"רק מטורפת תברח מהאנשים שבזכותם הנשמה שלה הופכת לשלמה.
נעים להכיר, אני אוֹלי ואני מטורפת."
חמש שנים אחרי שברחתי מהם, נעלמתי ומחקתי את חיי הקודמים, הם תפסו אותי.
חמישה גברים מפתים והורסים ביופיים, שהעולם שבו אנחנו חיים ייעד אותנו להיות מחוברים זה לזה בגוף ובנפש.
הם הכבולים שלי, ואני הכבולה המרכזית שמחברת בין כולם.
הם זועמים עליי. מאוכזבים ממני.
ויש להם ציפייה אחת אחרי שפגעתי בהם כל כך:
שנתחבר שוב כדי להשלים את תהליך הכבילה ונאחד את הכוחות.
אבל אני מסרבת.
כי אני מסתירה מהם סוד.
אם רצונם של הכבולים שלי יתממש, הכוח ההרסני שטמון בתוכי ייחשף.
הכוח שעלול להשמיד אותם, את כל אהובי ליבי, ולגרום להרס ולחורבן שלא אוכל לתקן.
הם חושבים שאני אנוכית, אכזרית ועקשנית.
הם לא מבינים שאני מגינה עליהם.
והם לא מבינים עוד דבר אחד חשוב…
שבתוכי בוערת תשוקה מטורפת אליהם. תשוקה קטלנית, מסעירה, מבעבעת.
תשוקה שעלולה לחסל את כולנו.
כבלים שבורים הוא הספר הראשון בסדרת הפראנורמל הכבלים שמחברים בינינו שבמרכזה עומדת אישה אחת מול חמישה גברים שמחוברים אליה בקשר של תאווה וכוח. בכתיבה לוהטת וסוחפת, יצרה ג'יי ברי עולם חדש ומסקרן של עוצמות ויצרים אשר מובילים את הגיבורה במבוך שכולו תשוקה, סודות, כוחות־על, ורגשות כמוסים.
זה תמיד אותו חלום.
כולנו יחד במכונית, נוסעים בכביש המהיר. אני מתווכחת עם אימא שלי,
שיושבת לידי, וזה בגלל שאני כועסת כל כך שהיא שוב מכריחה אותנו
לעבור דירה. הכרתי חברים בקונטיקט, חברים אמיתיים, ולראשונה בחיי
הרגשתי… נורמלית. רגילה. אחת מהבנות ולא איזו הזויה.
זאת תהיה הפעם האחרונה שיֵצא לי להרגיש ככה.
אבא שלי נוהג, אנחנו נראים דומים כל כך שאי אפשר לטעות. אני הבת
שלו. הוא מקשיב לחדשות ומקמט את מצחו, מעיף כמעט בכל רגע מבט
לאחור כדי לוודא שאני בסדר. תמיד משגיח עליי, על בתו האהובה.
אנדרו הוא עוד אחד מהכבולים של אימא שלי. הוא יושב במושב הנוסע
הקדמי עם המחשב הנייד פתוח בזמן שהוא עובד. בחור רציני מאוד, קר
ואדיש כלפי כל מי שמחוץ למשפחה שלנו אבל כלפיי הוא חם ואוהב. הוא
קורא לי הסיבה שלו. הסיבה שבגללה הוא עובד קשה, הסיבה שבגללה הוא
שואף לעוד.
וינצ'נזו הוא הכבול השלישי והאחרון של אימא שלי והוא יושב איתנו
מאחור, אוחז בידי בכוח בשעה שאגודלו מלטף את אגודלי בעידוד. הוא
תמיד היה טוב לב, שופע חיבה ואהבה, בכל מקום שהיינו בו. לעיתים
קרובות, כשאנחנו גרים בקרב הלא כבולים, אנשים מניחים שהוא האבא
הביולוגי שלי כי הוא מבלה איתי רוב הזמן. הוא עקר בית, הטיפוס שטיפול
בבית ובכבולה שלו ממלאים אותו באושר.
אני כועסת אבל זאת גם תהיה הפעם האחרונה שבה אני ארגיש
שלווה. ומוגנת.
אני נאבקת לא לבכות. תמיד הייתי הטיפוס שפורץ בבכי זועם. אימא
שלי מנסה לדבר איתי, מילים שקטות שאני לא זוכרת, אבל הצליל שלהן
מרגיע אותי בעמקי נשמתי. זה הדבר האחרון שאני זוכרת מהם ומהרגעים
האחרונים של החלום.
רגע לפני שהוא נהפך לסיוט שלי.
הסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו, הסיוט שמבשר שזה לא חלום.
זיכרון של יום שאני לא מסוגלת לקרצף מקירות המוח שלי, לא משנה עד
כמה אנסה.
משהו פוגע בצד המכונית במהירות גבוהה, דוחק אותה הצידה עד שהיא
מתהפכת ועפה אל תוך העמק.
מרוב ההלם, הכוח פורץ מתוך ידיי.
אני נבהלת ומנסה לאמץ אותו שוב אל גופי אבל אז אני חוטפת מכה
בראש ונעשית כל כך מטושטשת עד שכבר אי אפשר לעצור את המתרחש.
אני הניצולה היחידה.
ולעולם לא אפסיק לשנוא את עצמי על כך.
לעולם לא.
