דארבי

הסוף.
עצרתי את הנשימה כשעיניי בהו במילה הזאת, כאילו נשיפה אחת
בודדה עלולה פשוט להעיף אותה מהמסך. היא הייתה כל כך קצרה — רק
ארבע אותיות — אבל המשמעות שלה הייתה עצומה. נדמה כאילו הזמן
עצר מלכת בשעה שהתפעלתי מעצם צורתן של האותיות. חייכתי אל המסך
והתמסרתי לרגע עד שההבהוב הקטן הזה של הסמן בסוף השורה הזכיר
לי שהזמן ממש לא עומד מלכת, ולפי החשכה ההולכת ומתגנבת אל היער
והגוונים הוורודים והכתומים שהתפשטו בשמיים מאחוריהם, כבר לא נשאר
לי הרבה זמן.
שמרתי את הגרסה הסופית אחרי כל העריכות האחרונות שלי בחמישה־
עשר מקומות שונים לפחות, שלחתי אותה למוציא לאור ואז סגרתי את
המחשב הנייד וחיכיתי שעיניי הכאובות והמטושטשות יסתגלו לאור הרך
ולצבעים החלומיים של לוך גלנשייר בשקיעה. הנוף כאן היה מרהיב בכל
יום, אבל אחרי אין־ספור שעות של בהייה בכחול הבוהק של מסך מחשב,
הוא נהיה אפילו נפלא יותר.
למעשה, מושלם. הייתי במקום האהוב עליי בעולם. על הספסל
האהוב עליי בעולם, שנבנה במיוחד עבורי על ידי האדם האהוב עליי

בעולם, ועשיתי את הדבר האהוב עליי בעולם — אוקיי, אולי השני בסדר
העדיפויות — ותודות לסוכנת שלי, אפילו קיבלתי על זה כסף.
עדיין יכולתי לראות את הידיעה במגזין הפבלישרס ויקלי.
הוצאת הספרים אייבלמן רכשה את סדרת ספרי הילדים של דארבי
דונובן, “האגדה מספרת”, במסגרת הסכם מוקדם על ארבעה ספרים. הסדרה
היא אוסף של אגדות מפחידות המבוססות על הפולקלור של גלנשייר, כפר
איכרים מסתורי במחוז קרי שבאירלנד.
ֵ קייט, אימא של קֶלן, התרגשה מהידיעה הזאת כל כך שהיא הדפיסה
ומסגרה אותה בשבילי, מה שגרם לי לפרוץ בבכי חסר מעצורים. איש לא
העלה על נס אף הישג שלי מאז שאימי הלכה לעולמה. שכחתי איזו הרגשה
נפלאה זאת.
קלן, לעומת זאת, התקשה יותר לקבל את אהבתה של קייט. אחרי
שהיא נטשה אותו בגיל חמש — והשאירה אותו תחת טיפולו של הכומר
הסדיסט החולה שהכניס אותה להיריון — קלן לעולם לא יוכל לבטוח בקייט
באמת שוב. זה בלתי אפשרי עבורו. ולא משנה בכלל שהיא הייתה ילדה
בעצמה. ילדה שלא היה לה למי לפנות ולא היה לה מושג שהאב הנרי ישאיר
אותו בחזקתו במקום למסור אותו לאימוץ. אחרי כל מה שקלן עבר, הנזק
כבר נעשה. אבל קייט המשיכה להגיע אלינו, שבוע אחרי שבוע, עם חיוך על
הפנים, מחזיקה בידיה הרועדות קופסת מאפים טריים.
ידעתי שהוא האדם שהיא באמת רוצה לקבל ממנו חיבוק, אבל אני זו
שחיבקה אותה. היא איבדה בת ואני איבדתי אימא, אז בכל פעם שהתחבקנו
זה היה כמו לחבוש פצע ישן בתחבושת טרייה.
וחוץ מזה, נחמד מאוד כשלחמותך יש מאפייה, במיוחד בהתחשב
בתאווה לסוכר שפיתחתי לי לאחרונה.
חייכתי כשחשבתי על המקל הלבן עם שני הקווים הוורודים שהחבאתי
במגירת חדר הרחצה שלנו הבוקר.
רציתי לספר לקלן מייד, אבל הוא בדיוק יצא לעשות כמה שליחויות

ואני הייתי חייבת לסיים קצוות אחרונים בעריכה, אז החלטתי לחכות כדי
לספר לו פנים אל פנים.
כשאמרתי לו שאני רוצה שננסה להביא ילד לעולם אחרי שאסיים את
הלימודים בקולג’, ציפיתי שהוא יבקש עוד זמן. היינו צעירים עדיין, ואחרי
כל מה שהוא עבר עם שני הוריו, לא ציפיתי שהוא יהיה נלהב להפוך להורה
בעצמו. אבל להפתעתי הרבה, קלן אמר כן.
למעשה, הוא רק משך אותי אל בין זרועותיו, נתן לי נשיקה בראש
וחיבק אותי ככה למשך מה שנדמה כמו נצח. אז זה לא היה בדיוק כן, אבל
זה גם לא היה לא.
ידעתי שקלן מפחד להיות אבא, אבל העבר היה סוף־סוף מאחורינו.
סיימנו להפוך את האסם לנגרייה שהוא יכול לעבוד בה. הוא הרוויח יפה
מעסק הנגרות שלו. אני חתמתי על חוזה לספר הראשון שלי. הוא ניתק את
כל הקשרים שלו עם האחווה האירית המאוחדת. מנהיג הברטווה שרצה
לחסל אותו נמצא מאחורי סורג ובריח. והחבר ההאקר של קלן, הקצב,
דאג שאי אפשר יהיה להתחקות אחרי המיקום שלנו ברשת, למקרה שעוד
אויבים של קלן יחליטו פתאום לחפש אותנו. אחרי חיים שלמים של מאבק,
של כאב ואימה וחוסר אונים ואלימות, סוף־סוף היינו משוחררים מכל זה.
היינו מוגנים. מצאנו את מקומנו.
ועכשיו, הדיו עדיין לא יבשה על התואר שלי בכתיבה יוצרת, וכבר היינו
בהיריון.
אומנם הייתי נרגשת, אבל משהו קטן בתוכי חשש מהתגובה של קלן.
בזמן האחרון הוא נראה פרנואיד יותר מבדרך כלל, ותהיתי אם זה בגלל
האפשרות להיריון, או שאולי קורה משהו אחר.
המפרקים שלי חרקו והשרירים גנחו כשקמתי והתמתחתי. הספסל של
קלן היה יותר יפה מנוח, אבל לא היה מקום טוב יותר ללכת אליו כשרציתי
להתרכז באמת. ליער מאחורי הבית של סבא שלי הייתה היכולת להעביר
אותי לעולם אחר לגמרי.

וחוץ מזה, חשבתי שאולי סירשה תשמח לקצת חברה.
קטפתי מלוא החופן פטל שחור מאחד השיחים הסמוכים לספסל,
הכנסתי אחד לפה ואת השאר זרקתי למים. הרוח בת אלף השנים של האגם
העדיפה מתנות הרבה יותר נוצצות, אבל האמת הייתה שחשבתי שיותר
מהכול היא אוהבת את תשומת הלב שמתלווה למתנה. הקיום שלה שם
למטה היה די בודד, והחברה היחידה שלה חוץ ממני הייתה מכשפת יער
זקנה ומפחידה שפגשתי רק פעם אחת בחיי.
התקרבתי אל גדת האגם, חיבקתי את המחשב הנייד לחזה וחייכתי אל
הפטל שצף על פני המים. “סיימתי את העריכה האחרונה שלי, סירשה.
כל ארבעת הספרים מוכנים. את מאמינה? אני אביא לך עותק כשהם יצאו
לאור. ההוצאה מתכוונת להוציא אותם במהדורה מהודרת עם כריכה קשה
מפוארת והטבעת זהב. את תמותי על זה.”
נרגשת ככל שהייתי ביחס לספרים, החדשה הבאה שעמדתי לבשר היא
שגרמה לי לחייך כמו סתומה. כרעתי ברך מול המים, הנמכתי את הקול
ללחישה והמשכתי, “וחוץ מזה… אני בהיריון.”
ידעתי שזה יגרום לה להקשיב. הבזק כחול זוהר חלף באדווה על פני
האגם המחשיך ונצנץ כמו אורות הצפון בינואר.
החלקתי אצבעות על המים הזוהרים וחייכתי כשהאור נהיה בוהק יותר
תחת מגעי. זה הזכיר לי את הדרך שבה חתול מקמר את הגב אל כף ידך
כשאת מלטפת אותו. כלומר, כשהוא לא מנסה לנשוך לך את האצבעות. זה
היה תיאור מדויק של סירשה.
“יהיה לנו תינוק.”
צחקתי, ודמעות עקצצו בעיניי כשהנחתי כף יד שטוחה על פני המים
הרגועים. אנרגיה כחולה פעמה ובעבעה מתחת לפני השטח, דגדגה לי את
היד באותה שמחת חיים מרוגשת כמו הפרפרים שהיו לי בבטן.
אף פעם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת.
אחרי שנפרדתי ממנה, גררתי את עצמי במעלה הגבעה וקיוויתי

להספיק לצאת מהיער לפני שיחשיך מדי ולא אוכל לראות את השביל.
אחרי שחלפתי על פני בקתת האבן המתפוררת שבה קלן ואני נהגנו לשחק
כשהיינו ילדים, חציתי את חלקת הפעמוניות הסגולות שפעם ראיתי בה
שדה של כובעי פיות ועברתי ליד אלף פטריות ועצים מכוסי אזוב, הגעתי
סוף־סוף אל האחו שמאחורי בית החווה הכחול שלנו. ולאד עמד שם וליחך
עשב ליד השער, מחכה לשובי.
ליטפתי את הראש השחור הצמרירי שלו קצת, אבל היה לי קשה להגיד
לו שלום כמו שצריך כי מה שראיתי מאחוריו הסיח את דעתי.
האור בנגרייה דלק.
קלן היה בבית.
ולאד שעט בעקבותיי כשחציתי את האחו בריצה לעבר האסם שהפכנו
לנגרייה.
עצרתי מחוץ לדלת, והלב שלי דפק כשהקשבתי כדי לוודא שקלן לא
משתמש בשום כלים חשמליים כבדים. תמיד נזהרתי לא להיכנס בהפתעה
כשהוא ניסר או שייף. אחרי חיים שלמים בתודעת הישרדות, הוא נטה
להיבהל בקלות, ולא רציתי להיות אחראית לזה שהוא יאבד אצבע.
חיבבתי את כל האיברים שלו.
הצלילים היחידים ששמעתי בפנים היו קרקושים ודפיקות, אבל לא
כלים כבדים, אז קודם דפקתי ואז פתחתי את הדלת הישנה והחורקת.
ריח מתוק של נסורת מילא את ריאותיי והעלה חיוך על פניי, אבל ברגע
שהעיניים שלי מצאו את קלן, נפלטה לי נשיפה מהפה והמחשב נפל לי
מהיד בהשתנקות מבוהלת.
“דארבי!” הוא נבח כשהכניס את האקדח שכיוון אליי לפני רגע
בחזרה לחגורת הג’ינס שלו, ורץ אליי כדי להתנצל. “סליחה, שיט. לא
שמעתי שדפקת.”
התכופפתי להרים את המחשב בתקווה שזה ייתן לי רגע למחות
את הבעת האימה מפניי, אבל הידיים החזקות והמצולקות של קלן

הקדימו אותי.
הוא הזדקף, ניער את הנסורת מהמכשיר והחזיר לי אותו בלי להוריד
ממני את המבט. אצבעות מחוספסות ליטפו את פניי מהצד ועיניים בצבע
אפור־קרח בחנו אותי. לא משנה בכלל כמה שנים הכרתי את קלן או כמה
עברנו ביחד, המבט שלו הצליח לעורר לי צמרמורות לאורך עמוד השדרה
בכל פעם מחדש. הוא היה שקט ויציב. מהפנט ונרדף.
אבל מה שבאמת גרם לי לקפוא במקום היה המראה שלו. זה היה כאילו
עברתי בדלת ונכנסתי לתוך זמן שלא רציתי לחוות שוב לעולם.
כשהוא היה ילד הייתה לקלן רעמה יפהפייה של תלתלים שחורים
וחופשיים. בעיניי זה גרם לו להיראות כמו נסיך יפה תואר מהאגדות, אבל
האב הנרי שנא את זה. הוא שנא את זה כל כך שכשקלן חזר יום אחד הביתה
עם צמה צרפתית אחרי ששיחקנו במספרה ביער, האב הנרי הכה אותו עד
אובדן הכרה וגילח לו את הראש.
אחרי אותה תקרית קלן המשיך להסתפר קצר כדי להוכיח לכולם
שזה לא מזיז לו. שהוא בכלל אוהב את זה ככה. המראה הזה הפך לחלק
מהאישיות שלו — החזות החיצונית הקשוחה שהוא הקרין כלפי העולם.
אבל כשחזרתי לגלנשייר כאישה בוגרת, האיחוד המחודש שלנו הזכיר לו
מי הוא היה פעם, לפני שהעולם הקשיח אותו. ומאז הוא הפסיק להסתפר.
עד עכשיו.
אני בחיים לא אשכח איך הוא נראה בלילה שבו חזרתי. ורידים בולטים
נמשכו מרקותיו אל תוך התספורת הקצוצה השחורה שלו. זיפי זקן כהים
עיטרו את הלסת החשוקה ועור חיוור כיסה את מפרקי האצבעות הרועדים
כשהם התהדקו מסביב לצווארו של הארוס המתעלל שלי. עיניו האפורות
הקרות של קלן הסתכלו לי עמוק לתוך העיניים בשעה שניצוץ החיים בעיניו
של ג’ון הלך ודעך.
ועכשיו הבטתי בפניו של אותו רוצח שוב.
מבולבלת ומבועתת, הסתכלתי מסביבי על האסם שהפכנו לנגרייה

וקצת ציפיתי למצוא את עצמי במטבח עם גופו חסר החיים של ג’ון מוטל
על הרצפה לידי. אבל זה לא היה פלשבק. וזה לא היה חלום. קלן — קלן
שלי — לא היה עוד, ובמקומו עמד מולי גבר שלא ראיתי כבר שנתיים וחצי.
תספורת שחורה קצוצה.
זיפי זקן שחורים.
נשמה שחורה שהסתחררה מאחורי עיניים אפורות מצמררות.
השטן מדבלין חזר.
מערכת העצבים שלי הוצפה בבת אחת בפניקה, שגרמה לידיי לרעוד
ולליבי להלום בפראות כשהגבר הכי קטלני באירלנד שלח יד מעבר לכתף
שלי וסגר את הדלת מאחוריי.
כל הגוף שלי קפץ בבהלה כששמעתי את נקישת המנעול.
עמדתי שם, מחבקת את המחשב שלי, כשקלן ניגש בחזרה לשולחן
הנגרים הגדול והיציב שלו שעליו הונח בתפזורת אוסף של אקדחים.
“קלן, מה קורה?”
“אנחנו צריכים ללכת מכאן. עכשיו.” הוא לא הרים את המבט כשאסף
את כלי הנשק לתוך תיק גב שחור פשוט. ידעתי שהוא מחזיק אקדחים בבית.
רק לא ידעתי כמה. “אני מצטער, מלאכית שלי. אני כל כך פאקינג מצטער.”
קלן הכניס מחסנית שלמה למקלע והקול גרם לי לקפוץ בבהלה שוב.
“מצטער על מה?” שאלתי ועשיתי כמה צעדים מהוססים לכיוונו.
חיבקתי את המחשב חזק יותר כדי לעצור את הרעד בידיים כשאזרתי את
האומץ לשאול, “מה קורה?”
קלן הרים רובה ציד, קילל וחיטט בארון הכלים מאחוריו עד שמצא
קופסת תחמושת.
“לא היינו צריכים להישאר כאן,” הוא מלמל לעצמו והכניס כדור אחרי
כדור לתוך בית הבליעה של הרובה. “היינו צריכים לעזוב את המדינה
כשהייתה לנו פאקינג הזדמנות. ידעתי שאת אוהבת את המקום הזה, ולא
הייתי מסוגל לבקש ממך לעזוב —” הוא סגר את הקנה והחליק יד על הראש

שזה עתה גולח, מחליק אחורה תלתלים שכבר לא היו שם, “אבל הייתי צריך
לגרום לך פאקינג לעזוב.”
“קלן, על מה אתה מדבר? אנחנו מאושרים כאן.”
“אבל אנחנו פאקינג לא בטוחים!” הוא הטיח כף יד בשולחן. הבעת
הרוגז שלו הפכה כמעט מייד לחרטה מול התגובה המבוהלת שלי.
הרגשתי את הדופק שלי בגרון, מאחורי העיניים, עמוק בתוך ראשי
המסוחרר. “אני… אני לא מבינה. חשבתי שאנחנו מוגנים. חשבתי שהקצב
דואג שלא יעלו עלינו.”
“הקצב פאקינג מת.”
האדמה תחת רגליי נטתה על צירה.
“מצאתי אותו בעצמי. הוא לא ענה לשיחות שלי, אז החלטתי לקפוץ
אליו כשהייתי בדבלין הבוקר.” קלן הכניס את רובה הציד המקוצר לתיק
וסגר את הרוכסן. “הבית היה מפורק. דלתות פרוצות. שומרים מתים.
מחשבים חסרים. מצאתי אותו על הרצפה של חדר השרתים. ירו בו בגב.”
כף ידי התרוממה אל פי כשהתחלתי לקלוט את המשמעויות החמורות
של המידע החדש הזה. כל פרט בחיים שלנו היה שמור במחשבים של
הקצב — תעודות לידה, דרכונים, תעודת נישואים, כתובת. אם המידע הזה
יגיע לידיים הלא נכונות…
“מי עשה את זה?” שאלתי, והרגשתי איך הדם אוזל לי מהפנים.
“האחווה האירית המאוחדת?”
“יותר גרוע.” קלן תלה את התיק הכבד על כתף אחת, יצא מאחורי
השולחן והושיט לי יד. “אני אספר לך על זה בדרך. כרגע אנחנו חייבים —”
פיצוץ מחריש אוזניים נשמע מאחוריי וריסס את הגב שלי בשבבי עץ
כשהתכופפתי וכיסיתי את הראש.
כשההדהוד שהיה לי באוזניים שכך סוף־סוף, פקחתי עיניים ומצאתי
את המחשב שלי על הרצפה שוב. הפעם קלן לא ניגש להרים אותו.
הרמתי מבט ומצאתי אותו עומד במרחק כמה צעדים ממני עם אקדח

שלוף, שיניים חשוקות ועיניים פרועות כמו של חיה שדחקו אותה לפינה.
הן התרוצצו מצד לצד בין האנשים ששמעתי זזים מאחוריי.
נקישה של אקדח נדרך ליד הראש שלי הסבירה למה קלן מהסס לירות,
והגיחוך העמוק והנבזי שהדהד ונישא אל בין קורות העץ גילה לי בדיוק מי
אוחז באקדח.
אלכסיי אברמוב.
מנהיג ברטווה שהיה כל כך נחוש לנקום על הרצח של דוד שלו שהוא
נדר לפתוח במלחמה נגד האחווה האירית אם הם לא ימסרו לו את המתנקש
שביצע את העבודה — השטן מדבלין הידוע לשמצה. והאחווה האירית,
המשפחה היחידה שהייתה לקלן בחייו, הסכימה. במשך ימים קלן ואני
התרוצצנו בכל רחבי אירלנד, ברחנו גם מהאחווה וגם מהמאפיה הרוסית,
עד שצעד אחד שגוי שעשיתי הוביל ללכידה שלנו. אבל למדתי מהטוב
ביותר. השטן מדבלין לימד אותי להשיב מלחמה, לקחת את השליטה לידיי,
להשתמש בכל משאב שעומד לרשותי. אז אחרי שברחנו מהאחווה והפללנו
את המנהיג שלהם, שיימוס רוני, במוות של הארוס שלי, גייסתי לעזרה את
הדוד שלי, שהיה בלש במשטרה, כדי להציל את קלן ולהפיל את אלכסיי
ואת שיימוס במכה אחת.
אלכסיי קיבל שלושה מאסרי עולם מצטברים — אחד על כליאה שלא
כדין וניסיון לסחר בבני אדם, אחד על אחזקת נשק אסור בכוונה להפצה
ואחד על הרצח של ארבעה שוטרים בתקרית ירי.
שיימוס קיבל שמונים שנה.
הייתי צריכה לדעת שזה רק עניין של זמן עד שהברטווה תמצא דרך
לשחרר אותו.
הייתי צריכה להקשיב כשקלן אמר לי שאנחנו צריכים לעזוב את המדינה.
הייתי צריכה לשאול אותו מה קורה כבר לפני ימים במקום לנפנף את זה
ולספר לעצמי שהוא סתם מתנהג כמו פרנואיד.
אבל כשעמדתי שם, מביטה בפנים היפות, מלאות השנאה והפחד של

בעלי, לא הצלחתי לגרום לעצמי להתחרט.
לעולם לא יהיו לי חיים אחרים. גלנשייר היא הבית שלי, בדיוק כמו
שקלן הוא הבית שלי. וגם האדם הקטן שגדל בתוכי עכשיו. ועל כל השלושה
האלה שווה לי להילחם.
“שטן,” אלכסיי גרגר עם המבטא הרוסי הסמיך שלו. “עוד פעם
נפגשים.” מתכת קרה נצמדה לי לראש מאחורה ועוד גיחוך מילא את
האוויר. “תהיה ילד טוב. תוריד אקדח. אתה יורה אחד מאיתנו, אנחנו יורה
בבחורה שלך.”
העיניים של קלן עקבו אחרי הפנים של אלכסיי כמו שתי כוונות לייזר
כשהוא התכופף להניח את האקדח על הרצפה.
“ניקולאי, קח זה. וקח גם תיק.”
אחד האנשים שלו, עם ראש מגולח, חליפת טרנינג ומקלע, רץ אל קלן
וחטף לו את התיק מהכתף. הוא קילל ואמר משהו ברוסית, ניכר שהוא
מופתע ממשקלו של התיק כשהעמיס אותו על הכתף שלו.
“שנתיים, אני יושב בתא… חושב דרכים להרוג אותך. לענות אותך.
לעשות אתה צורח. אבל עכשיו אני רואה אותך —” יכולתי כמעט לשמוע את
החיוך על פניו הסמוקות והמרושעות של אלכסיי. “אני חושב דרך חדשה.”
קנה האקדח של אלכסיי התרחק מהראש שלי, אבל לפני שהספקתי
לפלוט אנחת רווחה, כאב התפוצץ והקרין לי לאורך הצד הפנימי של הירך
הימנית. זה היה כל כך חזק שלא הצלחתי לשמוע, לא הצלחתי לראות. היו
רק חושך, צרחות וכאב שמוחק את התודעה, כשכל החושים שלי איבדו קשר
עם העולם החיצון. כנראה נפלתי, כי הדבר הבא שהרגשתי היו הזרועות של
קלן שתפסו וערסלו אותי אל החזה שלו כשהוא החליק לברכיים, לרגלי
אלכסיי.
“העינויים מתחילים עכשיו.”
הקול של הרוסי נשמע מרוחק, עמום. אפילו קלן היה רחוק, כאילו
הרגשתי אותו דרך דפנות זכוכית של אקווריום.

הכרחתי את עצמי לפקוח עיניים, התרכזתי בניסיון להישאר בהכרה,
להתמקד בקלן, להישאר איתו, לשמור עליו.
“מה מילה באנגלית?” אלכסיי שאל את אחד החיילים שלו כשהרכסים
והעמקים המסותתים בפניו המושלמות והמבוהלות של קלן התחילו
להיטשטש לנגד עיניי שוב.
“עריק? לא. עורק? כן. עורק.”
אלכסיי ניגש לשולחן העבודה, משך מתחתיו שרפרף והתיישב. צפיתי
בו מעבר לכתף של קלן כשהוא נשען אחורה והשעין מרפקים על שולחן
העץ. האקדח שהחזיק ביד ימין התנדנד באגביות בין אצבעותיו העבות
והחיוורות כשהוא הסתכל בשעון שעל מפרק כף ידו השנייה.
“היא תדמם למוות בתוך… מממ, חמש דקות.” הוא גיחך. “שבע, אם
בהיריון. לנשים בהיריון יש יותר דם, אתה יודע.”
העיניים הפעורות והדומעות של קלן ירדו אל הבטן שלי, ואז הוא
הסתכל לי בעיניים, כאילו מבקש אישור. הנהון קטן שבקטנים ורמז של
חיוך היו כל מה שהצלחתי לגייס, אבל עם הדרך שבה החזה שלו עלה וירד
בתגובה, הדרך שבה הלסת שלו התהדקה והנחיריים שלו רטטו, הצטערתי
אפילו על התגובה הקטנה הזאת.
“זה… בסדר,” לחשתי. הכאב הלך ודעך, וביחד איתו גם זוויות שדה
הראייה שלי שהיטשטשו, ותחושת הפחד.
הכול יהיה בסדר. ידעתי את זה. רק הייתי צריכה לדאוג שגם קלן ידע.
הוא הסיט את מבטו מעיניי, פתח את החגורה שלו ביד אחת וליפף אותה
מסביב לחלק העליון של הירך שלי. מהמתח בפניו יכולתי לראות שהוא
מהדק אותה בכוח, אבל לא באמת הרגשתי את הלחץ. לא הרגשתי דבר
חוץ מהכאב שמילא אותי כשראיתי את הלב של קלן נשבר לי מול העיניים.
הרמתי יד והרגשתי כאילו אני מנסה לשלוט בזרוע של מישהו אחר
כשהחלקתי אצבעות על הקרקפת המגולחת שלו. הזיפים היו רכים למגע.
הצלחתי להרגיש את זה, אבל רק בקושי.

“אתה לא יכול לעצור זה, שטן. אתה רק מקבל עוד זמן. עוד כאב.” הוא
צחק שוב. “עכשיו זה אתה עושה את עינויים.”
הלחי המחוספסת של קלן החליקה על הלחי שלי כשהוא קבר את פניו
בשקע צווארי. לא הייתה לי שום תחושה מתחת למותניים, אבל הרגשתי
את רטיבות הדמעות של קלן על עורי, הרגשתי את הרעד של הגוף המתייפח
שלו שנכרך מסביבי.
היו לי כל כך הרבה דברים להגיד לו. שאני אהיה בסדר. שאני מאמינה
בו. שכבר יצא לי לראות אותו מכריע שלושה גברים חמושים לבדו. שהוא
מסוגל לעשות את זה שוב.
אבל המילה היחידה שהצלחתי ללחוש הייתה, “להילחם.”
“אני יודע, מלאכית,” הוא לחש והנהן. “אני יודע שאת נלחמת.”
הוא חיבק אותי חזק יותר, ערסל אותי קדימה ואחורה בדרך שהקשתה
עליי מאוד להישאר בהכרה. וניסיתי בכל כוחי להיאחז בהכרה. לא לתת
לכוח המשיכה של החשכה לתלוש אותי ממנו.
“אבל הוא צודק. זה עינוי.”
שמעתי את הקרקוש של אבזם חגורה נפתח, ובבת אחת הרגשתי איך
כל הדם זורם לי לראש.
“ששש.. זה בסדר. את לא צריכה להילחם יותר, מותק. אף אחד מאיתנו
לא צריך.” הוא נתן לי נשיקות במצח, בעפעפיים, באף, בשפתיים. “כי
אני בא איתך, מלאכית. את מבינה? אני לא עוזב אותך. אני בחיים לא
אעזוב אותך.”
הקול שלו נסדק כשהוא הרים את ידי השמאלית לפיו ונישק בשפתיים
רועדות את הנמשים על הקמיצה שלי. אותם נמשים שהיו גם לו.
“לא.” נדתי בראשי המסוחרר והפועם. זה לא נגמר. זה לא יכול להיגמר.
לא כשהיינו כל כך קרובים לקבל את כל מה שרצינו אי פעם.
קלן יכול להציל אותנו. את שלושתנו. ידעתי שהוא יכול.
החיילים המשועממים של אלכסיי חלפו על פנינו כדי להתאסף מסביב

לשולחן העבודה והתחילו לפטפט ולהתבדח עם הבוס שלהם ברוסית.
נצמדתי לגופו של קלן כאילו הוא הדבר היחיד שמקרקע אותי לגוף שלי
עצמי וסובבתי את הפה אל האוזן שלו. “סכין,” לחשתי וחפנתי את החולצה
שלו בכפות ידיי.
קלן תמיד החזיק סכין בנעל. הוא אף פעם לא יצא את פתח הבית
בלעדיה. מה שאומר שהוא עדיין היה חמוש. עדיין היה לנו סיכוי.
קלן הנהן בהבנה, וכל הגוף שלי נהיה רפוי מהקלה.
הכול יהיה בסדר.
חייב להיות.
בלי להוריד את היד מהלסת שלי, קלן הצמיד את שפתיו הרטובות
מדמעות לשפתיי, והעולם מסביב נהיה חשוך, עד שהדבר היחיד שהרגשתי
היה הוא. ריח העץ שהיה לו, הכוח השקט, המסירות הבלתי מתפשרת
וחסרת העוררין שלו — שקעתי לתוך זה כמו ששוקעים במיטה חמימה.
אבל רגע לפני שהחשכה משכה אותי אליה סופית, קלן לחש לי משהו
שלא שמעתי מאז היום שבו הוא הציע את חייו לאחווה האירית המאוחדת
בתמורה לחיי. מילים שמשכו אותי בחזרה מסף אובדן ההכרה והציפו את
מה שנשאר ממחזור הדם שלי בחרדה. ” ּ איס פיר וו ָ ר נגרה,” האהבה שלכם
אמיתית, הוא אמר בקול צרוד והצמיד את המצח למצח שלי.
הברכה של סירשה.
פקחתי עיניים כשקלן הוציא את הסכין מהנעל והסתובב אל אלכסיי,
ועם מרדנות בעיניו וצרחה על שפתיי, נעץ לעצמו את הלהב ישר בלב.