קלואי

ָפָה לה לה פאקינג לה.
אני לא יכולה לשכב במיטה כל הבוקר ולהתחמק מהיום, ובכל זאת, זה
מה שקורה.
אורות חג המולד שתלויים על הגדר החיה המכוסה שלג מחוץ לחלון
שלי לא ממש עוזרים להכניס אותי לאווירה לקראת מה שעומד לקרות
היום. השתקפויות האורות המנצנצים רוקדות על זגוגית החלון הקפואה
ויוצרות קשת של צבעים. אבל יש לי תחושה שהכול תפל.
אני נושמת נשימה עמוקה, מריחה את האורן והקינמון מהנר הריחני
שהדלקתי כשהתעוררתי, בניסיון כושל להכניס את עצמי למצב רוח
של עבודה.
קלואי הולמן, משפיענית רשת, לא בדיוק יכולה להרשות לעצמה להיות
,2
1 של החגים. בטח לא כשאת שגרירת המותג מות׳ טו דה פליים
הסקרוג’
חברת תכשיטים שמפיקה חלק עצום מהרווחים השנתיים שלה בתקופה
הזאת בשנה.
1 משביתת שמחות
2 מאנגלית: עש ללהבה/פרפר לאש

אבל כרגע אני ניגוד מוחלט לקלואי הולמן המלוטשת והנמרצת תמיד,
שממלאת את פיד האינסטגרם ואת הטיים־ליין ברשתות החברתיות.
החגיגיות העליזה, ההקנטות הכיפיות והתמונות המהממות שלי מדגמנת
תכשיטים אופנתיים בלחיים סמוקות — הכול חלק מהעבודה. קלואי הולמן
היא מותג, סמל של שמחה בימי דצמבר החורפיים. אבל זאת לא אני, לא
היום. היום אני פשוט קלואי.
אני נאנחת, משליכה מעליי את שמיכת הפוך המפנקת ומניפה את רגליי
מעבר לקצה המיטה. כפות הרגליים שלי נוגעות ברצפת העץ הקפואה בזמן
שאני מחטטת בארון ומחפשת בגדים מתאימים — אולי משהו בירוק ואדום
עם נגיעה של זהב. צחוק שאמור לבוא לי בטבעיות מתפרץ ממני כשאני
שולפת סוודר חג מולד ראוותני למדי.
תזכירו לי שוב למה אנשים אוהבים את הדברים האלה?
הטלפון שלי מצלצל, ואני יודעת שיש רק אנשים ספורים בחיי שיתקשרו
אליי במקום לשלוח הודעה. במבט מהיר על המסך, אני רואה שזאת דודה
סו. ברור שזאת היא.
אני מהססת לרגע לפני שאני עונה, הסוודר הצעקני עדיין תלוי בידי
השנייה.
“היי, דודה סו,” אני אומרת ומנסה להחדיר קצת התלהבות לקולי.
“אוי, חמודה! אני כל כך שמחה שתפסתי אותך. אני יודעת שלא הצלחת
להגיע לחג ההודיה השנה, אבל ממש נשמח לארח אותך לחג המולד. ברור
לי שהטיסות יקרות להחריד כרגע, אבל ראיתי שלסאותווסט יש מבצע
לפיניקס והם ממש שיפרו את שירות הלקוחות שלהם ו… כן, בכל מקרה,
חשבתי להרים אלייך טלפון.” קולה חם ומתוק כרגיל.
אני מעקמת פנים, שמחה שהיא לא יכולה לראות אותי. “אני באמת
מעריכה את ההזמנה, אבל —”
“אני זוכרת שאמרת שאת אלרגית לחתולים, אבל יש תרופות נהדרות
לזה עכשיו ו…”

“דודה סו,” אני קוטעת אותה וצובטת את גשר האף. “זה לא רק
החתולים.”
יש שתיקה בצד השני של הקו, ואני כמעט שומעת את הגלגלים
מסתובבים בראש שלה. “אה,” היא אומרת וקולה צונח באוקטבה.
“זאת פשוט תקופה ממש עמוסה בשבילי בעבודה.”
שתיקה מביכה משתררת. “אני בטוחה שאימא שלך לא הייתה רוצה
שתהיי לבד בחגים,” היא מתחילה לומר. “ו…”
“דודה סו, בבקשה.” אני קוטעת אותה בקול חד יותר מכפי שהתכוונתי.
אני נושמת נשימה עמוקה ומרככת את נימת הדיבור. “אני יודעת שיש לך
כוונה טובה, אבל אני לא לבד. יש לי כאן חברים ותוכניות.”
זה לא שקר מוחלט. יש לי חברים, גם אם התוכניות שלנו הן יותר מסוג
“אולי ניפגש לשתות משהו” ולא משהו קונקרטי.
“טוב, אם תשני את דעתך…” קולה גווע, והתקווה עדיין מהדהדת בו.
“אני אעדכן אותך,” אני אומרת, בידיעה שלא אעשה את זה.
בעשר הדקות הבאות אנחנו משלימות פערים ומפטפטות קצת, אבל
אני עדיין מרגישה את האכזבה שלה.
כשאני מנתקת את השיחה, גל של אשמה שוטף אותי. קודם כול, אני
לא אלרגית לחתולים. וחוץ מזה, יכולתי לעשות את הנסיעה לפיניקס
בקלות. התירוצים שלי חלשים. אני יודעת שלדודה סו יש כוונות טובות,
אבל המחשבה שאבלה את חג המולד עם המשפחה המורחבת, מוקפת
בתזכורות להורים שלי ולכמה שכולנו אהבנו את עונת החגים, היא מעבר
למה שאני מסוגלת לשאת.
אני זורקת את הסוודר הצעקני על המיטה, נשמטת לצידו ומעבירה את
האצבעות על הבד המגרד. אימא הייתה אוהבת את הדבר המפלצתי הזה.
תמיד הייתה לה נטייה לדרמה בכל הנוגע לבגדי חג.
צעקה פתאומית מבחוץ קוטעת את מחשבותיי. אני ממהרת אל החלון
ומצמידה את הפנים לזכוכית הקפואה כדי לראות טוב יותר. בחוץ, השכן בן

השמונים ושתיים שלי שוכב בערמת שלג כשהאת לצידו.
אני צופה במר הייבן נאנח כשהוא מנסה להתרומם משביל הגישה
המכוסה שלג. גופו הקשיש ממאן לשתף פעולה עם המאמץ, ואני
מתכווצת בהזדהות.
“תישאר שם, מר הייבן!” אני צועקת. “אני באה לעזור.”
אני דוחפת את רגליי לתוך זוג המגפיים הקרוב ביותר, ובקושי עוצרת
לקחת מעיל לפני שאני פורצת החוצה. אוויר החורף הקפוא של ניו־יורק
מכה בי כמו אגרוף בבטן, אבל אני מתקדמת בעקשנות, מדשדשת בשכבת
השלג העבה מהסופה של אתמול בלילה.
“נפגעת? היית צריך לבקש ממני עזרה,” אני גוערת בו בזמן שאני בוחנת
אותו ומחפשת פציעה נראית לעין. “מה פתאום אתה עובד פה לבדך?”
“ניסיתי לפנות את השביל לפני שהדוור יגיע. לא חשבתי שאני אפול
ככה.”
אני מביטה לעבר שביל הגישה הפנוי שלי. אין עליו שום זכר לשלג
תודות לבעל הבית. למה לעזאזל הוא מפנה את הצד שלי בשורת הבתים
המחוברים שלנו ולא את זה של מר הייבן? זה פשוט לא הגיוני.
“היית צריך לדפוק על הדלת שלי, מר הייבן,” אני נוזפת בו כשאני מנסה
להקים אותו מהקרקע. היד שלו רועדת בתוך ידי, שברירית וקרה, ואני
מתמלאת אשמה על שריחמתי על עצמי בפנים, עטופה בשמיכת הפלנל
שלי בחמימות הנר בריח קינמון.
“תני לי לעזור,” גבר שמטייל עם הכלב שלו קורא מהצד השני של
הרחוב. דמותו המסיבית כמעט חבויה תחת שכבות של ביגוד תרמי, הלחיים
שלו אדומות מקור וכובע גרב משוך על אוזניו. הכלב הוא האסקי גדול
שזנבו מכשכש אלינו בהתרגשות. “אתה פצוע?” הוא שואל כשהוא קושר
את הכלב למעקה המרפסת וכורע לצד מר הייבן.
“אני לא חושב,” עונה מר הייבן וקולו רועד מהקור או אולי מהנפילה.
“אני לוחם אש. ברשותך, הייתי רוצה לבדוק אותך כדי לוודא ששום

דבר לא נשבר לפני שנעמיד אותך,” הוא אומר והבל הפה שלו קופא באוויר
בזמן שהוא מדבר.
יש לו עיניים טובות, בצבע ירוק בהיר שבולט על רקע ארץ הפלאות
החורפית הלבנה. הוא מעביר את עיניו אליי ומחייך חיוך קטן בזמן שהוא
ממשיך בבדיקה של מר הייבן, שנראה שהצבע מתחיל לחזור אליו.
“אני ג’ק,” הזר מציג את עצמו לאחר שווידא שמר הייבן לא פצוע
בצורה חמורה ומושיט לי יד עטויה כפפה. השם נשמע מוכר כשהוא חומק
משפתיו, כאילו נחרט בפינה כלשהי במוחי.
“קלואי,” אני משיבה, לוחצת את ידו ומנסה לא לרעוד מסיבה שאינה
קשורה לרוח המלווה בשלג. “וזה מר הייבן. מישהו שלא אמור להיות כאן
בחוץ ולגרוף את השביל שלו בעצמו.”
קמטוטים מופיעים בזוויות עיניו של ג’ק כשהוא מחייך או אולי מעקם
פנים, קשה לדעת. “טוב, מר הייבן,” הוא אומר ועוזר לו לעמוד. “מה דעתך
שתנוח בהמשך היום?” הוא מרים את האת ומוסיף, “תן לקלואי לעזור לך
להיכנס פנימה, ואני יכול לסיים את מה שהתחלת.”
מר הייבן מנסה למחות, אבל הוא ללא ספק במיעוט מול הבעות הפנים
הנחושות של שנינו. הוא נכנע בניעור ראש משועשע ונשען על כתפי
בכבדות כשאנחנו מתקדמים לאט לדלת הכניסה שלו.
ההאסקי, שכנראה סיים את סבב הרחרוחים הסקרני שלו, שועט קדימה
לפגוש אותנו בכניסה. עיניו הכחולות נוצצות כשהוא מתחכך ביד הלא
יציבה של מר הייבן וסוחט חיוך אמיתי מהאיש הזקן.
אני מביטה מעבר לכתף בג’ק, שגורף עכשיו במרץ וגבו הרחב מתנועע
במאמץ. נראה שהשלג מתחזק שוב, והפתיתים השמנים נושרים במהירות
ומעמעמים את קולות העיר.
“תודה, ג’ק,” אני אומרת וקולי נישא ברוח. הוא עוצר כדי להחזיר לי
בהנהון ובהנפת יד לפני שממשיך לדרכו.
הבית של מר הייבן חמים ומנחם, מדיף ריח של ספרים ישנים וקפה.

אני עוזרת לו לפשוט את המעיל הכבד ואת הכובע ומוליכה אותו אל כורסת
הטלוויזיה ליד האח, שם החתולה שלו, מיס פאצ’ס, מכורבלת. היא מרימה
את ראשה כשאנחנו נכנסים ומשמיעה יללת מחאה כאילו היא נוזפת בנו על
כך שהפרענו לה לנוח. מר הייבן מתרווח על הכריות, ואני מבחינה באנחת
רווחה קטנה שחומקת משפתיו.
“אני הולכת להכין לך תה שיחמם אותך,” אני אומרת לו ופונה למטבח,
ממלאת את הקומקום במים ומניחה אותו על הכיריים. להבת הגז רוקדת
תחת המתכת הקרה. “למה לא חיכית שבעל הבית יגרוף את השביל שלך?”
“הזקן הרגזן הזה?” הוא אומר מהחדר השני. “הוא טוב רק לדבר אחד,
וזה לפדות את הצ’קים שלנו בתחילת החודש.”
“לא נכון,” אני מתווכחת. “הוא גרף את השביל שלי. למען האמת, הוא
תמיד עושה את זה.” לא רק שהוא גורף את שביל הגישה שלי אחרי כל
סופה אלא שהוא גם תלה את אורות חג המולד מחוץ לחלון שלי. אומנם
זאת הייתה שרשרת מנורות בודדת ופשוטה על השיח הגבוה, אבל הערכתי
את המאמץ.
“הא! לא הטיפש העצלן הזה. אני מכיר את ליונל כבר שנים, והוא לא
דרך כאן מאז… מי יודע מתי?”
אני נכנסת בחזרה אל הסלון עם הספלים המעלים אדים. “אבל אם הוא
לא עשה את זה, אז מי כן?” אני שואלת ומושיטה למר הייבן את התה שלו.
הוא מגחך ואוחז בספל בידיו הגרומות. “אולי הגמדים של סנטה. או
שיש לך סטוקר שמביא תועלת.”