הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
₪ 26.00 – ₪ 39.90
נישואי שידוך. שונאים לאוהבים. יורש המאפיה. גע בה ואתה מת. אנטי גיבור רכושני. גיבורה חזקה.
***
הוא הבן של בוס המאפיה.
ואכזרי בדיוק כמו אבא שלו.
הייתי בת עשר כששמעתי לראשונה את המושג “נישואים בשידוך”.
ולפי איך שבת הדודה שלי בכתה ביום חתונתה, ידעתי שאלה לא החיים שאני רוצה.
כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה, גיליתי שאני עומדת לפגוש גורל דומה לשלה.
בני מרצ’טי הוא היורש של משפחת הפשע החזקה ביותר בניו־יורק.
הוא אכזרי, ערמומי, ובעלי לעתיד לפי ההסכם.
חלפו עשר שנים מאז שאבא שלי בישר לי את החדשות.
ועכשיו, היום הזה הגיע.
היום שבו אהפוך לאשתו.
אבל מה שנסיך המאפיה לא יודע, זה שהסיר פגש את המכסה שלו.
***
נסיך יפהפה הוא רומן מאפיה סקסי, בועט ואפלולי. סופרת רבי־המכר צ’ריטי פרל חוזרת עם הספר השני בסדרת משפחת מרצ’טי, שבה כל כרך נכתב על זוג אחר ויכול להיקרא כיחיד. קדם לו הספר: מפלצת יפהפייה.
פרולוג
נעמי
גיל עשר
לפני היום, מעולם לא שמעתי על המושג נישואים בשידוך. ולפי איך שבת
הדודה שלי קרלה בוכה בגלל זה בחתונה שלה, זה נשמע כמו משהו רע.
“בבקשה, אל תכריחו אותי לעשות את זה,” מייבבת קרלה. “אני מאוהבת
במישהו אחר.” הדמעות זולגות על לחייה ומורחות לה את המסקרה.
השמועה אומרת שקרלה הלכה ללמוד בקולג’ והתאהבה במישהו.
מישהו שמגיע משושלת ארוכה של אנשי אכיפת חוק.
נישואים לגבר כזה היו ממיטים חרפה על המשפחה שלנו.
התכנסנו בסוויטת הכלולות כדי להתכונן ליום המיוחד שלה. השושבינה
עומדת בפינה ושותה מגביע שמפניה. אימא שלי כורעת לרגליי ומתפיחה
ְּ את השמלה הפרחונית שלי עד שלמות בזמן שאחותי בִרָיה מקטרת שהיא
צריכה ללבוש ורוד.
דודה שלי מזעיפה פנים. “אהבה היא לאידיוטים, בתי היקרה.”
היבבות של קרלה מתגברות.
“אני לא אוהבת את אלדו.” קרלה מבטאת את שמו של הארוס שלה
בבוז.
אימא שלי עוצרת את התפחת השמלה שלי כדי לתת לקרלה מכה קטנה
בקרסוליים ונועצת בה מבט. “הלב שלך שייך לך ורק לך, ילדה יפה שלי.”
היא תופסת את היד של קרלה ולוחצת אותה בעדינות. “אנחנו לעולם לא
נותנות משהו כל כך יקר ערך מעצמנו לאף אחד.”
קרלה בוכה חזק יותר.
“נישואים בשידוך הם הדרך של המשפחות שלנו,” מוסיפה אימא, מרפה
מידה של קרלה וחוזרת לשמלה שלי. “זה מה שמשאיר אותנו חזקים. את
צריכה להשאיר את הלב שלך מחוץ לזה.”
“תכיני את עצמך, בת דודה מתוקה.” קרלה מביטה בי בעיניים חומות
עצובות. “נישואים בשידוך זה כל מה שאנחנו מקבלות מהחיים האלה.”
פניה מתעוותות, כאילו היא רואה בעיני רוחה גורל עגום עבור שתינו. “ומה
שלא תעשי, אל תתאהבי בבעלך. הוא יקרע לך את הלב לחתיכות.” היא
מעיפה מבט מעבר לכתפה אל דודה שלי. “זה מה שאבא שלי עשה לאימא
שלי.”
קרלה משתנקת כשדודה שלי מושכת אותה אחורה בגסות.
“תוותרי על סיפורי האגדה, ניני,” היא ממשיכה, משתמשת בכינוי
החיבה שלי ונועצת בי מבט מדוכדך. “אהבת אמת לא נועדה לבנות כמונו.
תקראי קצת פשע אמיתי כדי להבין את העתיד שלך.”
“מספיק,” אימא שלי מזהירה את קרלה. “אל תמלאי לה את הראש
בשטויות כאלה.”
גיל שמונה־עשרה
רק כשאני מגיעה לגיל שמונה־עשרה, אני מבינה שהאזהרה של קרלה הייתה
נכונה. אבא שלי חתם על הסכם נישואים ביני ובין בניטו “בני” מרצ’טי —
היורש של משפחת המאפיה האימתנית ביותר בניו־יורק.
המרצ’טים הם פושעים.
חסרי רחמים וערמומיים.
אבא של בני, כריסטיאן, ידוע בתור המפלצת מרצ’טי.
מפלצת מייצרת רק מפלצות.
כשאבא שלי מבשר לי את החדשות, אני מתייפחת ונשבעת שאברח
מהארץ כשהיום הזה יגיע.
אני חיה את חיי כשענן הנישואים הקודר מרחף מעליי ומתפללת שהם
לעולם לא יקרו.
1
נעמי
גיל עשרים וחמש
שלוש שנים לפני החתונה
זה היה רעיון גרוע לדקור אותו.
אבל זה לא שתכננתי לבחור באלימות כשנכנסתי הערב למועדון הלילה
שבע שניות.
“כלבה מטומטמת,” הוא מסנן ומהדק את ידו על הפצע שעל הבטן שלו.
אני מגלגלת עיניים. אפשר לחשוב שהוא באודישן לתפקיד בסרט
עם הדרמטיות שלו. ראיתי אנשים מאבדים גפיים ומגיבים בצורה פחות
תיאטרלית. הוא אשם בכאבים האלה שלו.
קודם הוא הציע לקנות לי משקה. סירבתי, כמו תמיד. כשמלאו לי
עשרים ואחת, אבא נתן לי כרטיס אשראי והורה לי לא לאפשר לאף אחד
חוץ ממנו לקנות לי אלכוהול.
שעה אחר כך הבחור חיכה לי בפינה בדרכי לשירותים. הנשימה שלו
הסריחה מאלכוהול והדיבור היה משובש כשהוא הציע לי משקה בפעם
השנייה, ניסה לדחוף את הכוס ליד שלי והתעקש שאקח אותה, אבל שוב
סירבתי.
בתגובה, הוא תפס לי את התחת והצמיד אותי לקיר בפינה מבודדת.
הדופק שלי השתולל כשחטפתי לו את המשקה מהיד, ניפצתי את הכוס
ודקרתי אותו עם רסיס שלה.
“אתה תפסת לי את התחת. אני גרמתי לך לדמם.” אני מושכת בכתפיים
ושולחת אליו חיוך סרקסטי. “תתייחס לזה כאילו השתווינו.”
כשאני מנסה לעקוף אותו, הוא חוסם אותי.
“יש לי רעיון יותר טוב שישווה בינינו.” הוא מלקק את שפתיו הסדוקות.
אני מקמטת את האף ועומדת להדוף אותו, אבל מישהו מקדים אותי.
הוא צועק בכאב והרגליים שלו משפשפות את הרצפה כששני שומרים
גוררים אותו אחורה. השומרים מחזיקים את הבחור כשמישהו צועד ונעמד
לפניהם.
עמוד השדרה שלי נמתח ורסיס הזכוכית הקטן ששמרתי למקרה שהבחור
לא יעזוב אותי נשמט לי מהאצבעות.
בני מרצ’טי מתנשא מולנו.
התאורה במועדון הלילה לא טובה במיוחד, כך שאני לא יכולה לקלוט
הרבה פרטים, אבל אני יודעת מי הוא. כמעט אין מישהו בעיר הזאת שלא
יודע.
הצרחה של הבחור רק מוכיחה את זה עוד יותר, והברכיים שלו מתחילות
לרעוד כשהוא רואה את בני.
“יש לי רעיון יותר טוב.”
אני עוצרת את הנשימה וכולם משתתקים כשבני מדבר.
“אני אחתוך לך את הבטן ואסתכל איך אתה מדמם למוות כמו החזיר
שאתה,” הוא אומר בטון מתגרה.
אני לא מוציאה מילה ורק מייחלת שהייתי יכולה להיעלם לתוך הקיר.
“לא! לא! לא!” הבחור חוזר על המילה.
בני מושך את האגרוף שלו אחורה וחובט לבחור בפנים. הוא זועק מכאב
ודם זורם לו מהאף.
בני מטה את הסנטר אל הגברים שמחזיקים את הבחור. “קחו אותו
למחסן הציוד. אני אגיע לשם עוד מעט.”
הבחור ממשיך להתחנן אל בני בזמן שהוא נגרר משם. האוזניים שלי
מצלצלות כשאני סורקת את הסביבה בחיפוש אחרי תוכנית מילוט. אני
מוצאת מרווח קטן בין שניים מהשומרים ומזנקת לכיוון.
אני לא מגיעה רחוק.
החזה שלי מתרוקן ואני משתנקת כשבני לופת לי את הזרוע ומושך אותי
אחורה אל החזה שלו.
ריח ארזים, דובדבן שחור וסכנה מרחף לתוך המרחב שלי.
אזעקה מצלצלת בתוכי כשהוא מנמיך את הפה אל האוזן שלי.
“את לא אמורה להיות כאן,” הוא מסנן. קולו העמוק גדוש באזהרה.
“בדיוק עמדתי לעזוב.” אני גאה בכמה הקול שלי צלול.
אני מנסה לשחרר את עצמי וללכת משם, אבל הוא לא מאפשר לי. כל
מה שהוא עושה זה להדק את האחיזה שלו בי.
“אז אני אלווה אותך החוצה.”
“נשמע לי מצוין.”
“אבל קודם כול, בואי ננהל שיחה קטנה.”
“ממש לא.”
“ממש מעניין לי את הזין.”
אני נאנקת כשבני מושך אותי אחורה ומנמיך את האחיזה אל המרפק
שלי. אני חובטת לו בזרוע ומקללת אותו כשהוא גורר אותי דרך דלת
אחורית ולאורך מסדרון ארוך וריק.
גבר ממתין ליד דלת ופותח אותה כשאנחנו מגיעים אליו. בני דוחף
אותי פנימה ואז טורק את הדלת מאחורינו. אני מוצאת את שיווי המשקל
שלי רגע לפני שאני נופלת עם הפנים קדימה על שולחן כתיבה ענק שניצב
במרכז החדר.
אני מסתובבת כדי לעמוד מול הגבר השני הכי אימתני בעיר.
נסיך מאפיה.
רוצח.
הארוס שלי.
הוא עומד זקוף, ידיו תחובות בכיסים והעיניים הכהות שלו חורכות את
עיניי. הנוכחות שלו משתלטת על המשרד, משתלטת לי על המחשבות.
הוא זוכה למלוא תשומת ליבי.
הוא לבוש כולו בשחור, מהז’קט הפתוח ועד לחולצה המכופתרת ונעלי
העור האיטלקי. שערו השחור והמשומן סמיך ומשוך לאחור.
בני מרצ’טי יפהפה.
אבל לא יפהפה טיפוסי.
הוא לא שייך לכריכה של ווג או למסלול הדוגמנות.
הוא הנבל היפהפה שאת לא אמורה לרצות בעלילה שלך.
פנים מסותתות בשלמות ובזעם.
זיפים כהים מעטרים את לחייו ואת קו הלסת שלו.
יש לו צלקת קטנה מעל העין הימנית — חוסר שלמות, אזהרה שהוא
מסוכן.
ההגעה לשבע שניות הייתה טעות, אבל החברה שלי סיינה התחננה
שאבוא לחגוג איתה כאן את יום ההולדת שלה. הבדיחה היא עליי כי סיינה
נטשה אותי לפני שלושים דקות ועזבה עם איזה בחור.
הזמן עוצר מלכת כשבני מתקדם לעברי. “מה לעזאזל את עושה במועדון
שלי, נעמי?”
אני לא עושה צעד אחורה.
עד כמה שבני מפחיד, אני יודעת שהוא לא יכול להרוג אותי.
הוא מרים את קולו. “לא מספיק שאת כאן, גם דקרת גבר במועדון שלי.”
אני מגלגלת את העיניים. הבנו. זה המועדון שלך.
“הוא תפס לי את התחת,” אני מסבירה. “זה לא שגרמתי איזה נזק
רציני.” אני משלבת את הזרועות. “אם כבר, אני זאת שצריכה לכעוס עליך
על שאתה נותן לתופסי תחת להיכנס למועדון שלך. אני הולכת לכתוב דיס־
המלצה למקום הזה.”
“אני אעניש את הגבר שנגע בך.” הגרגרת שלו עולה ויורדת. “בדיוק כמו
שאשלח אלייך חשבון על הכוס ששברת כדי להשיג את הנשק הקטן שלך.”
“החשבון הזה ילך ישר לפח.”
הכוס הזאת ממש לא מעניינת אותו.
זה יותר עניין של הזלזול שלו כלפיי.
אני מכווצת את הפנים. “וכשאתה אומר להעניש, אתה מתכוון?”
השאלה שלי חסרת טעם כי אני כבר יודעת את התשובה.
“אחרי שאסיים להתמודד איתך, אני הולך לתקוע לו כדור בין העיניים.”
הוא מגחך כאילו זה פרס.
גבר טיפוסי בעולם שלי.
כועס עליי כי דקרתי מישהו, אבל אין לו בעיה לרצוח את אותו מישהו.
אני טופחת על הירך שלי בדרמטיות לא פחות גדולה מזו של השרץ
מקודם. “אז נראה שסיימתי כאן.”
אני מתלבטת כשאני הולכת לעבר הדלת. למרות שאני מעדיפה לשמור
מרחק ממנו, אני חייבת לעבור אותו כדי לעזוב. הוא לא מקל על היציאה
שלי.
הלם.
כשאני חולפת במרחק סנטימטר ממנו, הוא תופס קווצה משערי באגרוף
שלו ומושך אותי אחורה.
אני חושקת שיניים מצביטת הכאב הפתאומית.
“לא סיימנו עד שאני לא אומר שסיימנו.” הוא מסובב את היד ומהדק
את הלפיתה. “וזה לא נגמר עד שאת לא מבטיחה לעוף מכאן ולא לחזור
יותר לעולם.”
אני מכה על היד שלו ונועצת בו מבט, והוא משחרר אותי כאילו הייתי
טמאה פתאום.
“אני מבטיחה לא לדקור אף אחד יותר, ארוס יקר.” אני יורקת את המילה
כאילו היא רעילה.
הלסת החזקה שלו מתהדקת. “אני מעדיף לתקוע לעצמי כדור בין
העיניים מאשר לקרוא לך הארוסה שלי.”
“אני יכולה לעשות את זה בשבילך אם תרצה.” המילים יוצאות ממני
לפני שהמוח שלי קולט כמה זה רעיון גרוע.
הוא מרים גבה. “אה, באמת?”
“באמת.” אני בולעת את הרוק.
איימתי על בני מרצ’טי.
אימא תמיד אמרה שהפה שלי יהרוג אותי.
היא גם אומרת שזו הסיבה שאבא שלי שותה כל כך הרבה.
בני צוחק צחוק מחושב ועוקצני והולך אל שולחן הכתיבה.
זאת תהיה הזדמנות מושלמת לברוח, אבל אני לא מנסה.
שיט, אני אפילו לא מעיפה מבט אל הדלת.
במקום זה אני בוהה בטיפשותי בבני כשהוא פותח מגירה ושולף מתוכה
אקדח.
הדופק שלי מאיץ.
בני משחרר את הנצרה, מכוון את האקדח לכיווני ומצקצק בלשון בזמן
שהאצבע שלו משחקת עם ההדק.
וזאת הזדמנות מספר שתיים שלי להסתער לעבר הדלת.
ייאמר להגנתי שחכם יותר להסתכל על גבר שמחזיק אקדח מאשר
להפנות אליו את הגב.
הוא מסובב את האקדח סביב אצבע אחת כאילו הוא צעצוע וצועד אליי.
“אז תעשי את זה.”
אני מתכווצת. “לעשות מה?”
“תירי בי.” אין שום הומור בקול או בהבעת הפנים שלו כשהוא מושיט
את האקדח.
אני פולטת צחוק מאולץ. “המשפחה שלך תרצח אותי ואת כל מי שאני
מכירה אם אפילו אשים עליך יד.”
“מי אומר שהם ידעו שזאת היית את?”
“נכנסתי לתוך החדר הזה איתך.” יותר נכון נדחפתי לתוכו, אבל שיהיה.
“ימצאו אותך מת, כל האצבעות יופנו ישר אליי.”
הוא תופס לי את היד, תוחב לתוכה את האקדח והולך לעבר עגלת
המשקאות שבפינה. לו אין שום בעיה להפנות את הגב לנשק.
אני נשארת בשקט עם האקדח מונח בכף היד שלי כמו על מגש בזמן
שהוא מוזג לעצמו משקה.
כשהוא מסתובב אליי עם הכוס מוחזקת בשתי אצבעות, אני מנידה
בראשי.
“הלכתי.” אני מכריחה את עצמי לנוע לכיוון הדלת.
אבל בני יותר מהיר ממני.
העקבים הארורים האלה.
הוא חוסם את הפתח ומגרד את הסנטר. “נראה שחשפתי את השקר
שלך.”
אני זוקפת את הכתפיים. “אני עוזבת.”
הוא מניד את הראש לאט. “הרעיון שתעזבי עכשיו נשמע כל כך משעמם
פתאום.”
“אני נהנית ממשעמם.”
הוא מלגלג. “נעמי קוואלרו, את לא נהנית ממשעמם.”
אנחנו כל כך קרובים שהכוס שלו מתחככת לי בפנים כשהוא לוגם ממנה.
זאת לגימה מתגרה. הוא נהנה ממנה רק כי הוא לוגם לאט בשביל לעצבן
אותי.
הוא מטה אותה לעברי. “אנשים קוראים לך קוואלרו הפראית.”
“ולך מרצ’טי הפסיכופת.”
“תשמרי על הפה שלך, או שאני אוכיח שאני באמת כזה.”
“מה אתה מתכוון לעשות? להרוג אותי?” אני מגחכת. “אתה לא יכול.
יש רק אנשים בודדים שהם מחוץ לתחום ואסור לרצוח אותם בעולם שלנו,
ואני אחת מהם.”
“טעות. יהיו לי כמה כאבי ראש בגלל זה כי אצטרך גם להיפטר מאבא
שלך ומאחיך, אבל אין לי שום ייסורי מצפון. זה לא יהיה רעיון כל כך גרוע,
בהתחשב בעובדה שאני לא רוצה להתחתן איתך גם ככה.”
אני נרעדת ומהדקת את האחיזה באקדח.
“אני לא יכול להתחתן עם מישהי מתה,” הוא ממשיך כאילו משכנע את
עצמו שלהרוג אותי זה לא רעיון כל כך גרוע.
“אתה שוכח שאני זאת שמחזיקה באקדח?”
הוא פורש את זרועותיו. “אז תירי בי.”
האצבעות שלי מזיעות כשאני מרימה את האקדח ומכוונת אותו אליו.
הוא מגחך בקרירות ומטה את הכוס שלו לעברי. “את לא תעשי את זה.
את פאקינג פחדנית, בדיוק כמו המשפחה שלך שהייתה צריכה לסחוט את
אבא שלי כדי שאני אתחתן איתך.”
הלב מתרסק לי בתוך החזה.
להעליב אותי זה משהו אחד, אבל להעליב את המשפחה שלי זו חציית
גבול.
אני מעבירה אצבע מרפרפת על ההדק.
בני לא זז.
פניו בוערות בשחצנות.
דממה משתררת בחדר.
אני לא בטוחה כמה זמן עובר עד שנשמעת דפיקה חזקה על הדלת.
הדפיקה מקפיצה אותי וגורמת לאצבע שלי לרעוד ולשפשף את ההדק.
יריית האקדח כמעט מפילה אותי על התחת.
הלסת שלי נשמטת, ואני מדשדשת אחורה כשהקליע חולף בזמזום ליד
הראש של בני וכמעט פוגע בו.
אלוהים.
אני כל כך מתה.
בני לא נרתע מיריית האקדח.
הוא גם לא מתחרפן כשטיפת דם נוחתת על השטיח ליד הנעל שלו. ועוד
צחוק אכזרי פורץ ממנו כשהוא מצמיד את כף ידו לאוזן שלו ואז מרים אותה
ומראה לי את הדם.
אין לי הזדמנות להגיב.
שלושה גברים נכנסים לתוך החדר ובוחנים את הסצנה. אותם גברים
שלקחו את הבחור קודם לכן תופסים אותי מהזרועות.
“תעזבו אותה,” דורש בני ומנופף ביד אליהם. “היא לא תפגע באף אחד.
יכולת הקליעה שלה פתטית.”
אני נועצת בו מבט. “פספסתי בכוונה.”
הוא מחזיר לי מבט. “אל תדרכי שוב במועדון שלי.”
