פרולוג

בן: גריי ואני נגיע בעוד עשר דקות.
מריה סיפרה לי משהו על מישהי מבית הספר, אבל התקשיתי להתרכז במה
שהיא אמרה בגלל הודעת הטקסט שאחי בן בדיוק שלח לי.
גריי אנדרוז. מושא כל חלום בהקיץ שהיה לי מהרגע שבו הוא נכנס
אלינו הביתה לפני ארבע שנים. החבר הכי טוב של בן. סגן קפטן קבוצת
הכדורסל של התיכון בשנה שעברה. מבוגר ממני בשנתיים.
לגמרי מעל לליגה שלי.
העברתי אצבעות בשערי בעצבנות והצטערתי שלא לבשתי משהו חמוד
יותר ממכנסי ג׳ינס קצרים וגזורים וטי־שירט ישנה.
”שמעת בכלל מה אמרתי עכשיו?״ רטנה מריה כשיצאנו מהקולנוע אל
אוויר הערב החמים שהיה ניגוד מבורך לקור ששרר בפנים. באמת הייתי
צריכה לזכור להביא איתי סווטשרט — או עדיף שמיכה — בפעם הבאה.
המדרכה מחוץ לבית הקולנוע הייתה עמוסה באנשים שהסתובבו, דיברו
וצחקו. זיהיתי כמה תלמידים מהכיתה. מריה מייד התחילה לנופף להם
לשלום, אבל אני הרכנתי את הראש ועמדתי שם במבוכה, הצמדתי את
הטלפון שלי אל החזה וחיכיתי שבן וגריי יגיעו.
בזמן שאחי היה הבחור הכי פופולרי בשכבה שלו, אני הייתי ההפך

הגמור. חנונית שקטה שהעדיפה להישאר בצללים וניגנה בפסנתר
בשביל הכיף.
עוד סיבה לכך שגריי תמיד יישאר מבחינתי רק חלום בהקיץ.
”או מיי גאד, קיילב שם,״ לחשה מריה וחבטה בזרועי כדי למשוך את
תשומת ליבי. ”היי, קיילב!״ היא צעקה בקול מוזר וגבוה.
מלמלתי ברוגז ושפשפתי את המקום הכואב בלי להסיט את עיניי
מהכביש שליד הקולנוע, לא באמת היה אכפת לי אם קיילב כאן או לא.
הוא אולי היה אחד הבחורים המקובלים בשכבה שלנו, אבל הוא היה כלום
לעומת גריי.
ניצלתי מכך שמריה תדחוף אותי לשיחה מביכה בזכות פנסי הג׳יפ של
בן, שנעצר ליד המדרכה. הוא ישב במושב הנוסע, מה שאומר שהוא שתה
במסיבה שהם היו בה. והוא נראה עצבני בטירוף.
בן היה האדם האהוב עליי בעולם כולו, אבל כשהוא היה עצבני, לא היה
קל להתמודד איתו.
הבטן שלי התהפכה. זה לא שרציתי להתקשר אליו, אבל אימא נתקעה
בעבודה עד מאוחר, ולא הייתה לי שום ברירה אחרת.
זה עמד להיות כיף. הנחתי שגם גריי עצבני — וזה רק הפך את המצב
לגרוע יותר.
פתחתי בתנופה את הדלת האחורית של הג׳יפ, ובן אפילו לא חיכה
שאיכנס לפני שהוא התחיל.
”ברצינות, קייסי?״ הוא אמר בחדות, קולו חתך את האוויר. ”לא יכולת
לבקש טרמפ מאף אחד אחר? היית חייבת להתקשר אליי?״
נופפתי לשלום למריה, שמייד הצטרפה לקבוצה אחרת של בנות,
והחלקתי למושב האחורי באנחה. ”אתה יודע שאימא עובדת עד מאוחר…
ואני לא מכירה אף אחד אחר כאן מספיק טוב כדי לבקש ממנו טרמפ. היית
פשוט הברירה היחידה שלי.״
בן נשף כשטרקתי את הדלת וחגרתי את חגורת הבטיחות. ”מה תעשי

בשנה הבאה כשאני כבר לא אהיה פה?״
הזעפתי פנים, לא רציתי לחשוב על זה. בן וגריי יתחילו ללמוד
באוניברסיטת טנסי בסתיו, ולא אהבתי את הרעיון להיות בבית שקט רק
עם אימא. בן אולי כעס עליי עכשיו, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי —
איכשהו לא היה אכפת לו מכל הדברים שהפכו אותי למוזרה והוציאו את
אימא מדעתה.
גריי הציץ בי במראה האחורית, ושפתיו התעקלו לחיוך קטן.
”היי, קייס,״ הוא אמר בטון קליל, כאילו בן לא חטף התקף עצבים
במושב לידו. השיער הבלונדיני שלו תפס את שאריות אור הערב והפך את
הקווצות לכמעט זהובות, כאילו השמש שקעה רק כדי לגעת בו. הכול אצלו
נראה תמיד נטול מאמץ — השיער, החיוך, הדרך שבה הוא נע בעולם כאילו
אין לו שום דאגה.
הצלחתי לנופף קלות וניסיתי להתעלם מהאופן שבו הלב שלי פרפר
לשמע הקול שלו. “היי.”
אבל בן עוד לא סיים. ”הייתי צריך לעזוב את המסיבה הכי טובה של
הקיץ בגלל שלא תכננת מראש. שוב. וויטני נמרחה כולה עליי.״
העוויתי את פניי. וויטני הייתה דוחה, וזה היה לגמרי לטובתו של בן
להתרחק ממנה כמה שיותר, אבל הוא לא טעה בנוגע לחלק השני. בן באמת
היה צריך להציל אותי כל הזמן. הייתי מגושמת כל כך חברתית והרגשתי
מוזר לבקש מאנשים טרמפים.
”אני מצטערת,״ מלמלתי.
”כן, בטח,״ הוא רטן, שילב את זרועותיו ונשען לאחור במושב. אבל
הקול שלו איבד את החדות. הוא אף פעם לא הצליח לכעוס עליי לאורך זמן.
”היא כנראה הצילה אותך מלהפוך לאבא בגיל שמונה־עשרה, אחי,״
העיר גריי, שלח אליי עוד מבט מהיר במראה האחורית וקרץ לי, ואז הניע
את שפתיו ואמר בלי קול, ”זעפני.״ הוא התחיל לנהוג ולהתרחק מהמדרכה
בזמן שבן נחר בבוז על מה שהוא אמר.

ובדיוק ככה, הפרפרים חזרו.
קריצת עין צריכה להיות מחוץ לחוק. או אולי פשוט מחוץ לחוק עבורו.
הייתי די בטוחה שקריצה מכל בחור אחר לא הייתה משפיעה עליי ככה.
הרגשתי את הפנים שלי מתלהטות בזמן שזזתי בחוסר נוחות במושב
האחורי וקיוויתי שאף אחד מהם לא שם לב שאני נראית כמו עגבנייה.
גריי הגביר את המוזיקה, תופף באצבעותיו על ההגה, ואני הרשיתי
לעצמי להירגע לתוך הנוחות המוכרת שתמיד הרגשתי כשהיינו רק
שלושתנו. כשהייתי עם אנשים בבית הספר, תמיד הייתי דרוכה, ניסיתי לא
לעשות שום דבר שידחוף אותי עוד יותר למטה בפירמידה החברתית, אבל
עם בן וגריי לא הייתי צריכה להעמיד פנים. הם כבר ידעו שאני חנונית ועדיין
סבלו את הנוכחות שלי.
במשך זמן־מה הנסיעה עברה חלק, והלילה היה שקט מחוץ למכונית.
כמעט יכולתי לשכוח כמה בן היה עצבני. כמעט.
”אולי פשוט נחזור,״ מלמל בן מהמושב הקדמי והסתובב להביט בי. ”את
לא תשנאי את זה ממש, נכון?״
לפני שהספקתי לענות, אורות פנסים קדמיים הציפו את הכביש
שלפנינו, מסנוורים וקרובים מדי.
”פאק!״ קילל גריי וסובב את ההגה בחדות שמאלה. הצמיגים חרקו
בעוצמה והג׳יפ סטה מהכביש. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת כשטסנו
במורד התעלה, והעצים שעטו לעברנו בטשטוש.
”תחזיקו חזק!״ צעק גריי, קולו נשמע מבוהל.
ההתנגשות הכתה בי כמו אגרוף בבטן. חזית המכונית התנגשה בעץ
והתקמטה, צליל המתכת הנמעכת היה חזק כל כך עד שהוא הטביע את כל
השאר. הראש שלי נזרק קדימה, וכאב התפוצץ מאחורי עיניי. כריות האוויר
נחבטו בבן ובגריי, אבל במושב האחורי כל מה שהרגשתי היה הזכוכית
שהתנפצה על עורי.
הכול האט. העולם הפך לערבוביה מטושטשת של רעש וכאב. הראש

שלי הלם, וידי הימנית… הבטתי למטה לעברה, אל הדם שטפטף על רגליי
מתוך חתך עמוק… האם זו הייתה העצם שלי שיכולתי לראות? הריח
המתכתי של הפצע מילא את נחיריי, ומצמצתי בניסיון להתאפס על עצמי.
”קייסי!״ קולו של גריי פילח את הערפל. מצמצתי שוב והתמקדתי
בו בזמן שהוא הסתובב במושב שלו, פאניקה הייתה חרוטה בכל תו בפניו.
”את בסדר?״
ניסיתי להנהן אבל ראשי הסתחרר. ”אני… אני חושבת שכן,״ לחשתי,
המילים יצאו איטיות, כאילו הפה שלי לא עבד כמו שצריך.
מבטו של גריי עבר ממני אל בן, ופתאום הכול השתנה. הבעת הפנים
שלו התחלפה, ואימה הבזיקה בעיניו. הוא רכן לעברו וניער את כתפו. ”בן!
בן, גבר, תתעורר!״
בן לא זז.
קולו של גריי נשבר, וידיו רעדו בזמן שהוא ניער אותו חזק יותר. ”נו,
בן! תתעורר!״
לא הצלחתי לנשום. הגוף שלי היה כבד וניסיתי לקרוא להם, אבל העולם
הסתובב מהר מדי. הבטתי בגריי, פניו נראו נואשות וקולו דעך בזמן שהכול
מסביבי היטשטש עד שהשחיר.

כשהייתי בת חמש, נפלתי לאגם שמאחורי הבית שלנו. אני זוכרת ששקעתי
מתחת למעמקים העכורים, ותחושה של רוגע הציפה את עורי. המים היו
חמימים, והרגשתי כאילו הם כמעט קוראים לי. לרגע אחד אפילו לא ניסיתי
לחזור אל פני השטח. פשוט בהיתי אל תוך החשכה.
רק כשהחמצן שלי אזל לגמרי התחלתי להיאבק, בעטתי ברגליי בפראות
כשניסיתי להגיע אל פני המים.
בן היה זה שהציל אותי ומשך אותי אל מחוץ לאגם לפני שהספקתי

לטבוע.
כשהתעוררתי הרגשתי כאילו אני מנסה לשחות שוב דרך המים
הסמיכים והכהים ההם. הכול היה כבד, משך אותי למטה, הגוף שלי סירב
לשתף פעולה. מצמצתי, אבל העיניים לא הצליחו להתמקד. האור היה בהיר
מדי, דקר לי את הראש כמו סכין. הצפצוף הקבוע של המכונות מילא את
האוויר, אבל הכול נראה מרוחק, כאילו אני מתחת למים.
ניסיתי לזוז, אבל אפילו התזוזה הקטנה ביותר שלחה כאב מפלח בגופי.
היד, הראש — הכול כאב. אילצתי את העיניים שלי להיפקח באיטיות,
והעולם התחיל להתבהר בחלקים. תקרה לבנה. אורות פלורוסנט חזקים.
איפה הייתי?
משהו נגע ברגל שלי, ומבטי זינק למטה, לעבר דמות שהייתה שמוטה
מעליי על המיטה. אימא. העיניים שלה היו עצומות, אבל שפתיה נעו כאילו
היא מדברת מתוך שינה.
אלא שלא הצלחתי לשמוע אותה בבירור, כי הקולות עדיין נשמעו לי
מעורבלים ומשובשים. מצמצתי עוד כמה פעמים, ופרטים נוספים בחדר
התחדדו. בית חולים. שם הייתי. הייתה משאבת עירוי לידי, והיד הימנית
שלי הייתה חבושה.
בהיתי באימא שוב. היא נראתה חיוורת, כאילו לא ישנה כבר ימים,
שערה היה פרוע, עיגולים כהים נמרחו מתחת לעיניה. ידיה היו קפוצות אל
החזה שלה חזק כל כך עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו.
לבסוף הצלחתי להבין מה היא אומרת. ”בן.״ שוב ושוב היא אמרה את
השם של אחי.
סקרתי את החדר וחיפשתי אותו. האם גם הוא היה בבית החולים?
ניסיתי לדבר, לקרוא לה, אבל הגרון שלי שרף, כאילו נייר זכוכית שייף
אותו. המילה לא יצאה, היא הייתה תקועה איפשהו בין הכאב לערפל
שבראשי. בלעתי רוק והכרחתי אותה לצאת.
”א…אימא,״ קולי נשמע כמו קרקור חלש.

עבר רגע, אבל צליל הקול שלי חדר בסופו של דבר את השינה שלה. היא
פקחה את עיניה האדומות מדם, ובשנייה שראתה שאני ערה, הפנים שלה
התעוותו. יבבה נפלטה מבין שפתיה, והיא רכנה לעברי ותפסה לי את היד.
דמעות זרמו על פניה כשהיא נצמדה אליי, כל הגוף שלה רעד מעוצמת הבכי.
”קייסי,״ היא השתנקה, קולה נשבר. ”אוי, קייסי…״
מצמצתי, עדיין הייתי מטושטשת, הראש שלי היה מעורפל, ניסיתי
לחבר את החלקים ולהבין למה היא נסערת כל כך. האם היד שלי באמת
הייתה פצועה עד כדי כך? כמה זמן אני כבר כאן?
ואז זה הכה בי. המכונית והפנסים המסנוורים והתאונה… גריי
צועק… ובן…
בן.
הלב שלי התכווץ והתרוממתי בבהלה, תלשתי את צינור העירוי וכאב
חד עבר לאורך ידי כשמעמד העירוי נחבט ברעש על הרצפה, ודם זרם במורד
זרועי והכתים את הסדינים הלבנים ששכבתי עליהם.
צליל צפצוף שנשמע יותר כמו יללה מילא את האוויר כשכל המכונות
התחילו לפעול בבת אחת.
”אימא… איפה בן?״ שאלתי, קולי נשבר, המילים שלי נשמעו כבדות
מהבלבול. ”הוא… הוא בסדר?״
הבכי שלה התגבר, כל גופה רעד. היא הביטה בי, שפתה רטטה, וכאילו
עברו מיליון שנות חיים בשתיקה שנמתחה בינינו. הגרון שלי התהדק
כשאימה התפתלה לי בבטן.
היא לא יכלה להגיד את זה.
אבל היא לא הייתה צריכה.
המילים יצאו שבורות, בקושי לחישה. ”הוא איננו, קייסי. בן איננו.״
העולם התנפץ.
וידעתי שלעולם לא אהיה שוב אותו דבר.

הדלת האחורית חרקה כשהיא נטרקה מאחוריי, המתכת התחככה בצליל
המוכר והחד שגרם לי להתכווץ, עבר יותר מדי זמן מאז ששימנו אותה. בדרך
כלל היא לא נשמעה ככה. בן היה זה ששימן את הצירים אחרי שאבא מת,
ודאג שהבית לא יתפרק לנו, הבנות. אבל עכשיו… עבר שבוע מאז שקברנו
את בן, והיא כבר חרקה.
יצאתי אל המרפסת, הלילה הדרומי החמים עטף אותי כמו שמיכה
כבדה, סמיך מלחות. האוויר הדיף ריח של מגנוליה ויערה, כמו תמיד
בתקופה הזאת של השנה, אבל עכשיו זה היה אחרת. הכול היה אחרת.
צרצרים צרצרו בזמזום חרישי, עולה ויורד בדממה. רוח קלה הניעה את
העצים, רשרשה בעלים, אבל אפילו זה נראה לא נכון. הלילה היה חי מדי,
מלא מדי בקולות. איך החיים יכולים להימשך כשבן לא כאן? העולם לא
נעצר כמו שהחיים שלי נעצרו. הוא פשוט המשיך לנוע, אדיש לחלל הפעור
שהיעדרו הותיר.
התיישבתי על מדרגות המרפסת והעברתי את אצבעותיי על פני העץ
הבלוי. עדיין יכולתי לראות אותו, ברור כשמש, יושב כאן איתי. צוחק.
אומר לי שאני דואגת יותר מדי, גורם לי להרגיש טוב יותר אחרי שאיזה
ילד צחק עליי בבית הספר. מגן עליי ברגעים שבהם היה לי קשה להתמודד
עם אימא…
האוויר החם היה מחניק, וצליל הצרצרים הפך פתאום לבלתי נסבל.
הרגשתי כאילו זו בגידה — העובדה שהעולם פשוט ממשיך הלאה. הכוכבים
עדיין היו תלויים בשמיים, הרוח עדיין לחשה בין העצים, הדלת עדיין חרקה
על ציריה החלודים. הכול היה אותו דבר, אבל כל כך, כל כך שונה. ובן לא
היה כאן כדי לתקן את זה. הוא לא היה כאן כדי להפוך את הכול לבסדר.
ֵהאבל הוא כזה, אני מניחה. את חושבת שהעולם צריך לעצור, צריך
להתפרק יחד איתך, אבל הוא לא. הוא ממשיך לנוע, ואת נשארת לעמוד

באמצע, מרגישה חלולה, רואה איך החיים נמשכים כאילו האדם שאהבת
לא היה המרכז של הכול.
כאב הגעגוע אליו היה חד, והייתי בטוחה שזה פצע שלעולם לא יגליד.
ואז הבנתי מה היה קול החריקה הזה — זה היה הצליל של האבל, של לאבד
מישהו שהיה אמור להיות שם תמיד, כמו חלק מהאוויר שאת נושמת, חלק
מהקרקע שאת עומדת עליה.
יבבה חנוקה נמלטה מבין שפתיי, כיסיתי את הפה, לא רציתי שאימא
תצא ותדרוש שאחזור פנימה כדי לדבר עם האורחים שהיא אירחה
בהתכנסות לזכרו של בן.
זינקתי מהמדרגות והתחלתי לחצות את המדשאה, רצתי לעבר
המזח שנמתח על פני האגם הכהה והרגוע. קולות עמומים נישאו מהבית
שמאחוריי, אימא שלי בפנים, לוחצת ידיים, מקבלת תנחומים. אבל
לא יכולתי להיות שם יותר. לא עם כל האנשים האלה שאומרים לי כמה
הם מצטערים.
הצער שלהם לא קידם אותי לשום מקום — הוא בטח לא החזיר את בן.
האטתי כשהגעתי לעץ השחוק של המזח, התקדמתי לאורכו באיטיות
ונעצרתי בקצה. התיישבתי בכבדות, רגליי היטלטלו מעל המים, העץ היה
קריר ומחוספס על עורי. חלוק נחל קטן תפס את עיניי, הרמתי אותו והפכתי
אותו בידי, המשטח החלק של האבן איכשהו עיגן אותי למציאות. ניסיתי
לזרוק אותו, לצפות בו מדלג על פני המים כמו שבן הראה לי מיליון פעמים,
אבל היד שלי התחילה לרעוד, כמו שהיא רעדה מאז שהתעוררתי במיטת
בית החולים ההיא. חלוק הנחל חמק מבין אצבעותיי ונפל חסר תועלת אל
המים בצליל חרישי.
החזה שלי התכווץ כשהסתכלתי על המים הכהים, דמעה זלגה על פניי.
הרגשתי שזה לא נכון לחשוב על מה עוד איבדתי באותו לילה.
את היכולת לנגן בפסנתר.
הרופאים לא היו בטוחים שהעצבים ביד שלי אי פעם יחלימו. אבל

הרגשתי שמטופש לבכות על זה. אפילו אם זה היה משהו שגרם לבן
להתגאות בי כל כך. הוא תמיד היה משוכנע שיום אחד אני אהיה כוכבת
גדולה, ושהוא יראה אותי מופיעה על הבמה מול קהל עצום. בהיתי ביד שלי
ובצלקת שעדיין כיערה את עורי, וניסיתי לכווץ אותה לאגרוף, ציפורניי
ננעצו בכף היד למשך שנייה אחת בלבד לפני שאיבדתי שליטה על האצבעות
והיד נפתחה שוב.
היעדרו של בן כבר היה כמו סכין חדה במוחי. אולי זה התאים שתהיה גם
תזכורת פיזית שתזכיר לי את אותו לילה.
צעדים נשמעו מאחוריי, רכים ומהוססים. לא הייתי צריכה להסתובב
כדי לדעת שזה גריי. הוא התיישב לצידי בלי לומר מילה, והמזח חרק תחת
משקלו. הבטתי בו בזווית העין, שמתי לב שהוא התיר את העניבה שהייתה
עכשיו תלויה ברפיון על החולצה שלו. עדיין היה לו סימן כחול בעין מכרית
האוויר שהתפוצצה לו בפנים, וחתך שחצה את הגבה הימנית. כתפיו היו
שמוטות. הייתי בטוחה שאותו ייאוש שריחף באוויר סביבו, הפך לחלק
קבוע ממני עכשיו.
לא דיברנו, לא בהתחלה. השתיקה עמדה בינינו, מופרת רק על ידי
שכשוך המים העדין של האגם על החוף וקול הצרצרים הארורים ההם שלא
נפסק לרגע.
לבסוף, אחרי מה שנדמה כמו נצח, גריי נאנח ואמר בקול נמוך ושקט,
”זה יהיה מוזר ללכת ללימודים בלעדיו.״
בלעתי רוק בכבדות, גרוני שרף מדמעות שלא הזלתי.
הוא הניד בראשו ובהה במים. ”אני אפילו לא יודע איך לעשות את זה.
תכננו כבר הכול, את יודעת? המעונות, המשחקים… הכול.״
היה קשה לנשום. יכולתי לשמוע את האבל בקול שלו, את הדרך שבה
הוא משך אותו למטה, בדיוק באותה דרך שבה הוא משך אותי. בן לא היה
רק אח שלי — הוא היה החבר הכי טוב של גריי. ועכשיו הוא איננו, הותיר
אחריו חלל פעור בחיים של שנינו.

גל פתאומי של פאניקה שטף אותי, חד וחסר רחמים. הלב שלי התחיל
להאיץ, החזה התהדק לי מהר כל כך ולא הצלחתי להסדיר את הנשימה.
הרגשתי כאילו אני טובעת שוב, כאילו הכול יותר מדי, לוחץ עליי עד שלא
הצלחתי לחשוב בצלילות.
”קייסי? את בסדר?״ קולו של גריי פרץ מבעד לערפל ונשמע מודאג
עכשיו, כשהוא זז קרוב יותר אליי.
הנדתי בראשי וניסיתי לשאוף אוויר, אבל הגרון שלי היה חנוק מדי,
הריאות מכווצות מדי. ”אני… אני לא מצליחה…״ המילים לא יצאו, הן
נתקעו בגרוני בזמן שהפאניקה שרטה לי את החזה.
גריי הניח על כתפי יד יציבה וחמימה שעיגנה אותי בתוך הסערה. ”היי,
היי, הכול בסדר. אני כאן, קייסי. ממש כאן.״
”אני לא מצליחה… לנשום,״ השתנקתי, ידיי רעדו ללא שליטה.
היד של גריי החליקה במורד זרועי, המגע שלו עדין אבל יציב, כאילו
הוא ניסה למשוך אותי בחזרה מהקצה. ”קייסי,״ הוא אמר בבהלה.
ואז הוא נישק אותי.
קפאתי והמוח שלי התרוקן. השפתיים שלו היו חמימות ורכות על
שפתיי, ולרגע אחד כל מה שמסביבי נעצר — הפאניקה, הפחד, תחושת
האובדן המוחצת. זה היה כמו להיטלטל מתוך סיוט, להתעורר פתאום
ולגלות שהכול שקט.
הוא מעולם לא הסתכל עליי ככה לפני כן, כאילו הייתי משהו מעבר
לאחותו הקטנה של בן. ובכל זאת, הנה הוא כאן, מנשק אותי. זה זעזע אותי
כל כך עד שנשלפתי מתוך הסחרור שהייתי בו וצנחתי בחזרה אל ההווה.
לפני שהספקתי לפקפק בעצמי, נישקתי אותו בחזרה. הלב שלי הלם,
כבר לא מהפאניקה אלא ממשהו אחר, משהו חשוף ובלתי צפוי. למשך רגע
קצר ביותר הרגשתי שהכול… נכון. היד שלו ערסלה את צד פניי, עדינה
אבל בטוחה, ונשענתי לתוך הנשיקה, אפשרתי לעצמי ללכת לאיבוד
בתוכה, בתוכו.

בסופו של דבר כשהוא התרחק מעט, עיניו הכחולות גיששו בעיניי.
מצמצתי, עדיין הייתי המומה וניסיתי להסדיר את הנשימה כשהוא קם
מהמזח והביט בי מלמעלה.
”אני אחכה שתגדלי, אבל בינתיים את לא צריכה לדאוג שתישארי לבד,
אוקיי? אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום.״
המילים שלו היו תלויות באוויר בינינו, כבדות ומוזרות, ולא הייתי
בטוחה מה לומר. כבר לא ידעתי אפילו מה אני מרגישה. צפיתי בו בזמן
שהוא הלך משם, הוא העניק לי מבט אחד אחרון וממושך ברגע שהגיע
אל החוף.
”נתראה, קייסי,״ הוא קרא ונופף לי לשלום בעצב לפני שהסתובב וצעד
בחזרה לרוחב המדשאה.
ברגע שהוא נעלם מטווח הראייה, הסתובבתי שוב אל המים, בהיתי בהם
בזמן שהקשבתי לצרצרים והרגשתי את הרוח החמימה. שמעתי את חריקת
דלת הרשת כשהוא נכנס בחזרה אל תוך הבית.
קמתי על רגליי, פשטתי מעליי את השמלה השחורה וצללתי אל
המעמקים הכהים והעכורים.
שקעתי מטה עוד ועוד, אל תוך השתיקה. הרשיתי לעצמי לשהות שם
לרגע לפני שבעטתי ברגליי כדי לחזור אל פני המים.
ידעתי שכבר אין אף אחד בסביבה שיציל אותי.

1

קייסי
כעבור שנתיים

חופש. זה מה שהרגשתי כשנהגתי לעבר המעונות בהונדה החבוטה שלי.
הרגשתי כאילו אני יכולה לנשום שוב.
המשקל שלחץ לי על החזה בשנתיים האחרונות כאילו התחיל
להתרומם בזמן שהשקפתי על המרחבים העצומים של האוניברסיטה. מבני
הלבנים הכתומות שמסביבם עצים, השטחים הפתוחים, הסטודנטים שהלכו
בקבוצות או מיהרו לכל עבר — המקום הזה היה חי, תוסס. שונה כל כך
מהבית שהשארתי מאחור, שכאילו מת בלילה שבו בן מת.
פחדתי שאגיע לכאן ומייד אפרוץ בבכי כשאחשוב על אחי. אבל בינתיים
הכול בסדר.
זה נראה כמו סימן טוב.
במשך כשישה חודשים לאחר התאונה קיוויתי שהיד שלי תחלים ושאוכל
לנסות להתקבל למסלול נגינה בפסנתר בג׳וליארד או בקונסרבטוריון
למוזיקה של ניו־אינגלנד. אבל מהר מאוד התברר שהיד שלי לא עומדת
להשתפר בזמן הקרוב.
ולכן הגשתי מועמדות לכאן, לאוניברסיטת טנסי. המקום שבו בן היה
אמור ללמוד לולא התאונה, והמקום שבו גריי נמצא עכשיו

אמרתי לעצמי שהמוות של החלום שלי הוא כאין וכאפס לעומת המוות
של בן, אבל אפילו עכשיו הרגשתי אשמה, כאילו אני צועדת במה שהיו
אמורים להיות עקבותיו. אימא רצתה שאלך ללמוד בקולג׳ הקהילתי
המקומי, משהו קטן, בטוח וקרוב לבית. אבל לא יכולתי לעשות את זה.
לא יכולתי לשאת אפילו יום אחד נוסף של האבל שלה. התעקשתי להגיע
לטנסי מייד, והיא אפילו לא טרחה להיפרד ממני לשלום כשעזבתי.
כשעצרתי את המכונית, צפיתי בקבוצת בנות חוצה את הכביש לפניי.
לא הייתי צריכה אפילו לראות אותיות יווניות כדי לדעת שהן בנות אחווה.
קראתי ששבוע הגיוס לאחוות מתקיים במהלך שבוע המעבר למעונות,
ולפי הקוקו הגבוה התואם שלהן, החולצות והשפתון האדום — הגיוס היה
בעיצומו. תהיתי אם היה לי מספיק אומץ לעשות משהו כזה אם אותו לילה
לא היה קורה.
אבל במחשבה שנייה, לא הייתי מגיעה לכאן בכלל, נכון?
הטלפון שלי זמזם, הצצתי בו וחיוך חלף על שפתיי כשראיתי שההודעה
ממנו. גריי.

גריי: הגעת?
פרפרים התעוררו לחיים בתוכי, והידיים שלי התחילו להזיע. זהו זה. עמדתי
לראות אותו שוב.
לא ראיתי אותו מאז שהוא עזב ללימודים, למרות כל מה שהוא אמר
באותו לילה ליד האגם. הרצתי את אותו לילה שוב ושוב בראשי, במיוחד את
הנשיקה. אבל עברו שנתיים מאז שהוא היה בבית, ואף על פי שהוא הזמין
אותי כמה פעמים לבוא לבקר אותו, אימא בקושי הרשתה לי לצאת מהבית
כדי ללכת לבית הספר, שלא לדבר על לנסוע לבקר באוניברסיטה שנמצאת
במרחק שעות נסיעה. הוא אמר לי שכואב לו מדי לבוא הביתה, אבל הוא
שלח לי הודעות טקסט פה ושם.

חייתי בשביל ההודעות האלה.
גריי היה כמו גלגל הצלה כשהבדידות נעשתה קשה מדי. השתניתי
אחרי כל מה שקרה, והרגשתי שהוא היחיד שיכול להבין.
נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שזו התחלה חדשה. לא הייתי צריכה
לחשוב על העבר. לשם שינוי, הגיע הזמן להתמקד בעתיד.
הקמפוס היה גדול יותר ממה שזכרתי מהסיור שעשינו כאן עם בן.
אצטדיון ניילנד התנשא למרחק, ריחף מעל כל המבנים כאילו רצה להזכיר
להם מי באמת שולט פה. העצים לאורך הרחבה המרכזית בדיוק התחילו
לשנות את צבעם, שמץ של זהב התגנב לתוך העלים הירוקים. מדרכות
התפתלו בין המדשאות שעליהן סטודנטים ישבו או שיחקו פריזבי, חלקם
השתרעו בצל עצי אלון עצומים.
כשנעצרתי ליד המדרכה, כיביתי את המנוע וישבתי שם לרגע כדי לספוג
את הכול, רציתי לוודא שאני רגועה מספיק כדי לראות את גריי בלי לעשות
משהו כמו להשליך את עצמי לתוך זרועותיו… או להתעלף.
הקלדתי, אני כאן, ואז היססתי, האצבע שלי ריחפה מעל כפתור השליחה
בזמן שהצצתי במראה האחורית כדי לוודא שאני נראית בסדר.
זה כנראה היה הכי טוב שאני יכולה להיראות.
ירדתי במשקל בגלל האבל. כשלאוכל יש טעם של אפר על הלשון, זה
לא קשה במיוחד. הרזון בלחיים גרם לי להיראות מבוגרת יותר, והעיניים
האפורות והמוזרות שלי נראו כל הזמן רדופות. אבל אולי גריי יחשוב שאני
נראית מבוגרת מספיק עכשיו. אולי הוא יסכים להפסיק לחכות שאתבגר
ופשוט יהיה מוכן.
מותר לבחורה לחלום.
בסופו של דבר שלחתי את ההודעה, העצבים שלי התפתלו בתוך הבטן.
כמה דקות חלפו, וכלום. העצבים שלי התפתלו חזק יותר ולא הרפו עד
שהצליל המוכר של הודעה נכנסת גרם לי להחסיר פעימה.

גריי: כבר מגיע.
כעבור דקה הבחנתי בו. הוא צעד לכיוון המכונית שלי עם קבוצת בחורים
וצחק ממשהו, הוא הטה את ראשו לאחור ונראה חסר דאגות. הוא נראה…
שונה. לא בצורה קיצונית, אבל היה משהו בדרך שבה הוא התהלך, כאילו
הפך לבטוח יותר בעצמו. שערו הבלונדיני היה ארוך יותר ממה שזכרתי, הוא
כמעט נגע בצווארון החולצה. השיזוף שלו היה כהה יותר, והדרך שבה שריריו
מילאו את החולצה העידה שהוא בילה הרבה מאוד זמן בחדר הכושר. הוא
לבש חולצת פולו ונעל מוקסינים — מראה שבן היה לועג לו עליו בלי סוף.
הוא נראה כולו כמו תלמיד קולג׳ מלוקק טיפוסי. אבל לא ממש כמו גריי שלי.
הוא לא ’גריי שלך׳, קריפית, הזכרתי לעצמי.
הלב שלי ניסה לפרוץ מהחזה בזמן שהתבוננתי בו מתקרב. הוא עדיין לא
ראה אותי, הוא היה עסוק מדי בלצחוק עם החברים שלו. קינאתי בו לרגע,
על כך שהוא הצליח לברוח מהזיכרונות האומללים שנקשרו לעיירה שבה
גדלנו, בזמן שאני הייתי כלואה בתוכם.
קיוויתי שלאוניברסיטה תהיה השפעה כזאת גם עליי, כי בקושי יכולתי
לזכור כבר איך צוחקים.
יצאתי מהמכונית, הייתי עצבנית מכדי להישאר שם ולהסתכל עליו.
גריי סוף־סוף הביט סביב והבחין בי.
והעיניים שלו המשיכו מייד הלאה.
”גריי,״ קראתי, תהיתי איך הוא פספס אותי.
הוא קפא על מקומו, עיניו ננעצו בעיניי והתרחבו בהלם. ”קייסי?״
נופפתי במבוכה, והוא חייך חיוך רחב, התנתק מהקבוצה שלו ורץ
בקלילות לעבר המקום שבו עמדתי. הפרפרים בבטן שלי התחילו להשתולל.
לפני שהספקתי לומר משהו, הוא משך אותי לחיבוק, זרועותיו נכרכו
סביבי בחוזקה. זו הייתה הרגשה טובה — מוכרת ומנחמת.
הוא התרחק מעט בלי לשחרר אותי. עיניו שוטטו על פניי ועל גופי,

התעכבו עליי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. הוא סרק את גופי
לאט, מבטו השתהה על החזה שלי לפני שלבסוף חזר אל פניי. זזתי בחוסר
נוחות, הרגשתי קצת כמו חתיכת בשר בזמן שהוא בחן אותי.
”וואו,״ הוא אמר לבסוף, התרחק עוד צעד קטן לאחור אבל עדיין נשאר
קרוב אליי. ”את נראית… שונה.״
”אממ… תודה?״ אמרתי בניסיון להישמע אדישה, אף על פי שלא הייתי
בטוחה אם זה דבר טוב. הכרחתי את עצמי לחייך. ”עבר הרבה זמן.״
הוא הנהן אבל לפני שהספיק לענות, קבוצת הבחורים שהוא היה איתה
הגיעה אלינו. זיהיתי כמה מהם מהתמונות שגריי פרסם ברשת במשך
השנים. אחד מהם, בחור חמוד עם שיער חום, טפח לו על הכתף. ”מי זאת?״
הוא שאל, הגבות שלו נעו מעלה ומטה כשהוא חייך אליי חיוך רחב.
הזרוע של גריי נכרכה סביב מותניי, והוא משך אותי לצידו.
זה היה… שונה. כל מה שרציתי, אבל לא מה שציפיתי לו אחרי שלא
ראיתי אותו שנתיים.
”זו קייסי,״ הוא אמר והציג אותי כאילו הייתי סוג של פרס. קולו היה
קליל ונינוח, אבל היה משהו בטון שלו שנשמע קצת מוזר.
הרמתי אליו מבט, אבל הוא לא הסתכל עליי, אלא על החברים שלו,
וחיכה לתגובות שלהם.
בזה אחר זה החברים בחנו אותי מכף רגל ועד ראש, ויכולתי להרגיש את
החלקלקות המגעילה של המבטים שלהם. הם לא עשו שום מאמץ להסתיר
את זה, והחיוכים הערמומיים שלהם גרמו לעור שלי לסמור. הכרחתי את
עצמי לחייך שוב. אלה היו החברים של גריי. רציתי שהם יחבבו אותי.
השתררה שתיקה קצרה ומביכה לפני שגריי כחכח בגרונו, עיניו נדדו
לעבר המכונית שלי ואז חזרו אליי. ”אז, אה… אני מניח שיש לך כמה
ארגזים שצריך לסחוב פנימה? יש לנו ברביקיו של האחווה בשתיים, אז אני
אצטרך לזוז בקרוב.״
נשכתי את השפה התחתונה כדי לנסות להסתיר את האכזבה שלי.

קיוויתי שנוכל להשלים פערים. אולי לאכול ארוחת צהריים או משהו, אבל
נזכרתי שהוא סיפר לי שהוא התקבל לאחוות הסטודנטים בשנה שעברה.
ידעתי שזה עניין גדול בטנסי.
”אה כן, בטח. יש לי רק כמה דברים,״ אמרתי כשהתנתקתי מהחיבוק
שלו וזזתי כדי לפתוח את תא המטען.
גריי הציץ לתא המטען והרים גבה. ”זה הכול?״ הוא שאל בחיוך חמוד.
”ציפיתי ליותר.״
”כן, זה הכול. אני חושבת שהמעונות שלי ממש שם,״ אמרתי והנהנתי
לעבר בניין הלבנים הכתומות שמולנו. ברור שלא סיפרתי לו שאימא
שלי לא טרחה לצאת איתי לקניות לפני תחילת הלימודים, ובגלל הרצון
להתחיל מחדש קניתי כל מה שיכולתי עם החסכונות הזעומים שלי — וזה
לא היה הרבה.
גריי הרים את הארגזים ואמר לבחורים שהוא יפגוש אותם עוד מעט.
נופפתי להם לשלום ואז נעלתי את המכונית והלכתי אחר גריי אל המעונות,
כשהעצבים שלי נרגעים רק קצת עם כל צעד. באמת הייתי כאן.
בניין המעונות היה ישן, הקירות היו מכוסים בלוחות מודעות שפרסמו
אירועים בקמפוס ומסיבות קבלת פנים. באוויר עמד ריח קלוש של משהו
תעשייתי, כמו חומר ניקוי שטיחים ישן, אבל לא היה אכפת לי. הכול היה
ההפך מהמקום שממנו הגעתי.
בדיוק מה שרציתי.
”406?״ שאל גריי, הוא התנשף בגלל משקל הארגזים והמדרגות
שעלינו.
”כן.״
חלפנו על פני עוד כמה חדרים, ואז הגענו אל דלת עץ ישנה וסתמית.
שלפתי במהירות את המפתח שקיבלתי בערכת הסטודנט שלי ופתחתי את
הדלת לרווחה.
חייכתי כשראיתי את החדר מבפנים.

הוא היה קטן וישן, לא היה בו דבר מלבד שתי מיטות יחיד זו מול זו
משני צידי החדר, שני שולחנות כתיבה שנדחפו מתחת לחלון היחיד,
ושידה משותפת.
אבל בעיניי הוא היה פשוט נפלא.
הקירות היו חשופים, מאותו בטון בצבע בז׳ שכיכב בכל חדר מעונות
בקולג׳ מאז ומעולם. אולי יש כאלה שהיו חושבים שזה נראה קצת כמו
בית כלא. אבל אחרי שגרתי בין הקירות השקטים ההם בשנתיים האחרונות,
בלי שקיבלתי רשות לעשות משהו, ואחרי שהקשבתי לבכי של אימא שלי
מסביב לשעון — זה היה בעיניי כל דבר מלבד בית כלא.
על אחת המיטות היו כמה מזוודות, ובגדים כבר היו פזורים בכל מקום,
אבל לא היה שום סימן אחר לשותפה שלי. היא השאירה לי את המיטה
הקרובה ביותר לחלון, עם הנוף לירוק שבחוץ — וזה נראה לי כמו סימן טוב.
גריי הניח את הדברים שלי, הביט סביב ושפשף את עורפו. ”חמים ונעים.״
צחקתי. ”כן. חמים ונעים.״
”שכחתי כמה המעונות קטנטנים.״
”אוי, נכון, אתה הבחור המגניב שגר בבית האחווה עכשיו,״ הקנטתי אותו.
הוא חייך, והפרפרים הקטנים חזרו.
”אתה נראה טוב,״ פלטתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי — ומייד
התפללתי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי.
גריי הרים גבה, שפתיו התעקלו לחיוך. ”כן? גם את נראית טוב, קייס.״
עיניו סרקו שוב את גופי מלמעלה למטה. ”טוב מאוד.״
הפנים שלי התלהטו, ותחבתי קווצת שיער מאחורי האוזן. לא ככה
דמיינתי שזה ילך. במחשבותיי, או אולי בחלומות הכי פרועים שלי, המשכנו
בדיוק מהמקום שבו הפסקנו. במקום זה הכול היה מביך, כמעט כאילו הייתי
זרה שהוא מנסה להתחיל איתה.
עמדתי להזכיר את בן, אבל עצרתי את עצמי. לפי מה שגריי אמר על
הסיבה שבגללה הוא לא בא הביתה, זה כנראה היה ההפך הגמור ממה שהוא

רצה לדבר עליו.
כאילו הוא קרא את מחשבותיי, הוא משך בכתפיו והחיוך שלו דעך
קצת. ”זה היה מוזר בלי בן. אני חושב עליו הרבה. אני מתאר לעצמי שזה
יקרה יותר עכשיו, כשאת כאן.״
בלעתי רוק בכבדות, הכאב המוכר של האובדן התמקם שוב בחזה שלי.
”כן. אני מבינה את זה.״
עמדנו שם ושתקנו במשך רגע ארוך, משקל היעדרותו של בן היה תלוי
בינינו כמו אדם שלישי.
גריי נאנח והעביר יד בשערו. ”תקשיבי, אני יודע שאני… שלא באמת
דיברנו הרבה מאז שעזבתי, אבל אני שמח שאת כאן, קייסי. אני באמת שמח.״
הרמתי אליו מבט, הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר. ”באמת?״
”כן,״ הוא אמר ברכות, ועיניו פגשו בעיניי. ”חשבתי עלייך. עלינו. על
אותו לילה…״
נשימתי נעתקה, זיכרונות מהנשיקה הבזיקו במוחי. ”גם אני,״ הקול
שלי נשמע מלא תקווה מדי, אבל תמיד הייתי גרועה בלהסתיר ממנו את
מה שהרגשתי.
גריי התקרב צעד לעברי, ולשנייה אחת חשבתי שהוא עומד לנשק אותי
שוב. נדרכתי בציפייה, עיניי כבר נעצמו כאילו הייתי גיבורה בסרט רומנטי.
אבל הנשיקה לא הגיעה.
במקום זה הוא שלח יד ולחץ את ידי, האגודל שלו ליטף את מפרקי
אצבעותיי. ”אני חייב לעוף לבית האחווה עכשיו, אבל את צריכה להצטרף
אלינו לארוחת ערב יותר מאוחר. את תאהבי את החבר׳ה.״
הנהנתי במהירות, אולי נראיתי קצת יותר מדי נלהבת. ”כן, זה
נשמע מעולה.״
הוא חייך, והחיוך הנינוח והמוכר שלו גרם לחזה שלי לפרפר. ”יופי. אני
אשלח לך הודעה עם הפרטים.״
כשהוא יצא, עמדתי ליד הדלת לרגע והסתכלתי עליו הולך. הרגשתי

קצת כאילו חזרנו לתיכון, כשאני מסתובבת סביבו ומנסה למשוך את
תשומת ליבו. אבל הוא אמר שהוא חשב על אותו לילה — על הנשיקה ההיא.
זה היה טוב, נכון?
סגרתי את הדלת ונאנחתי, נשענתי על העץ הקר ובהיתי מהחלון
במדשאה הירוקה למטה. הייתה שם קבוצה של סטודנטים שהתמסרו
בכדור פוטבול, וצפיתי בהם למשך רגע ארוך, ניסיתי לדמיין את עצמי
משתלבת בכל זה. זה יהיה מוזר בהתחלה, כאילו אני מעמידה פנים שאני
מישהי אחרת — ציפיתי לזה. כאילו חייתי בחשכה ומישהו הדליק את
האור פתאום — זה נורמלי שייקח לי קצת זמן להתרגל.
לפני שהספקתי ללכת לאיבוד יותר מדי במחשבות, הדלת נפתחה
בסערה, ועפתי קדימה, מעדתי על הרצפה ובקושי הצלחתי להציל את עצמי
מליפול על הפנים.
כשהסתובבתי, ראיתי מערבולת של אנרגיה נכנסת דרך הדלת בדמותה
של בחורה בלונדינית תוססת, שנשאה שני תיקי נסיעות וערמה של קולבים.
”או מיי גאד, היי!״ היא קראה בהתלהבות, שמטה את התיקים שלה
ומיהרה לחבק אותי עוד לפני שבכלל הספקתי להזדקף. ”את בטח קייסי!
אני נטלי, אבל כולם קוראים לי נט. אני השותפה שלך לחדר!״
היא התרחקה מעט, עיניה הכחולות התרחבו בהתרגשות בזמן שהיא
בחנה אותי מכף רגל ועד ראש. ”אני כל כך שמחה שאת כאן! קיוויתי שאני
לא איתקע עם איזו בחורה מוזרה, את יודעת? כאילו, מה אם היית אחת
מהבנות הקריפיות האלה שלא מדברות או מישהי שתגנוב לי את החטיפים
ואת הממתקים? ומה אם הייתי מתעוררת והיית כאילו עומדת מעליי
ונושמת בכבדות?״ היא הצטמררה כאילו דמיינה את זה באותו הרגע ממש.
מצמצתי, ניסיתי לעקוב אחרי קצב הדיבור המהיר שלה, חיוך נפרש על
שפתיי, כי היא הייתה די קורעת. ”אה, כן. אני מבטיחה לא לגנוב לך את
החטיפים… ולא לעשות את שאר הדברים.״
”איזה מזל, פאק!״ אמרה נט וצנחה בדרמטיות על המיטה שלה באנחה

קולנית. ”הייתי כל כך לחוצה בגלל זה, אין לך מושג.״ היא פתחה את הרוכסן
של אחד מתיקי הנסיעות שלה ושלפה שקית של סוכריות גומי כחולות,
קרעה אותה ודחפה כמה מהן לתוך הפה בזמן שהסתכלתי עליה.
זה היה ממתק טוב, למען האמת. רשמתי לעצמי לקנות כאלה
גם בשבילי.
נט התחילה לשלוף בגדים מהתיקים ולזרוק אותם לתוך הערמות שכבר
היו על המיטה שלה, ותוך כדי היא פטפטה בלי הפסקה על כמה היא נרגשת
לעצב את החדר, באיזו פלטת צבעים כדאי לנו לבחור, ועל זה שיש לה לוח
פינטרסט מלא ברעיונות. חייכתי והנהנתי בהסכמה בזמן שהיא המשיכה
לדבר, האנרגיה שלה מילאה את החדר.
היה ברור לחלוטין שהיא ההפך הגמור ממני — קולנית, פטפטנית ומלאת
ביטחון עצמי — אבל אולי זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
ככל שהמשכתי להקשיב לה מדברת על כל פעילויות ההיכרות של
השנה הראשונה שהיינו צריכות להשתתף בהן ועל המסיבות שהיא עומדת
לגרור אותי אליהן, חוסר הוודאות שהרגשתי התחיל להתפוגג.
זה היה מה שהייתי צריכה.
הייתה לזה הרגשה של חופש.