פרולוג

הצעת עבודה:
איש הרים רגזן מחפש בייבי־מאמא שתישא את הזרע שלו. רחם חובה.
חצוצרות יתרון. ציצים לא נחוצים, אבל רצויים. מדובר בתפקיד אינקובטור
בלבד. הורות אסורה. על האם הפונדקאית להיות חסינה לנהמות כאמצעי
תקשורת ואובייקטיבית לגבי גללי עיזים. מגורים על רכס הרים כפרי זמינים
על פי בקשה. המעוניינות מוזמנות לשלוח הודעה למספר 5456־.555
המשרה לא רלוונטית לרוצחות. תשלום נדיב יינתן וחוזים משפטיים ייחתמו
טרם תהליך ההזרעה. נוסף לזה, חובה עלייך להסתדר עם האחים הידידותיים
שגרים בבתים השכנים… ולא, זה לא היה ניסיון לרמוז לך שתצטרכי לבחור
בין כמה בני זוג.

1

ואייט
עז מחמד: 1
אחים מעצבנים: 3

”בני זונות מזדיינים!״ אני שואג כשאני לוחץ בכל הכוח על הבלמים מול
הבקתה של אחי ומעיף סופת אבק של חצץ שמסתחרר מסביב לטנדר שלי.
אני מזנק ממושב הנהג, שועט במעלה המדרגות לעבר שני האחים שלי,
שיושבים על המרפסת הקדמית של קלדר, ונעמד ביניהם. אני מסתכל ברוגז
על השניים, ששרועים להם בנינוחות על שני כיסאות נדנדה ובידיהם ספלי
קפה מפּ ח.
כאילו זה סתם עוד בוקר שבת.
אני מרים את חתיכת הנייר שאני מחזיק. ”מי מכם תלה את זה בבר?״
”תירגע, ואייט… לא היית רוצה להגיע למכסת המילים היומית שלך
לפני ארוחת הצהריים.״ קלדר צוחק כשהוא מניח את הספל שלו על השולחן
לידו ומקיש באצבעות. ”אבל אני מניח שמזדיינים הייתה תוספת מיותרת,
אז נשארו לך עוד כמה מילים לשרוף.״
בלי אזהרה מוקדמת, אני שולח יד, תופס לו בצווארון ומושך אותו מתוך
הכיסא. ידעתי שקלדר עשה את זה. זה תמיד פאקינג קלדר. ”החיים שלי
הם בדיחה בעיניך?״ אני שואל בזעם ומרגיש כל שריר בזרועות שלי מתכווץ
כשאני מרים את אחי, שמתנשא לגובה של מטר תשעים, עד שהוא עומד

על קצות הבהונות. אני גבוה ממנו בשניים וחצי סנטימטרים בסך הכול, אז
זאת לא משימה פשוטה.
”איך אתה יודע שאני עשיתי את זה?״ העיניים שלו נוצצות בשעשוע.
שעשוע שאני מתכוון להעיף לו מהפרצוף הזחוח עם האגרוף שלי בעוד שתי
שניות בערך.
אני מעיף מבט בלוק, האח הצעיר ביותר, שנראה רגוע לגמרי כשהוא
מגרד את הזקן הקצר שלו ונהנה מההופעה. אני מחזיר את מבטי אל הילד
האמצעי הכי טיפוסי על פני האדמה — וממש לא מזיז לי שהמניאק כבר בן
שלושים וחמש. הוא היה קוץ בתחת כשהיה קטן והוא קוץ בתחת גם עכשיו.
ההבדל היחיד הוא שעכשיו יש לו יותר הכנסה נזילה ויותר רעיונות מלאי
השראה לתעלולים שלו.
הקול שלי יוצא בנהמה כשאני מקמט את הדף בינינו. ”חסין הייתה מילת
היום שלך בשבוע שעבר, והשתמשת בה לא נכון במשך שעות.״
זווית הפה של קלדר מתרוממת. ”אבל אני די בטוח שהשתמשתי בה נכון
במודעה ההיא. נכון, אבא דוב?״
זעם ניצת בוורידים שלי עכשיו, כשקלדר אישר שהוא האשם. ”אני
אזרוק אותך מההר הזה ואשרוף לך את הבקתה.״
אני גורר את גופו המתפתל של קלדר במורד מדרגות המרפסת לעבר
נקודת התצפית מול הבקתה שלי, מתעלם מהצחוק הקולני שלו שמהדהד
בין מרגלות ההרים. פיניתי עצים מהנוף ההררי במשך שלושה שבועות
אחרי שקניתי את השטח, עוד לפני שבניתי את הבית שלי, רק כדי ליצור
את הנוף הזה. רציתי מקום שישקיט לי את המחשבות ויעניק לי שלווה.
זה ההפך משלווה.
”רגע, רגע, רגע,״ לוק קורא אליי, מגפיו רומסים את החצץ ברעש
כשהוא עובר אותי בריצה קלה ומניח יד על החזה שלי. ”עוד מוקדם מדי
לאיומים ברצח ובהצתה.״
”מה אתה אומר,״ קלדר נושף בבוז ונחלץ מהאחיזה שלי. הוא צועד

לאחור, מיישר את חולצת הפלנל שלו ומסתיר את הקעקועים שמכסים
לו את החזה. ”ההתנהגות האלימה הזאת מאוד תקשה עליך למצוא אימא
דובה, אבא דוב.״
”תפסיק לקרוא לי אבא דוב,״ אני מסנן ומתחרט על היום שבו חשבתי
שזה יהיה רעיון טוב שהאחים שלי יבנו בתים לידי על ההר המבודד הזה.
אני מרים את המודעה המגוחכת באגרוף שלי ומעיף מבט במעלה
הגבעה, אל שלוש הבקתות שכולנו בנינו ביחד לפני כמעט עשור. שלושה
אחים שחיים על פסגת הר שקניתי באזור הכפרי בקולורדו, אז זה נשמע לי
כמו חלום. כולנו עבדנו זה לצד זה כדי לפתח את חלקת האדמה הזו ולבנות
בקתות בנות־קיימה כדי לשרוד פה עם משאבי אנרגיה מינימליים. אפילו
בחורפים המושלגים ביותר, היה לנו כל מה שהיינו צריכים כדי לשרוד
במשך ימים בלי כל קשר עם העולם. שבועות, אפילו.
זה נשמע כמו פאקינג גן עדן.
לפחות, ככה זה נשמע לי פעם… עד שקיבלתי את ההרגשה שמשהו
מתחיל להשתנות. כאילו משהו היה חסר לי.
”זאת לא בדיחה דפוקה,״ אני רוטן ומעביר יד בשיער הקצר שלי.
הזחיחות נעלמת מפניו של קלדר, שנראות כמעט קודרות כשהוא נועץ
בי מבט רציני. ”לא כתבתי את המודעה בתור בדיחה, ואייט. כתבתי אותה
כי אתה מטומטם אם אתה חוזר לסוכנות ההיא בדנוור שתגבה ממך כמה
מאות אלפי דולרים בשביל אם פונדקאית כשיש נשים הגונות ממש פה
בג׳יימסטאון שיהיו מוכנות לשאת את התינוק שלך במחיר נמוך בהרבה.״
”לא אכפת לי כמה זה עולה, קלדר,״ אני צועק בפעם המאה. ”אני מוכן
לשלם כל מה שצריך כדי להפוך ל…״ אני מהסס להגיד את המילה בקול רם,
היא נתקעת לי בגרון ואני מרגיש את כל כובד המשמעות שלה.
אבא.
עד מתי יהיה לי קשה להגיד את המילה הזו בקול? אני מעביר את מבטי
על ספסל הזיכרון שקלדר בנה והציב בנקודת התצפית לפני שנתיים, אחרי

שאבא שלנו מת באופן לא צפוי. הוא חקק עליו את האמרה החביבה על אבא.
אנחנו לא פה כדי לחיות לנצח, אנחנו פה כדי לעשות חיים.
אבא היה ישר והגון, חרוץ, מגונן ומאתגר במובנים הכי טובים שאפשר
להיות. כשאני עוצם את העיניים, אני עוד יכול להרגיש את הנוכחות שלו
ּ מקיפה אותי — את הניחוח הקבוע שלו, של בושם ברוט, את נימת הגערה
בקולו כשהאחים שלי ואני איחרנו לאתר שבו עבדנו, את הצחוק החד
והרועם שלו, או את העובדה שהוא אף פעם לא התעטש רק פעם אחת. זו
תמיד הייתה מתקפה של שמונה עיטושים ברצף. פאק, אני מתגעגע אליו.
ואני בכלל לא רוצה לחשוב כמה קשה היה לאימא שלי, שבדיוק עמדה
לחגוג את יום הנישואים הארבעים וחמישה שלהם לפני שהוא מת. עכשיו
היא אלמנה שעדיין בוכה באירועים משפחתיים.
הוא היה אב המשפחה האידיאלי, וכשהוא מת, איבדנו את המדריך שלנו,
את העוגן ואת קול ההיגיון שלנו. העולם נהיה קצת יותר קודר.
עכשיו, אני רוצה להחזיר לנו קצת אור לחיים. אני רוצה לראות את
אימא שלי מחזיקה את הילד שלי, לשם שינוי, במקום את האחיין או את
האחיינית. אני גאה במה שאחיי ואני בנינו על ההר הזה ורוצה לחלוק את זה
עם ילד משלי.
ואין שום סיכוי שאתן לקלדר לדפוק לי את התוכניות.
קלדר נותן לי מכה ידידותית על הזרוע, מחזיר את תשומת הלב שלי
אליו. ”אתה יודע, מאוד יכול להיות שיש לי כמה תינוקות שמשוטטים להם
למרגלות ההרים שאני בכלל לא מודע אליהם. אתה מוזמן לקחת אחד מהם,
אם תמצא אותם.״
אני מהדק את הלסת, אין לי מושג אם ההערה הזאת טובה או גרועה
יותר משאר הדברים שהוא אמר. לפני כמה חודשים, קלדר הציע שאשתמש
בטינדר כדי לצאת ולהכניס סתם מישהי להיריון. ואני מוכן להודות שהייתי
שיכור כל כך עד שהתחלתי לשקול את הרעיון הזה ברצינות, אבל אז נזכרתי
שאף אחד לא מבקש עצות מקלדר. אולי רק אם הוא רוצה שם של מועדון

סקס טוב.
אני פותח את הפה כדי להתווכח איתו בפעם המאה, אבל מכונית
מתקרבת גורמת לכולנו לסובב אליה את הראש. ההר כולו שייך לי, אז
האנשים היחידים שמבקרים פה באים כדי לפגוש אחד משלושתנו. כשרכב
השטח של מקס, אחינו הבכור, מופיע באופק, כולנו לוחשים, ”פאק.״
מקס לא מניאק גמור. הוא רק נוצר מחומר שונה משלושתנו. לעזאזל,
לפעמים הוא יכול להיות בן זונה שתלטן ומתנשא. הוא נהיה עוד יותר גרוע
אחרי שאבא מת.
בזמנו, הוא היה עובד בניין בחברת השיפוצים של אבא בדיוק כמו כולנו,
אבל למקס תמיד היו מטרות שונות בחיים. הוא התפטר מוקדם, למד
מנהל עסקים וטיפס בסולם התאגידי עד שלבסוף פתח חברה משלו. יש
לו חברת פיתוח זיכיונות והוא כנראה האיש העשיר ביותר בבולדר. אבל גם
אני הסתדרתי די טוב, אני פשוט בוחר להתחבא בגבעות של ג׳יימסטאון,
הקהילה הקטנה למרגלות ההר הזה, במקום להתרברב בכסף שלי ולקנות
בית מפואר. אני ממש לא עשיר כמו מקס, אבל האדמה שלי שווה לא מעט
והבקתות בנות־הקיימה שבנינו פה מאפשרות לנו לחיות בעלויות נמוכות.
וחוץ מזה, קנייה, שיפוץ ומכירה של בתים הכניסו לכולנו לא מעט כסף.
אבא לימד אותנו היטב, והצלחנו לקדם את העסק שלו עוד יותר אחרי
שהוא מת. למען האמת, אנחנו עובדים קשה יותר עכשיו משאי פעם עבדנו
כשהוא עוד היה פה. המוות שלו היה מעין קריאת השכמה. אני רק מצטער
שהוא לא פה לראות את זה.
אבל תזרים המזומנים ששוק הנדל״ן העניק לנו להשקעות נוצל לטובה
בעשור האחרון, ובדיוק בגלל זה אני לא מודאג במיוחד מכמות הכסף שאני
אצטרך לשלם כדי להפוך ל…
אבא.
לא משנה למי יש יותר כסף, מקס אוהב לזרוק את אנרגיות המנכ״ל שלו
לכל מקום שהוא הולך. ו… טוב, לנו יש כללים אחרים פה על ההר.

כמו היכולת להסתיר רצח והצתה בקלות יחסית.
מקס נעמד מול שלושתנו, מסיר את משקפי השמש היקרים שלו מפניו
וצובט את גשר האף. ”מישהו מוכן בבקשה להסביר לי למה לא מזמן תפסתי
את הבת המתבגרת שלי מכינה גיליון אקסל של מועמדות אפשריות לתפקיד
אם התינוק של הדוד שלה?״ הבלבול על פניו משקף את ההרגשה שלי.
”אה, כן.״ קלדר תופס לעצמו בעורף ונראה נבוך בפעם הראשונה הבוקר.
הוא מכחכח בגרון ומוריד את מבטו אל המגפיים שלו. ”העליתי את המודעה
מהבר לאתר קרייגסליסט לפני כמה ימים והפניתי את כל השיחות לאוורלי.״
”עשית מה?״ מקס שואג ואני מזנק לעבר קלדר, אבל לוק תופס לי
בכתפיים ועוצר אותי בזמן שאני מנסה לנער אותו מעליי. הוא לא הכי גדול
מבין ארבעתנו, אבל הוא חרא קטן ושרירי.
מקס חולף על פנינו במהירות ובדיוק לפני שהאגרוף שלו מתנגש בפרצוף
של אחינו המעצבן, קלדר צועק, ”זה היה הרעיון של אוורלי!״
”מניאק.״ לוק נושף בבוז כשעל פניו מבט מאוכזב. ”זורק את האחיינית
שלך לכלבים. כמה אמיץ מצידך.״
”אחד מהם יהרוג אותי אם אני לא אספר את האמת,״ קלדר מגיב במגננה
ומסתובב בחזרה אליי ואל מקס. ”היא הייתה נחושה לעשות את זה וביקשה
את עזרתי. ואתה יודע שאני לא יכול להגיד לאווי הקטנה לא. באמת
לא היה לי מושג שקרייגסליסט עוד קיים. אוורלי הבינה את זה כשהיא
ערכה מחקר.״
ההלם של מקס גורם לו להתרחק מקלדר ופניו מתעוותות בבלבול.
”אוורלי חשבה על הכול?״
קלדר מזדקף ומנסה להחזיר לעצמו שבריר מהגבריות שלו. ”כן.״
מקס, לוק ואני בוהים בו בתדהמה, המומים משטף המידע החדש. ניהלתי
שיחה ארוכה עם אוורלי לפני כמה חודשים על התוכניות שלי למצוא אם
פונדקאית שתלד את הילד שלי, אבל לא היה לי מושג עד כמה כל העניין
העסיק אותה.

קולו של מקס בוער מכעס כשהוא מפנה מבט מאשים אליי. ”בכלל לא
היית צריך לספר לה, ואייט. היא עוד ילדה. היא בכלל לא מבינה את זה.״
”היא לא הפסיקה לשאול שאלות, מקס,״ אני מתווכח איתו וחרדה
מעקצצת לי בעורף מהאפשרות שעשיתי משהו שעלול לפגוע בה. ”והיא
בת שמונה־עשרה — זה לא שהיא לא יודעת מאיפה תינוקות באים. לעזאזל,
היא מסיימת את התיכון בעוד כמה חודשים ונוסעת לחו״ל. אם היא מבוגרת
מספיק לעבור לגור במדינה זרה, היא מספיק בשלה להבין את זה.״ נימת
קולי מרירה.
”היא לא עוברת לגור שם לתמיד.״ הקול של מקס נתקע לו בגרון, חושף
את מה שכולנו מרגישים, וכשאני מעביר מבט סביב אני רואה את אותו מבט
עצוב ונואש על הפנים של כולנו. אותו מבט שהיה לנו מאז שאוורלי סיפרה
לנו שהיא נוסעת ללמוד בקולג׳ באירלנד לפני כמה חודשים.
אווי הקטנה עוזבת אותנו.
רעש הגלגלים של מכונית נוספת מתפרץ אל תוך רגע הדיכאון המשותף
שלנו, וכשאני רואה את טנדר הג׳יפ הלבן המוכר מתקדם במעלה שביל
הגישה, הלב שלי שוב מתחיל לכאוב.
אוורלי פלטשר… בתו הבכורה של אחי הגדול, הילדה הקטנה והמתוקה
שמקס הביא לעולם עם החברה שלו מהקולג׳ עוד לפני שהם בכלל סיימו את
הלימודים, יוצאת מהטנדר שלה ומתקרבת אל כולנו כשעל פניה מבט נחוש.
הייתי רק בן עשרים כשהיא נולדה, עוד בעצמי ילד. לעזאזל, לוק היה
בתחילת גיל ההתבגרות. אבל ברגע שהם הניחו את הצרור הקטנטן והוורוד
בזרועותיי, עם פלומת השיער הלבן והדקיק והאצבעות הקטנות והארוכות
שנכרכו מסביב לאגודל המיובל שלי… הפכתי לגבר.
כשמקס ואשתו נפרדו כשאוורלי הייתה רק בת שנתיים, היא הפכה
לאחריות של כולנו. דבר לא יחסר לילדה הקטנה הזו בחיים שלה, וזה
היה התפקיד של קלדר, לוק ושלי לוודא שהיא לא תחווה אפילו טיפת
כאב מהפרידה שלהם. האחים שלי ואני אהבנו אותה אהבה חסרת תנאים

בשמונה־עשרה השנים האחרונות. אנחנו עדיין יוצאים איתה למפגשי דודים
שבועיים, כל אחד בתורו, כשלוח הזמנים של הנערה העסוקה מאפשר. היא
והילד השני של אחי, איתן בן השבע, זוכים להרבה מאוד זמן איכות איתנו.
הם אוהבים את זה.
ואנחנו אוהבים אותם.
זיכרונות של אוורלי מבזיקים לנגד עיניי, כפעוטה קטנה עם צמות
בלונדיניות, מקפצת על ההר הזה, מתחננת להאכיל את העז שלי, מיילי,
בבקבוק. היא נהגה לישון באחת מהבקתות שלנו בכל הזדמנות שהייתה לה,
אבל לצערנו לא היו הרבה הזדמנויות כאלה אחרי שאחי התגרש. המשמורת
המשותפת הייתה קשה לכולנו.
בגלל זה אני רוצה לעשות את כל עניין האבהות עם מקצוענית. עם חוזה.
בלי מחויבויות נוספות אחרי שהמטרה תושג. אני לא רוצה לחלוק את הזמן
שיש לי עם הילד שלי עם אף אחת. אף פעם.
המחשבה שהאחיינית היחידה שלי עוברת לגור במקום אחר עדיין
מייסרת אותי. אם הייתי יכול לקחת את אוורלי לבית המשפט ולדרוש
שהיא תישאר פה בקולורדו, הייתי עושה את זה. הילדה שלנו עומדת לגור
במדינה אחרת בלי שנהיה שם להשגיח עליה, וזה בלתי נתפס בעיניי. אני
נדרך מהמחשבה שמשהו רע עלול לקרות לה. לעזאזל, אפילו מהמחשבה
שמישהו עלול לפגוע לה ברגשות. אני לא מאמין שמקס הסכים שהיא
תלמד בקולג׳ רחוק כל כך כשיש קולג׳ים ממש טובים פה במדינה שלנו.
”אבא,״ אוורלי אומרת, ודמותה בת המטר שמונים ושלושה מתקרבת
אלינו. ”אל תאשים אותם בזה… זה היה הרעיון שלי!״
”זה בדיוק מה שאמרתי,״ קלדר מאשר ומושך בכתפיו באשמה לעבר
אוורלי. ”מצטער, ילדונת, אבל הספיק לי אף שבור אחד לכל החיים.״
”על לא דבר,״ אומר לוק בחיוך זחוח. ”היי, אווי הקטנה.״
”היי, דוד לוק,״ היא אומרת במתיקות ואז מפנה את תשומת הלב שלה
אליי, נועצת בי זוג עיניים כחולות וצלולות שאני מוכן למסור למענן את

חיי. ”דוד ואייט… גם אתה אל תכעס על קלדר. אני עשיתי הכול. אתה לא
מצליח למצוא פונדקאית בדנוור. די ברור לי שהסוכנות ההיא לא מבינה
כמה אתה שווה, אחרת כבר היו מוצאים לך מישהי, אז לדעתי הגיע הזמן
לנסות תוכנית חדשה.״
”איזו תוכנית?״ אני שואל ולפתע מרגיש עייף במיוחד מהמחשבה
שאצטרך לדון בהחלטה המשמעותית ומשנת החיים הזאת עם כל המשפחה
שלי… עוד פעם. אני כבר מותש מהתהליך הזה, ועד עכשיו בסך הכול הייתי
צריך לאונן לתוך כוסית פעם אחת כדי לוודא שהשחיינים שלי מתפקדים.
הבנים שלי יכולים לזכות במדליות זהב בשחייה… לפחות זה מה שרופא
הפוריות הזקן ההוא אמר לי. אבל אני לא אזכה בשום מדליה בהתמודדות
עם ההצעות המחורבנות של המשפחה שלי לאורך כמעט כל צעד מהדרך.
”אני חושבת שאני יכולה למצוא לך פונדקאית,״ אומרת אוורלי ומהדקת
את הלסת בתקיפות. ”מישהי שתהיה מושלמת לתפקיד הזה.״
”אווי,״ אני אומר, אבל היא מרימה את היד כדי להשתיק אותי. אז אני
שותק.
”תן לי רק שבוע אחד,״ היא אומרת ועיניה הצעירות משדרות כל כך
הרבה נחישות עד שאני לא יכול שלא לתמוך בה. ”אני יוצאת לחופשת
אביב בשבוע הבא, אני אראיין את המועמדות האפשריות שיענו למודעה
ואבדוק אם מישהי מהן עשויה להתאים לפרויקט הזה. אני בטוחה שאני
יכולה למצוא לך מישהי מיוחדת שלא תוכל לסרב לה.״
אני מנענע בראשי. ”אוורלי, יש לי עוד פגישה בסוכנות ההיא ביום שני.
אני אוכל למצוא מישהי אז.״
”במקרה הזה, התוכנית שלי תבוטל והכול יהיה לשווא. לא נורא.״
”אוורלי,״ מקס אומר בלחש. ”למצוא פונדקאית לדוד ואייט זה עניין
רציני. אלה החיים האמיתיים, ובדיוק בגלל זה הוא משתמש בערוצים
הנכונים ומנסה לשכור מישהי מקצועית מסוכנות. את יותר מדי חסרת
ניסיון מכדי להבין את זה.״

”נו באמת, אבא.״ אוורלי נושפת בשאננות. ”אני אפילו לא בתולה.״
קלדר צורח. ממש. הצרחה מהדהדת בין ההרים וכנראה גורמת לכל חיות
הבר לברוח בבהלה.
לוק מועד וכמעט נופל על האדמה, כתפיו עולות ויורדות כשהוא נוחת
על הברכיים ונושם בכבדות כשמבט מלא גועל מתנוסס על פניו.
הלסת של מקס נשמטת באימה כשהוא מגמגם את התגובה לפצצה
המאוד לא צפויה שהבת שלו הרגע הפילה.
ואני עומד מאובן במקום, מתפלל למכונת זמן שמייד תעביר את הרגע
הזה. או, אפילו יותר טוב, שתחזיר אותנו בזמן אל מי שזיין את האחיינית
שלי כדי שאני אוכל להרוג אותו לפני שיהיה לו בכלל סיכוי לפגוש אותה.
”מי הבן זונה?״ אני נוהם וקולי נמוך ומאיים. ”זה היה החרא ההוא, הילו,
שלקח אותך לטקס הסיום בשנה שעברה? חשבתי שנפרדתם.״
”באמת נפרדנו,״ היא אומרת בהתגוננות.
”אומייגאד,״ נאנח מקס, שנראה כאילו הוא עלול להקיא בכל רגע.
”זה היה סטוץ?״ קלדר משתעל ומעביר את הידיים שלו בשערו. ”ידעתי
שאני השפעה רעה. לא הייתי צריך לבלות איתך כל כך הרבה זמן. אני חזיר
מלוכלך, מטונף, דוחה ורקוב. אני בחיים לא עושה סקס שוב. מרגע זה אני
נשבע —״
”דוד קלדר… תירגע,״ אוורלי אומרת באריכות ועיניה מתגלגלות לאחור.
”תירגעו כולכם. אני לא העיקר פה. דוד ואייט הוא העיקר, מי שהקדיש חלק
כל כך גדול מהחיים שלו כדי שאני ארגיש מאושרת, אהובה ומוגנת. ועכשיו
תורי לעשות משהו בשבילו.״
הגוף שלי קופא מעוצמת המילים שלה. לעזאזל, מתי היא התבגרה
כל כך? הילדה הקטנה שכולנו עזרנו לגדל איננה ועכשיו אני מסתכל על
אישה. אישה חזקה, עצמאית ועקשנית שאני כל כך גאה בה עד שהלב שלי
עולה על גדותיו. אני מסתובב כדי שהיא לא תראה את הדמעות שעולות לי
בעיניים, והלסת שלי מתהדקת בענווה מההשפעה שיש לנערה הזו עליי. זה

יהרוג אותי, לא לראות אותה מתי שאני רוצה בשנה הבאה.
הצעדים שלה שקטים כשהיא מתקרבת וכורכת את ידיה הקטנות
והמטופחות מסביב לזרוע שלי, משעינה את הראש שלה על כתפי. פעם,
היא הייתה צריכה לעמוד על הרגליים שלי כדי לרקוד איתי. זה כל כך דפוק.
”אני יודעת שאני לא יכולה למצוא לך אהבה, דוד ואייט. הבהרת לי שזה
לא מה שאתה רוצה מהחיים שלך. אבל בבקשה, תן לי לעזור לך להפוך
לאבא לפני שאני נוסעת.״ היא מתרוממת על קצות האצבעות כדי לנשק
לי את הלחי ולוחשת באוזן שלי, ”כי אני יודעת שאתה תהיה אבא מדהים.״
פאק.