הנדריקס

הזמן הכי מוצלח לגנוב מהבולזאיי סופר סנטר היה בשעות הלילה בימי
ראשון.
בשעות האלה החנות הייתה בדרך כלל ריקה, ושומר הלילה הקשיש עם
העין מזכוכית עבד בכניסה. כל עוד הצלחת לחמוק מצד שמאל שלו, הוא
לא ראה כלום.
פעם יצאתי מהחנות עם פלמינגו ורוד לחצר תקוע מתחת לזרוע וכובע
של קפטן ג׳ק ספארו על הראש כדי לבדוק אם הוא יתפוס אותי. הוא אפילו
לא הניד עפעף בעין הבריאה שלו.
הדלתות האוטומטיות נפתחו, תאורת ההלוגן הבוהקת והקירות
האדומים עוררו בי זעם דומם. שנאתי את החנות המחורבנת הזאת, אבל
מאז שנתפסתי על גניבה בוולמארט ונאסרה עליי הכניסה לשם, לא נשארו
לי הרבה ברירות. האפשרות הנוספת היחידה בדייטון הייתה הפיגלי ויגלי
המוזנח, ולא היה להם שם כלום. לא הייתה לי שום כוונה לרחוץ את הביצים
שלי בסבון בניחוח אלפים רענן של המותג הנחות שלהם.
וולף לקח עגלה והנהן לעבר המודעה שהייתה תלויה על הלוח
שמאחורי המתקן לאיסוף עגלות. ״נשארו במודעה שלך רק שתי לשוניושלא נתלשו.״
המבט שלי נשלח אל הפלייר שתליתי שם שבוע קודם. הוא היה
מוקף במודעות של חברות שנותנות ערבויות שחרור מהכלא ושל ניסויים
שקשורים להתמכרות לסמים. ״כן, לא יצא מזה כלום.״
״זה דייטון. ברור שלא יצא מזה כלום.״
זאת הייתה הבעיה. האנשים היחידים שחיפשו לשכור חדר בעיירת חור
תחת הזאת היו ברובם אפילו יותר נואשים ממני — נרקומנים וזונות. זה
החרא שגדלתי איתו, אבל עם כל ההתראות על פיגור בתשלומים שנערמו
בבית מאז שאח שלי, זפ, נעצר, הייתי חייב למצוא שוכר לחדר הזה ומהר.
הלכתי בעקבות וולף. חלפנו על פני מדפי החיתולים ופנינו למעבר של
אמצעי המניעה.
קייל ג׳ונס, הקוץ בתחת שלי, עמד בקצה המעבר, הגוף הכחוש שלו
טבע בטי־שירט גדולה עם תמונה של צ׳ובאקה. העיניים שלו נעו באיטיות
מהמדפים עד אליי. ואז הפנים של הטמבל התעוותו בבהלה בבת אחת
והוא ברח.
״איזה דפוק,״ מלמלתי והושטתי יד לקחת מהמדף מארז חיסכון של
קונדומים.
מזווית העין קלטתי בחורה מגיחה מעבר למדפים. סרקתי אותה מנעלי
האולסטאר המרופטות, לאורך הרגליים הסקסיות, אל הטי־שירט הגדולה
שלא הצליחה להסתיר את הקימורים שלה. ואז המבט שלי עצר על השיער
הבלונדיני־כסוף שמסגר את הפנים המושלמות, והלב שלי התפוצץ כמו
ראש נפץ גרעיני.
״אלוהים. לא.״
היא שילבה זרועות על החזה. ״הייתי צריכה לדעת.״
בשנתיים האחרונות ניסיתי לספר לעצמי שוב ושוב שהתגברתי על
הבחורה הזאת. כבר כמעט שכנעתי את עצמי שלא אכפת לי יותר מכל
השיט שקשור למדוזה שהופכת לבבות של גברים לאבן, ועדיין, הנה אני
כאן, עם התכווצות בחזה כמו איזה נקבה.
״תראו מי כאן, מדוזה בכבודה ובעצמה עם הלב הקר שלה,״ אמרתי
וחטפתי את חבילת הקונדומים מהמדף, מתלבט אם לזרוק אותה עליה.
לולה העבירה את מבטה מהפנים שלי אל הקופסה שהחזקתי ביד ואז
בחזרה אליי. ״מה אתה עושה בבולזאיי, למה אתה לא בוולמארט?״
כי אסרו עליי להיכנס לוולמארט, אבל זה היה פרט שהיא לא הייתה
צריכה לדעת.
נופפתי בשרשרת הקונדומים באוויר וחשתי סיפוק קודר מהדרך שבה
היא חשקה לסת. ״מה נראה לך שאני עושה?״ דחפתי את הקונדומים לכיס
והזכרתי לעצמי למה בדיוק אני צריך אותם. בגללה! ״וולף אמר שהוא ראה
אותך אצל קייל הדפוק אתמול בערב. מזכיר לך שגם זין קטן יכול לגרום לך
להקיא.״ שנאתי את העובדה שהיא חזרה לגור כאן ואפילו לא טרחה לספר
לי, כי התברר שאת קייל היא דווקא כן עדכנה.
לקחתי מהמדף קופסה של קונדומים להיקף צר ודחפתי לה אותה
לידיים. היא דחפה אותה בחזרה אליי.
״ממה ששמעתי, נראה לי שעדיף שתהיה מודאג מהזין הנגוע במחלות
שלך יותר מאשר מכל זין שאני אולי רוכבת עליו.״
רוכבת! התמונה שלה עירומה, רוכבת על הזין של הדפוק בחולצת
צ׳ובאקה עוררה לי זעם פראי בחזה.
השפתיים שלה התפתלו בחיוך ניצחון של מדוזה והעיניים שלה ריצדו.
״עדיין מתעצבן מהר, אני רואה.״
היא חלפה על פניי בנדנוד אגן, והריח המוכר של קרם גוף בניחוח אפרסק
מילא את האוויר. הריח הזה היה כל כך מובהק של לולה, וכמו איזה כלב
פבלובי, הזין שלי, מאומן להגיב לריח, התקשה מייד. עקבתי במבט אחרי
קימורי התחת העגלגל שלה שכמעט הציץ מהמכנסיים הקצרים, ונשכתי
את השפה. עלתה לי בראש תמונה שלי מטיח אותה במדפים וקורע ממנה
את המכנסיים האלה, ואז מזיין אותה עד שלא תישאר אף טיפה מהשנאה

לי אליה.
אלוהים אדירים, כמה רציתי להכאיב לה כמו שהיא הכאיבה לי, ואז
רציתי לגמור על פני המדוזה היפות שלה.
זין עליה שהיא כזאת סקסית, וזין על הזין שלי שרוצה אותה כל כך.
סידרתי את עצמי במכנסיים והסתכלתי עליה לוקחת חפיסת טמפונים
מהמדף ומחביאה אותה בתוך החולצה. איזו חובבנית. אומפה לומפה היה
מצליח לדחוף ג׳ירפה לתחת ועדיין להסתיר אותה יותר טוב.
״כל אידיוט יודע שצריך להוציא אותם מהקופסה. כשג׳ייקובס יעצור
אותך על גניבה, תמסרי לו שאמרתי שילך להזדיין.״ זקרתי מולה אצבע
אמצעית, חלפתי על פני מדף של שפופרות ג׳ל סיכוך עם הזין הכבד שלי,
וכמעט התנגשתי בוולף.
הוא כיווץ גבות והסתכל מעבר לפינה. ״זאת הייתה לו —״
נתתי לו אגרוף בבטן לפני שהוא הספיק לגמור להגיד את השם. ״זה
בניגוד לחוקים להזכיר את השם שלה, טמבל.״ החברים שלי ידעו את זה.
בגלל זה הם לא הזכירו אותה בכלל כבר שנתיים.
וולף התקפל והשתעל. ״אלוהים אדירים, הנדריקס. היא לא וולדמורט.
אם נזכיר את השם שלה זה לא יזמן את אוכלי המוות.״
״מה אתה אומר.״ השם שלה זימן כאב מייסר שמבחינתי היה גרוע יותר
ממה שזה לא יהיה שאוכלי המוות מסוגלים לעשות.
והדבר היחיד שאולי יתקן את זה, לפחות זמנית, יהיה לנסוע לברינגטון
ולהתחיל שם מכות עם אחד מהבני זונות הטחונים כמו מקס הרפורד או
אית׳ן טיילור.
לא יכולתי לחשוב על תרופה טובה יותר לחרא הרגשי הזה מאשר לחטוף
איזה אגרוף טוב לפרצוף ואז לקרוע למניאקים