אליאנה

אני חוצה את הלובי והעקבים הגבוהים שלי נוקשים על רצפת השיש
המבריקה. מימיני דלפק הקבלה שמאחוריו עומדת הלנה ומצד שמאל שלי
דלתות הכניסה ללוסיאן — מלון הבוטיק הקטן שבו אני עובדת. לידן ניצב
קורי, הבל־בוי הכי נחמד בעולם, שעוזר לאורחים שלנו לסחוב את המזוודות
ומשיג להם את הכרטיסים למופעים הכי שווים בעיר.
אני נעצרת באמצע החלל, מתכופפת ומרימה פיסת נייר מהרצפה.
בזווית העין אני קולטת את הלנה נדרכת כאילו היא מחכה לראות אם אגיד
משהו על חתיכת הנייר הזו שהייתה זרוקה מול העיניים שלה רק אלוהים
יודע כמה זמן, אבל אני מזדקפת בלי לומר מילה, צועדת לפח הקרוב,
משליכה לתוכו את הנייר וממשיכה למשרד שלי.
כאן אני מבלה לא מעט משעות היום, ולא, אין לי בעיה להרים ניירות
מהרצפה גם אם זה לא ממש התפקיד שלי בתור סגנית מנהל המלון.
לכולנו אכפת מהמקום וגם אני הייתי פעם פקידת קבלה, לפני שהתקדמתי
במהירות בסולם התפקידים.
אני יכולה להיות גאה בהישגים שלי. בגיל עשרים וארבע, אני אחראית
על צוות העובדים כולו, מוודאת שהזמנות המזון והשתייה מתבצעות
כנדרש, שהחדרים נקיים ושלאורחים שלנו אין תלונות. אם יש להם בעיות,
אני מנסה לפתור אותן על הצד הטוב ביותר לשביעות רצון כולם.

מה הפלא שהבוס שלי, אלן רוצ’סטר, מת עליי? חצי מהזמן אני עושה
את העבודה שלו ולא מתלוננת.
“ראיתי את זה!” אלן קורא מהמשרד שלו שצמוד למשרד שלי. אני
מתקרבת לפתח ומציצה פנימה. “ראיתי אותך מרימה את הנייר מהרצפה.
לא עמדת בפיתוי, הא?”
הדרך היחידה שבה אלן היה יכול לראות את זה היא, אם הציץ במצלמות
האבטחה, מה שלא מפתיע אותי. אני יודעת שהוא צופה בהן לא מעט
שעות. חצי מהזמן נדמה לי שהוא פשוט עושה את העבודה שלו, ובחצי
השני אני חושדת שהוא סתם סטוקר שנהנה לתצפת עלינו.
“מה הייתי אמורה לעשות, אלן?”
“לתת למישהו אחר להרים אותו.” הוא עונה את אותה תשובה צפויה.
“זה לקח בדיוק שנייה ולא דרש ממני שום מאמץ.”
“אם תמשיכי לעשות את העבודה של כולם, הם יתרגלו לזה ולא תוכלי
להחזיר את הגלגל לאחור,” הוא זורק איזה משפט סתום שאני בהחלט לא
הולכת לאמץ, כי הגישה שלי בריאה הרבה יותר. אם העובדים יראו אותי
מתאמצת ושמה לב לפרטים הקטנים, הם ילכו בעקבותיי וינהגו באותו אופן.
“אני מנהיגה מתוך דוגמה אישית.” אני מחייכת לאלן שמנופף ביד
שלו בביטול.
“הם צריכים ללמוד ממך איך להיראות נפלא אפילו בסוף יום העבודה,”
העיניים שלו מטיילות במורד הגוף שלי. נכון, הוא מעולם לא עשה שום דבר
חוץ מלזרוק הערה פה ושם, להחמיא לי ולחייך באופן מוגזם. הוא אף פעם
לא שלח ידיים או ניסה להתחיל איתי, ופשוט גורם לי להיות מודעת למראה
שלי כל הזמן. כמו עכשיו למשל. השיער החום הכהה שלי אסוף בתסרוקת
מתוחה, העיניים החומות הבהירות מאופרות בעדינות, הגוף שלי אגסי ויש
לי מותניים צרים, ישבן עגול וחזה שיותר מדי גברים אוהבים לבחון — עם
העיניים, כמובן. אף אחד עוד לא נגע בו, עובדה שוודאי הייתה משמחת
את ההורים שלי. אני מנסה להסתיר את החזה השופע שלי מתחת לז’קטים

מחויטים, אבל יש גבול למה שאני יכולה לעשות. אני לא בחורה קטנטנה
שיכולה להתחבא. אני מתנשאת לגובה מטר שבעים, וחובבת עקבים
שמוסיפים לי עוד כמה סנטימטרים. נראה שהעולם יצטרך להתמודד איתי
ככה, כמו שאני.
“אתה צריך משהו או שאני יכולה לצאת?” אני נושמת עמוק ומנסה
להתעלם מהמבטים שלו.
“לכי הביתה, הרכבת מחכה לך.” הוא סוף־סוף משפיל את מבטו בחזרה
לערמת הדפים שלפניו. אני מנחשת שמדובר בעניינים הקשורים להנהלת
החשבונות, ואת החלק הזה אני לא עושה במקומו, תודה לאל. טבלאות
וחישובים הם לא כוס התה שלי. אני מסוגלת לעשות אותם, רק לא אוהבת
את זה במיוחד.
אני נכנסת למשרד שלי, תולה את תיק הצד על כתפי, מכבה את האורות
ויוצאת בחזרה אל הלובי.
“אני הולכת,” אני מנופפת לשלום להלנה ולקורי שממהר לפתוח עבורי
את הדלת.
“תשמרי על עצמך,” הוא מניד בראשו.
“גם אתה, מותק. אני אראה אתכם מחר.” אני פוסעת היישר אל שדרות
מדיסון ומצטרפת להמוני האנשים שצועדים על המדרכה.
אלוהים, אני אוהבת את ניו־יורק. המלון שלנו ממוקם במנהטן, לא
רחוק מהשדרה החמישית ומבניין האמפייר סטייט, מה שהופך אותו לחביב
על התיירים שיכולים להרשות לעצמם את אחד מחדרי הבוטיק שאנחנו
מציעים. אנחנו לא זולים, אבל נותנים שירות מעולה במיקום מנצח, ושווים
כל סנט.
אני מחישה את צעדיי ויורדת במדרגות אל הרכבת התחתית שתיקח
אותי לברוקלין. עוד יום הסתיים ואני לא יכולה לחכות להגיע הביתה,
לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלי, להיכנס למיטה עם הטלפון ולשחק
שח באינטרנט עד שהעייפות תכריע אותי. לא ממש חיים זוהרים, אבל

אני לא מתלוננת. אני אוהבת את השגרה שלי כמו שהיא — שקטה, רגועה
ונטולת דרמות.
ארבעים דקות אחר כך, אני יוצאת מהמעלית השקטה בקומה עשרים
ושתיים של בניין הדירות שבו אנחנו מתגוררים. התאורה במסדרון רכה
ונעימה, שטיח ארוך נפרש לאורכו והמזגן מכוון לטמפרטורה המושלמת.
הכול מסודר ומתוחזק, כמו שצריך להיות. אני פוסעת לדירה שלנו ונכנסת
הביתה. ריח תבשילים ממלא את החלל כשאני סוגרת את הדלת מאחוריי,
נשענת עליה לרגע ונותנת לשקט של הבית לעטוף אותי אחרי רעשי העיר.
הדירה שלנו מרווחת, לא מפוארת בצורה מוגזמת, אבל היא בהחלט לא
חורבה. עברנו לכאן כשהייתי בת ארבע־עשרה. עד אז, התגוררנו בדירה
קטנה וצפופה, שאומנם סיפקה את הצרכים שלנו, אבל רק בקושי. פרטיות
הייתה מותרות, חדר השינה שחלקתי עם אחותי הפך לא פעם לשדה קרב,
והמקרר הלך והתרוקן ככל שהחודש התקרב לסיומו. המעבר לכאן הקל את
החיים בבית, אבל הגיע עם מחיר חברתי כבד שאני שילמתי בכל יום מחדש.
לראשונה בחיינו, כסף לא היה בעיה, העסק של אבא שגשג, אבל כל הילדים
בבית הספר החדש שלי ידעו מאיפה באתי, והם דאגו להזכיר לי את זה בכל
צורה שמצאו לנכון.
אני מתנערת מהזיכרון במהירות, דוחפת את עצמי מהדלת
ופוסעת למטבח.
“היי, מאמא,” אני מברכת את אימא שעומדת עם הגב אליי ומנופפת
לעברי בלי להסתובב. כשהיא מבשלת, שום דבר ואף אחד לא יכולים
להפריע לה. “איפה אבא?”
“מאחר. הוא אמר שיש לו פגישה.” היא עונה, ושוב מסמנת בידה.
“דיברת עם דריה?” אני פותחת את כפתור הז’קט שלי ומתחילה
לפשוט אותו.
“בקצרה.” אימא משיבה בטון כמעט מיואש, “מאז שהתחתנה עם
הבחור ההוא, היא שכחה את המשפחה שלה.”

אימא שלי יודעת היטב איך קוראים לבחור ההוא. אחותי שגדולה
ממני בשנה התחתנה עם ניקולה, אחד הקאפואים של משפחת לומברדי,
ועל אף שאנחנו משפחה איטלקית גאה מברוקלין ועולם המאפיה לא זר
לנו, לא חשבתי שיגיע היום שאחותי תתחתן עם מישהו שקשור לאחת
ממשפחות הפשע בעיר. אני זוכרת את החתונה שלה מלפני שנתיים — את
המוני המוזמנים שלא הכרתי, אני זוכרת שנשבעתי לשמור מרחק, לכבד את
הבחירה של אחותי ואת בעלה ועם זאת, לא להפוך את העולם שלה לעולמי.
“היא בטח עסוקה.” אני חולצת את נעלי העקב מהרגליים ומתכופפת
להרים אותן.
“עסוקה.” אימא נוחרת בבוז. “זו לא סיבה לשכוח להתקשר לאימא שלך
מדי פעם.”
“את מגזימה. היא לא שכחה כלום.” אני מנידה בראשי בחיוך. “אני
הולכת להחליף בגדים.”
“האוכל יהיה מוכן בעוד עשר דקות!” אימא ממהרת לעדכן בקול כשאני
עוברת במסדרון שמוביל לחדר השינה שלי.
חודשים עברו עד שהתרגלתי אליו. עד שהפנמתי את העובדה שיש לי
מקום משלי, חלל שאני לא חייבת לחלוק עם אף אחד, פינה שקטה שבה
לא אצטרך לריב עם איש, להתחנן בפני אחותי שתחליש את המוזיקה או
שתסגור את החלון. אימא הרשתה לי לעצב אותו איך שרציתי, ואני בחרתי
במיטת ברזל לבנה עם ראש מיטה מעוגל, שידות עץ לבנות, קיר סגלגל
שעליו מודבקות עד היום מדבקות פרחים שחורות, ונברשת כיאה לארמון
שדמיינתי.
מאז, לא עיצבתי אותו מחדש. לא ראיתי סיבה לבזבז כסף על מיטה
חדשה, כשזאת עושה את העבודה מצוין. היא גדולה מספיק, יציבה ומפנקת.
בטח בהשוואה למיטה שהייתה לי בדירה הישנה.
אני פותחת את ארון הבגדים הגדול שניצב בפינה, מוציאה מכנסי טרנינג
וגופיית ספגטי לבנה, מניחה אותם על המיטה ומתחילה להתפשט. נראה

שהערב רק אימא ואני נאכל, מדי פעם יש ערבים כאלה, וזו תמיד הזדמנות
לפטפט עם אימא בלי הפרעות. אם היא תפתח בקבוק יין, יכול להיות
שנסיים את הערב עם דמעות בעיניים מרוב צחוק. יש למה לחכות.
אני יוצאת מחדר השינה שלי ושומעת דיבורים מהמטבח. הקול של אבא
שקט ותקיף, אבל הקול של אימא הוא זה שגורם לדופק שלי לטפס. אני לא
רגילה לשמוע אותה לחוצה או כועסת, ועכשיו נשמע כאילו היא עומדת
להתפוצץ. לרגע אני מתלבטת אם לחזור לחדר שלי ולהניח להם ללבן את
העניינים בפרטיות, אבל אחרי כמה שניות של מחשבה אני ממשיכה אל
המטבח, בין אם מתוך סקרנות ובין אם כדי להרגיע את הרוחות.
“בהצלחה עם זה,” אימא עומדת בידיים שלובות ונועצת באבא
מבט רצחני.
“בהצלחה עם מה?” אני מתערבת, והמבטים של אימא ושל אבא מזנקים
אליי. שניהם משתתקים בבת אחת ואני קולטת שהבעת הפנים של אבא
הופכת נוקשה.
“בהצלחה עם מה?” אני חוזרת על השאלה, ואבא נושם עמוק.
“אנחנו צריכים לדבר.” הוא מחווה בידו על אחד מהכיסאות בפינת האוכל.
“מי מת?” אני מעבירה את המבט ממנו אל אימא שממשיכה לשתוק,
ומשהו בעיניים שלה מטריד אותי עוד יותר.
“שבי.” אבא מושך את הכיסא, אבל אני משלבת ידיים על החזה
ומרגישה את מד הלחץ שלי ממשיך לטפס.
“מה קרה?” אני שואלת והקול שלי רועד.
“אליאנה, שבי.” אבא מנסה שוב, אבל אני מנידה בראשי.
“אני חושבת שאישאר לעמוד.”
“את תמיד חייבת לעשות את ההפך ממה שמבקשים ממך!” הוא מרים
את הקול וגורם לי להזדקף בדריכות.
“אימא?” אני מעבירה את המבט אל אימא שלי שעכשיו כבר נראית
חיוורת.

“תקשיבי לאבא שלך.”
“אני מקשיבה. הוא זה שלא מדבר.” אני חוזרת לנעוץ באבא מבט חודר,
והוא פותח את הפה ומוציא את המילים האחרונות שחשבתי שאשמע ממנו
אי פעם.
“מישהו ביקש את ידך.”
“סליחה?” לוקח לי רגע להבין מה הוא אמר, ואז אני פורצת בצחוק
ומניחה יד על החזה. “אלוהים אדירים, לרגע הפחדת אותי!”
“אליאנה,” הקול שלו צונח באזהרה, אבל אני לא מצליחה להירגע
מהתקף הצחוק.
“אבא, אני בת עשרים וארבע, אין לי חבר ואין לי שום תוכניות להתחתן.
אתה יכול להירגע.”
“זה לא נתון להחלטה שלך.” הוא חושק שיניים ונראה שהמצב המשועשע
שלי בכלל לא מצחיק אותו. “מישהו ביקש את ידך, ואני אמרתי כן.”
הצחוק שלי משתתק בבת אחת כאילו מישהו שפך דלי מים על מדורה.
אני קופאת, מכווצת את הגבות וממלמלת בבלבול.
“אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. כמו שאמרתי, אין לי חבר ואני לא
מתחתנת…” אני לא מצליחה לסיים את המשפט כשאבא מתפרץ לדברים
שלי בצעקה.
“זה מה שהחלטתי, ואת תעשי מה שאני אומר!” הוא קופץ אגרופים
בעצבנות.
“בחלומות שלך!” אני צועקת בחזרה.
“תשמרי על הפה שלך!” הוא מרים מולי אצבע באזהרה, אבל אני
מנופפת בידי מולו.
“אתה חושב שאני סחורה שאתה יכול פשוט למכור למישהו?” אני
עדיין המומה לגמרי, “כשאני אחליט להתחתן זו תהיה הבחירה שלי, עם
הבחור שאני אבחר כבעלי, ולא אף אחד אחר!”
“אני מצטער, אבל ההחלטה התקבלה,” הוא מצליח לדבר בלי לצעוק,

אבל התקיפות לא נעלמת מקולו, “לחצנו ידיים, נתתי את הסכמתי.”
“אז תיקח אותה בחזרה.” הידיים שלי מתהדקות סביב גופי כאילו הן
חשות בסכנה שאני צריכה להתגונן מפניה.
“אני לא יכול.” הלסת של אבא מתהדקת במתח, אבל אני לא מוותרת.
“תגיד ששינית את דעתך, תגיד שעשית טעות, תתנצל —” אני
משתתקת כשהוא שוב קוטע אותי.
“אני לא משנה את דעתי.” הוא מרים את היד שלו בניסיון להשתיק
אותי, “הטקס ייערך בעוד שבועיים.”
“מה?!” אני פוערת עיניים בתדהמה. “אימא!”
“אין לנו ברירה, אני מצטערת.” הקול שלה נסדק, כמו הלב שלי. חשבתי
שהיא תגבה אותי ותעמיד את אבא במקום, אבל היא בוחרת לצדד בו?
מה לעזאזל קורה פה?
“שניכם השתגעתם לגמרי! אם נדמה לכם שזה יעבור בשקט, אתם
טועים בגדול, ואני מודיעה לכם כבר עכשיו — ברגע שאני אעמוד בכנסייה
והכומר ישאל אותי אם אני מסכימה, אני אגיד לא!” אני מרימה את הקול
בצעקה, נסערת עד עמקי נשמתי, אבל המילים של אבא משתיקות אותי,
והעולם סביבי קופא באחת.
“אף אחד לא אומר לא לרוסריו לומברדי.”