הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
טווח מחירים: ₪ 28.00 עד ₪ 59.00
נקמה. אויבים לאוהבים. קרבה כפויה. גיבור אפל. שונא את כולם חוץ ממנה. נשמות תאומות.
***
הם גנבו לו את הכתר, אז הוא גנב להם את הבת…
במשך שנים אריק, המלך המצולק של ממלכת הנצח, חשב אך ורק על נקמה באיש שהרג את אביו וכלא אותו מתחת לגלים, כך שהפך לאסיר בממלכה שלו.
עד שבתו של האויב שוברת בטעות את השלשלאות של ממלכת הנצח, ואריק הופך אותה לכלי שרת במשחק הנקמה המרושע שלו.
היא חפה מפשע. הוא אכזרי. אבל הוא ייקח בחזרה את מה שאיבד, לא משנה מה יהיה המחיר.
אלא אם כן היא תגנוב את ליבו קודם.
***
ברוכים הבאים לעולם מלא התשוקה של ממלכת הנצח, שבו פיראטים מתנגשים עם ויקינגים בפנטזיה רומנטית אפלה בין נבל ובין הנסיכה התמימה שאוחזת בליבו.
פרולוג
באותו לילה
הסוף היה צריך להשתנות.
הילדה בילתה את כל שעות אחר הצהריים במחיקת שורות בעזרת נוצת
העורב שלה, ואז הוסיפה מילים חדשות וטובות יותר כדי להקריא לנער
בחשכה. סיפור על נחש שהתיידד עם ציפור שיר. סיפור שבו הם חיו באושר
ועושר, כי בגרסה של הילדה, הנחש מעולם לא טרף את הציפור.
זמן רב לאחר שהירח הגיע לשיא גובהו בשמי הלילה, הילדה חמקה
ממגורי העץ במבצר הקרבי ליד החוף. בהליכה שפופה, היא השתמשה
בעשב הנחש הגבוה כמגן עד שמצאה את דרכה אל מגדל האבן הישן. החלק
העליון שלו קרס, והוא כבר לא ממש היה מגדל, אבל הקירות היו עבים כמו
שני גברים שניצבים זה לצד זה.
לאורך היסודות, סורגי ברזל כיסו כמה פתחים. הילדה ספרה בראשה
שישה חלונות מסורגים לפני שהתכופפה מול התא האחרון.
“בלאדסינגר,” היא לחשה. מאז סיום הקרב, היא התאמנה על דיבור
לחשני שהיה חזק מספיק כדי שהנער בתוך התא ישמע, אך השומרים
שהסתובבו לאורך הגבולות יחשבו שזה לא יותר מצליל של יצור יער כלשהו.
חמש נשימות, עשר, ואז עיניים אדומות כמו שקיעה סוערת הופיעו
מתוך הצללים.
הוא היה נער מפחיד. מבוגר ממנה בכמה שנים, אבל הוא נלחם במלחמה.
מלך הנצח
] 8 [
הוא הרים חרב נגד הלוחמים מעמה. נער שעדיין היה על עורו דם יבש.
הלב שלה נצבט בחשש מוזר שלא הבינה. ייתכן שזה הלילה האחרון שבו
היא רואה את הנער. היא הייתה חייבת לוודא שתהיה לו משמעות.
“המשפטים יגיעו עם השמש,” אמר הנער בקול יבש כמו קש שברירי.
“כדאי שתלכי, נסיכה קטנה.”
“אבל יש לי משהו בשבילך, ואני חייבת לסיים את הסיפור.” מהתיק
שהיה תלוי על כתפה, הילדה שלפה ספר קטן, כרוך בעור מהוה. על הכריכה
היו מוטבעות בשחור צלליות של ציפור ונחש מפותל. “רוצה לשמוע
את הסוף?”
הנער לא מצמץ במשך רגע ארוך. ואז, לאט, הוא התיישב על האדמה
הלחה והצליב את הרגליים תחת גופו הרזה.
הילדה הקריאה את העמודים האחרונים שבהם הופיע הסוף החדש
והנעים שלה. ציפור השיר והנחש הפכו לחברים למרות ההבדלים ביניהם.
בלי שקרים, בלי ערמומיות, בלי תחבולות. כל מילה קירבה אותה לסורגים
עד שראשה נח על הברזל הקר וידה האחת נשמטה בין החרכים, כאילו מנסה
להגיע אל הנער שבפנים.
“הם שיחקו מהזריחה עד לשקיעה,” היא קראה, מצמצמת עיניים אל
כתב היד המבולגן שלה. “וחיו באושר ועושר.”
חיוך עלה על פניה כשסגרה את הספר והביטה בנער.
הוא היה שעון לאחור על כפות ידיו, רגליים פרושות, קרסוליים חשופים
משולבים. “זה מה שאנחנו, נסיכה? נחש וציפור שיר?”
חיוכה התרחב. הוא הבין את כל העניין. “אני חושבת שכן, והם בכל זאת
היו חברים. לכן מחר במשפטים אתה יכול, טוב, אתה יכול לומר שלא נילחם
יותר. העם שלי ייתן לך להישאר.”
לא עוד דם. לא עוד סיוטים. הילדה לא יכלה לשאת עוד דם
משנאה ומלחמה.
כשהנער שתק, היא חזרה לחפור בתיקה ושלפה חוט קשירה. בקצהו היה
תליון כסף שקנתה במטבע האחרון שלה. תליון כסף של סנונית במעופה.
“הנה.” היא הושיטה את השרשרת בעבודת יד דרך הסורגים והניחה לה
ליפול. “חשבתי שזה יוכל להזכיר לך את הסיפור.”
פתאום, המרחק ביניהם היה ברכה. אם היה קרוב יותר, הנער היה עלול
לראות את הסומק הוורוד בלחייה. הוא היה עלול לראות שהתקווה שתלתה
בתליון לא הייתה שיזכיר את הסיפור, אלא שיזכיר אותה.
בתנועות איטיות, הנער אחז בתליון. אגודלו המלוכלך ליטף את
הכנפיים. “מחר יגרשו אותי או שאפגוש את האלים, ציפור שיר.”
הלב שלה צנח ומשהו חם, כמו תה שנשפך, הציף את קרביה. ציפור
שיר. היא אהבה את השם.
“זה מה שקורה כשמפסידים במלחמה.” שפתיו של הנער התעוותו
כשענד את החוט סביב צווארו. “אין דרך לעצור את זה.”
הלב שלה האט את מרוצתו. היא השפילה את הסנטר. למרות תקוותיה,
הילדה לא הייתה טיפשה. היא ידעה שהדבר היחיד שמציל את צווארו של
הנער הוא היותו נער. אילו היה גבר, הוא היה מאבד את הראש. הוא נלחם
נגד עמה. הוא שנא אותם.
כמו הנחש מהסיפור ששנא את הציפורים בעצים על חירותן בשמיים.
זה לא עניין אותה. תחושה עמוקה בעצמותיה משכה אותה אל הנער.
היא קיוותה שאולי גם הוא נמשך אליה.
התקווה נכשלה. נכון, הוא היה צעיר, אבל הוא תמיד יסומן כאויב.
מוקצה מחמת מיאוס.
היא מצמצה והושיטה יד שוב אל התיק המרופד פרווה. “אני יודעת שזה
חשוב לעם שלך. חשבתי שאולי תרצה לראות את זה פעם נוספת.”
הילדה אחזה בזהירות בקמע הזהב בצורת הדסקית הדקה. הוא היה
מהוה, ישן ועדין. זמזום קל של שאריות קסם מוזרות רחש בגבולות
המשוננים שלו. אם אביה היה מגלה שגנבה את החפץ מהקופסה הנעולה,
כנראה היה סוגר אותה בחדרה למשך שבוע.
ּ אור הירח נצץ על הרונה המוזרה במרכז המטבע. הנער בצללים התנשם
לפתע. היא לא חשבה שהוא התכוון לעשות את זה.
לראשונה מאז שהתחילה להקריא לו, הנער טיפס על קיר האבן ואחז
בסורגים בידיו. האדום בעיניו העמיק כמו דם. חיוכו היה שונה. רחב מספיק
כך שיכלה לראות את הקצה המחודד של השן הצידית שלו, כמעט כמו ניב
של זאב, רק קצרה יותר.
החיוך הזה העביר צמרמורת בזרועותיה.
“תעשי משהו בשבילי, ציפור שיר?”
“מה?”
הנער הנהן לעבר הדסקית. “זאת הייתה מתנה מאבי. תשמרי לי
עליה, בסדר? אחזור לקחת אותה יום אחד, ואז תוכלי לספר לי עוד
סיפורים. מבטיחה?”
הילדה התעלמה מהצמרמורות בזרועותיה ולחשה, “מבטיחה.”
כשצליל מגפיים כבדים נשמע מתקרב, הילדה העיפה מבט אחרון אל
הנער בחשכה. הוא הרים את קמע הציפור הכסוף וחייך את החיוך הזאבי
שוב לפני שהיא רצה אל תוך העשב.
קצב הדופק הכאיב לה כשמיהרה בחזרה אל הבית הארוך. מבטה היה
ממוקד בדסקית שבידיה. היא לא ראתה את השורש שבצבץ מהאדמה.
הקשת העבה אחזה בקצה האצבע בכף רגלה והפילה אותה על הפנים לאדמה.
היא השתעלה והתרוממה בחזרה על ברכיה. כשהביטה למטה, קרביה
התפתלו כמו חבלים קשורים.
“אוי, לא.”
הדסקית שהבטיחה לשמור עליה רק לפני רגעים ספורים נפלה מתחת
לגופה. כעת, הברק הזהוב היה מוטל על הארץ בשלושה חלקים משוננים.
דמעות טשטשו את ראייתה כשאספה את החלקים והבטיחה ללילה ביבבות
שתתקן את זה, שתאחה את מה שנשבר.
אולי זה היה הייאוש שבגללו לא שמה לב שהרונה המוזרה, שפעם
הופיעה על פני הדסקית, הוטבעה עכשיו על העור החלק מתחת לקפל
המרפק שלה.
עם הזמן, ככל שתלמד יותר על האכזריות של פיות הים שתקפו את
עמה, הילדה תתבונן לאחור על אותו לילה כמו על סוד מביש. היא תמציא
סיפורים על הצלקת בזרועה, מעידה מגושמת במדרגות האבן בגנים. היא
תשכח את הבטחת הנער שיחזור אליה.
הילדה תראה בו את מה שראו כולם — את האויב.
אילו רק הילדה הייתה מתרחקת מהתאים ההם באותו לילה, אולי לא
הייתה מפרקת את כל עולמה.
1
ציפור השיר
היה דם באוויר. אור שמש חיוור חדר בקושי מבעד לערפילי הים האפרוריים
סביב החוף, אך ריח חריף וחם של דם מילא את הריאות שלי עם כל נשימה.
הסטתי את הווילונות הארוגים העבים כדי לחפש מוות עקוב מדם
למרגלות המגדל של משפחתי. דרכי העפר שחרצו את מבצר העץ והאבן
שבו התגוררנו במשך שבועיים בכל קיץ היו מלאות בסוחרים רועשים
ובאנשי חצר שהתכוננו לפסטיבל.
שום עצמות. שום בשר. שום דם.
הנחתי לווילון ליפול בחזרה למקומו וליטפתי באגודל את הוורדים
והעורבים הרקומים עליו — סמלים של שבטי הלילה בממלכות הצפוניות.
לממלכות המזרחיות, הדרומיות והמערביות היו סמלים ייחודיים משלהן.
התחלתי לאבד את שפיותי. סיוטים אכזריים של נחשים הטורפים
ציפורים קטנות השתלטו על שנתי. עכשיו הבאתי את הדם והמוות
מהחלומות למציאות. אולי זה היה בגלל שפסטיבל הארגמן סימן את סיום
המלחמה. או אולי מפני שזה היה הפסטיבל העשירי מאז שאויבינו, פיות
הים, נאסרו מתחת לגלים.
עם כל קיץ שחלף, החלומות המטרידים הפכו חיים יותר, כמו סיוט
בהקיץ. הבטחה רחוקה של נער רזה שהיה סגור בתא הפכה לרעל במוחי,
תמונה אין־סופית של נחשים מפלצתיים העולים מן הים, לילה אחר לילה.
הייתי טיפשה. לא היה שום סימן לעמי הים מאז סיום המלחמה הגדולה.
הקיץ הזה לא יהיה שונה.
כדי להרגיע את המתח בדמי, פתחתי מגירה בשולחן ליד המיטה. בפנים
היו שלושה גושים של מה שהיה פעם קמע הרונה. מאז שהדסקית התנפצה,
החלקים נהיו שבירים יותר, כאילו חזרו למצב של חול על החוף. הם כמעט
לא היו עוד צורות.
טרקתי את המגירה, טיפסתי בחזרה למיטה הרחבה ומשכתי את שמיכת
הפרווה הכבדה מעל ראשי. לבד, יכולתי להיכנע למרוצת הדופק העצבני
שלי, לזיעה הלחה על כפות הידיים ולרעד הקבוע בעורקים.
המבצר נועד לאכלס את כל ארבע משפחות המלוכה של ממלכות
הפיות. בשביל עמי הים, כולנו היינו פיות אדמה, אבל למעשה היינו
מורכבים משבטים עם קסמים וכישרונות שונים.
כל השבטים נלחמו יחד למען השלום במהלך המלחמה הגדולה נגד הזעם
האפל — מה שהשבט שלי כינה קסם — ואנשי ממלכת הנצח — פיות הים.
העם שלו. הפסטיבל היה תירוץ לחגוג את הניצחון והזדמנות לפגוש את כל
מי שאהבתי בימים של משחקי שדה, קשתות, נשפים תוססים ויותר מדי
בירה מתוקה. לא הצלחתי לפענח מדוע הרגשתי שהקיץ הזה כל כך… שונה.
“ליביה!” דפיקה חזקה על דלת עץ האלון העבה הרעידה את הקורות
שמעל. “צריכים אותך ואת לא נמצאת בשום מקום. הייתי הראשון ששם לב
לעובדה שאת נעדרת, למקרה שתהית מי הכי דואג לך.”
כנראה כבר מאוחר מאוד אם ג’ונאס הוא זה שנשלח לקרוא לי הפעם.
מהלך אסטרטגי. יפה מאוד. הלשון הגסה שלו הייתה מקסימה ומסוכנת
במידות שוות. הוא ידע להשתמש בה היטב.
“בעיות נשיות,” צעקתי, מחניקה את קולי לתוך הכרית. “כדאי
שתמשיך הלאה.”
“אני מוכן לאתגר.” שקט, ואז כמה קליקים נשמעו מהמנעול והדלת
נפתחה.
הזדקפתי במיטה בפנים זועפות. “ג’ונאס אריקסון, הזהרתי אותך שלא
תפרוץ את המנעולים שלי.”
ג’ונאס הבזיק את החיוך הנכלולי שהרעיד יותר מדי לבבות בחצר
שלו. “אני זוכר שאמרת פעם שאסור לי לעשות את זה, ופשוט שכחתי
לגלות עניין.”
חוצפן.
ג’ונאס מילא את פתח הדלת בגופו הגבוה והרחב. בתור מי שהיה תמיד
עסוק כילד ואפילו פעיל יותר כגבר, גופו היה מושלם לקרב ועדיין זריז
מספיק כדי להחליק בין הצללים כמו גנב בלילה.
הזריזות שלו עם מנעולים ובחללים קטנים הייתה מטרידה אם היה
מרושע. האמת היא שג’ונאס ואחיו התאום, סנדר, לא שלטו בנטייה שלהם
להתגנב. הם גדלו אצל מלך ומלכה ערמומיים למדי, ששניהם גנבו דבר או
שניים בזמנם.
ג’ונאס צעד לעבר החלון הגבוה ופתח בתנופה את הווילונות הכבדים.
מצמצתי כשאור השמש פרץ לחדר ואחריו רוח עזה שנשאה עימה עוד ריח
דמיוני של דם, עוד רמזים לים.
ג’ונאס הסתובב לעברי, ידיו על המותניים, וחייך בזחיחות.
“מרוצה מעצמך?” גירדתי את הקרקפת מבעד לסבך הבלתי נשלט של
צמותיי הכהות.
“בהחלט.” כבכור תאומי נסיכי המזרח, עיניו הירוקות והזוהרות של
ג’ונאס והחיוך הערמומי מתחת לזיפים הכהים על הלסת שלו הבטיחו
שיותר מדי נשים יתגנבו לחדריו. אם היו יודעות על טוב ליבו הנאמן מתחת
לכל התחבולות והשנינות שלו, לעולם לא היו עוזבות אותו בשקט. “קומי.
הכרכרות עומדות לצאת.”
בשם האלים, כמה מאוחר התעוררתי?
“הזדרזי, ליב. אני אומר את זה באהבה, אבל ייקח זמן עד שתיראי
ייצוגית. את נראית כאילו עז בלעה אותך ואז פלטה אותך עם החרא שלה.”
“אמרתי לך פעם שאתה לא מקסים?”
“פעמים רבות. את עדיין טועה.” ג’ונאס הניח ברך אחת בקצה המיטה.
“את נראית מודאגת, ליבי. ספרי לי מה מטריד אותך.”
“שום דבר לא מטריד אותי חוץ ממך.”
“את מכאיבה לי.” הוא הצמיד את ידו לסמל החרב המוקפת בצללים
שהיה תפור על הטוניקה הכהה שלו. חותם החצר שלו. פניו של ג’ונאס
הרצינו מעט כשסקר אותי עד שרציתי לשקוע מתחת לשמיכה ולהסתתר
מפני מבטו החודר. “בלי צחוק — את בסדר?”
כתפיי נשמטו. החיסרון בחברויות שנבנו מינקות הוא המודעות לכל
סימן ולכל תזוזה בפניו של האחר. כל אחד מאיתנו הכיר את החולשות
והחוזקות של האחר. את הפחדים שלו.
נשמטתי לאחור על הכריות, עיניי נעוצות בקורות התקרה. “חלמתי את
החלום שוב הלילה.”
“אוי, לעזאזל.” ג’ונאס השליך הצידה את שלוש הסכינים שנחו בחגורתו,
חלץ מגפיים וזחל על המיטה. “למה לא אמרת?”
האידיוט התמקם ליד ראש המיטה העשוי עץ, הצליב את הקרסוליים
והושיט לי זרוע בתנועה מזמינה.
לא זזתי.
ג’ונאס הרים גבות ונופף באצבעותיו. “אני אחכה כל הבוקר המחורבן,
ליבי. את יודעת את זה.”
“אתה כל כך נורא.”
ג’ונאס צחק. נכנעתי והתכרבלתי לצידו. הוא הניח זרוע חזקה ומגוננת
סביב כתפיי.
לרגע שתקנו. ואז קולו העמוק רעם מהחזה שלו על לחיי. “אני יודע
שהפסטיבל מעורר הרבה זיכרונות, אני יודע שהמנוולים הימיים האלה עזבו
עם הרבה איומים כלפי אביך והמשפחה שלך, אבל הם לעולם לא יחזרו. ואם
יחזרו, יהיה לי לכבוד לחתוך את ראשו של בלאדסינגר הזה.”
חייכתי וחיבקתי את מותניו. רק חבריי ידעו על החלומות שהיו לי מאז
סיום המלחמה. כשהנחש בחלומי בא לקראתי, כשהלסת שלו התנתקה
ובלעה אותי בשלמותי, איכשהו, אפילו בחלום, ידעתי שהוא נשלח על ידי
אריק בלאדסינגר.
מלך הנצח.
ֶ הוא האשים את ואל ֵ ן פ ּרוס, מלך עמי הלילה, במות אביו.
זה היה נכון, אבי הרג את המלך תורוואלד מממלכת הנצח שנה לפני
שנולדתי. אבל הייתה לו סיבה ממש טובה לעשות את זה.
אריק היה נער בזמן המלחמות, ועמדו לרשותו רק איומים והבטחות
בלתי ניתנות למימוש.
ידעתי את כל זה ועדיין לא הצלחתי להשתחרר מהמשקל הכבד של
משהו נורא באופק. כאילו השלום היה חתיכת קרח שבירה, וזה היה רק עניין
של זמן עד שכל העניין ייסדק.
“עכשיו.” ג’ונאס כרך את זרועו השנייה סביבי, שקע מעט במקומו
והניח לחי מכוסה זיפים על המצח שלי. “בואי נסיח את דעתך, בסדר? את
מכירה את ליידי פרידיס —”
“ג’ונאס, אני נשבעת לאלים, אם תמשיך לדבר —”
“לא, תקשיבי. משהו קרה, ואני לא ממש מצליח לעכל את זה.”
נאנחתי. “בסדר, מה קרה?”
“אתמול בלילה הגענו למבצר, והכול התנהל כרגיל. סנדר מיהר לדרכו
להיות מוזר ולהתחפר בספרים. היו לי תוכניות נפלאות עם פרידיס שתוכננו
בפסטיבל בשנה שעברה, אז לא הופתעתי למצוא אותה בחדר שלי.”
גלגלתי עיניים, אבל חייכתי. ג’ונאס נראה ממש מבולבל ממשהו. אם
היה לו קצת שכל, הוא היה מבין שפרידיס מתעניינת בתואר שלו, בדיוק כפי
שהוא התעניין בגוף שלה ולא בליבה.
“מה קרה?” שאלתי וצבטתי את צד גופו. “היא כבר דרשה כתר?”
“ממש לא,” הוא אמר. “את מבינה, היא לא הייתה לבד. אינגריד
נילסדוטר הייתה שם איתה.”
עיניי נפערו. “אתה לא רציני.”
“הו, אני מאוד רציני. עכשיו, השאלה שלי נובעת מכך שבשלב מסוים
הייתה תנוחה שבה אנחנו —”
“בשם האלים, תפסיק!” דחפתי אותו ממני וזינקתי מהמיטה.
“מה?” ג’ונאס בהה בי. “חשבתי שתרצי לעזור. פרידיס עשתה דבר כזה
עם הרגליים שלה, ואז אינגריד —”
“ג’ונאס, אל תגיד מילה נוספת או שאחתוך לך את הלשון.” מיהרתי
לפינת החדר ופתחתי בתנופה את דלת הארון הצבוע. חיטטתי בחיפזון
בין שמלות, טוניקות, מכנסיים, כל דבר שירחיק אותי מהטיפש הזה
וההרפתקאות המיניות שלו עם בנות החצר. מאחורי מחיצת ההלבשה,
קפצתי על רגל אחת כשנדחקתי לזוג מכנסיים שחורים. “לך דבר עם סנדר
על כל זה. באמת, מה גרם לך לחשוב שאי פעם ארצה לדעת על —”
מילותיי גוועו כשהצחוק שלו משך אותי להציץ מעבר למחיצה.
ג’ונאס, ידיו משולבות מאחורי ראשו, נשכב לאחור בחיוך זחוח על פניו
היפות. “לא, אל תפסיקי להתלבש. את מתקדמת כל כך טוב.”
בלסת חשוקה, זרקתי לעבר הראש שלו את אחד המגפונים שלי. “אמרת
את כל זה כדי להוציא אותי מהמיטה.”
“אני עומד במילה שלי, והבטחתי שתהיי איתנו שם למטה. אל תטילי
ספק בשיטות שלי כשהן עובדות. במיוחד בימים חשובים כמו זה.” ג’ונאס
החליק מהמיטה והרים את כתר הכסף העדין שלי שעוצב כמו ענף עם
ֶ פרחים. “שכחת שהקצינים החדשים של הרייב הגיעו הבוקר כדי ללוות
את ההורים שלנו למועצה? כלומר, אלק. זוכרת אותו? עד כמה שידוע לי,
הייתם בני דודים אוהבים, אבל אולי זה השתנה בששת החודשים שבהם
הוא נעדר.”
לא שלטתי בחיוך. אלקסי היה יותר כמו אחי. הוא זכה בדרגת קצין בצבא
הרייב והוצב בפסגות הקפואות של הצפון לאימונים בחצי השנה האחרונה.
“לא שכחתי, חצוף.” ציפיתי לרגע הזה, שבו כולנו נוכל להיות שוב יחד,
וחלום אחד עורר בי חוסר שקט והסיח את דעתי משיירת הרייב שהגיעה
ללוות את המלכים והמלכות למועצה השנתית שלהם.
מיהרתי לסיים להתלבש ולשטוף את הפה ונאלצתי להיעזר בג’ונאס כדי
להחליק את צמותיי.
רבע צלצול שעון הספיק כדי שאנטוש את חדר השינה שלי, פגיון
הפלדה השחור שלי חגור למותניי וזרועי משולבת בזאת של ג’ונאס.
“אני משתחווה לך, ידידי,” אמרתי לו כשהגענו למדרגות הלולייניות
המובילות לאולם הגדול של המבצר. “זה היה אחד השקרים המוצלחים שלך
כדי לגרום לי לזוז.”
הוא נשק בחיוך למפרקי אצבעותיי. “אוי, ליבי. מי אמר שזה היה שקר?”
