מגע של ספק

פרספונה פסעה לאורך גדת נהר הסטיקס. גלים משוננים הצליפו על פני
המים הכהים, ועורה הצטמרר כשנזכרה בביקור הראשון שלה בממלכת
השאול. היא ניסתה לחצות את גופו הרחב של הנהר, בלי לדעת על המתים
השוכנים בעומקיו. הם משכו אותה למטה, אצבעותיהם חסרות הבשר חתכו
את עורה, המתקפה שלהם הייתה מונעת מרצונם להשמיד חיים.
היא חשבה שתטבע — ואז הרמס בא להציל אותה.
האדס לא היה מרוצה מכל זה, אבל הוא לקח אותה לארמון שלו וריפא
את הפצעים שלה. מאוחר יותר היא למדה שהמתים בנהר הם גופות קדומות
שהגיעו לממלכת השאול בלי מטבע לשלם בו את דמי המעבר של כארון.
נגזר עליהם לבלות לנצח בנהר, הם היו אחד מאמצעי ההגנה הרבים של
האדס לשמור על גבולות ממלכתו מפני החיים המבקשים להיכנס, ומפני
המתים המבקשים לברוח.
למרות תחושת חוסר הנוחות של פרספונה ליד המים, הנוף היה מרהיב.
הסטיקס השתרע למרחקים, הוא התמזג עם אופק מוצלל בהרים כהים כמו
פחם. נרקיסים לבנים צמחו באשכולות לאורך גדותיו, בוהקים כאש לבנה
מול פני השטח האפלים. מעבר להרים, ארמונו של האדס ריחף באופק,
מתנשא כמו הקצוות המשוננים של כתר האובסידיאן שלו.
יורי, נשמה צעירה בעלת רעמת תלתלים גולשים ועור זית, צעדה לצידה.

היא לבשה גלימה ורודה ונעלה סנדלי עור — מראה שבלט על רקע ההרים
האפלים והמים השחורים. יורי ופרספונה הפכו לחברות טובות במהירות,
ולעיתים קרובות טיילו יחד בעמק האספודל, אבל היום פרספונה שכנעה
את יורי לסטות מהשביל הרגיל שלהן.
פרספונה הביטה בחברתה, שזרועה הייתה שלובה בשלה, ושאלה, “כמה
זמן את כאן, יורי?”
פרספונה שיערה שהנשמה נמצאת בממלכת השאול כבר זמן רב,
בהתבסס על הפפלוס המסורתי שלבשה.
הגבות העדינות של יורי התכווצו מעל עיניה האפורות.
“אני לא יודעת. הרבה זמן.”
“את זוכרת איך נראה השאול כשהגעת?”
פרספונה הייתה מלאת שאלות על ממלכת השאול מתקופות קדומות —
הגרסה שעדיין רדפה את האדס, זו שגרמה לו להתבייש ולהרגיש שהוא לא
ראוי לסגידה ולשבחי העם שלו.
“כן. אני לא חושבת שאשכח אי פעם,” היא צחקה צחוק מבויש. “זה לא
היה כמו עכשיו.”
“ספרי לי עוד,” עודדה אותה פרספונה.
למרות סקרנותה בנוגע לעברו של האדס ולהיסטוריה של ממלכת
השאול, היא לא יכלה להכחיש שחלק ממנה פחד לגלות את האמת.
מה אם לא תאהב את מה שתגלה?
“ממלכת השאול הייתה… קודרת. לא היה בה כלום. כולנו היינו חסרי
צבע ודחוסים יחד. לא היו ימים ולא לילות, רק מונוטוניות של אפור, ואנחנו
התקיימנו בתוכה.”
אז הם באמת היו רק צללים — צל של עצמם.
כשפרספונה ביקרה לראשונה בממלכת השאול, האדס לקח אותה לגן
שלו. היא זעמה עליו כל כך. הוא אתגר אותה ליצור חיים בממלכת השאול
לאחר שהפסידה לו במשחק פוקר. היא אפילו לא הבינה את השלכות

ההזמנה שלה שישחק איתה, ולא ידעה שהוא הסכים להצטרף אליה מתוך
כוונה לכבול אותה בחוזה. האתגר שהתקבל היה מרגיז במיוחד אחרי
שראתה את הגן שלו — נווה מדבר יפהפה ושופע, מלא בפרחים צבעוניים
ועצי ערבה מרהיבים. ואז הוא חשף שהכול היה רק אשליה. מתחת לזוהר
שהוא תחזק הסתתרה ארץ של אפר ואש.
“זה נשמע כמו עונש,” אמרה פרספונה, היא חשבה כמה מפחיד להתקיים
ללא מטרה.
יורי חייכה חיוך קטן ומשכה בכתפיה. “זה היה גזר הדין שלנו על כך
שחיינו חיים שגרתיים.”
פרספונה קימטה את המצח. היא ידעה שבעבר רק גיבורים יכלו לצפות
לחיי אושר בממלכת השאול.
“מה השתנה?”
“אני לא יודעת בוודאות. היו שמועות, כמובן — חלק אמרו שבת תמותה,
שלורד האדס אהב, מתה והתחילה להתקיים כאן.”
פרספונה כיווצה את הגבות. היא תהתה אם יש אמת בכך, בייחוד לאור
העובדה שהאדס עבר שינוי דומה לאחר שכתבה על החוזים הבלתי יעילים
שלו עם בני התמותה. הוא היה מונע כל כך מהביקורת שלה, ולכן הקים
את ‘פרויקט הלסיון’ — תוכנית שכללה הקמת מרכז שיקום מתקדם שמציע
טיפול חינם לבני תמותה הסובלים מכל סוגי ההתמכרות.
תחושה מכוערת הזדחלה במעלה עמוד השדרה שלה והתפשטה בגופה
כמו מגפה. אולי היא לא הייתה האהובה היחידה שהשפיעה על האדס.
יורי המשיכה. “כמובן, אני נוטה לחשוב שהוא פשוט… החליט להשתנות.
לורד האדס צופה בעולם. ככל שהעולם העליון הפך לפחות כאוטי, כך גם
ממלכת השאול.”
פרספונה לא חשבה שזה פשוט כל כך. היא ניסתה לגרום להאדס לדבר
על זה, אבל הוא נמנע מהנושא. עכשיו היא תהתה אם השתיקה שלו נבעה
פחות מבושה ויותר מהרצון לשמור בסוד את פרטי אהובותיו הקודמות.

מחשבותיה הסתחררו במהירות, הפכו לסוערות, כמו מערבולת שסוחפת
אי־ודאות וספקות. כמה נשים האדס אהב? האם עדיין יש לו רגשות כלפי
מישהי מהן? האם הוא הביא אותן למיטה שהוא חולק איתה עכשיו?
המחשבה גרמה לה תחושת חמיצות בבטן. למזלה, היא נשלפה
מהמחשבות האלה כשהבחינה בקבוצת נשמות שעמדה על מזח ליד הנהר.
פרספונה עצרה והצביעה לכיוון הקהל.
“מי הם, יורי?”
“נשמות חדשות.”
“למה הן משתופפות על גדות הסטיקס?”
מכל הנשמות שפרספונה נתקלה בהן, אלה נראו הכי… מתות. פניהן היו
מתוחות, ועורן אפרפר וחיוור. הן רעדו, התגודדו יחד בגב כפוף, זרועותיהן
שלובות על החזה.
“כי הן מפחדות,” אמרה יורי בטון שמרמז שהפחד שלהן אמור להיות
ברור מאליו.
“אני לא מבינה.”
“רובם שמעו שממלכת השאול והמלך שלה מפחידים, אז כשהם מתים,
הם עושים את זה בפחד.”
פרספונה שנאה את זה מכמה סיבות — בעיקר כי ממלכת השאול לא
הייתה מקום שצריך לפחד ממנו, אבל גם כי היא חשה מתוסכלת מהאדס,
שלא עשה דבר כדי לשנות את התפיסה על ממלכתו או עליו.
“אף אחד לא מנחם אותם כשהם מגיעים לשערים?”
יורי נעצה בה מבט מוזר, כאילו לא הבינה למה שמישהו ינסה להרגיע או
לקבל בברכה נשמות שזה עתה הגיעו.
“כארון מעביר אותן את הסטיקס, ועכשיו הן צריכות לצעוד בדרך אל
המשפט,” אמרה יורי. “אחר כך הן מופקדות במקום מנוחה או נידונות
לעינוי נצחי. ככה זה תמיד היה.”
פרספונה כיווצה את שפתיה, הלסת שלה התהדקה בזעם. הפליא אותה

שדיברו על כמה ממלכת השאול התפתחה, ובאותה נשימה עדיין היו
מנהגים מיושנים כאלה. לא היה שום היגיון בלהשאיר את הנשמות האלה
ללא קבלת פנים או נחמה. היא שחררה את הזרוע שלה מאחיזתה של יורי
וצעדה לעבר הקבוצה הממתינה. היא היססה כשהנשמות המשיכו לרעוד
ולהירתע ממנה.
היא חייכה בתקווה שזה ירגיע את החרדה שלהן.
“שלום, שמי פרספונה.”
הנשמות עדיין רעדו. היא הייתה צריכה לדעת ששמה לא יביא נחמה —
הוא היה חסר משמעות. אימא שלה, דמטר, אלת הקציר האולימפית, דאגה
לכך. מתוך פחד היא שמרה על פרספונה כלואה בכלא זכוכית רוב חייה,
מנעה ממנה את הערצת בני התמותה, ובעקבות זאת גם את כוחותיה.
ערבוביה של רגשות התערבלה לה בבטן — תסכול על כך שהיא לא יכולה
לעזור, עצב על החולשה שלה, וכעס על כך שאימה ניסתה להתנגד לגורל.
“את צריכה להראות להן את האלוהיות שלך,” הציעה יורי, היא הלכה
אחרי פרספונה כשהתקרבה לנשמות.
“למה?”
“זה ירגיע אותן. כרגע את לא שונה מכל נשמה אחרת בממלכת השאול.
בתור אלה, את מישהי שהם רוחשים לה כבוד רב.”
פרספונה התחילה למחות. האנשים האלה לא מכירים את שמה — איך
הצורה האלוהית שלה תרגיע את הפחדים שלהם?
ואז הוסיפה יורי, “אנחנו סוגדים לאלוהות. את תביאי להם תקווה.”
פרספונה לא אהבה את צורתה האלוהית. היה לה קשה להרגיש כמו
אלה לפני שהיו לה כוחות, וזה לא השתנה אפילו כשהקסם שלה התעורר,
מעודד בזכות הסגידה של האדס. מהר מאוד היא למדה שזה דבר אחד
להיות בעלת קסם, ודבר אחר להשתמש בו כראוי. ובכל זאת, היה חשוב
לה שהנשמות החדשות ירגישו רצויות בממלכת השאול, שיראו בממלכתו
של האדס התחלה חדשה, ומעל לכול, היא רצתה לוודא שהן ידעו שלמלך

שלהן אכפת מהן.
פרספונה שחררה את אחיזתה בקסם ההסוואה שהעניק לה מראה
אנושי, הוא החליק מעל עורה כמו משי, והיא עמדה שם בזוהר שמימי לפני
הנשמות. משקל קרני הקודו הלבנות שלה היה כבד יותר עכשיו, כשנחשפה
בצורתה האמיתית. שערה המתולתל התחלף מגוון של זהוב עמום לצהוב
חיוור, ועיניה בערו בצבע ירוק־בקבוק על־טבעי.
היא חייכה שוב אל הנשמות. “אני פרספונה, אלת האביב. אני כל כך
שמחה שאתן כאן.”
תגובתן לנוכחותה הקורנת הייתה מיידית. הן עברו מרעד להשתחוות
על ברכיהן לרגליה. הבטן של פרספונה התכווצה, והלב שלה פעם במהירות
כשהיא זינקה קדימה.
“לא, בבקשה,” היא אמרה וכרעה על ברכיה לפני אחת הנשמות — אישה
מבוגרת עם שיער לבן קצר ועור דק כנייר. היא נגעה בלחי שלה, ועיניים
כחולות־מימיות פגשו בעיניה.
“בבקשה, תעמדי איתי,” היא אמרה ועזרה לאישה לקום על רגליה.
שאר הנשמות נותרו על הקרקע, ראשיהן מורמים, עיניהן מרותקות
לנעשה.
“מה שמך?”
“אלנור,” היא לחשה בצרידות.
“אלנור,” אמרה פרספונה את השם בחיוך. “אני מקווה שתמצאי את
ממלכת השאול שלווה כמו שאני מוצאת אותה.”
המילים שלה היו כמו חוט שיישר את כתפיה השמוטות של האישה.
פרספונה עברה לנשמה הבאה, ואז לזו שאחריה, עד שדיברה עם כל אחת
מהן, וכולן עמדו שוב על רגליהן.
“אולי כדאי שנלך כולנו יחד לשדה המשפט,” היא הציעה.
“אה, זה לא יהיה נחוץ,” קטעה אותה יורי. “תנטוס!”
אל המוות המכונף הופיע מייד. הוא היה יפהפה בדרך אפלה, עורו

חיוור, שפתיו אדומות כדם, ושערו בצבע בלונדיני־לבן גלש על הכתפיים
שלו. עיניו הכחולות בהקו כמו ברק בלילה חשוך. נוכחותו השרתה רוגע
שפרספונה חשה עמוק בתוך החזה שלה. היא הרגישה כמעט חסרת משקל.
“כבוד הליידי,” הוא קד, קולו היה מלודי ועשיר.
“תנטוס.” פרספונה לא הצליחה לעצור את החיוך הרחב שהתפשט על
פניה.
תנטוס היה הראשון שהציע לה תובנות על תפקידו השברירי של האדס
כאל המתים, בזמן שסיירו באליסיום. נקודת המבט שלו עזרה לה להבין את
ממלכת השאול טוב יותר, ואם לומר בכנות, העניקה לה את מה שהייתה
זקוקה לו כדי להתמסר לחלוטין להאדס.
היא הצביעה על הנשמות שהתאספו והציגה אותן בפני האל.
החיוך של תנטוס היה קטן ועם זאת אמיתי כשהוא אמר, “כבר נפגשנו.”
“אה.” הלחיים שלה האדימו. “אני כל כך מצטערת. שכחתי.”
בתור קוצר הנשמות, תנטוס היה הפנים האחרונות שבני תמותה ראו
לפני שהגיעו לגדות הסטיקס.
“עמדתי בדיוק ללוות את הנשמות החדשות לשדה המשפט,” אמרה
פרספונה.
היא שמה לב שעיניו של תנטוס התרחבו מעט, והוא הביט ביורי שדיברה
במהירות.
“ליידי פרספונה נדרשת בחזרה בארמון. תוכל לקחת אותן במקומה,
תנטוס?”
“כמובן,” הוא ענה וקירב את ידו אל החזה שלו. “אשמח מאוד.”
פרספונה נופפה לשלום לנשמות בזמן שתנטוס פנה לעבר הקהל, פרש
את כנפיו לרווחה ונעלם עם הנשמות.
יורי שילבה את זרועה בזו של פרספונה, היא ניסתה למשוך אותה הרחק
מגדות הסטיקס, אבל פרספונה לא זזה ממקומה.
“למה עשית את זה?” היא שאלה.

“מה?”
“אני לא נדרשת בארמון, יורי. יכולתי ללוות את הנשמות לשדה
המשפט.”
“אני מצטערת, פרספונה. חששתי שהן יתחילו לבקש בקשות.”
“בקשות?” הגבות שלה התכווצו. “איזה סוג של בקשות?”
“חסדים,” הסבירה יורי.
פרספונה צחקקה לנוכח המחשבה. “אני בקושי במעמד להעניק חסדים.”
“הם לא יודעים את זה,” אמרה יורי. “הם רואים אלה שיכולה אולי לעזור
להם לפגוש את האדס או לחזור לעולם החיים.”
פרספונה הביטה בה בפליאה. “למה את חושבת ככה?”
“כי הייתי אחת מהן.”
יורי משכה בזרועה שוב, והפעם פרספונה הלכה אחריה. שתיקה מתוחה
מילאה את החלל ביניהן, ופרספונה קימטה את המצח.
“אני מצטערת, יורי. לפעמים אני שוכחת —”
“שאני מתה?” היא חייכה, אבל פרספונה הרגישה קטנה וטיפשה. “זה
בסדר. זו אחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהבת אותך.” היא השתתקה
לרגע ואז הוסיפה, “האדס בחר את בת הזוג שלו היטב.”
“בת הזוג שלו?” הגבות של פרספונה התרוממו.
“זה לא ברור שהאדס מתכוון להתחתן איתך?”
פרספונה צחקה. “את מאוד בטוחה בעצמך, יורי.”
אלא שהאדס הבהיר את כוונותיו. את תהיי המלכה שלי. אני לא צריך את
אלות הגורל שיגידו לי את זה.
החזה שלה התכווץ והמילים הפכו לה את הבטן.
המילים האלה היו אמורות למוסס את ליבה, והעובדה שלא עשו את
זה הטרידה אותה. אולי זה היה קשור לפרידה האחרונה שלהם. למה היא
הרגישה חשש בזמן שהאדס נראה בטוח כל כך בעתידם המשותף?
יורי, שלא הייתה מודעת למאבק הפנימי של פרספונה, אמרה, “למה

שלורד האדס לא יבחר בך כמלכה? את אלה לא נשואה, ולא נדרת נדר של
פרישות.”
הנשמה נעצה בה מבט יודע דבר שגרם לפרספונה להסמיק.
“העובדה שאני אלה לא הופכת אותי למלכת השאול.”
“לא, אבל זו התחלה. האדס לעולם לא היה בוחר בבת תמותה או בנימפה
בתור המלכה שלו. תאמיני לי, היו לו הרבה הזדמנויות.”
תחושת קנאה עזה חלפה בעמוד השדרה של פרספונה, כמו גפרור שנוחת
בתוך שלולית נפט. הקסם שלה געש, דרש מוצא. זה היה מנגנון הגנה, והיא
הייתה צריכה רגע כדי לרסן אותו.
תשלטי בעצמך, היא פקדה על עצמה.
היא לא הייתה עיוורת לעובדה שלהאדס היו אהובות אחרות לאורך
חייו — אחת מהן הייתה הנימפה אדומת השיער, מינת’ה, שאותה היא
הפכה לצמח מנתה. ובכל זאת, היא מעולם לא חשבה שהעניין של האדס
בה עשוי להיות, בחלקו, בגלל הדם האלוהי שלה. משהו אפל התפתל
סביב ליבה. איך יכלה לתת לעצמה לחשוב כך על האדס? הוא עודד
אותה לאמץ את אלוהותה, סגד לה כדי שתוכל לתבוע את חירותה ואת
הכוח שלה, והוא אמר לה שהוא אוהב אותה. אם הוא רצה להפוך אותה
למלכתו, זה יהיה בגלל האהבה שלו אליה, ולא כי היא אלה.
נכון?
פרספונה נשלפה ממחשבותיה כשהיא ויורי חזרו לשדות האספודל,
שם היא הוקפה בילדים שביקשו ממנה לשחק איתם. לאחר משחק קצר
של מחבואים, היא נגררה משם על ידי אופליה, אלארה ואנסטסיה, שרצו
לשמוע את דעתה על יינות, עוגות ופרחים לקראת חגיגות הקיץ הקרובות
של יום ההיפוך — היום הארוך ביותר בשנה.
יום ההיפוך סימן את תחילתה של השנה החדשה, והחל את הספירה
לאחור — חודש עד למשחקים הפאן־הלניים — אירוע שאת ההתרגשות
ממנו אפילו המוות לא יכול היה להשקיט בקרב הנשמות. בגלל החשיבות

של החגיגות, פרספונה ביקשה מהאדס לארח מסיבה בארמון, והוא הסכים.
היא ציפתה מאוד לנוכחות הנשמות במסדרונות הארמון, ממש כמו שהן
ציפו לכך בעצמן.
כשפרספונה חזרה לארמון, היא עדיין הרגישה חסרת מנוחה. האפלה
של ספקותיה התגברה ולחצה על ראשה, הקסם שלה פעם מתחת לעורה
וגרם לה להרגיש כאובה ועייפה. היא צלצלה להזמין תה ונכנסה לספרייה,
בתקווה שהקריאה תסיח את דעתה מהשיחה שלה עם יורי.
פרספונה התכרבלה באחת הכורסאות הגדולות ליד האח ודפדפה בעותק
של ‘כישוף ומהומה’ של ֵהֵָקֶָטֶה. זו הייתה אחת המשימות שהטילה עליה
אלת הכישוף, שעזרה לה ללמוד לשלוט בכוחה הבלתי יציב.
זה לא עבד מהר כמו שקיוותה.
פרספונה חיכתה זמן רב להופעת כוחותיה, וכאשר הם הופיעו, זה קרה
בזמן ויכוח סוער עם האדס. מאז היא הצליחה לגרום לפרחים לפרוח, אבל
התקשתה לווסת את כמות הקסם המתאימה. היא גם גילתה שיכולת השיגור
שלה הייתה לא יציבה, מה שאומר שהיא לא תמיד הגיעה למקום שאליו
התכוונה. הקטה אמרה שזה עניין של תרגול, אבל זה עדיין גרם לפרספונה
להרגיש כישלון. בגלל כל אלה, היא החליטה לא להשתמש בקסם בעולם
העליון.
לא עד שתשלוט בו.
כהכנה לשיעור הראשון שלה עם הקטה, היא למדה, חקרה את
ההיסטוריה של הקסם, של האלכימיה ושל הכוחות המגוונים והמפחידים
של האלים, היא השתוקקה ליום שבו תוכל להשתמש בכוח שלה בקלות
כמו שהיא נושמת.
לפתע התפשטה על עורה חמימות שגרמה לשיער שעל עורפה ועל
זרועותיה לסמור. למרות החום היא רעדה, נשימתה הפכה רדודה.
האדס היה קרוב, והגוף שלה ידע את זה.
היא רצתה לגנוח כשכאב החל לפעום נמוך בבטנה.

בשם האלים. התשוקה שלה הייתה בלתי נשלטת.
“חשבתי שאמצא אותך כאן,” קולו של האדס הגיע מלמעלה, והיא
הרימה את מבטה ומצאה אותו עומד מאחוריה. עיניו המעושנות פגשו
בעיניה כשהתכופף לנשק אותה, ידו אחזה בלסת שלה. זו הייתה אחיזה
רכושנית, והנשיקה הייתה מלאת תשוקה, שפתיה צרבו כשהוא התרחק.
“איך עבר היום שלך, יקירתי?” כינוי החיבה שלו עצר את נשימתה.
“טוב.”
זוויות פיו של האדס התרוממו, וכשהוא דיבר, עיניו נדדו אל שפתיה.
“אני מקווה שאני לא מפריע לך. את נראית שקועה מאוד בספר שלך.”
“לא,” היא אמרה במהירות, ואז כחכחה בגרונה. “אני מתכוונת… זה
פשוט משהו שהקטה נתנה לי.”
“אפשר?” הוא שאל, שחרר אותה מאחיזתו והושיט את ידו לעבר הספר.
בלי מילים, היא מסרה לו את הספר והתבוננה בו, באל השאול, כשהקיף
את הכורסה שלה ודפדף בספר. היה משהו שטני להפליא במראה שלו, הוא
היה כמו סופה אפלה, לבוש מכף רגל ועד ראש בשחור.
“מתי את מתחילה להתאמן עם הקטה?” הוא שאל.
“השבוע,” היא אמרה. “היא נתנה לי שיעורי בית.”
“הממ…” הוא שתק לרגע ולא הרים את עיניו מהספר כשהמשיך לדבר.
“שמעתי שקיבלת היום נשמות חדשות.”
פרספונה הזדקפה, היא לא הצליחה להבין אם הוא כועס עליה.
“טיילתי עם יורי כשראיתי אותן מחכות על גדות הסטיקס.”
האדס הרים את עיניו, הן נראו כמו להבה בוערת.
“הוצאת נשמה מחוץ לאספודל?” היה בקולו רמז להפתעה.
“זו יורי, האדס. חוץ מזה, אני לא מבינה למה אתה שומר אותן מבודדות.”
“כדי שלא יעשו צרות.”
פרספונה צחקקה אבל השתתקה כשהבחינה במבט בעיניו של האדס.
הוא עמד בין הכורסה שלה לאח, מואר כמו מלאך. הוא באמת היה מרהיב

עם עצמות הלחיים הגבוהות שלו, זקנו המטופח ושפתיו המלאות. שערו
השחור הארוך היה אסוף על עורפו. זה מצא חן בעיניה, כי היא אהבה לשחרר
אותו, אהבה להעביר את אצבעותיה דרכו, אהבה לאחוז בו כשהוא בתוכה.
עם המחשבה הזאת, האוויר הפך כבד יותר, והיא הבחינה בחזה של האדס
עולה בנשימה חדה, כאילו הוא הצליח להרגיש את השינוי במחשבות שלה.
היא ליקקה את שפתיה ואילצה את עצמה להתמקד בשיחה הנוכחית.
“הנשמות באספודל אף פעם לא עושות צרות,” היא אמרה.
“את חושבת שאני טועה.” זו לא הייתה שאלה אלא קביעה, והוא לא
נראה מופתע כלל. כל מערכת היחסים שלהם התחילה כי פרספונה חשבה
שהוא טועה.
“אני חושבת שאתה לא נותן לעצמך מספיק קרדיט על כך שהשתנית,
ולכן אתה גם לא נותן לנשמות מספיק קרדיט על כך שהן מזהות את זה.”
האל שתק לרגע ארוך. “למה קיבלת את פני הנשמות?”
“כי הן פחדו, ולא אהבתי את זה.”
שפתיו של האדס התעקלו. “חלקן צריכות לפחד, פרספונה.”
“אלו שצריכות לפחד, יפחדו, לא משנה איזו קבלת פנים הן יקבלו ממני.”
בני תמותה יודעים מה מוביל לכליאה נצחית בטרטרוס, היא חשבה.
“ממלכת השאול יפהפייה, ואתה דואג לקיום של האנשים שלך, האדס.
למה שהטובים יפחדו ממקום כזה? למה שיפחדו ממך?”
“כמו שהדברים עומדים, הם עדיין מפחדים ממני. את היית זו שקיבלה
את פניהם.”
“אתה יכול לקבל אותם יחד איתי,” היא הציעה.
החיוך הקטן של האדס לא מש מפניו, וההבעה שלו התרככה. “בתור מי
שסולדת מהתואר מלכה, את ממהרת לפעול כמו מלכה.”
פרספונה קפאה לרגע, היא הייתה לכודה בין הפחד מזעמו של האדס ובין
החרדה להיקרא מלכה.
“זה… לא מוצא חן בעיניך?”

“למה שזה לא ימצא חן בעיניי?”
“אני לא מלכה,” היא אמרה, קמה ממקומה והתקרבה אליו. היא שלפה
את הספר מידיו. “אני גם לא מצליחה להבין איך אתה מרגיש בנוגע למעשים
שלי.”
“את תהיי המלכה שלי,” אמר האדס בלהט, כמעט כאילו ניסה לשכנע
את עצמו שזה נכון. “אלות הגורל קבעו את זה.”
פרספונה הזדקפה, מחשבותיה הקודמות שבו אליה בסערה. איך
היא אמורה לשאול את האדס למה הוא רוצה אותה בתור המלכה שלו?
גרוע מכך, למה היא מרגישה שהיא זקוקה לתשובה לשאלה הזאת? היא
הסתובבה ונעלמה בין מדפי הספרים כדי להסתיר את התגובה שלה.
“זה לא מוצא חן בעינייך?” שאל האדס, הוא הופיע מולה וחסם את דרכה
כמו הר.
פרספונה נבהלה אבל התאוששה במהירות.
“לא,” היא ענתה וחלפה על פניו.
האדס הדביק את צעדיה.
כשהחזירה את הספר למקומו על המדף, היא דיברה. “אני מעדיפה
שתרצה אותי כמלכה כי אתה אוהב אותי, לא כי אלות הגורל החליטו.”
האדס המתין עד שהיא פנתה אליו לפני שדיבר. הוא כיווץ את המצח.
“את מטילה ספק באהבה שלי אלייך?”
“לא!” עיניה נפערו לנוכח המסקנה שהגיע אליה, ואז הכתפיים שלה
נשמטו. “אבל… אני מניחה שאי אפשר להימנע ממה שאחרים עשויים
לחשוב על הקשר שלנו.”
“ומה בדיוק אחרים אומרים?” הוא עמד קרוב כל כך עד שהיא יכלה
להריח תבלינים, עשן ורמז של אוויר חורפי — ניחוח הקסם שלו.
כתפיה עלו וירדו כשהיא אמרה, “שאנחנו יחד רק בגלל אלות הגורל.
שאתה בחרת בי רק כי אני אלה.”
“נתתי לך סיבה לחשוב ככה?”

היא בהתה בו, לא הצליחה לענות. היא לא רצתה לומר שיורי הייתה זו
ששתלה את הרעיון הזה במוחה. המחשבה הייתה שם קודם — זרע שנשתל
מוקדם יותר. יורי רק השקתה אותו, ועכשיו הוא צומח, פראי כמו הגפנים
השחורות שצמחו מהקסם שלה.
האדס דיבר מהר יותר, בתובענות. “מי הכניס בך ספקות?”
“פשוט עכשיו התחלתי לחשוב על —”
“על המניעים שלי?”
“לא —”
הוא צמצם את עיניו. “זה נראה ככה.”
פרספונה עשתה צעד לאחור, הגב שלה נלחץ אל מדף הספרים. “אני
מצטערת שאמרתי משהו.”
“מאוחר מדי בשביל זה.”
היא נעצה בו מבט זועם. “תעניש אותי על כך שאמרתי את דעתי?”
“להעניש?” האדס הטה את ראשו הצידה והתקרב אליה, האגן שלו נלחץ
אל האגן שלה, לא נשאר רווח ביניהם. “מעניין אותי לשמוע איך את חושבת
שאעניש אותך.”
המילים האלו גרמו לגוף שלה להידרך, ולמרות החום שהן עוררו בה, היא
הצליחה להמשיך להביט בו בזעם.
“אני מעוניינת לקבל תשובות לשאלות שלי.”
הלסת של האדס התהדקה. “תזכירי לי שוב מה שאלת.”
היא מצמצה. האם היא שואלת אותו אם הוא בחר בה רק כי היא אלה?
האם היא שואלת אותו אם הוא אוהב אותה?
היא נשמה עמוק והציצה בו מבעד לריסיה. “אם לא היו אלות הגורל,
עדיין היית רוצה אותי?”
היא לא הצליחה לפרש את המבט שעל פניו של האדס. עיניו היו כמו
קרן לייזר, המסו את החזה שלה, את ליבה ואת ריאותיה. היא לא יכלה
לנשום בזמן שהמתינה למוצא פיו — והוא לא דיבר. במקום זה, הוא שלח יד

אחת ותפס את הלסת שלה. גופו רעד — היא יכלה להרגיש את האלימות
שמתחת, ולרגע היא תהתה איזה כוח אפל מלך השאול עומד לשחרר.
ואז אחיזתו התרככה, האצבעות שלו נפרשו על הלחי שלה, ועיניו ירדו
אל שפתיה.
“את יודעת איך ידעתי שאלות הגורל יצרו אותך עבורי?” קולו היה
לחישה צרודה, טון שבו השתמש בחשכת חדרם אחרי שעשו אהבה.
פרספונה הנידה בראשה באיטיות, היא הייתה שבויה במבטו.
“יכולתי לטעום את זה על העור שלך, והדבר היחיד שאני מצטער עליו
הוא שחייתי כל כך הרבה זמן בלעדייך.”
שפתיו ליטפו את קו הלסת שלה וטיילו על לחייה. היא עצרה את
נשימתה, נשענה לתוך המגע שלו, חיפשה את פיו, אבל במקום לנשק
אותה, הוא צעד לאחור.
המרחק הפתאומי שלו השאיר אותה חסרת יציבות, והיא נתמכה במדף
הספרים כדי לייצב את עצמה.
“מה זה היה?” היא דרשה לדעת והביטה בו בזעם.
הוא השמיע צחוק אפל, זוויות פיו התרוממו. “משחק מקדים.”
ואז הוא הושיט יד, הרים אותה בזרועותיו והניף אותה על הכתף שלו.
פרספונה השמיעה זעקת הפתעה קטנה ומחתה, “מה אתה עושה?”
“מוכיח שאני רוצה אותך.”
הוא צעד מחוץ לספרייה אל המסדרון.
“תוריד אותי, האדס!”
“לא.”
היא הרגישה שהוא מחייך. ידו טיפסה בין הירכיים שלה, פישקה את
רגליה וחדרה לתוכה. היא אחזה בבד הז’קט שלו כדי לא ליפול מהכתף שלו.
“האדס!” היא גנחה.
הוא צחק, והיא שנאה אותו על כך. היא העבירה את ידיה לשערו ומשכה
בו, גרמה לראשו להישמט לאחור, חיפשה את השפתיים שלו. האדס נענה

לה, הוא השעין אותה על הקיר הקרוב ביותר ונישק אותה בפראות לפני
שהתנתק ממנה ולחש באוזנה, “אני אעניש אותך עד שתצרחי, עד שתגמרי
כל כך חזק סביב הזין שלי ולא יהיה לך ספק באהבה שלי אלייך.”
המילים שלו עצרו את נשימתה, והקסם שלה התעורר וחימם את עורה.
“תעמוד בהבטחות שלך, לורד האדס,” היא אמרה מול שפתיו.
ואז הקיר מאחורי פרספונה נפתח, והיא צעקה בזמן שהאדס איבד
שיווי משקל ומעד קדימה. הוא הצליח למנוע מהם ליפול על הרצפה,
וכששניהם התייצבו, הוא העמיד אותה על רגליה. היא הכירה את האחיזה
הזאת שלו — מגוננת, זרוע אחת כרוכה גבוה על כתפיה. היא סובבה את
הצוואר שלה וגילתה שהם נמצאים בחדר האוכל. שולחן המשתה היה
עמוס באנשי הצוות של האדס, כולל תנטוס, הקטה וכארון.
הקיר שהיו צמודים אליו היה למעשה דלת.
האדס כחכח בגרונו, ופרספונה קברה את ראשה בחזה שלו.
“ערב טוב,” אמר האדס.
היא הופתעה כמה רגוע הוא נשמע כשדיבר. הוא אפילו לא נשם בכבדות,
אף על פי שהיא יכלה להרגיש את ליבו פועם בחוזקה מתחת לאוזן שלה.
היא חשבה שהאדס יתנצל וייעלם, אבל במקום זה הוא אמר, “ליידי
פרספונה ואני רעבים, ואנחנו מבקשים להישאר לבד.”
היא קפאה ונעצה בו מרפק.
מה הוא עושה?
כמקשה אחת התחילו האנשים לזוז, הם פינו צלחות, סכו”ם ומגשים
גדולים של אוכל שלא נגעו בו.
“ערב טוב, כבוד הליידי, אדוני הלורד.”
הם יצאו מחדר האוכל בשורה, עיניהם נוצצות והחיוכים שלהם רחבים.
פרספונה השפילה את המבט, סומק עז צבע את לחייה בזמן שתושבי
הארמון של האדס יצאו אל המסדרון כדי לסעוד במקום אחר.
כשהיו לבד, האדס לא בזבז זמן והתקרב אליה, הוביל אותה לאחור עד

שרגליה פגעו בשולחן.
“אתה לא רציני.”
“אני רציני כמו המוות,” ענה.
“ב…בחדר האוכל?”
“אני די רעב, ואת?”
כן.
אבל לא היה לה זמן לענות. האדס הרים אותה על השולחן, נעמד בין
רגליה וכרע ברך כמו משרת מול המלכה שלו. השמלה שלה התרוממה
כשידיו התגנבו במעלה שוקיה. הוא התגרה בה, שפתיו רפרפו על פנים
ירכיה לפני שהפה שלו מצא את הפתח שלה.
פרספונה התקמרה על השולחן ונשימתה נעתקה כשהאדס המשיך
לעבוד במרץ, הלשון שלו תקפה בלי רחמים, זקנו הקצר יצר חיכוך מענג
בעור הרגיש שלה. היא שלחה יד לעברו, תחבה את אצבעותיה בשערו
והתפתלה מתחת למגע שלו.
האדס אחז בה חזק יותר, אצבעותיו התחפרו בעורה כדי להחזיק אותה
במקומה. קול עמוק נפלט מפיה כששפתיו נצמדו אליה. אצבעותיו החליפו
את הלשון הנמרצת שלו, מילאו ומתחו אותה עד שהעונג התפשט בכל הגוף
שלה.
היא הייתה בטוחה שהיא זוהרת.
זו הייתה התעלות, אושר עילאי, אקסטזה.
והכול נקטע כשנשמעה דפיקה בדלת.
פרספונה קפאה וניסתה להתיישב, אבל האדס החזיק אותה במקומה
ונהם, כשהוא מביט בה ממקומו בין רגליה.
“תתעלמי מזה.” המילים נאמרו כמו פקודה, עיניו בערו כמו גחלים.
הוא המשיך בלי רחמים, נע עמוק יותר, חזק יותר, מהר יותר. פרספונה
בקושי הצליחה להישאר על השולחן, בקושי הצליחה לנשום, היא הרגישה
כאילו היא מטפסת שוב אל פני השטח של הסטיקס, נואשת לאוויר, ובכל

זאת שלמה בידיעה שמוות כזה יהיה מוות מאושר.
אבל הדפיקה בדלת נמשכה, וקול מהוסס קרא, “לורד האדס?”
פרספונה לא הצליחה לזהות מי נמצא בצידה השני של הדלת, אבל הוא
נשמע לחוץ, והייתה לו סיבה טובה לכך, כי המבט על פניו של האדס היה
רצחני.
ככה הוא נראה כשהוא עומד מול נשמות בטרטרוס, היא חשבה.
האדס התיישב לאחור על עקביו.
“לך מפה,” הוא פקד.
השקט נמשך לרגע, ואז הקול אמר, “זה חשוב, האדס.”
אפילו פרספונה הבחינה בדאגה המוגברת בטון של הדובר. האדס נשף
בעצבנות וקם, הוא החזיק את פניה בין ידיו.
“רק רגע, יקירתי.”
“אתה לא תפגע בו, נכון?”
“לא יותר מדי.”
הוא לא חייך כשיצא למסדרון.
פרספונה הרגישה מגוחכת כשישבה כך על קצה השולחן, לכן היא ירדה
ממנו, סידרה את השמלה שלה והתחילה לצעוד ברחבי חדר האוכל המפואר.
הרושם הראשוני שלה מהחדר היה שהוא מוגזם מדי. התקרה התהדרה בכמה
נברשות קריסטל מיותרות, הקירות היו מקושטים בזהב, והכיסא של האדס
בראש השולחן נראה כמו כס מלכות. ונוסף על כל זה, הוא סעד בחדר הזה
לעיתים רחוקות, בדרך כלל הוא העדיף לאכול בחלקים אחרים של הארמון.
זו הייתה אחת הסיבות לכך שהיא החליטה להשתמש בו במהלך חגיגות יום
ההיפוך — כדי שכל היופי הזה לא ילך לאיבוד.
האדס חזר. הוא נראה מתוסכל, הלסת שלו התכווצה ועיניו נצצו בעוצמה
מסוג אחר. הוא עצר במרחק של כמה סנטימטרים ממנה, ידיו היו תחובות
בכיסיו.
“הכול בסדר?” היא שאלה.

“כן,” הוא ענה. “ולא. איליאס עדכן אותי על בעיה שעדיף לטפל בה
עכשיו ולא לדחות לאחר כך.”
היא בהתה בו והמתינה שימשיך, אבל הוא לא הסביר.
“מתי תחזור?”
“עוד שעה. אולי שעתיים.”
היא קימטה את המצח, והאדס נגע בסנטר שלה כדי שעיניה יהיו בגובה
עיניו.
“תאמיני לי, יקירתי. ההחלטה הקשה ביותר שאני מקבל בכל יום היא
לעזוב אותך.”
“אז אל תעזוב,” היא אמרה וכרכה את ידיה סביב מותניו. “אני אלך
איתך.”
“זה לא חכם,” קולו היה מחוספס, והגבות של פרספונה התכווצו.
“למה לא?”
“פרספונה —”
“זו שאלה פשוטה,” היא קטעה אותו.
“ממש לא,” הוא ענה בנוקשות, ואז נאנח והעביר את אצבעותיו דרך
שערו הפזור.
היא הביטה בו. הוא מעולם לא איבד את קור הרוח שלו ככה. מה גרם לו
להיות נסער כל כך? היא שקלה לדחוק בו שיענה לה, אבל ידעה שזה לא
יוביל לשום מקום, ולכן היא ויתרה.
“טוב,” היא התרחקה ממנו צעד ויצרה מרחק ביניהם. “אני אהיה כאן
כשתחזור.”
האדס כיווץ את המצח. “אני אפצה אותך.”
היא הרימה גבה ודרשה, “תישבע.”
עיניו של האדס בערו מתחת לזוהר נברשות הקריסטל.
“הו, יקירתי. את לא צריכה לחלץ ממני שבועה. שום דבר לא ימנע ממני
לזיין אותך.”