סאן

אני פוקחת את עיניי הכבדות וממצמצת, מנסה להתרגל לאור המסנוור.
ציפורים מצייצות מעליי בציוץ חד שחודר למוחי ומרעיד כל עצם בגופי.
אני מנסה לזוז, אבל השרירים שלי כואבים כאילו רצתי מרתון. ראשי פועם,
הרקות שורפות, וטעם מר של אדמה יבשה ממלא את פי. איפה אני?
אני עוצמת את העיניים ושוב פוקחת אותן. ירוק. הרבה ירוק. עצים
ענקיים מתנשאים מעליי וקרני שמש בודדות מצליחות לחדור מבעד
לענפים. אני ביער? זה לא יכול להיות. לפני רגע הייתי במועדון ופבריציו…
הוא נתן לי כדור.
אני נושמת עמוק ומרגיעה מעט את הדופק המהיר. “זה רק חלום,”
הקול שלי צרוד וחלש. “זה רק חלום. תתעוררי.”
אני מתרוממת לאט, נתמכת בגזע עץ עבה ובוחנת את עצמי בבלבול.
מתי החלפתי בגדים? ולמה אני לובשת את החליפה שתפרתי ממעיל העור
של אימא?
אני מנערת מעליה את האבק ומעבירה את האצבעות הרועדות בשערי
הסבוך, מביטה סביבי ומחפשת משהו, אבל אין כאן נפש חיה. רק עצים,
עלים וענפים שבורים על האדמה הרטובה.
משב הרוח מצמרר אותי. אני צועדת בלי כיוון בין העצים ומקשיבה

לרעשים בסביבה, מתעלמת מהכאבים ברגליים ומהתחושה המוזרה של
האוויר הצלול שחודר לריאותיי.
רחש של מים מפתיע אותי. הוא מגיע מנהר או מנחל? אני מאיצה
את צעדיי ומקווה שבסוף השביל אגלה איזה בר נסתר, כי אני זקוקה
בדחיפות למשקה חזק. פאק, מה זה המקום הזה? אני מגיעה לשורת העצים
ונעצרת מאחורי גזע עבה, מציצה בחשש ומגלה אגם עוצר נשימה. מימיו
הצלולים כמעט שקופים, וקרני האור מרקדות על האדוות הקטנות. אני
מתקרבת בזהירות, משתדלת לא להשמיע רעש, עד שאני רואה אותו, את
הוויקינג שלי.
הוא יוצא מהאגם, עירום לחלוטין. גופו העצום והשזוף נוטף מים. עיניי
1 המקועקעת

נעצרות לרגע על הקעקוע הבולט והכהה של קסדת האימה
על הזרוע שלו. הוא מנער את הראש והצמות נופלות על כתפיו הרחבות.
אני מהופנטת, לא יכולה להסיט ממנו את המבט ובוחנת כל פרט בגופו, כל
שריר, כל צלקת. הוא מושלם. יצור על־טבעי. בתוך תוכי ברור לי שהוא לא
אמיתי, רק שהפעם אני לא מסתפקת בלהסתכל, אני רוצה גם לגעת.
הוא מרים את מבטו, והעיניים הכחולות והעמוקות שלו פוגשות בעיניי
הרעבות. אין בהן הפתעה, רק סוג של הכרה. הוא לא זז, פשוט עומד שם
ומאפשר לי להתקרב.
אני לא מהססת, מושיטה את אצבעותיי הרועדות ונוגעת בחזה המפוסל
שלו. המגע בעור החם והמוצק שולח זרם לא מוכר אל בטני התחתונה. אני
מלטפת את השרירים ולא עומדת בפיתוי, מנמיכה את עיניי לזין העבה
והארוך ומלטפת אותו בעדינות, מתאפקת לא לרדת על הברכיים ולדחוף
אותו לפה.
הגבר הענק עוצם את העיניים ונאנח קלות. כפות הידיים שלו מאוגרפות
לצידי גופו, כאילו הוא נאבק לא לגעת בי.
“תורסטיין!” קול גברי קורא ומקפיץ אותי. “האקון קורא לך! בוא,
1 קעקוע שנועד להטיל אימה על האויבים ולהעניק ללוחם הגנה, כוח ואומץ

חייבים לזוז!”
תורסטיין? זה השם שלו? באיזו שפה הם מדברים? איך אני מבינה
אותה? הוא היה חייב להופיע דווקא עכשיו ולהרוס לי את הפנטזיה?
הוויקינג שלי ממהר אל ערמת הבגדים שמונחת על סלע סמוך, ומושך
טוניקה פשוטה ומכנסיים מבד גס. הוא מתלבש בתנועות מהירות ומיומנות,
כאילו הוא רגיל להתלבש בחופזה, ותוחב את החרב ועוד כמה סכינים
לחגורת העור שמקיפה את מותניו.
“תורסטיין, תזדרז,” הקול הגברי צועק שוב.
השפה. איך אני מבינה אותה? החלומות שלי הם תמיד באנגלית או
בספרדית, אף פעם לא בשפה זרה. אני מביטה בו בשאלה ולפני שאני
מספיקה למצמץ, הוא תופס את זרועי בחוזקה ומושך אותי בעקבותיו.
“מה לעזאזל?” אני מתחילה לשאול ומשתתקת, מבינה שאני מדברת
בשפה שלו. אני פוערת את עיניי וכמעט נופלת. “שחרר אותי,” אני דורשת,
אבל הוא מתעלם. “היי!” אני מנסה שוב לחינם. הוא פשוט סוחב אותי
אחריו אל תוך היער, לכיוון שממנו הגיע הקול שקרא לו. החלום הזה לא
מובן לי, הוא פסיכי מדי אפילו בשבילי. ועדיין, הוא אמיתי כל כך.
אחרי דקה קצרה של ריצה מגושמת, בניסיון לעמוד בקצב המהיר שלו,
אנחנו מגיעים לקרחת יער קטנה. שני גברים לוהטים עומדים ליד שלושה
סוסים ואוחזים במושכות. הם מרימים גבות כשהם רואים אותי, אבל מהר
מאוד חוזרים להתרכז בוויקינג הענק, וככל הנראה חירש, שעומד לצידי
ועדיין אוחז בזרועי. אני מתנשפת ומניחה יד על המותן.
“בשורות רעות,” אחד מהגברים מציין בשפה המוזרה, המתח שנשמע
בקולו לא מספיק כדי להסיח את דעתי מהשיער השטני הארוך שלו ומעיניו
הבהירות. נראה שדרישת הקבלה לחלומות שלי היא לפחות שמונה ריבועים
בבטן — את הגברים הפשוטים עם שישה ריבועים אני שומרת למציאות.
“מה הבשורות? ומה אתה עושה כאן בכלל?” הוויקינג שלי שואל. הקול
הגברי העמוק גורם לרטיבות בין ירכיי.

“הם הציתו את השדות המערביים ומתקדמים לעבר הבתים.”
“למה אתה מספר לי את זה?” תורסטיין שואל. נחיריו מתרחבים וכל
שריר בגופו נדרך.
מתברר שהוויקינג שלי לא חירש ולא אילם, הוא סתם גס רוח.
“היארל קנוט מסרב לשלוח תגבורת.” העיניים הבהירות של הגבר
מתקדרות והלסת של תורסטיין מתהדקת. יארל? יש להם שליט? למה אני
יודעת מה זה יארל? אני ממציאה מילים?
“מקולל!” תורסטיין שואג בזעם. אני לא מתאפקת ומגחכת. הוא מפנה
לעברי את הראש, עיניו מאיימות לצאת מחוריהן. “משהו משעשע אותך?”
“האמת שכן,” אני עונה בחיוך מתחכם. “מקולל זאת הקללה הכי
מוצלחת שהצלחת לגייס?”
תורסטיין נד בראשו ומחזיר את תשומת הלב לחברים שלו.
“היארל נוטש את העם והוא ישלם על זה!” הוא מישיר אליי מבט ונראה
כאילו מאבק מתחולל בתוכו. “אין זמן לבזבז, נחזור לכפר מייד.”
“תשאיר אותי פה לבד?” אני שואלת בחשש. מתי כבר אתעורר? הוא
לא טורח לענות, תופס במותניים שלי כאילו אני מטרד עבורו ומניח אותי
על גב הסוס. כעבור רגע גם הוא מטפס עליו, מתיישב מאחוריי ופותח
בדהירה. אני עוצמת עיניים, מתמסרת לתחושת החופש ומבטיחה לעצמי
שברגע שאתעורר אשכנע את ליב לצאת לרכיבה.
הרוח שורקת באוזניי והעצים חולפים על פנינו במהירות מטורפת.
אני מרגישה את חום גופו צמוד לגב שלי ועדיין לא מבינה איך יכול להיות
שהחלום מוחשי כל כך.
בקושי רבע שעה חולפת, ואנחנו מגיעים למה שנראה כמו פאתי כפר.
עשן שחור וסמיך עולה באוויר, וריח חריף של שריפה ממלא את נחיריי.
המקום נראה כמו שדה קרב — שדות חרוכים ובתים בוערים באופק.
ככל שאנחנו מתקרבים התמונה מתבהרת, ואני מבינה שהמצב גרוע
משחשבתי. גברים חסונים מסתובבים בין השרידים, חלקם מנסים לכבות

את האש ואחרים אוספים את הפצועים. חרבות, גרזינים, מגינים, הכול זרוק
על האדמה.
תורסטיין עוצר את הסוס בפתאומיות, מנתר ממנו בקלילות ומושך
אותי איתו. הוא ממהר לעבר קבוצת לוחמים, והחברים שלו מצטרפים
אליו. הדאגה מרוחה על פניהם. הוויקינג שמסר לו את הבשורה הרעה מדבר
ותורסטיין משיב לו בתשובות קצרות. אני מתקשה להתרכז בשיחה שלהם
ומתבוננת באנשים שרצים סביבנו ומנסים להציל את הרכוש שלהם. אם
קודם לא הייתי בטוחה, עכשיו אני יודעת בוודאות שמשהו היה דפוק בכדור
שפבריציו נתן לי, אחרת אין הסבר לטירוף הזה.
“מה קורה פה?” אני ממלמלת לעצמי. נראה שתורסטיין הוא סוג של
מנהיג. כולם מקשיבים ומדווחים לו, הולכים אחריו בעיניים עצומות.
“תאספו את הציוד, נציב אנשים ונגן על עצמנו,” הוא פוקד, ופעם
נוספת סוחב אותי כאילו אני תיק היד שלו. הוא לא מביט בי או פונה אליי,
פשוט מצפה ממני להיגרר אחריו ולשתוק.
בזמן שהוויקינגים מתארגנים ואני עומדת לצידם כמו עציץ, כמה
כפריים מגיעים. הם נראים מבועתים.
“תורסטיין,” קורא איש מבוגר בקול שבור. “הם שרפו את השדות שלנו,
הכול אבוד.”
“שום דבר לא אבוד. נמצא פתרון, תהיו רגועים,” הוא עונה בביטחון.
עיניהם נעצרות עליי ולרגע הם בוחנים אותי כאילו אני חייזר. תורסטיין
מתייצב לפניי ומסתיר אותי בגופו הענק. “תעזרו לאלו שאיבדו את הבתים
שלהם להסתדר.”
“הקעקוע,” הזקן בחבורה לוחש ועיניו מתרחבות כשהוא מצביע עליי.
אני מציצה מאחורי גבו של תורסטיין ומבינה שהעיניים שלהם נעוצות
בקסדת האימה שלי. “הוא אחר.”
“היא לא מפה, היא זרה,” מבוגר אחר אומר ובוחן אותי בחשדנות.
“היא זרה, אתם לא רואים? היא אחרת,” הזקן ממשיך בהתלהבות, עיניו

מתמלאות בדמעות. “האלים סימנו אותה ושלחו אותה אלינו.”
“האלים?” אני שואלת בלחש ומנמיכה את עיניי לקעקוע. הם חושבים
שזה סימן מהאלים? אם הם רק היו יודעים מה הקעקוע הזה מסמל עבורי.
פבריציו, אני אהרוג אותך. מה נתת לי? הכדור צריך להיות חזק מאוד אם
בהזיה הזאת אני מתנה מהאלים.

“אתה מתכוון להמשיך לגרור אותי כאילו אני חפץ?” היא מרימה את הקול
ברגע שאני יורד מהסוס ובמקום לתת לי לעזור לה, היא קופצת ממנו ומניחה
את כפות הידיים על מותניה הצרים. העיניים הזועמות שלה משדרות איום
ומקשות עליי לשמור על הבעה רצינית. אני מתעלם ממנה וצועד לבקתת
העץ שלי, שממוקמת בסמוך לבקתה הגדולה של יתר בני המשפחה.
“תפסיק להתעלם ממני! הגיע הזמן שאתעורר מהחלום המחורבן הזה,”
היא מתלוננת ונכנסת אחריי. על מה היא מדברת? האישה הזאת מטורללת.
“חכי פה,” אני דורש בקשיחות והולך לבקתה הגדולה כדי למצוא את
האחיות שלי.
אינגריד מרימה את הראש מערמת הכביסה ובוחנת אותי בדאגה. “מה
קרה? למה אתה נסער?”
“השבט של אגיל שוב תקף ושרף חלק מהשדות המערביים וכמה
מהבקתות,” אני מספר בזעם.
אגיל הוא אחיו הצעיר של היארל קנוט. הם הסתכסכו עוד כשהיו נערים
וברגע שקנוט מונה לשליט, הוא הגלה אותו מהשבט. המקולל לא נותר
בחיבוק ידיים והקים שבט חדש בצידו השני של ההר. במשך שנים לא שמענו
ממנו, עד שלפני זמן קצר הלוחמים שלו החלו לתקוף את האנשים שלנו.

“קנוט יושב על הכיסא הגדול שלו ולא עושה כלום בזמן שהאזרחים
מאבדים את הרכוש שצברו כל חייהם.”
אינגריד נאנחת ומכסה לרגע את הפנים. “מה נעשה, תורסטיין? מה
נעשה אם היארל לא יגיב?”
“זה תלוי בו, לא בי!” אני חובט בשולחן. “לא אכפת לו שאנחנו
מאבדים אנשים. השבט של אגיל בטוח שאנחנו חלשים.” אני נד בראשי
בתסכול כשאני מביט בערמת הכביסה. “אני צריך בגדים,” אני משנה
נושא, “בשבילה.”
“בשביל מי?” היא שואלת בבלבול.
“תני לי בגדים של אישה,” אני מבקש בלי לספק הסברים. לפני שאכיר
אותה לאחיות שלי, אני חייב להלביש אותה בבגדים מקומיים. היא לא
יכולה להמשיך להסתובב כאן בתלבושת המוזרה הזאת.
אינגריד מביטה בי בחשדנות, אך לא מתווכחת ומושיטה לי טוניקה
פשוטה, חצאית ארוכה ונעליים.
“זה יספיק? מאוחר יותר אארוז לך בגדים נוספים בשבילה.”
“תודה,” אני נושק לראשה, לוקח אותם ממנה וחוזר לבקתה שלי.
הילדר לוגה יושבת על כיסא ליד השולחן ובוהה בקיר. פניה היפות
נפולות, מיואשות. מאיזה כפר היא הגיעה? לאיזה שבט היא שייכת? אני
זורק את הבגדים לעברה והיא נבהלת. “תתלבשי,” אני פוקד ביובש, יוצא
וסוגר אחריי את הדלת. אין לי מושג אם היא תנסה לברוח אז אני מתיישב
על ספסל העץ ומסתכל על דלת הכניסה.
“הנה אתה,” קולו של האקון נשמע. הוא ולייפר נעצרים ומתיישבים
לצידי. “חיפשתי אותך.”
“למה?” אני שואל בחוסר סבלנות. אאבד שליטה אם אשמע על בעיות
נוספות בכפר.
“כולם נסערים ומדברים על הבחורה החדשה, מנסים להבין מאיפה היא
הגיעה,” הוא מעדכן, וכפות הידיים שלי מתאגרפות.

“הזקן משכנע אותם שהאלים שלחו אותה,” לייפר מוסיף בהומור.
“מי היא?”
“זאת הבחורה שראיתי בחלומות,” אני שומר על קול שקט.
“על מה אתה מדבר? זאת הבחורה שסיפרת לנו עליה?” האקון
שואל, שניהם המומים. “אם זה נכון, הזקן לא טעה. האלים שלחו אותה
להציל אותנו.”
“הם שלחו אישה קטנה ורזה כל כך להציל אותנו?” אני שואל בזלזול,
והוא חובט לי בעורף בתגובה.
“תצטרך לבקש מהיארל רשות לארח אותה,” לייפר אומר את מה שאני
כבר יודע. המחשבה שהיא תלויה בו מבעירה בי צורך להחריב את העולם.
לאיש הזה לא מגיע שאבקש ממנו כלום, לא אחרי מה שעשה לאימא שלי,
אבל אין לי ברירה. לא אסכן את החיים של הילדר לוגה, וכל עוד הוא לא
אישר את הביקור שלה בכפר, אני בבעיה.
הדלת נפתחת ושלושתנו מרימים את הראשים. עיניי הפעורות
מתעכבות על הבטן השטוחה והשרירית. היא גזרה את הטוניקה הארוכה
והפכה אותה לחצאית קצרה מאוד ולחולצה שבקושי מכסה את החזה שלה.
“גבר, שאלתי ממך חגורה,” היא מעדכנת בחיוך. “נעים מאוד, אני סאן,”
היא מציגה את עצמה לחברים שלי.
“אני לייפר וזה האקון.” הוא בוחן אותה בהיסוס, לא בטוח איך לפנות
אליה.
“היארל מחכה לנו,” אני מסנן. כשנחזור אטפל בבעיית הלבוש, כרגע יש
לנו נושא חשוב יותר.
“לנו? לי ולך?” היא מכווצת את הגבות.
“הוא צריך לאשר את הביקור שלך בכפר,” האקון מסביר.
“אני לא זקוקה לאישור של אף אחד,” היא עונה בחיוך ופניה היפות
מוארות. “בקרוב אתעורר והכול יחזור לשגרה. לצערכם, לא תוכלו להמשיך
ליהנות מהנוף,” היא מצמידה את כפות ידיה העדינות למותניים. מה יש לה

על הציפורניים? איך הצליחו להכין לה טבעות דקות כל כך?
אני מתעלם מהגישה שלה, אוחז בידה וגורר אותה בעקבותיי לעבר
הכיכר המרכזית.
“מה אתה עושה?” היא חובטת בי, מנסה להשתחרר מהאחיזה.
“את לא שונה מאף אחד, גם את כפופה לכללים,” אני מסנן בקשיחות.
האישה הזאת יפה מדי, אצטרך לכסות אותה כדי שהאחרים לא יסתכלו
עליה.
“איזה כללים?” היא שואלת ברוגז. “אני לא קשורה לכללים שלכם.”
אני נעצר והיא מועדת. ידיי נשלחות אל המותניים שלה כדי לייצב אותה
ואני מתבונן בעיניה הירוקות. “את חלק מהשבט ולכן את כפופה ליארל
ולאנשים שלו, הילדר לוגה.”
“איך קראת לי?” פניה היפות נדרכות והעיניים שלה נפערות.
“היל־דר לו־גה,” אני מבטא כל הברה באיטיות ומתקשה לפענח את
התגובה שלה. אני לא בטוח אם היא תהיה הברכה או הקללה של הכפר, אבל
אין לי ספק שהיא עומדת להיות כאב הראש שלי.