היילי

“אני די בטוחה שזה מסתכל עליי,” ויוויאן פולטת כשהיא מציצה בעין אחת
מצומצמת. “איך יכול להיות ש —” היא רוכנת ולוחשת לי כאילו אנחנו בתוך
קהל של אנשים ולא לבד בחדר שלי. “ּפ ּ ין… מביט בי כאילו אני חייבת לו
משהו.”
אני מצטמררת מהשימוש במילה “פין”. אני די בטוחה שמלבד המילה
“לחלוחי”, פין זו המילה הכי מכוערת שיש.
“זה היה הרעיון שלך,” אני מזכירה לה בלי להסיט את העיניים ממסך
המחשב שלי, שמציג כרגע גבר שדוחף את האיבר שלו מאחור לאישה
שגונחת בקול רם ומעצבן. צלילי ההתנשפויות וההתחככות של עור בעור
ממלאים את החדר. אין מצב שזה הדבר שכולם מתלהבים ממנו, נכון?
סקס.
מין.
לעשות אהבה.
משהו שאני לא יודעת עליו שום דבר מלבד המכניקה הבסיסית שלמדתי
בשיעורי חינוך מיני ובסרטים, והשיחות עם ההורים שלי על איך תינוק
נולד, שאני עדיין מצולקת מהן.
אני, היילי ג’ו אדוארדס, עדיין מאוד בתולה, אפילו שאני כבר בשנה
א’ באוניברסיטת אורלינס. אוניברסיטה זה המקום שבו כולן מאבדות את

הבתולים, לא?
אני בת שמונה־עשרה, ואף פעם לא התנשקתי.
איך זה בכלל אפשרי?
טוב, זה קל מאוד אם אתם אני.
אני… זאת שמעדיפה להישאר בבית ולא ללכת למסיבה רק כדי לסיים
עבודת רקמה מפחידה. הבחורה שבבת אחת פתוחות אצלה לא פחות
משלושים לשוניות בספרות חובבים על דרקו והרמיוני. בחורה שמאמינה
ששחור וסגול הם צבעי היסוד היחידים בגלגל הצבעים. בחורה שחיה
על קונספירציות, סוכריות גומי חמוצות ומוזיקה אלטרנטיבית משנות
התשעים באייפוד שאפל שלה. זאת שממש לא בעניינים.
ולא בדיוק מגנט של גברים.
אבל טוב לי עם זה. נוח לי מאוד לנוע לצלילי המנגינה שלי ובקצב שלי.
כלומר, הכול טוב.
וכשאני אומרת טוב, אני מתכוונת בקטע טוב של בתולה שמעולם לא
התנשקה והיא בשנה א’ באוניברסיטה.
“ראיתי כבר הרבה מהם, אבל הדבר הזה נראה כמו דרקון לא מאולף.
מישהו צריך להביא לגבר הזה רצועה בשביל לקשור את החיה שלו,” ויו
אומרת כשצמרמורת עוברת בגופה.
אני מושכת בכתף. “זה די… פראי.”
שתינו מביטות זו בזו ואחר כך מתפרקות.
אנחנו ממש מאבדות את זה מרוב צחקוקים, עד ששתינו בערמה אחת
על המיטה שלי עם דמעות שזולגות על הפנים.
מבין כל הרעיונות שהיו לחברה הכי טובה שלי, זה ללא ספק המוזר
ביותר. לראות פורנו לבד זה דבר אחד. אבל זה דבר אחר לגמרי לעשות
את זה עם החברה הכי טובה שלך שיש לה את רמת הבגרות של ילד
בן ארבע־עשרה.
“האל?” קול עמוק קורא לי מעברה השני של הדלת, ומייד היא נפתחת.

איליי, החבר הכי טוב שלי, נכנס פנימה בלי לחכות למענה.
אני שולחת יד למחשב שלי במהירות רבה כל כך, עד שבטעות אני
דוחפת את ויו מהמיטה בניסיון נואש לסגור את המסך לפני שאיליי יבין
מה אנחנו עושות. מרוב חיפזון, האצבע שלי נתקעת בין המסך למקלדת
ואני צורחת.
“שיט. פאק. לעזאזל.” אני מכניסה את האצבע לפה לנסות לשכך את
הכאב, ואז קופצת מהמיטה ודוחפת את המחשב לצד השני שלה.
הוא נוחת בחבטה על הרצפה.
המבט של איליי נודד ממני אל ויוויאן, שנמצאת על הרצפה מולו ומנסה
נואשות להתאפס על עצמה, אחר כך אל המחשב ואז שוב אליי, והמצח
שלו מתקמט בבלבול. “אהה, מה קורה? מה אתן רואות ולמה התחרפנתן
כשנכנסתי?”
שתיקה מקדמת את השאלה שלו עד שוויו מאבדת את זה. היא הראשונה
שפותחת את הפה, והצחוק שלה מתפרץ כמו פצצה שהטיימר שלה לא
כוון כהלכה. היא מנענעת את ראשה תוך כדי ניסיון לדבר בין ההתנשפויות.
“אנחנו רואות פורנו. פורנו נורא, האמת.”
המילים שלה הן לא יותר משרשרת צפצופים שמתחברים ביחד למשפט,
ואני גונחת כשאני רואה את החיוך הזדוני שעולה על פניו של איליי.
נהדר. עכשיו זאת צפייה קבוצתית בפורנו. אני משתרעת שוב על
המיטה ומקווה שהיא תבלע אותי בתוכה כדי שאוכל להימנע מההשפלה
שאני חווה כרגע.
בלי מילה נוספת, הוא הולך לעבר הדלת, סוגר אותה בדחיפה עם הרגל,
מדלג מעל ויו והולך ישירות למיטה.
הוא מחכך את הידיים בציפייה כשהוא צולל למיטה לידי ומניח את
הזרועות שלו מתחת לראשו. “אוקיי, אז מה אנחנו רואים? אישה על אישה?
אולי קצת חדירה כפולה?”
העיניים שלי נפערות ואני מגמגמת, “כ…כפולה?”

“אל תשגע אותה, איליי, באמת,” ויו אומרת כשהיא הולכת לצד המיטה
שממנו נפל המחשב שלי, מרימה ופותחת אותו. המסך שב להראות את
סרטון הסקס הגרוע והחובבני שבו צפינו.
“וואו,” איליי פולט נשיפה ומצמצם את עיניו אל מול המסך. “לגבר הזה
יש כושר זיון רציני.”
“כן, כאילו, תראה את השרירים שיש לו בתחת. אפשר לשבור ביצה
על המתוקים האלה.” ויו דוחפת את איליי הצידה, נכנסת למיטה לצידו
ומשלבת רגליים. “אם רק זה היה ככה במציאות.”
החזה שלו רועד בצחוק לועג. “זה שלך היה סקס גרוע לא אומר שככה
זה אצל כולם, ויוויאן.”
נכון. אני היחידה שנותרה בתולה מבין החברים הטובים שלי, ואני
מודעת לעובדה הזאת בכאב גדול.
ויו משרבבת מולו את הלשון ומוסיפה תנועה מגונה.
“לפחות היה לך סקס רע. לי לא היה בכלל סקס, וזה אפילו גרוע יותר,”
אני אומרת לשניהם.
המבט של איליי פונה אליי. “זה לא סיפור גדול, האל. המון אנשים
מחכים לאדם הנכון.”
אני אוהבת אותו, באמת. ואני מעריכה את העובדה שהוא אומר את זה,
אבל הוא פשוט… לא מבין.
אני נאנחת בכבדות ואומרת, “פשוט נמאס לי כבר להיות הנגררת
המתוקה, ‘אוי, היא כזאת חמודה,’ אבל מוזרה ובודדה באופן פתטי, היילי
ג’ו הזאת.”
ויו מטה את הראש. “ולכן יש לי תוכנית מושלמת.” היא קמה מהמיטה
ומסתובבת אליי. “האל, אנחנו באוניברסיטה, בשנה א’, באחד המוסדות
הכי טובים בדרום ארצות הברית. ביחד. אנחנו צריכות לצאת ולחיות. ללכת
למסיבות, לשתות יותר מדי אלכוהול זול. לנשק בחורים שווים. לעשות
קעקועים שטותיים שלעולם לא נתחרט עליהם כשנהיה זקנות מקומטות,

למרות מה שכל הבומרים חושבים. להיות צעירות כל עוד יש לנו הזדמנות.
את יודעת, לפני החיים האמיתיים.”
בתאוריה זה נשמע נהדר. אפילו קל.
כלומר, טכנית, כמה קשה בקמפוס למצוא מסיבה, אלכוהול זול בכוסות
פלסטיק אדומות ובחור שווה שמוכן בהחלט לדחוף את הלשון לגרון שלך?
זה לא החלק הקשה.
אתם מבינים, הכול קשור בי.
אני פשוט די… אני. ואני כבר יודעת שאני לא כוס התה שמתאימה
לכל אחד.
בכנות, אני כנראה דומה יותר לקמבוצ’ה, אם אני צריכה להגדיר את
עצמי.
מרירה בטעימה הראשונה, ואז לאט־לאט מצליחה להתחבב עליך, אחרי
שאתה סותם את האף ומאלץ את עצמך לבלוע.
כאילו, זאת תסיסה פרוביוטית שהיא בריאה לך. מגעילה, אבל לא רעה
אחרי כמה זמן.
אבל ויו צודקת.
זאת אמורה להיות תקופת הזוהר של חיינו. הזמן להתפרע, לפזר את
השיער ולחיות לפני שקירות הבגרות יסגרו עלינו.
“היא צודקת, האל. לפחות לגבי החלק של לחיות כל עוד אנחנו יכולים.
תשתחררי. תראי מה יש לעולם להציע לך. אני אבוא איתכן. גם כדי לדאוג
לכן וגם כדי לוודא שאתן נהנות. ובטוחות,” איליי הוסיף.
אני נושכת את השפה התחתונה ושוקלת את הדברים.
אני יודעת ששניהם צודקים… אבל קל יותר לדבר על זה מאשר לעשות
את זה. להציע את עצמך ככה לעולם, לשכוח מכל העכבות שלך. להעמיד
פנים שאת לא מתה מפחד מהאפשרות שהעולם ידחה אותך על שאת
מי שאת.
לבסוף אני מרימה לאט את עיניי ומביטה בשניהם. “אתם צודקים.

שניכם. בואו נעשה את זה.” אני נושפת ומשחררת את המתחים. “מחר.
אנחנו נצא למסיבה.”
העיניים של ויו מוארות כאילו אמרתי לה שחייזרים נחתו בחצר.
“באמת?”
אני מהנהנת.
“אנחנו הולכים למסיבת סטודנטים ולא עוזבים עד שאת מפסיקה להיות
סטודנטית שנה א’ בת שמונה־עשרה שלא התנשקה מעולם. ברוכה הבאה
ליום הראשון של שארית חייך, היילי ג’ו אדוארדס.”
“באופן מוזר, זה נשמע מבטיח ומפחיד להחריד בו־זמנית,” אני אומרת
באותה שנייה שבה נשמעת צעקה “הפיצה פה!” מהמבואה. ארוחת הערב
הכה מיוחלת שלנו סוף־סוף כאן. כולנו קמים ביחד מהמיטה ונוטשים את
המחשב. “ועכשיו, בבקשה, אפשר ללכת לטרוף פיצה? אני גוועת, ואני
רוצה להמשיך לחקור לקראת הפרק של השבוע.”
איליי צוחק וכורך את זרועו סביב הצוואר שלי ומושך אותי אליו
כשאנחנו הולכים אחרי ויו אל המטבח. לפעמים אני שוכחת כמה אני זקוקה
לחיבוק של איליי. זה תמיד משפר את ההרגשה שלי, ולהודות בכל זה בקול
רם היה קשה גם אם אני לא רוצה להראות את זה. גדילה היא אף פעם לא
דבר קל.
ויו הולכת היישר למקרר ומוציאה פנטה כתומה, אחת מהאובססיות
הרבות שלנו.
“הקשבתי השבוע לספר עיון ורשמתי כמה הערות כדי להתכונן. אני
חושבת שלפרק הזה יהיו יותר מאזינים ממה שהיו עד עכשיו, אם לשפוט
לפי ההתלהבות שיש לקראתו ברשתות החברתיות. ואני חייבת לצאת אחר
כך. עוד תרגול במתמטיקה, ותארו לעצמכם, הבחור שמעביר אותו לגמרי
סוטה.” היא מתיישבת לשולחן, מרימה את המכסה של קופסת הפיצה,
שולחת יד לפרוסה גדולה ומייד דוחפת פרוסה גם לכיווני.
אחרי שאני נוגסת במשולש שלי, אני עוצמת עיניים וגונחת. הביס הזה

כל כך טוב — המון גבינה ושמנוניות.
“זה ביגפוט השבוע, נכון?” הקול של ליין קולינס רועם מאחוריי ומכריז
על נוכחותו. אני נבהלת, כמעט נחנקת מהפיצה ומשתעלת. עיניה של ויו
מתרחבות כשאני מנסה נואשות לפלוט את האוכל, אבל ללא הועיל.
לעזאזל, אני עומדת למות, להיחנק מפיצה עם אקסטרה גבינה
וזיתים שחורים.
אני עומדת למות בתולה.
“שיט, את בסדר, האל?” איליי ממהר אליי. הוא זורק את הצלחת הריקה
שלו על השולחן ומוציא אותי מהכיסא, מקיף בזרועותיו את המותניים שלי
ומתחיל לבצע תמרון היימליך.
חתיכת הפיצה שנראתה לי הרבה יותר קטנה כשלעסתי אותה, עפה
מתוך הפה שלי ונוחתת בגוש דוחה על הרצפה.
אוויר חודר סוף־סוף אל הריאות שלי, ואני צונחת אל תוך זרועותיו של
איליי כשהקלה מציפה אותי.
אני בסדר. אני בטוחה. אני עם איליי. הכול טוב.
אני עדיין מנסה להסדיר את הנשימה כשאני מביטה אל ליין שנשען על
הדלפק, ושואפת מייד את כל האוויר שהצלחתי לגייס אחרי שהייתי על
סף מוות.
יש לו מין השפעה כזאת. כשהוא נכנס לחדר, הוא גונב את תשומת הלב
של כולם ואת היכולת שלהם לנשום.
אולי יש לו השפעה כזאת רק עליי, אבל אם לשפוט לפי כמות הבחורות
שנכנסות בגניבה לבית שלנו ויוצאות ממנו באמצע הלילה, זו לא רק אני.
אתם מבינים, מאז שאני יכולה לזכור, יש לי… קראש על האח הגדול של
החבר הכי טוב שלי, וזה סוד שכנראה אקח איתי לקבר.
כי ליין קולינס לעולם לא יסתכל לכיוון שלי.
תמיד הייתי החברה הכי טובה של אחיו הקטן, זאת שנגררה אחריהם
מאז שהייתה ילדה קטנה. הילדה המעצבנת של השכנים שלא היה אפשר

להיפטר ממנה, גם לא כשהוא התבגר וההורים שלו הכריחו אותו לקחת את
איליי ואותי איתו לסרטים, לקניון ולמגרש כשהוא שיחק.
הרגעים האלה היו יקרים לי כל כך, כי אז, אפילו לכמה דקות, הייתי
בקרבתו. התקיימתי ליד הבחורות שהשליכו את עצמן לרגליו. קיבלתי את
החיוכים עם גומות החן שהוא שמר לבחורות האלה, ונצרתי את הרגעים
האלה כאילו היו גלגל הצלה ששמר עליי עד הפעם הבאה שבה הצלחתי
לגנוב את תשומת הלב שלו.
“מה קורה, האל?” הוא מחייך, וגומות החן הארורות שלו מופיעות
שוב כשהוא שולח יד לארון ומוציא את השייקר האהוב עליו. אני מנסה
לא לשים לב לכך שהוא בלי חולצה, והחזה הרחב שלו מוצג לראווה לעיניי
שבולעות אותו.
מנסה בלי הצלחה, יש לומר.
אי אפשר שלא לשים לב לחזה המושלם שלו ולשרירי הזרועות
שנמתחים בכל פעם שהוא זז.
“היא כמעט נחנקה עכשיו מהפיצה שלה,” איליי אומר ומלטף לי את
הגב. ברור שהוא מכיר מצוין את המגושמות הקלאמזית חסרת הגבולות שלי.
ליין זוקף את הגבות הכה מושלמות שלו. “אז זה סתם עוד יום חול?”
“כן.”
אידיוטים.
זה מה שאני מקבלת כשאני גרה עם שני אלה. טוב, לא ממש הייתה
לי ברירה. מאחר שלא התלהבתי ממגורים עם אדם זר בחדר מעונות קטן,
ההורים שלי ומשפחת קולינס החליטו שהמקום הטוב ביותר בשבילי יהיה
כאן, עם איליי וליין, שכבר היה להם בית מחוץ לקמפוס. ככה אני לא צריכה
לגור עם מישהו שאני לא מכירה, והם יכולים לשים עליי עין כי זאת הפעם
הראשונה שלי מחוץ לבית הוריי.
זה מצב עניינים שעובד נפלא בשביל כולם.
תאורטית.

את רוב ימיי אני מבלה בניסיון לא לפנטז על ליין, ואת שאר הזמן בניסיון
להתמקד בעומס הקורסים שלקחתי על עצמי כסטודנטית לקולנוע בשנה
א’. הייתי ברשימת המתנה למוסד החלומות שלי, אוניברסיטת ניו־יורק,
ולכן הלכתי על הבחירה השנייה שלי, ואני מקווה לעבור בהצלחה את קורסי
המבוא כדי שאוכל לעבור אוניברסיטה בשנה השנייה. זה אומר שאני צריכה
לעבוד קשה מאוד כדי להכין תיק עבודות ולהשיג ממוצע ציונים גבוה.
אני מושכת את הכיסא, מתיישבת עליו ונושפת על קווצות השיער
שנופלות על פניי. עיניי נודדות אל ליין שעומד ליד התנור ומכין לעצמו
שייק חלבון. מכנסי הטרנינג האפורים תלויים נמוך על מותניו וחושפים את
הווי שמוביל למטה.
משהו אומר לי שהוא לא יהיה דומה בכלל לגבר מהפורנו של היום.
שהוא יהיה גבר מהסוג שאומר דברים מלוכלכים בזמן שהוא עושה שמות
בגוף שלך. הפנים שלי מתחילות להאדים כשאני מדמיינת את שנינו בסרטון
הזה, עושים את הדברים שהזוג ההוא עשה על המסך.
אני מרגישה את ידיו אוחזות במותניים שלי כשהוא חודר אליי שוב
ושוב, עיניו בולעות אותי ו…
“אז התוכנית היא עדיין לראות סרט בשישי בערב, האל?” איליי פולט
בפה מלא פיצה ומזכיר את המסורת בת העשור שלנו, וזה מנער אותי
מהתמונות המלוכלכות של אחיו.
אלוהים אדירים. הלב שלי צונח כאילו כל הנוכחים בחדר יכולים לקרוא
את מחשבותיי.
בזמן הקצר שאני כאן, כמעט אף פעם לא היינו ביחד בארוחה כמו
עכשיו, כי לכל אחד מאיתנו יש סדר יום אחר. בעיקר כי זה טרום העונה,
וליין הוא המגיש הכוכב בקבוצת הבייסבול של אוניברסיטת אורלינס.
כשהוא לא בחדר הכושר או באימון או באולם הרצאות, הוא עם החברים
שלו במסיבה או עם הסטוץ שלו ללילה.
“כן. ויו ואני סיימנו לדבר על הפרק של השבוע, אז זה אמור להיות

בסדר.” אני פותחת את הפנטה הכתומה שהיא מחליקה לעברי ולוקחת
חתיכה נוספת מהפיצה, הפעם קטנה יותר.
יש סטודנטים שאוהבים ראמן, ואז יש אותי. אני שורדת בעזרת כוח
רצון והפיצה של ג’קס.
איליי דוחף חתיכה נוספת לפיו ולועס מהר לפני שהוא אומר,
“יופי. שמעתי שיש סרט תיעודי חדש שנקרא ‘פטריה פנטסטית’ שאני
חושב שתאהבו.”
שהוא יאהב. אותי זה ללא ספק יפיל לשינה עמוקה בתוך שלושים דקות
מרגע שהוא ילחץ על פליי, אבל שיהיה.
ברצינות, מי יכול בדעה צלולה, סתם בשביל הכיף, לבחור לראות בשישי
בלילה סרט דוקומנטרי על פטריות שגדלות מתוך האדמה?
איליי קולינס. רק הוא.
“אני לא יכולה לחכות,” אני אומרת למרות הרגשות האמיתיים שלי
ומחייכת חיוך רחב ומזויף. בסופו של יום, אני אוהבת לבלות עם איליי. הוא
החבר הכי טוב שלי, וכך היה מאז שהיינו תינוקות, ואם הוא רוצה לשעמם
אותי למוות בערב הסרטים השבועי שלנו, זה בסדר מבחינתי.
“מה אתה מתכנן לסוף השבוע, אחי?” איליי שואל את אחיו שעדיין
עומד ליד השיש.
הכתפיים השזופות של ליין נופלות מעט. “המאמן רוצה שאני אשמור
על הכתף שלי, אז כנראה אחזור הביתה מוקדם ואלך לישון. מי יודע, אולי
אני אלך למסיבה, אמצא איזו אוהדת שרופה לצאת איתה משם.” הוא יורה
בי מבט ושפתיו מתעקלות בחיוך.
וזה, גבירותיי ורבותיי, הבן האהוב של אמריקה.
זה הבחור שכל בחורה באוניברסיטת אורלינס תהיה מוכנה לעשות הכול
בשביל הזדמנות להיות איתו.
הוא כריזמטי, גם כשהוא ממש דושבג. וזה כישרון מיוחד שיש רק
לגברים כמו ליין.

“אתה לא אמור ללמוד או, לא יודעת, לעשות איזה משהו מועיל?”
ויו שואלת.
חיוך שחצני עולה על שפתיו כשהוא טופח באצבע על המצח. “אני לא
צריך ללמוד, ויו, לא כשיש לי את המוח הזה.”
“זה משפחתי אצלנו,” איליי מתרברב.
ברצינות, איך ליין כל כך חכם וגם כל כך מושך? זה לא הוגן כלפינו,
האנשים הנורמליים והממוצעים שצריכים להשקיע מאמץ כדי להשיג
ציון עובר.
האחים קולינס חולקים את אותו השיער הבלונדיני הכהה וההורס
וכמעט את אותו הגוון הירוק בעיניים. לשניהם יש לסתות חזקות ועור שזוף
שמקורו בגנטיקה ולא בשמש. אבל בכך מסתיימים קווי הדמיון ביניהם. הם
לא יכלו להיות שונים יותר גם אם היו מנסים.
איליי יותר מאופק וחנון בעוד אחיו חברותי מאוד, שחצן והלב הפועם
של כל מסיבה. שניהם נאים וחכמים, גם אם ליין אוהב להעמיד פנים שהוא
סתם ספורטאי מטומטם רק בשביל המוניטין שלו בקמפוס.
אני יודעת את האמת כי גדלתי לידם, ואני רואה את הצד של ליין שאותו
הוא בוחר לא לחלוק עם העולם. כחברה הכי טובה של איליי ביליתי המון זמן
בבית שלהם, יותר מאשר בביתי. אני שקועה במחשבות ומשחקת בצמידים
שעל מפרק כף ידי כשליין פונה אליי.
“צמידים יפים, היילי ג’ו,” הוא אומר ואז שותה כוס מים בלגימה אחת,
והגרגרת שלו רוטטת כשהוא בולע.
הלחיים שלי מתלהטות בן רגע. הוא ציני ומקניט אותי בגלל צמידי
החרוזים שוויו ואני מכינות כשאנחנו רואות סדרות בנטפליקס. אולי זה
ילדותי, אבל אנחנו נהנות לעשות את זה ולראות מי מצליחה להכניס להם
יותר שטויות הזויות.
ניחוש אחד לגבי מי שכרגע במקום הראשון. המשוגעת, כלומר ויויאן.
“אה, תודה?” אני אומרת בשקט ועיניי נורות אל ויו שמצמצמת את

העיניים מולו. “זה סתם, אהה, דבר טיפשי שאנחנו עושות בשביל הכיף.”
“הם חמודים.” החיוך הקטן שלו מתרחב לחיוך של ממש, ושוב קשה
לי לנשום.
חמוד. ליין קולינס אמר עכשיו שיש משהו חמוד על הגוף שלי.
לפני שאני יכולה להתחיל להתענג בכפייתיות על הרגע הזה, ויו מעלה
על שפתיה חיוך שובב. “אתה בא למסיבה של אחוות קאפה בסוף השבוע
הזה? היילי, איליי ואני הולכים.”
“אתן הולכות למסיבה בבית אחווה?” הוא אומר בחוסר אמון והגבות
שלו כמעט פוגשות בקו השיער.
אני מגלגלת עיניים. “אל תיראה כל כך מופתע. מותר שגם לנו יהיו חיי
חברה, ליין.”
הוא מרים ידיים בהכנעה. “סתם תהיתי. זאת לא בדיוק הסצנה שלכן,
מה?”
אני מושכת בכתף ומשפילה מבט. “אני פשוט… מנסה כמה דברים
חדשים.”
“כמו להתחבר לבחורים שווים.” ויו מצחקקת ומקפיצה את הגבות
שלה, ואז נעמדת והולכת לפח כדי לזרוק את הצלחת. “אני חייבת לרוץ, אני
כבר מאחרת לתרגול שלי. תשלחו לי אנרגיות טובות, בבקשה.”
כולנו נפרדים ממנה ואני בורחת בחזרה לחדר שלי, סוגרת מאחוריי את
הדלת ופונה ישירות אל החלון. אני מטפסת החוצה בזהירות, מניחה רגל על
הסוכך של החלון ואחר כך על המדרון השטוח של הגג.
מאז שהגעתי לאוניברסיטת אורלינס, זה המקום האהוב עליי. מספיק
גבוה כך שאני יכולה לראות את כל הקמפוס, ובלילה הכוכבים זוהרים כמו
שמיכה מעליי.
אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת כאן כשהברכיים שלי לחוצות אל
החזה, מביטה בשמש השוקעת לאיטה אל תוך ענני בין הערביים. אבל
כנראה מספיק זמן כדי שהתחת שלי יירדם וכדי שאסובב את התליון הוורוד

הקטן של החייזר מסביב לצווארי. מין הרגל עצבני שיש לי.
קול מאחוריי מושך אותי מתוך המחשבות. אני מסתובבת ורואה את
איליי מטפס דרך החלון ומצטרף אליי על הרעפים, משעין את האמות על
הרגליים ומסתכל על האורות של הקמפוס.
אף אחד מאיתנו לא מדבר במשך דקה. רעש המכוניות שעוברות בכביש
המהיר מרוקן ממני את המחשבות. זאת שתיקה נוחה, והיא חלק ממה שאני
אוהבת בחברות שלי עם איליי. זאת פשוט תחושה… טבעית. זה תמיד היה
ככה בינינו. קל.
“האל?”
אני מסתכלת עליו, ועיניו הירוקות החדות יכולות לראות היישר אל תוך
הנפש שלי. ככה לפחות אני מרגישה לפעמים.
הוא הודף את הכתף שלי עם זו שלו. “את מרגישה מוזר אחרי השיחה
ההיא?”
אני מושכת בכתף ומסדרת את הצמידים שלי, אבל לא אומרת דבר.
“ויו סתם התבדחה, האל. את מכירה אותה. את לא באמת חייבת לשכב
עם מישהו. זה לא סיפור גדול להיות בתולה, את יודעת? אלה החיים שלך
ומשהו שחשוב לך. דברים אמורים לקרות כשאת מרגישה שאת מוכנה, לא
כי את מרגישה שאת צריכה להוכיח משהו או להיות מישהי אחרת.”
“אני יודעת, אני פשוט מרגישה… כאילו, אני עדיין בתולה כי אני
מוזרה? אני באמת כל כך מוזרה?”
“היילי,” הוא אומר. “ממש לא. את אחד האנשים הכי נפלאים שאני
מכיר. את חכמה ומצחיקה ויפה. זאת אומרת, יש לך את כל החבילה.”
הוא שולח אליי חיוך שובב, מושיט יד ומשלב את האצבעות שלו
באצבעותיי. לא בקטע רומנטי, אלא בקטע מנחם. בקטע שהוא אנחנו. הוא
למד די מוקדם שמגע פיזי הוא שפת האהבה שלי.
“אני פשוט עייפה מלהיות בלתי נראית. אני פשוט עייפה, איליי. אני
רוצה לחוות את כל הדברים שעדיין לא חוויתי, ואני מרגישה מין… אני

לא יודעת, דחף כזה בתוכי לעוד. לא רק לגבי ה —” אני מנמיכה את הקול
ומכחכחת בגרון בהיסוס. “הבתולים. כלומר בכלל בחיים. אני רוצה להיות
יותר מפרח קיר. אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף. להתפתח לאדם שאני
אמורה להיות. למצוא מי אני באמת. אתה יודע, כל הדברים החשובים.”
האצבעות של איליי מתהדקות על אצבעותיי והוא מהנהן. “אני יודע
ואני תומך בכל מה שתחליטי, היילי. זה תמיד היה ותמיד יהיה. פשוט תהיי
נאמנה לעצמך. זה כל מה שאני אומר.”
“אני יודעת. ואני לא חושבת שיכולתי ללכת לאוניברסיטה בלי שתהיה
לצידי,” אני אומרת לו.
“כל מי שיש לו מספיק מזל כדי להיות חלק מהעולם שלך, ידע בדיוק
מה יש לו ברגע שאת נכנסת.”
וברגע הזה אני מבינה למה איליי קולינס הוא סלע איתן בחיי.
כי הוא גורם לי להרגיש שאני הגרסה הכי טובה של עצמי.