא התחתן עם אף אחת, ואיכשהו תמיד יצא שהיינו יחד — רק שלושתנו — בכל חג מולד. גרתי תמיד בבית של אימא שלי, אבל הייתי לא פחות זמן אצל אבא שלי. ההורים שלי אף פעם לא רבו, אבל גם אף פעם לא ממש צחקו. הנחתי שהם מסתדרים למעני, והערכתי את זה.
לא היינו כמו כולם, כשאני דילגתי בין הבתים, והם סבלו זה את זה למעני, אבל בשבילנו הסידור הזה עבד. העור של אבא היה לבן, חיוור מאוד, עם נמשים וכתמי שמש ורודים, ואילו עורה של אימא היה רך בגוון חלק ויפהפה של שחור. שחור־לבן, ואני השילוב המושלם באי שלמותו של שניהם.
הם אולי לא הרוויחו מספיק בעבודות המכובדות שלהם, כדי להרעיף עליי מתנות יקרות בימי הולדת או לקנות לי מכונית חדשה ונוצצת ליום הולדתי ה-16, אבל הם עבדו קשה, הם שילמו חשבונות, והם החדירו גם בי את דפוס החשיבה הזה. משפחת קנדי אולי לא הייתה עשירה בכסף, אבל היינו עשירים באופי.
ובכל זאת, פני הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים.
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה — לא ממש — עד הקיץ שלפני כיתה י', כשכל מה שחשבתי שידעתי על החיים שלי נעלם במחי שיחת התפכחות כואבת אחת. ערב אחד אימא שלי שתתה יותר מדי, כמו שקרה לעיתים קרובות. זרמתי איתה והחזקתי לה את השיער בזמן שהיא אמרה לי כמה היא גאה בי, תוך כדי כך שהיא מקיאה באסלה בצבע אוף־וייט שהייתה לנו.
"את הרבה יותר טובה ממה שיכולתי לשאוף לו," היא חזרה שוב ושוב. אבל אז הקיא הפיזי הפך לקיא של מילים, והיא חשפה באוזניי אמת שלא הייתי מוכנה אליה.
אתם מבינים, הסיפור שסופר לי כל חיי היה שאימא ואבא היו חברים טובים מילדות. הם היו צמודים תמיד, ואחרי שנים של בדיחות מצד כולם שהם צריכים להיות זוג וזהו, הם נכנעו לבסוף, ויצאה להם מזה זוגיות מושלמת. הייתה להם מערכת יחסים מאושרת במשך כמה שנים, כולל ילדה קופצנית ששניהם אהבו מאוד, אבל בסוף זה פשוט לא הסתדר, אז הם חזרו להיות חברים טובים. סוף הסיפור. נשמע מתוק, לא?
רק שזה היה שקר.
האמת הרבה יותר מכוערת, כפי שקורה לא פעם, אז הם הסתירו אותה ממני. אבל אימא הייתה מפוצצת מטקילה באותו ערב, ושכחה למה היה לה חשוב כל כך לשקר לי. אז היא פלטה את האמת.
הם באמת היו חברים טובים, אבל אף פעם לא היו זוג. במקום זה, אבא שלי הפך להיות קנאי והבריח כל גבר שהעז לדבר עם אימא שלי. אבל הוא לא הסתפק בזה. לילה אחד, כשהיא בכתה על הבחור האחרון שזרק אותה, אבא שלי התחיל איתה. והוא לא הסכים לשמוע "לא".
לא בפעם הראשונה שהיא אמרה לו "לא".
לא בפעם ה-11.
היא ספרה, אגב.
אימא הייתה אז בת 17, ואני הייתי התוצר של אותו לילה — תינוקת שלא הייתה אמורה להיוולד ממעשה זוועה ולא הייתה אמורה לחיות.
אני משערת שזה החלק שבו אני אמורה לספר שמאותו רגע שנאתי את אבא שלי, ובמובן מסוים שנאתי אותו, אבל במובנים אחרים המשכתי לאהוב אותו. הוא עדיין היה אבא שלי, זה שקרא לי "ילדה שלי" וכשהיה לי יום רע הכין לי בירה שחורה עם גלידת וניל. לא הבנתי איך האיש האכפתי שדיבר ברכות, שגדלתי בחברתו, היה מסוגל לעשות דבר כזה.
במשך זמן מה חייתי במעין אי ודאות שבורה בין שני הרגשות האלה — אהבה ושנאה — אבל כשאזרתי סוף סוף את האומץ לשאול אותו על זה, לספר לו שאני יודעת מה קרה, לא היה לו מה להגיד. הוא לא התנצל, הוא לא ניסה לומר שום דבר להגנתו, ונדמה היה שאין בו שום רגש מלבד כעס על העובדה שאימי גילתה לי את הסוד. מאותו יום נדדתי יותר ויותר לכיוון השנאה, והפסקתי לדבר איתו בערך חמישה חודשים אחרי הלילה שבו סיפרה לי אימא את האמת.
ואף שלא הייתי צריכה להרגיש טינה כלפי אימי על ההסתרה הממושכת, זה מה שהרגשתי. לא הגיע לה שאכעס על כך שהיא הניחה לי לחשוב שאבי איש טוב, אבל כעסתי. וכך, חיי השתנו לתמיד.
כמו שאמרתי, זה לא ששנאתי את אימא שלי, כי לא שנאתי אותה. אבל מאז היה בינינו מחסום כואב, כוח עלום שנתקע בינינו,
ואני הרגשתי בחזה את דקירות הקוצים המשוננים שלו בכל פעם שהסתכלתי על אימא שלי.
אז לרוב פשוט בחרתי שלא להסתכל עליה.
"אוקיי," היא ענתה לי, מובסת. "אני מקווה שתיהני." הייתי עדיין בעיצומו של החיפוש אחרי החלק התחתון של בגד הים, והיא הסתובבה ללכת אבל עצרה לרגע כדי לזרוק לי מעבר לכתפה, "אני אוהבת אותך."
קפאתי, עצמתי עיניים ושחררתי אנחה ארוכה. "גם אני אוהבת אותך, אימא."
אף פעם לא קרה שלא הסכמתי לומר את המילים האלה. אהבתי אותה מאוד, גם אחרי שהיחסים בינינו השתנו.
עד שמצאתי את בגד הים, התלבשתי, העמסתי את הגלשן על גג המכונית החבוטה שלי והגעתי לחוף, משקלו של אותו יום כבר איים לחנוק אותי. אבל ברגע שנכנסתי עם הגלשן למים ונשכבתי עליו, כשזרועותיי מצאו את הקצב במאמץ המוכר הצורב את השרירים החותרים, התחלתי לנשום יותר בקלות.
הגלישה בדרום פלורידה רחוקה מלהיות מדהימה, אבל היא התאימה למטרות שלי. זו הייתה מהדרכים האהובות עליי לבזבז יום, להתחבר למים, לעצמי. זה היה הזמן שלי להיות לבד, זמן לחשוב, זמן לעבד רגשות. הגלישה הייתה בשבילי כמו אימוני כושר או מזון לרוב האנשים — דרך להתמודד, להבריא, לעבוד על הבעיות שלי או להתעלם מהן, תלוי במצב הרוח. היא הייתה מקור נחמה עבורי.
ולכן כמעט נפלתי מהגלשן כשג'יימי הופיע פתאום לידי, חותר על הגלשן שלו.
"איזה קטע לפגוש אותך פה," הוא אמר, בקול נמוך וגרוני. הוא צחק כשאיבדתי שיווי משקל, ואני צמצמתי את עיניי, ובכל זאת חייכתי. כל מה שחשבתי שאני יודעת על גופו נמחק באותו רגע, ובלעתי את רוקי בעוד עיניי משוטטות על הקווים היפים של זרועותיו שהובילו אותי ישר לבטנו.
הייתה שם צלקת, קצת מעל המותן בצד ימין, ונעצתי בה את מבטי לשנייה יותר מדי לפני שהשתעלתי במבוכה והפניתי את ראשי ממנו למים.
"חשבתי שהיו לךָ תוכניות עם ג'נה."
הוא משך בכתפיו. "היו לי. אבל מסתבר שהיה משבר מעודדות."
העיניים שלנו נפגשו באותו רגע, ושנינו כבשנו את הצחוק עד שנתנו לו לפרוץ ולהתגלגל.
"אף פעם לא הבנתי את הקטע של ספורט מאורגן," אמרתי בניד ראש.
ג'יימי כיווץ את עיניו מול השמש המסנוורת כשעברנו עוד גל קטן, רגלינו משתלשלות משני צידי הגלשנים. "מה? אף פעם לא תביני קבוצה שחותרת למטרה משותפת?"
הזעפתי את פניי. "אל תעצבן. אתה יודע למה התכוונתי."
"אה, אז את שונאת כיף?"
"לא, אבל אני שונאת כיף מאורגן." פזלתי אליו והענקתי לו גיחוך קטן, ונתתי לחיוך להתפשט כשראיתי את הצד הימני של פניו עולה בחיוך עקום בתשובה. "לא ידעתי שאתה גולש."
"כן," הוא ענה בשיא הקלילות. "תאמיני או לא, אבל אנחנו אנשי הכיף המאורגן נהנים גם מענפי ספורט סולו."
"אז אתה לא שוכח לי את זה, נכון?"
הוא צחק, ואני התחלתי להשתחרר קצת. אז מה אם ג'יימי היה חתיך הורס עם קוביות בטן כמו שהיו פעם לבראד פיט? יכולתי לעשות את זה, להיות ידידה שלו, להתעלם מהזרם החשמלי הקטן בבטן בכל פעם שהוא חייך אליי. נהניתי שיש לי עוד חבר חוץ מג'נה. היא רכשה חברים בקלות, אבל לי הייתה נטייה להרחיק אנשים — מבחירה או בטעות. אחרי הכול, אולי המשולש ג'יימי־בי־ג'נה לא יהיה כל כך נורא.
אבל כשחשבתי ברצינות על האפשרות הזאת, שיהיה לי ידיד־בן, הבטן שלי צנחה מסיבות אחרות לגמרי. נזכרתי בהבזק באימא הרוכנת על האסלה בעיניים אדומות מדם ובפה מלא מילים של אמת שננעצו כדוקרני קרח בגרוני. בלעתי את הרוק, עצמתי את עיניי לרגע לפני שבדקתי מה השעה בשעוני העמיד למים.
"אנחנו צריכים לתפוס את הגל הבא."
לא חיכיתי לתגובתו והתחלתי לחתור.
גלשנו ככל שיכולנו, אבל הגלים היו עצובים באותו יום, ובקושי הצליחו לדחוף אותנו בחזרה לכיוון החוף. בסופו של דבר הגענו לנקודה שממנה התחלנו, רגלינו מתנדנדות במים המלוחים, מבטינו אל המים. השמש שקעה לאט מאחורינו בשקיעת חוף מערבי והטילה על החוף זוהר צהוב מטושטש.
"לאן את הולכת כשאת עושה את זה?"
"עושה מה?" שאלתי.
"יש לך לפעמים מבט כזה, בהייה למרחקים ארוכים. את כאילו פה, אבל בעצם את לא."
הוא הסתכל עליי אז כמו באותו יום שנפגשנו בפעם הראשונה. החלקתי את האגודל שלי על אחד הסמלים השחורים על הגלשן שלי ומשכתי בכתפיי. "סתם חושבת, כנראה."
"נשמע מסוכן."
הוא חייך והרגשתי את לחיי מתלהטות, אבל איש חוץ ממני לא היה שם לב. העור שלי לא הסמיק כמו העור של ג'נה. "יש מצב. כדאי לך לשמור מרחק."
ג'יימי לעס את הצד הפנימי של לחיו בהרהור, עדיין מסתכל עליי, ופתח את פיו לומר משהו, אבל שתק. לכמה שניות הוא הפנה את ראשו לכיוון שהבטתי עליו לפני שדיבר שוב. "אז על מה את חושבת עכשיו?"
שחררתי נשיפה ארוכה ואיטית. "אני חושבת על זה שאני מתה כבר לעוף מפה, לעבור לקליפורניה, ולגלוש סוף סוף על גלים נורמליים."
"את עוזבת?"
"עוד לא. אבל אני מקווה שאעבור לקולג' שם."
"אה…" הוא אמר. "אז אני מבין שאין לך שום עניין ללמוד באוניברסיטת 'פאלם סאות'?"
הנדתי את ראשי לשלילה. "לא, יותר מדי דרמות. אני רוצה אוניברסיטה רגועה בחוף המערבי. משהו עם גלים שלא מבאסים."
ג'יימי טבל את ידו במים והוציא אותה כדי להרטיב את עור כתפיו החם. "גם אני, ברקס, גם אני."
התכווצתי באי נוחות מהשימוש שלו בשמי. "מספיק שתקרא לי בי."
"לקרוא לך בי, את אומרת?"
הנהנתי. "אז גם אתה רוצה ללמוד בקליפורניה?"
"זאת התוכנית. יש לי שם דוד שיש לו קשרים בכמה אוניברסיטאות. חשבת כבר על מקום מסוים?"
"עוד לא. העיקר שיהיה רחוק מפה."
הוא הנהן פעם אחת, ולשמחתי לא לחץ עליי להעמיק בהצהרה הדרמטית הזאת. ישבנו בשתיקה עוד זמן מה, ולבסוף חתרנו לחוף וחזרנו למגרש החניה כשהגלשנים תחובים תחת זרועותינו. החול היה גס מעט לרגלינו היחפות, אבל אהבתי את התחושה. אהבתי כל מה שקשור בחוף הים, במיוחד גלישה, ולכסנתי מבט לג'יימי, מודה בליבי על פגישתנו המקרית שנהניתי ממנה יותר ממה שציפיתי.
אחרי שנשטפנו, הוא עזר לי להעמיס את הגלשן הירקרק והישן שלי ולקשור אותו לאוטו הישן והלא־הכי־נאמן שלי. וכמו הנעל הישנה והנוחה שהיא הייתה, גם מכונית הקיה ספורטאז' 98 שבקה סוף סוף וסירבה להתניע.
"מעולה," סיננתי, והלמתי בראשי בהגה. ג'יימי בדיוק סיים להעמיס את הגלשן שלו כמה מכוניות ממני, וחזר אליי.
"לא מתניע?"
"לא היום שלי."
הוא חייך ופתח את הדלת שלי. "בואי, אני אקח אותך הביתה."
לא ידעתי את זה אז, אבל המחווה הפשוטה הזו, חמש המילים הקטנות האלה, יהיו מה שישנה הכול ביני לבין ג'יימי שוֹ.
