פרולוג

ג’יג’י
התאהבתי באויב של המשפחה שלי.
ועכשיו הוא מחזיק בי ובכומר באיומי אקדח ומכריח אותי לחזור על
הנדרים שיהפכו אותי לאשתו.
אנשים חושבים שהם מכירים אותי, אבל אין להם מושג.
אני ג’יג’י מרצ’טי, נסיכת מאפיה, בת למשפחת פשע ידועה לשמצה.
וכלי משחק בידיו של אנטוניו לומברדי.

1

ג’יג’י

כשאמות, זה יהיה בגלל לאטה וניל גדול ושלפוחית שתן קטנה.
וגם בגלל אחי הגדול בני, שהחנה את הריינג’ רובר שלו מאחורי מחסן
מפוקפק לפני עשרים דקות והורה לי להישאר ברכב עד שהוא יחזור. הוא
היה אמור לזכור שיש לי יכולת ריכוז של סנאי ושאני לא יכולה להישאר לבד
במקומות מוזרים לאורך זמן.
אף אחד לא נכנס אחריו, וכבת של בוס מאפיה אני בטוחה שפעילות לא
חוקית מתנהלת בפנים. כל דבר משחיתות ועד רצח נכנס תחת ההגדרה הזו.
אבל זה סיכון ששלפוחית השתן שלי ואני נצטרך לקחת.
“אני אבעט לך בתחת אם אני אחטוף וירוס בטן בגללך, בני,” אני
ממלמלת ויוצאת מהרכב.
הרוח הניו־יורקית מצליפה על פניי כשאני צועדת לעבר המבנה.
נקווה שהשירותים לא חסומים עם סרט של זירת פשע.
ושלא אמות, כמובן.
אני מושכת בידית הדלת, מגלה שהיא לא נעולה ומזמינה את עצמי
להיכנס פנימה.
ריח חריף של חומרי חיטוי מכה באפי.
אני מחזיקה אצבעות שהשתמשו בהם גם בשירותים.
“בנ —” צרחה קוטעת את הקריאה שלי.

“בבקשה!” נשמעת תחינה נואשת של גבר. “תשחרר אותי!”
במקום לברוח כמו אדם עם שכל בקודקוד, אני הולכת על קצות האצבעות
לכיוון הקול, משתופפת מאחורי שורה של חביות, מציצה דרך המרווח הצר
ורואה גבר מוכה כבול לכיסא. שלושה גברים בחליפות שחורות עומדים
מסביבו. אני נשבעת שזאת סצנה שנלקחה ישירות מהסופרנוס.
אני ממצמצת ומתקרבת קצת. אחד מהם נראה לי מוכר.
גבר בחליפה צועד לעבר האיש הכבול ומכניס לו אגרוף בפרצוף. אני
מתכווצת מקול הסדיקה הרם כשהוא מושך את האגרוף אחורה למכה
נוספת. דם זורם מאפו של הגבר הכבול.
“אנטוניו, בבקשה!” הוא מיילל בכאב. “תן לי לדבר עם אבא שלך. אני
אסביר —”
אנטוניו.
כלומר, אנטוניו לומברדי — הבן של וינסנט לומברדי, בוס המאפיה הידוע
לשמצה.
הוא נחשב לשפוי יותר במשפחה שלו, אבל זה לא אומר שהוא לא
מושחת כמו האחרים. לפי השמועות, הוא פשוט עושה עבודה טובה יותר
בלהסתיר את האכזריות שלו תחת מעטה של קסם אישי ודיבור חלקלק.
עוד עובדה משעשעת לגבי המניאק? הוא גם רוצח בדם קר.
“לדבר עם אבא שלי?” מתיז אנטוניו. נימת הקול המחושבת שלו מעבירה
לי צמרמורת במורד עמוד השדרה. “אתה חושב שהוא היה מדבר עם בוגד
שדיבר עם המשטרה, נורמן?”
אוי ואבוי, בוגד?
נורמן אבוד.
אנטוניו סוטר לו עם גב כף ידו ונורמן מתקפל בכאב.
אני מתגנבת קרוב יותר בזמן שאנטוניו מוציא זוג כפפות שחורות מהכיס
ועוטה אותן על כפות ידיו. גבר בעל גוף שרירי מושך שמיכה מעל משהו
בפינה, חושף כלוב נשיאה של בעלי חיים ומביא אותו לאנטוניו.

“אתה יודע מי אוכל עכברושים, נורמן?” אנטוניו פותח את הכלוב
בנקישה.
“אה,” נורמן בועט את עקביו בבטון, מנסה להשתחרר באופן מעורר
רחמים.
אנטוניו מוציא את החיה מכלוב הנשיאה.
אני תוחבת את הראש בין שתי חביות כדי לראות טוב יותר.
זה נחש, לעזאזל.
נורמן מבין את זה באותו הרגע. הוא מטלטל את גופו מצד לצד, נואש
להשתחרר לחופשי. הכיסא מתנודד ומתייצב על שלוש רגליים. הנחש רגוע
ומאפשר לאנטוניו להחזיק אותו כאילו היה חיית מחמד שהוא גידל מאז
שהיה גור… או איך שלא קוראים לנחש תינוק.
תזכורת: לעשות גוגל על זה.
“עכשיו, נורמן —” אנטוניו מקיף אותו כמו חיית הטרף שהוא, “תכיר את
הקמע של משפחת לומברדי, אייס. הוא מלמד את מי שבוגד בנו לקח.”
נורמן מנסה להרים את הזרועות, אבל הסרט הדביק שמרסן אותו הדוק
מדי.
אנטוניו מהמהם ומחייך. “אייס הוא נחש מסוג אפעה, אחד מהנחשים
הכי ארסיים בעולם.”
“אני אעשה הכול,” צועק נורמן. “אני מתחנן אליך! בבקשה, אל תיתן לו
לנשוך אותי.”
“לנשוך אותך?” אנטוניו מצקצק בלשון. “בחיים לא הייתי נותן לאייס
לנעוץ את הניבים שלו בבשר של אנשים כמוך.” הוא מלטף את אייס.
“הוציאו מאייס את הארס שלו כדי שאני אזריק לך אותו. הוא יהרוג את
העכברוש אפילו בלי לגעת בו.”
אחד מהאנשים שלו פותח צידנית, מוציא מתוכה מזרק ומוסר אותו
לאנטוניו.
נורמן מייבב כשהגבר מאחוריו מחזיק לו את הראש וחושף את הצוואר

שלו. אנטוניו תוקע את מזרק הארס לתוכו ונורמן צורח.
שאני פאקינג אמות.
אני מצמידה יד לפה כדי להחניק את ההשתנקויות שלי.
כעבור כמה שניות, נורמן משתתק ופניו מתכסות זיעה כאילו הוא מעבד
את מה שקרה. או סורק את המוח שלו בחיפוש אחר העובדות הידועות לו
לגבי תגובת הגוף להזרקה של ארס נחש.
תזכורת מספר שתיים: לעשות גוגל גם על זה.
“מה אנחנו צריכים לעשות איתו, בוס?”
“תחכו עד שהוא ימות.” אנטוניו מסיר כפפה אחת ותוחב אותה לכיס,
ואז מציץ בשעון שלו. “זה אמור לקחת לא יותר מעשרים דקות.”
זה הסימן שלי לזחול החוצה מכאן.
לשכוח מהצורך להשתין.
אני לא מתכוונת להפוך למזון נחשים.
אני נסוגה אחורה לאט־לאט, מסתובבת… ואז כף רגלי נתקלת בדלי
ומפילה אותו בחבטה. הצליל מהדהד במחסן כמו אזעקה. המיקוד של
אנטוניו עובר אליי והוא מסתער לכיווני.
אני עומדת למות, ורק בגלל הפסקת פיפי.
אני עוקפת את החביות כדי לברוח, אבל אני איטית מדי. אנטוניו תופס
לי את מפרק כף היד ומסובב אותי אליו בתנופה כל כך חזקה שאני מפילה
את אחת החביות.
אני מרימה את מבטי ומגלה שהוא מתבונן בי בפנים נטולות הבעה.
אני מצטמררת כשעיניו הכהות, אניגמטיות ומפתות, מחפשות את עיניי.
ככל שאני ממשיכה להביט בו יותר, כך הוא שואב את נשמתי עמוק יותר
לתוך האפלה שלו.
אנשים טועים לראות במניפולטיביות שלו קסם אישי, אבל אני רואה
לתוכו.
אבא שלי עשה עסקים עם המשפחה שלו במשך שנים, אבל אף פעם לא

ראיתי אותו מקרוב מספיק כדי להעריך עד כמה הוא חתיך הורס. הוא לא
נותן לי הזדמנות לעשות את זה גם עכשיו.
“מה נסיכה כמוך עושה כאן?” השאלה שלו נוטפת איום, צורת הארס
שלו עצמו.
הקול שלו.
הוא חלק כמו הלאטה האהוב עליי בפריז, אבל בו־זמנית קשוח.
ואלוהים אדירים.
הוא גורם לי להרגיש את פעימות הלב שלי בדגדגן.
אני אמורה לחשוש ממנו ומהנחש שלו, אבל במקום זה אני מריירת כאן
על הפסיכופת הרצחני הזה.
נורמן מתחיל לצרוח שוב ברקע, ואנטוניו מחייך כאילו הוא שומע את
שיר הערש האהוב עליו.
“בחורות כמוך לא צריכות לשוטט במאורת השטן אלא אם כן הן
מחפשות צרות. אז למה את כאן?” הוא מהדק את אחיזתו בי, מחדיר למוח
שלי קצת שכל.
אני נאבקת כדי להשתחרר.
“אם את לא עונה לי בתוך שלוש שניות, אדאג שהגורל שלך יהיה דומה
לזה של נורמן.”
“בטוח לא כדי להזריק רעלים קטלניים לאנשים, כמוך.” אני נותנת לו
דחיפה חזקה עם המילה האחרונה.
הגוף המוצק שלו לא זז מילימטר כשאני נאבקת בו. “נורמן בגד במשפחה
שלי.”
אני רועדת כשידו העטויה כפפה מתרוממת ותופסת לי את הפנים.
אצבעותיו ננעצות ללא רחם לתוך הלחי שלי. אני מרגישה שהעור שלי נחרך
מאש בלתי נראית.
לא סיפור. פשוט תנשמי, ג’יג’י.
זה לא כאילו הוא החזיק לפני רגע את אחד הנחשים הכי ארסיים בעולם

ביד הזאת.
השרירים שלי מתכווצים, ואני יודעת שאני צריכה לנסות לברוח ולצרוח
לעזרה. בני נמצא איפשהו במחסן והוא יגיע להציל אותי. אחר כך הוא ירצח
את אנטוניו על זה שהוא הניח עליי את הידיים מלטפות הנחשים והורגות
הנורמן שלו. אבל בטיפשותי, אני לא עושה את זה.
“למה לא לירות בו פשוט?” אני שואלת במקום זה. “להעניק לו מוות
מהיר. זה המעשה הכי אנושי.” אני מודעת לחלוטין לכך שרצח הוא לא
אנושי בשום צורה. זו רק סמנטיקה בשלב הזה.
“אם אדם ראוי למוות אנושי, הוא יקבל אותו. נורמן לא ראוי לו.”
“נקווה שלעולם לא אתחתן עם גבר שחושב כמוך.”
“אם בעלך לא יהיה רוצח, הוא לא יישאר בעלך לאורך זמן, ג’יאנה.”
אני מפסיקה להיאבק בו. “איך —”
“אוי, נסיכה.” הוא מצקצק בלשון כמו שהוא עשה עם נורמן. “חשבת
שאני לא יודע מי את?”
הכתפיים המתוחות שלי מתרפות מילימטר. “העובדה שאתה יודע מי
אני אומרת שלא תהרוג אותי.” אני מהדקת את ידי הפנויה סביב ידו עטוית
הכפפה.
“השם של מישהו אף פעם לא הרתיע אותי מלהרוג אותו.”
“אז איך היית הורג אותי, אנטוניו לומברדי?”
אפקט ההלם מכך שאני יודעת את השם שלו הוא לא כמו שקיוויתי לו.
במקום להיראות מופתע, הוא נראה כמעט משועשע.
“בואי נקווה שלא נגלה את זה.” הוא משחרר אותי בפתאומיות ונסוג
צעד אחד אחורה.
“ג’יג’י פאקינג מרצ’טי!”
אני מביטה מעבר לו ורואה את בני מסתער לעברנו עם תיק נסיעות
שחור תלוי על הכתף. תיק נסיעות שללא ספק מכיל בתוכו כסף או כלי
נשק. ראול, אחד מהאנשים של אבא שלי, בעקבותיו.

“הייתי ממליץ להחזיק את הרצועה של אחותך הדוקה יותר,” אנטוניו
אומר לבני בעודו מסיר את הכפפה שלו, ולא מסיט את המבט ממני. שכבת
רוגז מתלווה לקול שלו, כאילו הוא נער שתקעו אותו בתור בייביסיטר
לילדה קטנה.
“אמרתי לך להישאר במכונית,” בני גוער בי. “קדימה.” הוא מניף את
התיק למעלה. “תענוג לעשות עסקים, אנטוניו.”
אנטוניו מצמצם את עיניו הקרות אליי בלי לטרוח להגיב לאחי. כשבני
מושך אותי החוצה מהמחסן, אני נאבקת לא להציץ אחורה לעברו.
במהלך הנסיעה הביתה, אני מתפתלת במושב משום שאני עדיין צריכה
להשתין.
“את חייבת להתחיל לעשות מה שאני אומר,” מרצה בני. “לא משנה מה
ראית במחסן הזה, את שומרת את זה לעצמך.”
אני מתעלמת ממנו.
אנטוניו לומברדי שואב לי את כל המחשבות.
הפנים שלי מתחממות כשאני מעבירה יד על הלחי שהוא נגע בה.
ואז אני סוטרת לעצמי על הפנים.
לא ממש חזק, אבל עם מספיק כוח כדי להרגיש צריבה קלה.
ראול מסתובב אחורה ממושב הנוסע. “מה נסגר?”
“רק סטירה כדי להחדיר בעצמי קצת שכל,” אני אומרת בחיוך. אנטוניו
לומברדי הוא צרה צרורה.
בפעם הבאה שהוא ייגע בי, אני אצעק.
והוא ימות בגלל זה.

כעבור ארבעה חודשים

יצא לי להכיר את המוות מקרוב. הוא מחלחל לתוך עצמותיי, נוטף לתוך
קירות הבית שלי ותלוי כמו ענפים רקובים על עץ המשפחה שלנו.
לוויות תמיד מזכירות לי את אימא. הייתי בת שש כשעמדתי בבית
הקברות בעיניים מוצפות בדמעות ונפרדתי ממנה בפעם האחרונה. מאז
הפסקתי לספור את הלוויות שהשתתפתי בהן.
ּ היום אני חולקת כבוד לאדה ב ָוֹ וה. היא הייתה נשמה עדינה, ובדומה
לאימא שלי, היא נהרגה מירי מרכב נוסע.
אדה המסכנה לא הייתה המטרה, אלא בעלה, רמו. למרבה הצער, זה
שכיח בעולם שלי שאישה משלמת על חטאי בעלה.
אחרי שהטקס מסתיים אני מנחמת את המשפחה, וכשאבא שלי מנופף
לברונו, שומר הראש שלי, שייגש אליו, אני חומקת מהקתדרלה כדי לשאוף
קצת אוויר צח. אני חולפת על פני מכוניות ואנשים שעומדים על המדרכה
ואז פונה לסמטה אחורית.
“האם זאת לא הנסיכה מרצ’טי?”
אני מסתובבת אחורה כל כך מהר לשמע הקול המתגרה שאני כמעט
נוקעת את הקרסול, ורואה את אנטוניו הולך לעברי בנינוחות. הלב שלי
דוהר — אות אזהרה מהול בצביטת התרגשות.
למרות שהוא זה שעוקב אחריי, הוא נראה מעוצבן מהנוכחות שלי.
ההבעה המרושעת שלו תואמת את ההבעה שהייתה לו אז במחסן כשאמר
לבני להחזיק אותי ברצועה הדוקה יותר.
אני מסוככת על העיניים כדי לחסום את השמש המסנוורת בזמן שהוא
מתקדם לעברי.
אנטוניו לבוש בחליפה ונעלי עור שחורות ופניו נטולות חיוך או חמימות.

אני רוצה להעביר את האצבעות לאורך הקווים המחוספסים של לחייו
עטויות הזיפים. לאף שלו יש צורה מושלמת, אבל הוא ממוקם לא בדיוק
במרכז הפנים וזה מוסיף להן אופי. אני ממצמצת ובוחנת את הצלקת הקטנה
על המצח שלו. קצת בסגנון הארי פוטר, אבל פחות בצורת ברק ויותר ימינה.
יש לו את הכוח לשחרר הרס מוחלט, וכל מי שיש לו מעט שכל היה בורח
ממנו.
אני? אני רוצה לצלול עם הראש קדימה.
“אני משתתף בצערך,” הוא אומר, אבל אין שום השתתפות בקול שלו
כשהוא עומד מולי כמו מבצר מאיים.
“אדה הייתה אישה מתוקה.” אני נאנחת. “לא הגיע לה למות בצורה
כזאת.”
“אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, אבא שלך ירצח כל אדם שאחראי
לזה.”
“אבל זה לא יחזיר אותה.”
“זה ירגיע למשפחה את הנפש.”
זה באמת ירגיע?
אבא שלי מחק את כל הארגון שהיה אחראי למותה של אימא. זה לא
החזיר אותה. ובטח לא הרגיע לנו את הנפש.
“למה הפתרון הוא תמיד רצח? אולי אנחנו צריכים להציע להם גיפט
קארד לטיפול פסיכולוגי, או כרטיס בכיוון אחד למחלקה הפסיכיאטרית?
יש לי תחושה שחופשה שם תעשה לך טוב במיוחד.”
זוויות הפה שלו מתעקלות מעלה. “רצח הוא התרפיה שלנו, נסיכה.”
הגוף שלי מתכסה בעור ברווז.
נסיכה.
אף פעם לא חשבתי שכינוי פשוט כל כך ידליק אותי ככה.
כינוי שאני שונאת כשכל אחד אחר מכנה אותי בו.
“תרפיה אמורה לעזור לך עם הבעיות שלך,” אני אומרת. “רצח מוביל

לעוד בעיות. אין שום תגמול.”
“הידיעה שהם לא ינשמו יותר היא התגמול.”
“אני חושבת שאתה פסיכופת באופן רשמי.”
“ואת חיה בסרט אם את חושבת שדיבור על הרגשות שלי ירפא אי פעם
את הטירוף שמוטבע בי.”
“מה שלום נחש המחמד שלך?”
“אייס בסדר גמור.” שרירי הפנים שלו נרגעים, משחררים טיפ־טיפה
מתח. “היית רוצה לבקר אותו? אולי הוא יקשיב לרעיון התרפיה הזה שאת
מדברת כל כך בשבחו. שמעתי שהוא מקשיב מעולה.” הוא נוקש בלשונו על
החך העליון שלו. “אבל אני לא יכול להבטיח שהוא לא נושך.”
“לבקר אותו כדי שתוכל להרוג אותי?”
“להרוג אותך? אי אפשר לגעת בך, נסיכה.” האמירה מתגלגלת לו
מהלשון בנינוחות אדישה, כאילו לימדו אותו את זה בגיל צעיר.
הדופק שלי מאיץ. “אין אף אחד שאי אפשר לגעת בו.”
“אף אחד חוץ ממך.”
“מה זאת אומרת, אי אפשר לגעת בי?”
הוא מרים את היד ומפריד את אצבעותיו גדולות המפרקים. “זאת אומרת
שאפילו אם אצבע אחת שלי תיגע בך, אבא שלך יהרוג אותי, את המשפחה
שלי, ולעזאזל, כנראה גם את הנחש המזוין שלי.”
המחשבות שלי נודדות אל המחסן, כשאני נזכרת איך הוא נגע בי בזמן
שהיה מודע לחלוטין למי הייתי. זה לא עצר בעדו אז. וזה גם לא עוצר בעדו
עכשיו, כשהוא שולח יד ומניח את כף ידו על ליבי הדוהר.
המגע שלו לא מרגיע אותי.
הוא מצית בי אש.
כשהוא מרגיש את הלב שלי משתולל מתחת לכף ידו הוא נועץ בי את
אותו המבט הזחוח שאני נתתי בו לפני כמה רגעים. “אני מלחיץ אותך?”
“לא.” אני בוהה בו. “ויחסית למישהו שטוען שאי אפשר לגעת בי, נראה

שאתה לא יכול להרחיק את הידיים שלך ממני.”
“אני אוהב לבחון גבולות.” הוא מחייך בזדוניות.
“תבחן את הגבולות במקום אחר.” אני מתחננת בשקט ללב שלי שפאקינג
יירגע.
“מה הכיף בזה?” הוא מחליק יד על החזה שלי, וכשהוא מתרחק אני
מרגישה כאב מלא כמיהה שיחזור.
“אני לא גבול, אנטוניו. אני גזר דין מוות.”
“אבל מוות הוא כל כך יפה בעיניי.” הוא מגחך. “נתראה בסביבה, נסיכה.”
אני מחכה שהוא יסתובב לפני שאני אומרת, “נקווה שלא.”
הוא מביט לאחור אליי והעיניים השחורות שלו מבטיחות לי שאכן
נתראה. “אבל זה לא יהיה מאכזב?”