אלסי
חודש קודם

אנשים אומרים שלשטן אין נשמה. אני דווקא חושבת שלאנושות אין.
אנחנו עושים זה לזה את הדברים הכי חולניים ואחר כך ממציאים את
התירוצים הכי מטונפים או מחוכמים. אבל במציאות, בפועל, אנחנו חיות.
כולנו. וחלקנו יותר מאחרים.
“תתפשטי,” מסנן קית עם היד טמונה בזקן הלבן המלוכלך שלו. אני
זוקרת סנטר וחושקת שיניים כל כך חזק שזה כואב לי בלסת. אני לא אציית.
הם אולי חושבים שהגוף שלי בבעלותם, אבל הלב שלי או הנפש שלי לא
שייכים להם. הם שייכים רק לי, ולא אתן להם לחדור גם אליהם. שיכאיבו
לי. שפאקינג יהרגו אותי. לא אכפת לי. המוות יהיה בריחה שאני מוכנה
לקבל באהבה. אבל איכשהו, אני עדיין כאן.
“אלסי, בבקשה,” מייבבת קיילה. היא כבר עירומה לחלוטין בשבילו,
החלאה שעובד אצל פארו ביאנקי, האיש ששלל מאיתנו כל גרם של כבוד
שהיה לנו פעם. נחטפנו עם החברה שלנו ג’ייד. אלוהים, בכל פעם שאני
חושבת עליה כואב לי הלב. אני ממש מרגישה אותו. אין לי מושג איפה היא.
זאת הייתה אמורה להיות סתם נסיעה של כיף. הזדמנות לשלושתנו

לחגוג את סיום התיכון, לעשות קצת כיף יחד לפני שהקולג’, ואחריו בית
הספר לרפואה, יגזלו את כל הזמן שלנו.
כולנו תכננו להיות רופאות יום אחד. אימא שלי מנתחת פלסטית. אבל
אני? אני רציתי לתקן לבבות. רציתי לראות מה גורם להם להפסיק לפעום.
מה גורם להם לדמם. מה גורם להם לחזור לתפקד. רציתי לתקן אותם,
להחזיר אנשים לחיים, ככה שיחיו באמת, ואולי כשהם יחזרו לחיים, תחזור
גם האנושיות שלהם.
אבל ברור שלא נהייתי מנתחת לב. אף אחת מאיתנו לא זכתה להיות
משהו. החלומות של קיילה להיות אונקולוגית יום אחד ולעזור לאנשים
חולי סרטן עלו בלהבות עם החלומות שלי.
וג’ייד? היא תמיד רצתה לעבוד עם ילדים, חוץ מברגעים שבהם היא
חלמה להופיע באולמות קונצרטים ברחבי העולם. היא ידעה לנגן בפסנתר
כמו שפיקאסו ידע לצייר. אבל לא היה בג’ייד גרם של אנוכיות. אימא שלה
הייתה אם יחידנית שגידלה שני ילדים, וג’ייד רצתה עבודה שתבטיח לה
שכר גבוה מספיק כדי לעזור לאימא שלה. גם זה כבר לא יקרה.
האחים ביאנקי עומדים בראש משפחות הפשע של פלרמו, ואנחנו
שלהם כבר תשע שנים. שנים של אכזריות. שנים של עינויים. היו ימים
שבהם כבר רציתי לשסף לעצמי את הצוואר. זה יהיה פחות מכאיב מכל מה
שעשו לנו. הם חולים בראש. כל האחים ביאנקי. אבל פארו, הדון, ואח שלו,
אנג’לו, הם האכזריים מבין הארבעה.
הם מכרו את הגוף שלנו תמורת כסף. הם מכרו גם ילדים. המפלצות
האלה סחרו בנשים ובילדים כאילו היינו בקר. אחד העסקים שלהם הוא
מועדון סקס לחברים בלבד, שהלקוחות יכולים להיכנס אליו רק אם הם
מתקשרים למספר המופיע על גב כרטיס המועדון המוזהב ומבקשים
שמישהו יבוא לאסוף אותם. כשהם מגיעים, מכניסים אותם למועדון
בעיניים מכוסות. אף אחד לא יודע איפה המועדון הזה נמצא. לא אנחנו. לא
הגברים. אף אחד.

הם לקחו את קיילה ואותי לשם פעמים רבות. חלק מהבנות עובדות
שם באופן קבוע, אבל את האחרות, בהן אנחנו, הם מסיעים לשם רק כשיש
צורך. ואף אחת מאיתנו לא רוצה שיהיה בה צורך.
מכניסים אותנו בכוח לחדרים עם גברים שלוקחים מאיתנו הכול — את
העור שלנו, את הבשר שמתחתיו — עד שאנחנו מתחננות שזה ייגמר. אין
לנו שום שליטה. אין לנו שום דרך מילוט. אין לנו דבר. כשאנחנו לא עובדות
שם, לפעמים הם לוקחים אותנו לעבוד בבתי מלון יוקרתיים.
ואנחנו יודעות טוב מאוד שאסור לנו לדבר עם אף אחד שם. הבחורה
האחרונה שניסתה לבקש עזרה, נרצחה. הם הראו לנו תמונות של הגופה
שלה, ערופת ראש. הקאתי באותו יום. עברו שנתיים מאז, ואני לא מצליחה
למחוק מהראש שלי את העיניים שלה. הן היו חומות.
“כלבה, את חירשת או משהו?”
קיילה משתנקת ומנסה לכסות את השדיים שלה בידיים. האייליינר
והמסקרה הכבדים זולגים עכשיו על הלחיים שלה בנחלים רחבים. לפני
שהם חטפו אותנו, היא אף פעם לא התאפרה. היא שנאה את זה. עכשיו
זאת הייתה האחרונה שבדאגותיה.
הוא פוסע צעד לכיוון שלי וסוטר לי כל כך חזק עד שהראש שלי עף
הצידה בפראות. אבל במקום לבכות או להשמיע קול, אני צוחקת. צוחקת
ממש. והכעס שלו — יפהפה.
“זה כל מה שיש לך?” זווית הפה שלי מתעקלת, והשיער השחור שלי
מתנופף על הגב, ארוך כמעט עד התחת.
חיוך חשדני מתגנב אל פניו המקומטות רגע לפני שכף היד שלו נשלחת
אל הצוואר שלי ומתהדקת סביבו עד שאני לא מצליחה לנשום. הוא מעמיד
אותי על הרגליים בכוח וגורר אותי לתוך הבית שבו אנחנו מוחזקות עם עוד
שש נשים. הבית שבו שומרים עלינו יום ולילה, בעיקר שני גברים — ויטו
וג’וזפה. לא מעניין אותם מה עושים לנו. האמת, שהם עצמם עושים אפילו
גרוע מזה. לאף אחד לא אכפת. לא כאן. אנחנו הכרחיות, חשובות בערך כמו

החולדות שמתרוצצות בעשב בלילה.
הבית נמצא בשכונה הכי גרועה שיש. אפילו השוטרים כבר לא מגיעים
לכאן, כי מה הטעם? סמים נמכרים בכל קרן רחוב, ככל הנראה על ידי
כנופיות שסוחרות גם בנשים. אבל לא כאן, לא באזור הזה. כי כאן זאת
הטריטוריה של המאפיה, וכולם יודעים את זה.
הריאות שלי שורפות כשהוא מגביר את הלחץ על הצוואר שלי וחושף
שיניים. “אתן זונות קטנות שלא יודעות איזה מזל טוב יש לכן, אבל אני
עומד להראות לכן עד כמה יותר נורא זה יכול להיות.”
קיילה מתייפחת ולא מצליחה להסדיר את הנשימה. “בב…בבקק…
שששה… תשח…ררר אותתתה.”
אבל הוא מתעלם ממנה. “את יודעת מה אני יכול לעשות לך גם בלי
באמת להרוג אותך?” כי הוא יודע שאסור לו להרוג אותנו אם הוא לא קיבל
אישור מפורש מהבוס.
אני נלחמת בפחד. נלחמת בהתקף הפניקה שמטפס בחזה שלי כמו
תופת. אני נועצת בו מבט מצמית, נלחמת בדרך היחידה שעוד נשארה לי.
אבל בתוך תוכי אני צורחת כל כך חזק, עד שהזגוגיות שמחזיקות אותי
אסירה מתנפצות לרסיסים סביבי. אבל מבחוץ, יש לי שריון. אני ערוכה
לקרב. למלחמה שלא נגמרת לעולם. שלא תיגמר. לא לפני שהחרב
האחרונה תינעץ לי בלב, ואני אזכה סוף־סוף בשלווה. כי המוות הוא דרך
המילוט היחידה. השטן לא ישחרר אותי בשום דרך אחרת.
קית זורק אותי לרצפה, ואני מתנשפת בחזה עולה ויורד, מתקשה
להכניס את האוויר פנימה.
שאיפה. נשיפה. וחוזר חלילה. פנים הגרון שלי צורב. תחושת ריקבון של
בחילה הופכת את הבטן שלי, ואני מדחיקה גם אותה. אני אוהבת להילחם.
זה גורם לי להרגיש חזקה גם אם זו לא יותר מאשליה.
קיילה זוחלת אליי, הגוף שלה מסוכך עליי. אבל הוא מחזיק אותה
בזרוע אחת רזה, מרים אותה ומעיף אותה הצידה. היא נופלת על רצפת

העץ בחבטה קולנית.
נהמה נמוכה של זעם מרעידה אותי, וכשאני מנסה לבעוט בו על שפגע
בחברה שלי — החברה המתוקה שלי שמעולם לא פגעה בנפש חיה — הוא
נותן לי אגרוף בבטן. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, עד שאני משתעלת, וברגע
הבא מגיעה הבעיטה.
אני לא יודעת כמה פעמים הוא עוד מרביץ לי. אני מפסיקה לספור.
הראש שלי מסתובב, ואורות מרצדים מול העיניים שלי. קיילה קוראת
לעזרה, אבל הצעקות שלה נשמעות עמומות, כאילו אני מתחת למים.
בקושי שומעת משהו.
“תפ… מדממת.”
“יו, תעזוב… סחורה.”
“לך תזדיין!”
קולות. יש יותר מדי קולות עכשיו. אני מצליחה לראות את ויטו ואת
ג’וזפה. הדמויות שלהם מטושטשות. מישהו מייבב. נראה לי שזאת אני.
“ששש,” אומרת קיילה. היא בוכה בשקט ומלטפת את הראש שלי. אני
מרגישה את זה. אני לא מתה. חבל. אבל איך אני יכולה לעזוב אותה? איך
אני יכולה להיות אנוכית כל כך? היא לא תצליח לשרוד לבד. מצד שני, אולי
עדיף גם לה למות.
יש לנו רק זו את זו. הבנות האחרות מסתגרות בעצמן. כולן מפחדות
לדבר, מפחדות שיהרגו אותן בגלל זה. והם באמת מסוגלים. אם נדבר בינינו
על משהו שקורה עם הגברים, הם יהרגו אותנו. פעם היו בבית שתים־עשרה
בנות. לחלקן היה פחות מזל.
“אוי, אלסי,” בוכה קיילה, “אני כל כך מצטערת.”
אני מנסה להגיד לה שאין לה על מה להתנצל. אני עשיתי את זה לעצמי.
ידעתי בדיוק מה יקרה. אבל ככה היא הייתה תמיד. היא מהאנשים האלה
שמתנצלים כשמישהו מתנגש בהם. זה לא מגיע לה.
אני בקושי מזהה את הבחורה שהיא הייתה פעם. האישה הזאת מולי

שבורה מדי, ואני שונאת לראות אותה נשברת יותר ויותר עם כל שנה
שחולפת. הם יחזיקו אותנו כאן עד שנהיה זקנות מכדי לנצל אותנו ולהתעלל
בנו? לא, אני לא אתן לזה לקרות. אני אשים לזה סוף בתנאים שלי.
ג’ייד הייתה יותר כמוני, ואם יש משהו שאני יודעת עליה, זה שלא
משנה איפה היא נמצאת עכשיו, גם היא נלחמת. ועדיין, העובדה שאני לא
יודעת מה קרה לה ואם היא בכלל בחיים מדירה שינה מעיניי. המצב שלה
טוב משלנו? גרוע ממצבנו? אולי היה טוב יותר אם היא הייתה איתנו כאן.
ככה לפחות היינו יכולות להיות יחד. אבל אני אפילו לא יכולה לשאול את
החארות האלה איפה היא נמצאת. אני יודעת שפארו יודע. הוא יודע הכול.
אבל הוא היה רוצח אותי לפני שהיה נותן לי את הסיפוק ומספר לי משהו
שאני רוצה לדעת.
קיילה נשארת איתי כמה שניות, דקות, אני לא יודעת בדיוק. אבל הדבר
הבא שאני שומעת זה את הצרחות שלה, וכשאני מרימה מבט, היא אחוזה
בידיים של קית. ויטו וג’וזפה כבר לא כאן.
הוא מושך אותה בשיער החום שלה. הברכיים שלה נחבטות ברצפה,
והיא צועקת את שמי עד שהיא נעלמת.
והצרחות שלה? אני ממשיכה לשמוע אותן הרבה אחרי שהן נעלמות.
ואני מצטערת שזאת לא אני במקומה.