דרו

“רטובה בשבילי, בייבי?”
תאורת נאון שהבהבה בחוץ וחדרה מבעד לווילונות סיפקה לי די אור
כדי לראות את פניו של החתיך ההורס שהוביל אותי אל החלק האחורי של
הוואן. שיער כהה, קו לסת מושלם וחיוך זחוח שהבטיח להעלים את כל
הבעיות שלי — והייתה לי רשימה ארוכה שלהן. מבט אחד שלו היה לא
פחות משירת סירנות בשביל בחורה בודדה שמתה להרגיש רצויה לפחות
לכמה דקות. אז ככה הגעתי לשם. לוואן הזה, במגרש חניה של בר, נותנת
למילים המלוכלכות שלו להתנגן לי בראש שוב ושוב כשהוא תפס לי את
האגן ונישק לי את הצוואר. רטובה בשבילי, בייבי.
“אתה אומר את זה לכל הבנות?” שאלתי, והרגשתי את החיוך שלו על
עורי כשהוא הוריד לי את כתפיית השמלה מהכתף.
“רק לאלה שאני רוצה לזיין.”
לא משנה כמה המילים שלו חרמנו אותי, לא באמת התכוונתי להזדיין
איתו. ממש לא, אפילו שהשפתיים שלו היו משכנעות בטירוף.
הרגליים שלי התנגשו במושב האחורי. רגע של ספק התגנב לתוכי
כשהוא התחיל להשכיב אותי על הספסל. היה לי די ברור שאני אחת

מתהלוכה אין־סופית של בנות שהוא פיתה והביא איתו לוואן הזה, ועדיין
לא הצלחתי לגרום לזה להפריע לי. להגנתי ייאמר, יש מצב שהוא היה
הבחור הכי סקסי שראיתי בחיים, אז אם תכננתי להרשות לעצמי רגע אחד
של חולשה מתישהו, הוא היה לגמרי שווה את זה. היד שלו שוטטה לי
על הירך והשתחלה מתחת לחצאית, המגע המחשמל שלו ליטף אותי דרך
התחתונים. אף בחור אף פעם לא השפיע עליי ככה. ורציתי עוד מזה.
“וואו,” הוא מלמל לתוך הצוואר שלי והסיט לי את התחתונים הצידה.
“את מטפטפת.”
הוא החליק לתוכי אצבע ועיקל אותה בפנים. גל של תחושות הציף לי
את הגוף והעלים לגמרי את הנחישות שלי לא להזדיין איתו.
“אני לא מזדיינת איתך,” אמרתי במהירות, ולא הייתי בטוחה אם ההכרזה
הזאת נועדה לשכנע אותו או אותי.
“לא מזדיינת איתי, אה?” הוא החדיר את האצבע עמוק יותר.
איזה זין שחצן. הוא היה משוכנע לגמרי שהעסק סגור. טוב, לא ממש
נתתי לו סיבה לחשוב אחרת. ועדיין.
“אז מה, באת איתי לוואן כדי לשחק משחקי היכרות? כי לדעתי זאת דרך
לגמרי לא רעה להכיר אנשים.” הוא החליק עוד אצבע לתוכי. לחץ ודחף
והטריף לי את כל החושים. “את לא חושבת?” הפה שלו היה על הבטן שלי
עכשיו והמשיך לרדת יותר ויותר נמוך.
הלך עליי לגמרי. “אני —”
“או שאולי באת לכאן כדי לשאול איך קוראים לי ואיזה צבע אני הכי
אוהב?”
היססתי לרגע וניסיתי לנסח משפט רהוט. “השם שלך,” עניתי בסוף
בקול חנוק, מודעת עד כאב לעובדה שבטח הייתי אמורה לשאול את זה
קודם. “איך קוראים לך?”
ֵּ”בלאמי.” הוא פישק לי את הרגליים, התמקם ביניהן והסתכל לי בעיניים
בזמן שנשך לי בעדינות את פנים הירך. “ולך?”

לא היה מצב בעולם שאני אספר לו איך קוראים לי, והשם הראשון שקפץ
לי לראש הוא שמה של החברה הכי טובה שלי. “ג’נבייב.” אוקיי. זה היה
גרוע.
“בת כמה את?”
“עשרים ואחת,” שיקרתי ונלחמתי בגניחה שרצתה לברוח לי מהפה
כשהשפתיים שלו המשיכו לטפס לי במעלה הירך. אוקיי. החלטתי להפסיק
לדבר, או נכון יותר, לשקר. “עוד שאלות?”
“כן.” הוא הסתכל לי בעיניים והוציא את האצבעות מתוכי, “את טעימה?”
והוא החליק אותן בין השפתיים שלו וגנח. המהלך המלוכלך האחד הזה
הספיק כדי לחרוץ את גורלי סופית.
תוך שניות התחתונים שלי היו זרוקים איפשהו על רצפת העץ והלשון
החמה שלו הייתה עליי, ידיי היו בשערו והאגן שלי התחכך לו בפרצוף כשגל
של עונג הכה בי בכזאת עוצמה שבקושי הצלחתי לנשום. זאת לא הייתה
סתם אורגזמה. זאת הייתה התעוררות שגרמה לי לסגור את הירכיים בכוח
מסביב לראשו, לגוף שלי לרעוד וללב להתחבט אל הצלעות.
“כל כך מהר, בייבי?” הוא התיישב, חייך בזחיחות והתחיל לפתוח את
החגורה.
מישהו דפק על הוואן מבחוץ. “היי, מניאק!” איזה בחור צעק מאחורי
הדלת. “יש לנו בעיה. הכלבה הפסיכית יצאה לצוד. אני חוזר, עיט קטן.
הכלבה הפסיכית יצאה לצוד. רות, עבור.”
בלאמי רטן והמשיך להתעסק בחגורה שלו. “תגיד לה שתזדיין מכאן!”
בחורה חיפשה אותו ונשמע כאילו החבר שלו היה בתצפית כדי לראות
אם היא מגיעה, בזמן שהוא התעסק עם בחורה אחרת בוואן? אלוהים
אדירים, אני כזאת סתומה. התיישבתי, סידרתי את החצאית יפה במקום
והתחלתי לפשפש בין הניירות המעוכים וירחוני המוזיקה המפוזרים על
הרצפה בחיפוש אחרי התחתונים שלי.
עוד דפיקה בדלת הוואן. “שמעת אותי?”

“כן. כן.” בלאמי פתח את הרוכסן שלו. כאילו, הדפוק הזה עדיין ציפה
שאני אגע לו בזין. “שמעתי אותך!”
“וואו.” לא חשוב התחתונים. נדתי ראש, פתחתי את דלת הוואן ונתקלתי
פנים אל פנים בגיטריסט של הלהקה שניגנה בבר קודם. האגרוף שלו היה
מונף באוויר בהכנה לחבוט בדופן הוואן שוב.
“פאק, בלאמי.” הוא סרק אותי בזריזות מכף רגל ועד ראש. “שווה,
זאתי.”
נשפתי ברוגז, חלפתי על פניו ואז עשיתי לו אצבע משולשת מעבר
לכתף. הנקישות הקצובות של העקבים שלי הדהדו מהמכוניות החבוטות
שעברתי ביניהן כשיצאתי בצעדים עצבניים ממגרש החניה. ברשימת
ההחלטות הגרועות שלי לאחרונה, זאת העפילה במהירות לראש הטבלה.
הלכתי מסביב לבר ועצרתי ליד המכונית שלי כששמעתי את השם
של בלאמי נישא ומהדהד בשמי הלילה בצווחה קולנית. הפניתי ראש
אחורה בדיוק כשבלונדינית עתירת קימורים זרקה עליו משהו. חבל שהיא
פספסה, חשבתי לעצמי כשהתיישבתי מאחורי ההגה והתנעתי. הפנסים
הקדמיים שלי שלחו אלומות אל הצללים במגרש החניה האחורי כשיצאתי
ממנו בחריקת צמיגים. לפחות אני לא אצטרך לראות את הבחור הזה יותר
בחיים. זה לא שציפיתי ליותר מדי מזיון חפוז — אני לא סתומה — אבל
זאת בקשה מוגזמת שבחור לא יהפוך אותי לאיזה זנזונת שהוא בוגד איתה
בחברה שלו?
תמרנתי ברחובות הצרים ודהרתי מעל בורות בכביש, וכל הדרך שחזרתי
בראש את אירועי השבועות האחרונים.
העיפו אותי מהפנימייה שלמדתי בה ושלחו אותי לעיירת חור תחת
הזאת, לגור עם אבא שעסוק בנסיעות העסקים שלו מכדי להטריח את עצמו
בקיומי. התקשורת היחידה שהייתה לי איתו מאז שהגעתי הייתה באמצעות
שורה של מיילים — האחרון שבהם מוקדם יותר הערב — אבל הייתי עסוקה
מדי עם החיוך המפתה של בלאמי, אז לא היה לי זמן לקרוא אותו.

כשפניתי אל שביל הגישה הריק, הבטן שלי צנחה מהמחשבה שאני
עומדת להיכנס לבית המפלצתי הריק והחשוך ולהיות לבד שוב. זה היה מה
שהניע אותי מלכתחילה לצאת לבר הערב וליפול ישר לזרועותיו הלהוטות
של בלאמי.
אבל גם עכשיו עדיין לא הרגשתי יותר טוב, אז התמהמהתי במכונית
והחלטתי להעז ולקרוא את המייל שאבא שלח לי.
דרו,
מצ”ב תוכנית הלימודים של התיכון החדש שלך. יש לך פגישת היכרות
ביום שני בשעה .16:00 כבר דיברתי עם אדי, והוא החליף לך את
המשמרת בהתאם ללוח הזמנים.
ויליאם מורגן,
מנכ”ל תאגיד דארת
עזבו את זה שהוא חותם על המיילים שהוא שולח לי בדיוק כמו על אלו
שהוא שולח למזכירה שלו, ואת זה שהוא היה פתאום כל כך סופר אכפתי
ושינה לי את המשמרות בעבודה שהוא השיג לי באיזה מסעדת מזון מהיר
מחורבנת. כשלחצתי על הקישור ופתחתי את מערכת השעות הופיע
בראש העמוד ובאותיות עבות השם תיכון דייטון. מצמצתי. לא. זאת
בטוח טעות. הייתי אמורה ללכת לתיכון היוקרתי של ברינגטון, לא לתיכון
הציבורי האזורי. יצא לי לעבור בעיירה הסמוכה דייטון. פעם אחת. בחג
הפסחא שעבר, כשהייתי כאן בחופשה, אחד הכבישים נסגר והמעקף הוביל
אותי ישר לחור תחת הזה. זה מקום מחריד. רחוב אחרי רחוב של מוטלים
מוזנחים וחנויות משכון. בתים חסומים עם לוחות עץ ומכוסים בגרפיטי.
ואלו שלא היו סגורים בלוחות עץ נראו כאילו הרשויות אמורות להכריז
עליהם כלא ראויים למגורים. והתיכון? אוליביה, אחת מקומץ קטן של בנות
שהכרתי כאן, אמרה שתיכון דייטון הוא פחות או יותר מכינה לכלא. מה
לעזאזל אבא שלי חשב לעצמו? כשתחושת אימה התחילה להתפשט בתוכי

ולהשתלט עליי, דמיינתי איזה פרצוף זחוח היה לאבא שלי אם הוא היה
רואה אותי עכשיו, ובבת אחת הבנתי שזאת לא הייתה טעות. זה היה עוד
אחד מהעונשים שלו.