כל ילדה חולמת לחיות את האגדה.

האגדה שבה האביר על הסוס הלבן מציל אותה ממלתעות הרוע, הם מתאהבים, יולדים ילדים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

לפי ההגדרה הזאת, גם חיי היו אמורים להיות סיפור אגדה.

כשהייתי בת שמונה, קאוון האנט הציל אותי מהרוע האכזר ביותר שקיים על פני האדמה. ולמרות שהייתי ילדה קטנה שלא הבינה מהי אהבה, התאהבתי בו.

אבל שם נגמרה האגדה והתחילה המציאות.

שנים לאחר מכן, סטוץ של לילה אחד בתקופה חשוכה במיוחד, העניקו לנו ילדה קטנה. אבל אותה תקופה אפלה הייתה כאין וכאפס לעומת העצבות שכילתה אותי כשנאלצתי להשאיר את התינוקת שלי בידיו של קאוון לנצח.

"הם חיו באושר ועושר" הוא הדבר הקבוע היחיד בסופה של כל אגדה. אני כבר לא יכולתי לזכות בסוף הזה, אבל לא עבר לילה אחד שבו לא התפללתי שהילדה שלי תזכה בו.

חבתי לקאוון את חיי.

אבל לילדה החפה מפשע שלנו היה לי חוב ללא תחתית.

והחוב הזה דרש ממני לעקור את ליבי מחזי ולהתייצב שוב מול אביה.

***

נכתב בחרטה הוא כרך ראשון בדואט שייקח אתכם לנסיעה אמוציונלית ברכבת הרים שאין לה תחנת עצירה. עוצמתי, מטלטל, מסעיר, משעשע, מתוק, סקסי, כואב, רומנטי – התחושות שכל מכורי סיפורי האהבה כמהים אליהן, מוגשים ברומן פוצע שבסופו מאחה את הלב.

אלי מרטינז היא סופרת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי. היא מתגוררת בדרום קרוליינה עם בעלה וארבעת ילדיהם, ומעבירה את זמנה הפנוי בקריאה של כל דבר שהיא מצליחה לשים עליו את ידה, רצוי עם כוס גדולה של יין לצידה. עד כה ראו אור בעברית ספריה: האמת על שקרים והאמת עלינו.

פרולוג
“תצטופפו,״ פקדה אחותי ממרחק כמה מטרים מאיתנו. היא הצמידה אל עינה מצלמה חד־פעמית קטנה שקיבלתי ליום הולדת שמונה.
לא לזה התכוונתי כשביקשתי מההורים שלי מצלמה. אבל זה לא הפריע לי לצלם שלושים וחמש תמונות מוצלחות־על־בטוח של החברים שלי, בית הספר, ֵהרמן האיגואנה שלנו, וכמה תמונות חטופות של בראד האריס
המהמם מכיתה ג׳. תמיד אהבתי צילום — או לפחות אהבתי את מה שיכולתי לעשות עם
מצלמת 35 המילימטר הישנה של אימא שלי. בזה פחות או יותר הסתכם הידע שלי. התחננתי לקבל מצלמה דיגיטלית כמו אלה שראיתי בחנויות האלקטרוניקה, אבל לא היה סיכוי שזה יקרה. ההורים שלי היו מיושנים. כל דבר שלא היה להם כשהם היו ילדים, גם לנו לא יהיה. ובהתחשב בכך שגם הסבים והסבתות שלנו היו הורים מיושנים, מהדגם המקורי, זה אומר שלא הייתה לנו טלוויזיה, לא היו מחשבים וגם לא טלפונים ניידים. חוץ מסוס ועגלההיינוהדברהכיקרובלבניהאמיששאפשרהיהלמצואבוֹוֵטרסֵאדג׳,
ניו ג׳רזי — פרוור ישנוני של ניו יורק. אבא שלי היה הבעלים של מאפייה לא רחוק מטיימס סקוור, אבל
לדבריו, העיר המסוכנת לא הייתה מקום לגדל משפחה. חשבתי שעשרות הילדים הקטנים שראינו מדי פעם בפיקניקים של יום שבת בסנטרל פארק לא יסכימו איתו, אבל לא היה שום סיכוי לשנות את דעתם של ההורים שלי.
אבא שלי חיבק אותי ואת אימא שלי והצמיד אותנו לשני צדדיו. “אני די בטוח שזה הכי צפוף שאפשר לפני שנתמזג יחד ונהפוך למפלצת משפחת בנקס ענקית.״
הוא הרים את הידיים שלו כאילו היו טפרים ושאג. גלגלתי עיניים. אהבתי אותו, אבל לפעמים הוא היה כזה חנון. אימא שלי צחקקה, והצליל היה עדין כמו פתיתי שלג שצונחים על גג
פח. “פשוט תצלמי, חמודה. אני בטוחה שזה יצא טוב.״ זה לא יצא טוב. לא מהזווית שהיא צילמה. אני בטח אישאר מחוץ
לפריים, אבל במחשבה שנייה, סביר מאוד להניח שזה בדיוק מה שהיא רצתה שיקרה. בשביל מה יש אחיות גדולות, אם לא בשביל לאמלל אותך? שיהיה. לא ממש אכפת לי אם אהיה בתוך הפריים או מחוץ לפריים. הסיבה היחידה שבכלל הסכמתי להצטלם לתמונה המטופשת הזאת באמצע מתחם המסעדות בקניון היא כדי לגמור את סרט הצילום ולמסור אותו כבר לפיתוח. אומנות הצילום בפילם הלכה ונעלמה מהעולם — ובצדק — ו״שישים דקות״ היה אחד המקומות הבודדים בווטרסאדג׳ שעוד פיתחו את הסרט בזמן אמת. ותסמכו עליי, אם הייתם רואים את בראד האריס, הייתם מבינים למה
אני כל כך רוצה לקבל כבר את התמונות. “תגידו צ׳יז!״ אמרה אימא בקולה המתנגן ובחיוך עוצר נשימה. אימא שלי הייתה יפהפייה מהסוג שגורם לאנשים לעצור ולבהות.
זה לא היה יופי סקסי ואפילו לא יופי במובן המסורתי. לקירה בנקס היה יופי קלאסי שהיה שלה ורק שלה. למרבה המזל היא הורישה את שערה האדמוני ואת עיניה הירוקות לי ולאחותי. רוב הזמן שנאתי את התלתלים הכתומים והקופצניים שלי, אבל היא הבטיחה לי שיום אחד הם יהפכו לגלים אדמוניים עמוקים ועשירים כמו שלה. לא הייתי בטוחה שאני מאמינה לה,
אבל נאחזתי בתקווה הקלושה. עשיתי פרצוף למצלמה, ורק חיכיתי לגמור כבר עם התמונה וללכת
לפתח את הפילם.
“לזה את קוראת חיוך?״ אמר אבא ודגדג אותי בצד. “אני צריך משהו קצת יותר רחב, מתוקה שלי.״
“די, אבא,״ נהמתי. אלה היו המילים האחרונות שאמרתי לאבא שלי. הוא נפל על פניו, ובחלק האחורי של ראשו נחשף חור, וכל זה לפני
שצליל הירייה הגיע לאוזנינו. כאוס התפרץ. סימפוניה של צרחות וצעקות הדהדה מן המרצפות
הלבנות, והפיצוצים הבלתי פוסקים של כלי נשק סיפקו את הבאסים. אנשים רצו. בכל פינה. לכל הכיוונים. הם התפזרו וחלפו על פניי כמו כתמים מטושטשים של ג׳ינס וכותנה. התחלתי לזוז, אולי רציתי לרוץ בעקבותיהם, אבל איזשהו אינסטינקט קדמון בתוכי צרח עליי לשכב ולא
לזוז. הסתכלתי בבהלה על אימא שלי. היא תדע מה לעשות. היא עמדה לא רחוק ממני ומבטינו הצטלבו בדיוק כשראיתי את גופה חוטף את הפגיעה. בהתחלה הכתפיים שלה זזו, בזו אחר זו. ואז פלג גופה
העליון. ראשה הוטל לאחור מעוצמת הקליע. ואז היא נפלה ונחתה על גופתו של אבי. “אימא!״ צרחתי וצללתי לכיוונה. היריות נמשכו, וכל ירייה התלכדה עם זו שבאה אחריה. ירדתי על הברכיים ולקחתי את ידה. “אימא, אימא, אימא,״ חזרתי
ואמרתי, דמעות חמות זלגו במורד פניי. הדם חלחל מבעד לסוודר הוורוד הבהיר שלה, ואימה צרופה נצצה בעיניה כשנעצה בי מבט.
הייתי רק בת שמונה, והשטן המטיר עלינו כדורים, אבל המבט בעיניה היה חד־משמעי.
היא ידעה שהיא הולכת למות — והיא לא ידעה איך לוודא שאני אחיה. פתאום היריות פסקו, וברגע של צלילות הרמתי את הראש וחיפשתי את אחותי. אבל הדבר היחיד שראיתי סביבי היה מוות וייאוש. מתחם המסעדות ההומה נהפך לבית קברות. גופות מקופלות, נהרות של דם
שהתנקזו לשלוליות, ושלוליות שהצטרפו יחד ונהפכו לים אדום. הצרחות נהפכו לגניחות והצעקות ליללות. אחרוני השורדים שנותרו בחיים הסתתרו מתחת לשולחנות או נאחזו ביקיריהם, בדיוק כמוני.
אבל כשהסתכלתי שוב על אימא שלי, היא כבר לא הייתה פצועה. היא מתה. הכתפיים שלי רעדו בלי שליטה ויבבות שקטות שרטו לי את הגרון.
הייתי צריכה לברוח. הייתי צריכה לצאת משם. אבל הפחד וחוסר האונים היו משתקים. הנחתי את המצח שלי על המצח של אימא שלי כמו שהיא עשתה לי פעמים רבות בעבר, כשהרגיעה אותי אחרי חלום רע.
הייתי צריכה אותה — קפואה ובעיניים מזוגגות — שתתקן את המצב. הייתי צריכה שהיא תתיישב ותגיד לי שזה נגמר. הייתי צריכה שאבא שלי יקום על הרגליים וימשוך אותי אל בין זרועותיו החזקות, שם דבר לא יוכל לפגוע בי. והייתי צריכה שאחותי תופיע, תיקח את ידי, ותקניט אותי על
התגובה המוגזמת שלי. הייתי צריכה שכל זה לא יהיה אמיתי. פתאום גבר קם ורץ לכיוון דלתות הזכוכית הכפולות. ירייה אחת והוא
צנח על הרצפה. הצרחה שלי התערבבה בקולות ההשתנקות והבכי של האחרים שנלכדו
באזור המלחמה והסתתרו בו. סרקתי את האזור בחיפוש נואש אחר עזרה. עוד מוות.
עוד דם. עוד ייאוש. ראיתי גבר בערך בן גילו של אבא שלי. הוא הצמיד את הגב לשולחן
שעמד על צידו, פניו היו מכורכמות, ידיו כיסו את אוזניו וגופו התנדנד קדימה ואחורה. היו לו זקן סמיך וידיים שריריות מכוסות קעקועים, מראה של מישהו שהייתי יכולה לבקש ממנו הגנה. אבל עם הבהלה על פניו הוא
נראה ילד, לא פחות ממני.
הבטן שלי התכווצה כשירייה נוספת נשמעה ואחריה חבטה שכבר זיהיתי כצליל הנחיתה של גופה על הרצפה. יכולתי לחיות חיים שלמים בלי לדעת איך דבר כזה נשמע. אבל עכשיו לעולם לא אוכל לשכוח זאת.
“עוד מישהו רוצה לנסות לברוח?״ שאל גבר בקול עמוק ורציני. לא ידעתי איפה הוא, אבל שאפתי אוויר בחדות והשתטחתי על הרצפה
בתקווה שלא ישים לב שאני עדיין בחיים. אחר כך השתררה דממה משונה. הקולות היחידים מלבד פעימות הלב
שלי באוזניי היו חריקות נעליו על אריחי הרצפה בכל פעם שהסתובב. הן היו איטיות, כאילו הוא לוקח את הזמן להתבונן בהרס שזרע. או אולי הן היו מחושבות, בשעה שחיפש את הקורבן הבא שלו.
הבטן שלי התהפכה בכל פעם שהצליל התקרב. ואז רעדתי בהקלה בכל פעם שנעלם שוב במרחק. אבל זה היה רק עניין של זמן. ההורים שלי מתו, ואולי גם אחותי. אני
הבאה בתור. שכבתי קפואה ככל יכולתי, עצמתי עיניים והתפללתי בפעם הראשונה
בחיי. אף פעם לא הלכנו לכנסייה ולא למדתי דבר על דת, אבל אם אלוהים קיים, הוא היה הדרך היחידה שלי לשרוד.
כל הזמן הזה, לא הרפיתי מהיד של אימא שלי. היא תגן עליי. או כפי שהתברר, היא תשלח מישהו שיכול לעשות את זה. “כשאני נותן לך סימן, אני צריך שתזחלי איתי,״ הוא לחש. העפעפיים שלי התרוממו בבת אחת ומולי ראיתי נער, בן חמש־עשרה או
שש־עשרה, עם שיער שחור והעיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם. גם הוא שכב על הבטן, עם הפנים אליי, הלחי על האריחים הקרים וכובע מצחייה אדום מסובב הצידה כדי להסתיר את רוב הפנים שלו. מעולם לא גיליתי איך
הוא הגיע לשם. הנדתי את ראשי במהירות כזו שנדמה כאילו הוא רוטט.
עיניו כמעט יצאו מחוריהן. “תקשיבי, ילדה. הוא הולך בדפוס קבוע. עכשיו הוא קרוב לפרוזן יוגורט. אחרי הפנייה הבאה שלו, יהיו לנו בערך שישים שניות להגיע לפיצה קראסט. יש להם דלת אחורית שאפשר לברוח
דרכה החוצה, אבל את חייבת להיצמד אליי.״ מצמצתי מולו. מי זה הילד הזה? הוא היה צעיר, אבל גדול ממני. ואפילו
שהוא לא היה גדול ושרירי כמו הבחור עם הקעקועים, הוא היה גבוה ונראה שיש לו לא מעט כוח.
“שומעת אותי?״ הוא שאל כשלא הגבתי. “כשאני נותן לך סימן, את נשארת קרובה לרצפה ויוצאת בכיוון הדלפק של פיצה קראסט. בסדר?״
“הוא… הוא יירה בנו,״ גמגמתי. “בגלל זה אנחנו צריכים לעשות את זה מהר.״ הוא הרים את הראש והביט
סביב. “שיט,״ הוא מלמל, הצמיד שוב את הלחי לרצפה ועצם את העיניים. למשך כמה שניות לטשתי עיניים בריסים הארוכים והרוטטים שלו והתלבטתי אם אני באמת סומכת על הילד הזה. לא הכרתי אותו יותר טוב מאשר את היורה. אבל הוא כל מה שהיה לי. עזרה מכל צורה שהיא, אפילו
מנער גמלוני, זה יותר טוב מכלום. עיניו עוד היו עצומות, נשימתו רדודה וגופו קפוא לחלוטין, ואז לפתע
הוא הושיט אליי יד ועצם את עיניי בשתי אצבעות. “הכול יהיה בסדר,״ הוא לחש כל כך בשקט עד שאלמלא שכבתי כמה
סנטימטרים ממנו, לא הייתי שומעת אותו. ובפעם הראשונה מאז שראיתי את אבא שלי מתמוטט, הרגשתי שביב
של תקווה. אולי יהיה בסדר. הצמדתי את כף ידי לאריחים הקרירים והחלקתי את ידי בכיוונו עד
שמצאתי את קצות אצבעותיו. קול הצעדים התקרב, אבל הילד לא נרתע והניח את אצבעו המורה על אצבעי.
זו הייתה מחווה קטנטנה, אבל התרגשתי ממנה עד דמעות. בשביל ילדה קטנה ומפוחדת שעשתה את עצמה מתה כדי להסתתר
מאדם מטורף, זה היה הדבר הכי מתוק שהוא היה יכול לעשות. הוא רק הניח את כרית האצבע שלו על שלי, אבל באותו רגע ידעתי שאני
כבר לא לבד. לא ידעתי מיהו או מאיפה הוא הגיע, אבל ידעתי בלי צל של ספק
שכשהוא ייתן את הסימן, אני אלך איתו.
1
קאֵוון
כעבור ארבע־עשרה שנה
“הלוואי שהיו לי עוד מילים. טוב, האמת היא שהלוואי שלאיאן היו מילים. אבל איכשהו הוא תמיד מוצא את הפינה הכי רחוקה בחדר.״
“לא במקרה!״ הוא צעק, וכולם צחקו. “כנראה כל מה שנשאר זה להגיד תודה. לכל מי שעזר לנו להגיע לכאן.
ובמיוחד לכל מי שהטיל ספק בכך שאי פעם נעשה את זה.״ הרמתי את הבקבוק באוויר בחיוך. “לחיי קלידוסקופ!״
פקק השמפניה השתחרר וקצף גלש על רצפת העץ שלי. כמה מחבריי, בני או בנות הזוג שלהם, וכמה מניאקים שהעמדתי פנים שאני מחבב הריעו בקול כשהרמתי את הבקבוק בשווי שבע מאות דולר אל פי, לגמתי ממנו
וניגבתי את פי בשרוול חולצת הכפתורים הכחולה שלי. “לאט־לאט, אחרת איך תתפקד הלילה?״ גרגרה ורוניקה כשחלפה
על ידי והצמידה את גופה הרזה ואת שדיה הענקיים אל צד גופי. שערה הבלונדיני־זהוב צנח כמו משי על כתפיה החשופות, ושמלת הסטרפלס האדומה והצמודה שלה לא השאירה מקום רב לדמיון.
אבל אחרי שזיינה אותי עם העיניים כל הערב, לא חשבתי לרגע שהיא רוצה להשאיר מקום לדמיון.
חייכתי וכרכתי את ידי הפנויה סביב מותניה. חודשים ארוכים שיחקנו במשחק אסור של חתול ועכבר. כל הזמן הזה העמדתי פנים שאני לא רוצה לזיין לה את הצורה. אבל עכשיו, כשהעסקה הייתה סגורה והכסף בבנק, הייתי רשמית אדם חופשי. טוב, לא שלא הייתי אדם חופשי גם קודם. הייתי רווק מאושר רוב חיי. אבל מאז שנפגשנו שלושה חודשים קודם לכן, ורוניקה הייתה מחוץ לתחום. היא הייתה העוזרת האישית של סטן גותהם — הבעלים המיליארדר של ענקית הטכנולוגיה קופר וייר. שהיא לגמרי במקרה חברת המחשבים שבדיוק קנתה את הסטארט־אפ שהקמתי בקולג׳ תמורת
שש מאות שמונים ושישה מיליון דולר. רגע אחד. אני רוצה לחזור על זה. שש מאות. שמונים ושישה. מיליון. דולר. לא הייתי מסכן את העסקה הזאת בשביל שום אישה בעולם. שמונה שנים קודם לכן, כשהקמתי את קלידוסקופ עם החבר הכי טוב
שלי, איאן וילה, לא הצלחנו אפילו לשכנע את ההורים שלו להשקיע בתוכנת זיהוי הפנים שלנו. לחברות כמו גוגל ופייסבוק היה יתרון עצום עלינו, אבל לעולם אין לזלזל בשני סטודנטים צעירים הנחושים בדעתם לא לעבוד מתשע עד חמש. מתברר שלהיות חסרי עבודה זו העבודה הכי קשה שיש. נראה לי שאף אחד מאיתנו לא ישן כבר שנים. אבל הכול היה שווה את
זה עכשיו, כשנעשינו מיליונרים בגיל עשרים ותשע. קלידוסקופ היה מוצר מהפכני ששימש רשויות פדרליות ומקומיות, וגם
מאות עסקים פרטיים. עשרים וחמישה פיקסלים — זה כל מה שהמערכת שלנו הייתה צריכה כדי לזהות אדם. אם היו תמונה או סרטון באינטרנט או במחשב עם חיבור לאינטרנט, מנועי החיפוש שלנו יכלו למצוא אותם. זה היה רע מאוד בשביל אנשים שחיפשו עבודה והייתה להם היסטוריה בתעשיית
הפורנו. אבל בשביל מאות קורבנות שהאנסים, הרוצחים והחוטפים שלהם לא רק זוהו בזכות התוכנה אלא גם הורשעו, זה היה נס.
כשכמויות גדולות של כסף זרמו לחברה דרך עסקאות רישוי, ועוד מיליוני עסקאות כאלה היו באופק, איאן ואני היינו בטוחים שזאת רק ההתחלה של קלידוסקופ.
אבל כל זה השתנה כמה חודשים קודם לכן. נכון, קלידוסקופ לא הייתה מושלמת. חטפנו אש כשבדיקת די־אן־איי
זיכתה חשוד ברצח שהתוכנה שלנו זיהתה על פי סרטון אבטחה מטושטש שהותאם לפרופיל בפייסבוק. זאת לא הייתה שעתנו היפה ביותר. אבל הציבור סלח לנו כאשר כעבור שבועיים מועמד לנשיאות התחבר לרשת אלחוטית לא מאובטחת והמערכת שלנו זיהתה תצלומי עירום של נערה נעדרת על הדיסק הקשיח שלו. היא ועוד שלוש נערות נוספות ניצלו מרשת
של סחר בנשים למטרות זנות בשיקגו. אבל כמאמר הפתגם, “צדיק ורע לו,״ התמונה הזאת שינתה את פניה
של קלידוסקופ לנצח. באותו חודש איאן ואני נקראנו להעיד בפני הקונגרס, סטייל מארק צוקרברג. כך התחיל הדיון המעמיק ביותר באתיקה ובפרטיות שידעה המדינה שלנו.
תחנות חדשות ברחבי העולם דיווחו על קלידוסקופ מכל זווית אפשרית. אנשים צצו מכל חור, הביעו תמיכה בתוכנית והיללו את הצלחותיה בחקירות פליליות. אחרים שלפו קלשונים, הפגינו ומחו ודרשו שישלחו אותנו לכלא על כך שיצרנו כלי נשק עוצמתי כל כך. באותו שבוע, קאוון האנט ואיאן וילה נעשו מפורסמים. באותו שבוע החלטנו שאנחנו לא בנויים לפוליטיקה
וקיבלנו את ההצעה הנמוכה של סטן גותהם לרכישת החברה. שנאתי למכור את החברה. קלידוסקופ הייתה התשוקה שלנו, אבל לא הייתה לנו ברירה. הקרב המשפטי שהתחולל בבית המשפט העליון היה עתיד לעצור את מנועי החיפוש שלנו אחת ולתמיד, והעדפנו להיות שבורי
לב ועשירים מאשר שבורי לב ומרוששים.
וכך הגענו לכאן — לחגיגת המכירה שיצאה אל הפועל והסכום בן תשע הספרות בחשבונות הבנק שלנו. סוף כל סוף הייתי חופשי ללכת לאיבוד עם אישה יפה.
העברתי את השמפניה לוורוניקה. “מה בדיוק אני אמור לעשות הלילה, לדעתך?״
“אל תשחק אותה תמים.״ היא חייכה סביב פיית הבקבוק והטתה אותו מעלה ללגימה.
“מי משחק?״ שאלתי, והמשכתי להיתמם בזמן שהחלקתי את היד שלי מטה אל התחת שלה.
היא נצמדה אליי. “מה דעתך שניפטר מכל האנשים האלה ונלך אליי?״ “אלייך? זה נראה לי כמו בזבוז מוחלט של זמן לאור העובדה שהמיטה
שלי נמצאת חמישה־עשר צעדים מכאן.״ “הדירה שלך היא חורבה, קאוון.״ עיקמתי שפתיים והבטתי סביב בדירה. “אממ… אנחנו באמת קוראים
לזה חורבה בימינו?״ עיניה נצנצו כשהציצה בי וריסיה הארוכים — והמלאכותיים ככל הנראה —
רפרפו בתמימות. “אתמול? לא. עכשיו, כשאתה טחון? בהחלט.״ לפי הסטנדרטים של רוב האנשים הייתי “טחון״ מאז שקלידוסקופ המריאה לראשונה, אבל לא ביליתי מספיק זמן בבית כדי להצדיק השקעה של כסף רב בדירה שממילא שימשה אותי כחדר מלון ולא יותר. וכנראה כשהבוס שלך הוא האדם השלישי הכי עשיר באמריקה, דירת שני החדרים
שלי, לא משנה כמה היא נקייה ומרווחת, נראית לך כמו חורבה. “מחר אני אתחיל לחפש דירה.״ היא חייכה בסכריניות בפה מלא שיניים לבנות. “איש חכם.״ הנדתי את ראשי ותלשתי ממנה את המבט הכחול שלי, ואז ראיתי שאיאן
עושה את דרכו אלינו. גופו הגבוה והרזה התחכך באורחים המפטפטים, אבל עיניו החומות השלוות היו נעולות על שלי, ועל פניו נחרטה ביקורת קשה.
תמיד הייתי הרווק המושלם, אבל איאן היה קצת… משעמם, מה לעשות. אהבתי את הבחור, מכל הלב. אבל בזמן שאני ביליתי את סופי השבוע שלי במינגלינג עם אנשי החברה הגבוהה, הוא בילה את שלו בביתו בפרוורים, עם ספר ביד אחת — ואם הייתי צריך לנחש לפי היעדר כל סימן לבת לוויה
נשית בשנים האחרונות — עם הזין ביד השנייה. הוא נעצר מולנו, תחב יד לכיס מכנסיו הכחולים ונעץ מבט מכוון בכפתור
החולצה שלי שוורוניקה בדיוק שיחקה בו בציפורניה האדומות. “אתם לא מבזבזים זמן.״
“הכסף נכנס לחשבון כבר לפני שעות ושנינו עדיין לבושים.״ קרצתי אל ורוניקה והצמדתי אותה עוד יותר אל גופי. “לדעתי גילינו איפוק חסר תקדים.״
איאן גלגל עיניים. ורוניקה צחקקה. נשמתי בקלות ובחופשיות, כאילו זה היה היום הראשון בחיי. איאן לקח את השמפניה מידי ובחן את התווית. “ג׳יזס, אתם שותים דום
וינטג׳ ישר מהבקבוק? הוא עולה יותר מחודש שכירות של דירת סטודנטים.״ “לא שמעת?״ התכופפתי אליו ולחשתי, “אנחנו טחונים עכשיו.״ הוא לא הוריד את המבט מהבקבוק, וחיוך שאין לטעות בו דגדג את
פינות פיו. כן. גם הוא היה גאה בנו. הוא נשא אליי את עיניו, והחיוך המרומז נמתח לחיוך אמיתי. “טוב, נו,
על הזין.״ הוא הרים את הבקבוק ולגם לגימה ארוכה. שאגתי מצחוק, שיכור בלי שום קשר לאלכוהול. הכול היה… טוב. החיים אף פעם לא היו קלים בשבילי. הכאוס עקב אחריי כמו ענן שחור,
מרחף מעליי ומאיים, מטיל צל גדול סביבי, לא משנה עד כמה הדרך שלפניי נראתה זוהרת. אחרי הילדות שהייתה לי, שבה אושר לא היה אופציה אלא פריווילגיה, ידעתי שאסור לי להאמין שהרגע הזה יימשך זמן רב.
וכעבור שנייה, היקום הוכיח לי שאני צודק.
פעמון הדלת צלצל והורדתי את מבטי מאיאן. אנשים באו והלכו כל הערב, בלי לטרוח עם גינוני נימוסים כמו לדפוק בדלת. שיחדתי קצת את בני הזוג שגרו מתחתיי כדי שלא יתקשרו למשטרה אם החגיגה נעשית פרועה. אבל השעה הייתה רק תשע. והחגיגה ממש לא הייתה פרועה. במיוחד לאור
העובדה שוורוניקה עוד הייתה לבושה. המחשבה גרמה לי לחייך אליה מלמעלה ולהציץ במחשוף שלה. “אני אפתח,״ אמר איאן. “אני ממילא בדרך החוצה.״ “מה?״ ראשי הסתובב אליו בבת אחת. “הרגע הגעת.״ “כן, ואני הרגע הולך. אני באמת משתוקק לראות אותך משתכר כמו
חזיר ואז להקשיב לקולות מחדר השינה שלך, אבל אני מעדיף שינשרו לי האוזניים מאשר לשמוע את ברנדון מדבר עוד דקה אחת על הזדמנויות השקעה מחורבנות. אזהרה, הוא מחכה להציע לך להשקיע בהכלאה בין
משחק מחניים למבשלת בירה במילווקי.״ “נשמע כמו כר פורה לתביעות משפטיות.״
“זה בדיוק מה שאני חשבתי. ועכשיו אני הולך, אז אתה תיאלץ לבשר לו
את זה. ואני נשבע לך בכל היקר לי, קאוון, אם אני מתעורר ומוצא דוגמאות ללוגואים של מבשלת מחניים באימייל שלי, אני אצוד אותך ו —״
“כן, כן, כן. במחשבה שנייה, כדאי שתלך.״ לקחתי את השמפניה והעברתי אותה לוורוניקה ואז דחפתי אותו לכיוון הדלת. “יש לי שש מאות מיליון דולר לשרוף הלילה. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה לשמוע את
הקול שלך בראש שלי.״ “חצי,״ הוא מלמל. “רק חצי מהכסף הזה שלך, מניאק.״ “אה, נכון. נכון. חצי. אני אשתדל לזכור את זה כשאקנה כדורים עם
הדפס של כוס בירה.״ בדרך לדלת הוא תקע בי מבט מעבר לכתף, אבל התנועה בשפתיו
הסגירה את השעשוע שלו. היה חודש מרץ, אבל העיר הוכתה בגל קור כולל שלג קל, ובלילה
היה צפוי לרדת עוד. בזמן שאיאן התחפש לאיש שלג עם המעיל, הצעיף והכפפות שלו, פתחתי את הדלת לראות מי צלצל בפעמון.
בבדיקה מהירה מצאתי מסדרון נטוש. ואז שמעתי את זה. הצליל שלא רק שינה לי את התוכניות לאותו יום,
אלא שינה לי את התוכניות לכל יום מימי חיי. בהתחלה זה היה רק גרגור, אבל כאילו היצור הקטן הרגיש את המבט
שלי, ברגע שיצרתי קשר עין, הוא פלט יבבה חדה. הבלבול הכה בי כמו ברק והעיף אותי צעד אחורה. נאחזתי במשקוף כדי
לא לאבד שיווי משקל והתבוננתי בשמיכה הצהובה שהיה בה חור קטן, שהספיק כדי לחשוף פנים ורודות חיוורות.
“מה לעזאזל?״ נשמתי. העפתי מבט סביב במסדרון וחיכיתי שמישהו יזנק ויתחיל לצחוק. אבל כשאף אחד לא חשף את הבדיחה, עשיתי צעד אחד לפנים ושאלתי שוב, “מה לעזאזל?״
לא הייתי מסוגל לעכל את הטירוף שלפניי. את העובדות הבנתי. זה היה תינוק. בכניסה לבית שלי. לבד. אבל למה, לא היה ברור כלל. “אמממ,״ מלמל איאן והציץ מעבר לכתפי. “למה יש לך תינוק בדלת?״ “פאק, אין לי מושג,״ השבתי ולטשתי עיניים בצרור המתפתל, שעכשיו
כבר התחיל לצרוח. “הוא פשוט היה כאן כשפתחתי את הדלת.״ איאן דחף אותי הצידה ונעמד לידי. “אתה עובד עליי, נכון?״ “זה נראה כאילו אני עובד עליך?״ הוא הסתכל עליי ואז על התינוק, ואז שוב עליי. “איך הוא הגיע לכאן?״ שנינו היינו גברים חכמים מאוד שהקימו אימפריה טכנולוגית מאפס.
אבל מתברר שאף אחד מאיתנו לא הצליח לתפוס רעיון מורכב כמו תינוק.
הצבעתי על החבילה. “אין לי שמץ של מושג, אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא תפס מונית.״
ניצוץ של הבנה הכה בעיניו. הוא זז ראשון, עבר מעל לתינוק הבוכה ומיהר במורד המסדרון, חיפש מעבר לפינה ליד המעלית ואז חזר לבדו.
המסיבה המשיכה מאחורי גבי, אבל אפילו שהדלת הייתה פתוחה, הפטפוטים החזקים לא הצליחו לגבור על הזעקות מפלחות האוזניים במסדרון. פתאום ורוניקה הופיעה לידי וגופה התקשח ברגע שעברה בדלת. “מה
זה? תינוק?״ “אחורה,״ דחקתי בה והושטתי ידיים לפנים כדי לחסום את דרכה, כאילו
התינוק יהפוך פתאום לחיה מוכת כלבת. ואם לומר את האמת, לא ידעתי דבר וחצי דבר על תינוקות. מבחינתי, הכול היה אפשרי.
איאן צנח על ברכיו והרים את התינוק המיילל. אני בינתיים עמדתי שם ובהיתי כמו דביל, משותק לגמרי ממשקל שעדיין לא הבנתי.
“תתקשר למשטר —״ הוא השתתק בבת אחת והכניס יד מתחת לשמיכה של הילד. “אוי, שיט,״ הוא לחש ושלח אליי עיניים פעורות ומלאות בעתה. “מה?״ שאלתי והתקרבתי אליו כדי לראות את הילד טוב יותר. אבל לא התינוק הקטנטן שהתכרבל בזרועותיו גרם לליבי לקפוא ולחומצה לטפס
במעלה גרוני. בידו של חברי הטוב הייתה פיסת נייר קטנה שנתלשה ממחברת והוסתרה
בשמיכה. הנייר לא היה מיוחד משום בחינה. שורות כחולות, רווחים לבנים, פיסות קטנטנות במקום שבו הדף נתלש כלאחר יד ממחברת ספירלה. אפילו הקפל היה עקום. אבל השם שלי שורבט ברישול בדיו שחורה על
הצד החיצוני, וזה מה שהפך את פיסת הנייר לכל כך מיוחדת. חטפתי את הפתק מידיו והדם געש באוזניי. פתחתי אותו.
קאוון, אני מצטערת. לא רציתי שזה יקרה. זאת הבת שלנו, קירה. אני אוהב אותה לנצח. תטפל בה כמו שאני לא יכולה. נכתב בחרטה, האדלי
המסדרון התחיל להסתובב סביבי והדם מילא את ראשי, כאילו כל טיפה של דם בגופי טיפסה מעלה. הרעם באוזניי דעך ופטפוט האורחים שלי, שנעשו מודעים פתאום להתרחשות ליד הדלת, התעורר מחדש לחיים.
ואז הכאוס שוב מצא אותי — והעבר התנגן בראשי כאילו חיי חלפו לנגד עיניי.
ידעתי מי זאת האדלי. אם ככה באמת קראו לה. ליתר דיוק, ידעתי את האדלי — היא הייתה סטוץ. נפגשנו בבר. היא הייתה מדהימה, עם גלים של שיער אדום סמיך שלכדו את תשומת ליבי ברגע שנכנסתי למקום. כשהתקרבתי אליה קלטתי שבזכות העיניים שלה היא הייתה האישה הכי מהפנטת שראיתי בחיי, כי הן לא היו העיגולים הירוקים הבהירים שהבהבו בצד הפנימי של עפעפיי בכל לילה, כשהתעוררתי בזיעה קרה. היא הייתה קצת יבשה ורצינית, אבל גם שנונה וסרקסטית. המשיכה הגופנית הייתה הדדית, ואחרי שני משקאות היינו בדירה שלי, עירומים, והזדיינו עד ששנינו
היינו על סף עילפון. או יותר נכון עד שאני הייתי על סף עילפון. להאדלי, לעומת זאת, הייתה מספיק אנרגיה לבזוז את הדירה שלי
ולהיעלם עם המחשב, האייפד, הטלפון הנייד והארנק שלי. הארנק שהכיל את הדבר היחיד שנשאר לי מאימא שלי.
ברגע שהבנתי מה היא עשתה התקשרתי למשטרה, אבל חוץ מכמה שערות אדומות שהיא השאירה על הכרית, האדלי נעלמה.
עד עכשיו.

“קאוון?״ איאן קרא. “מה כתוב?״ שאפתי אוויר בחדות והסתכלתי על היצור שבזרועותיו. השמיכה נפלה
קצת וחשפה טלאי של שערות דקיקות, כתומות יותר משערה האדמוני של האדלי.
לא שמעתי ממנה יותר משמונה חודשים. זה נראה יותר מדי נוח שהיא הופיעה מחדש רק כדי לזרוק לידיי צרור שטענה שהוא שלי, בדיוק בלילה שבו הושלמה הרכישה של קלידוסקופ והסכום שנחת בחשבון הבנק שלי
פורסם בציבור. “תתקשר למשטרה,״ אמרתי, הסתובבתי במקום ונכנסתי לדירה שלי.
השארתי את איאן עומד במסדרון עם החבילה של האדלי. דחפתי הצידה את קהל הסקרנים המודאגים והלכתי היישר אל בקבוקי האלכוהול על הדלפק. לא טרחתי לשים קרח או לקחת כוס. הרמתי את בקבוק הוודקה אל פי בתקווה שצריבת האלכוהול תטשטש מעט את הבהלה
שזרמה בעורקיי. כל הזמן הזה, הבכי לא פסק.