סטון

אני משקיף מהחלון אל העיר הפרושה מתחתינו. ”צוות,״ מכריז הקברניט
ברמקול, ”חצי שעה לנחיתה.״
”סיימת עם זה?״ אני מרים מבט אל הדיילת שמצביעה על כוס המים
שעל המגש שלי.
”סיימתי.״ אני מושיט לה את הכוס הכמעט ריקה. ”תודה.״ היא
מהנהנת אליי וממשיכה לנוסע מאחוריי. אחרי שאני מקפל את המגש אני
שב להסתכל החוצה מהחלון אל העיר הסואנת למטה, נשען אחורה במושב
ומשקיף כשהעיר הולכת ומתקרבת עד שהמטוס מיטלטל בנחיתה. אני
מוציא את הטלפון מכיס המושב שלפניי, מכבה את מצב הטיסה. הקברניט
חוזר למערכת הכריזה. ”ברוכים הבאים לדאלאס.״
הוא ממשיך לעדכן אותנו בשעה המקומית וכל השטויות האלה. הטלפון
רוטט בידי ואני רואה הודעה נכנסת מבן הדוד שלי, כריסטופר.
כריסטופר: באיזו שעה אתה נוחת?
הוא שלח את ההודעה לפני כשעה.
אני: נחתנו הרגע, אני בדרך לשער. אתה?

כריסטופר: לפני שעה. כשאמרת שנפתיע אותם ביחד, לא ציינת שתגיע
שעה אחריי.

אני צוחק ומניד בראשי.
אני: נתתי לך את מספר הטיסה שלי. זאת לא אשמתי שלא בדקת.
כריסטופר: איזה זין אתה.
אני: נתראה בקרוב. נראה לי שאמרו שער שמונים ושלוש, אבל אני לא
בטוח. יש מצב שלא שמעתי טוב.
כריסטופר: ניפגש באיסוף כבודה. אני אהיה זה עם השלט ברוך השב
מהכלא.
אני עומד לענות לו כשהצפצוף שמאשר פתיחת חגורות בטיחות נשמע
וכולם קמים. אני קם מהמושב ומסתובב לפתוח את תא המטען שמעל
המושבים כדי לקחת את תיק הנסיעות השחור שלי, ומחכה שהדלת תיפתח.
הטלפון רוטט בידי שוב, והפעם, כשאני משפיל את המבט, אני רואה שזאת
אחותי, זואי.
זואי: תזכיר לי בחיים לא לנסוע שוב עם אבא ואימא.
אני: למה?
זואי: תפסתי אותם מתמזמזים כשהלכתי לשירותים. זה נראה כאילו
הוא עומד לטרוף אותה. הקאתי קצת בפה.
אני: הוא תמיד נראה כאילו הוא עומד לטרוף אותה.
זואי: אתה לא עוזר. בא לי להטביע את עצמי בטקילה.
אני עומד לענות לה כשקול הדלת הנפתחת גורם לי להרים את העיניים. שני
האנשים לפניי מתחילים להתקדם כדי לצאת מהמטוס. ”תודה.״ אני מהנהן

אל שתי הדיילות שמחייכות אליי ויוצא. החום מכה בי מייד. הטי־שירט
הלבנה נדבקת לגופי כשאני עושה את דרכי על השטיח האפור לעבר השער.
כשאני נכנס לטרמינל אני שומע שכורזים על איזו טיסה, בזמן שאני מסובב
את הראש ימינה ושמאלה עד שאני מוצא את השלט המכוון לאיסוף כבודה.
חוץ מניו־יורק, זה שדה התעופה שהייתי בו הכי הרבה פעמים בשנתיים
האחרונות. כנראה כי המשפחה שלי מפוזרת בשני מקומות. ניו־יורק,
שם נולדתי וגדלתי. הדוד שלי מתיו שיחק בקבוצה של ניו־יורק ואז הפך
למנג׳ר של הקבוצה. העסקה הגדולה הראשונה שלו הייתה להביא את
אבא שלי מדאלאס. זאת הייתה עסקה קלה למימוש, במיוחד מהצד של
אבא, שהתאהב באימא שלי, אחותו הקטנה של הדוד מתיו. האמת שסיפור
האהבה שלהם נשמע לקוח מהספרים. אני נזכר בו בכל פעם שאני נכנס
לבית המשפחה שלנו, כי הוא ממוסגר על הקיר במרכז, מוקף בתמונות
המשפחתיות שלנו. הם לא נפגשו בדרך הרגילה שבה אנשים נפגשים. לא,
לא כשמדובר באימא שלי. אימא החליטה לשלוח לו בטוויטר ציוץ ולבקש
שיבוא להרוס את החתונה של האקס שלה, וחתמה בכמה האשטגים שיהיו
חקוקים לי במוח לעד, והחביב עליי מבין כולם: #לאקסשלישזיןפיצי.
הקבוצה של ניו־יורק קנתה אותו, ושם הוא גם פרש. גרתי בניו־יורק עד
גיל שש־עשרה, ואז נבחרתי בדראפט לליגת ההוקי של אונטריו. המעבר
מהבית לקנדה היה לגמרי משהו שרציתי, אבל כשזה באמת קרה, גיליתי
שממש קשה לי להיות רחוק מהמשפחה. הייתי רוצה להגיד שזה לא ניכר
במשחק שלי, אבל גם זה יהיה שקר. יכולת המשחק שלי נפגעה, אבל לא
יותר מדי. המגייסים עדיין הבחינו בי, אבל אין ספק שזה היה קשור לשם
המשפחה שלי ולמורשת שהתלוותה אליו. לא רק שאבא היה שחקן־על, לא
הזיק שגם סבא שלי היה הדבר הכי טוב שקרה לספורט הזה. הוא החזיק בכל
השיאים — אוקיי, ברובם.
בן הדוד שלי דילן סיפק לו תחרות רצינית. נגיד רק שבשנה שלאחר
מכן חזרתי לעצמי, ונבחרתי בדראפט ללאס וגאס. העדפתי לחזור ללימודים

במקום לעבור ישירות לליגת ההוקי הלאומית. הגעתי למחנה האימונים,
ואף על פי שהם כבר היו מוכנים לקראתי, אני לא הייתי מוכן. למזלי כולם
תמכו בי, עד ששנה לאחר מכן העבירו אותי בעסקה לנאשוויל. ככה זה
במשחק הזה. לאורך השנים ראיתי כמה בני משפחה מועברים מקבוצה
לקבוצה, אז ידעתי שזה תמיד עומד על הפרק. בשש השנים האחרונות אני
משחק בנאשוויל, ונותרו לי עוד שנתיים לחוזה.
אני קולט את כריסטופר שקוע בטלפון שלו ויורד במדרגות לכיוונו.
”איפה השלט שלי?״ אני שואל, והוא מרים עיניים ונועץ בי מבט זועם.
”חיכיתי לך שעה,״ הוא רוטן ודוחף את כתפי.
”אאוץ׳, זה כאב,״ אני צוחק איתו. ”אתה מתאמן הרבה?״
”אל תתחיל איתי,״ הוא מסנן. ”בוא נלך לארגן לנו הסעה.״
”הייתה לך שעה,״ אני ממלמל ויוצא ביחד איתו. אנחנו לבושים כמעט
אותו הדבר. ג׳ינס, טי־שירט וכמובן כובעי הבייסבול ההפוכים הקבועים
שלנו. אנחנו הולכים לעבר הפינה ואני מרים מבט. ”מה אנחנו עושים?״
”אנחנו צריכים לקחת את השאטל,״ הוא נוהם ומסתכל בשעון. ”הוא
מגיע כל עשר דקות, רבע שעה.״ אני מכחכח בגרון, מנסה לא לצחוק בקול
כשהוא נושף בכעס.
”אולי אני אשכור לנו רכב, עליי?״ אני מציע והוא מרים ראש בחדות.
”אני אפילו ארשום אותך כנהג נוסף.״
”מתי בפעם האחרונה שכרת רכב בעצמך?״ שואל כריסטופר.
”אההה —״ אני מרים עיניים לשמיים. ”לפני שנתיים, נראה לי,
כשהחלטנו לטייל באירופה.״
”אתה בכלל יודע איך שוכרים רכב?״ הוא שואל ואני צוחק.
”אנחנו בשדה תעופה,״ אני פושט זרועות לצדדים. ”אתה רוצה להגיד
לי שלא יהיו להם מכוניות?״
”כן,״ כריסטופר נושף, ”זה בדיוק מה שאני אומר.״ הוא מוציא את
הטלפון שלו. ”הייתה לך משימה אחת,״ הוא ממלמל ומקרב את הטלפון

לאוזן. ”כן, שנזמין רכב פרטי, או פשוט ניקח מונית לבית של גבריאלה?״
גבריאלה היא הסיבה שאנחנו כאן. זה הערב הגדול שלה ובאנו לתמוך בה.
לכריסטופר אין באמת ברירה, כי היא אחותו, אבל כיוון שגדלנו ביחד, זה
קצת כאילו כולנו אחים ואחיות.
”מי זה?״ אני לוחש כשהוא מעביר את הטלפון לרמקול.
”איפה אתם, חבר׳ה?״ הקול של הדוד שלי מתיו ממלא את האוויר.
אני מפליק לכריסטופר בזרוע. ”למה? למה עשית את זה?״ אני מסנן
ומצביע על הטלפון שבכף ידו.
”סטון ואני בשדה התעופה,״ הוא אומר לטלפון ואני מנענע את הראש
מצד לצד.
”מכל האנשים היית חייב להתקשר דווקא אליו? הייתי יכול להתקשר
לזואי,״ אני אומר בכעס כשהוא לוחץ על מקש ההשתקה.
”כי הוא יודע הכול,״ מצהיר כריסטופר. ”עדיף לנו לקחת אובר או
שירות הסעות פרטי משדה התעופה?״
”עדיף לקחת אובר,״ הוא עונה. ”אין מצב שתצליחו להזמין שירות
עכשיו. חובבנים.״ הוא מגחך ומנתק.
”היית חייב להתקשר אליו,״ אני רושף בכעס, מוציא את הטלפון שלי
ופותח את האפליקציה. ”אני אזמין אובר. מה הכתובת שלה?״
”איך?״ כריסטופר שם יד על המותן. ”איך בכלל הצלחת להגיע לכאן?״
אני צוחק עליו. ”אני יכול להזמין כרטיס טיסה פחות או יותר לכל
מקום,״ אני מיידע אותו ובודק את המייל שבת הדודה שלי גבריאלה
שלחה לפני חודש, כשהיא הזמינה אותנו לחנוכת הבית שלה. ”וחוץ מזה,
יש לי את הכתובת,״ אני מקניט אותו ומכניס את המידע לאפליקציה.
”שמחתי לעזור.״
הוא לא אומר לי כלום כשאנחנו נכנסים לרכב שמגיע ארבע דקות אחר
כך. ”זה לא עדיף מלשכור מכונית, בכל מקרה?״ אני מסתכל עליו. ”ככה
אנחנו לא צריכים להחזיר את הרכב.״

”מה שתגיד,״ עונה כריסטופר, משפיל מבט לטלפון שלו ושולח
הודעה למישהו.
אנחנו מגיעים אל הבית. ”וואו.״ אני יוצא ומוציא את התיק שלי מתא
המטען. ”זה בית עצום בשביל שני אנשים.״
”לך יש חמישה חדרים,״ מציין כריסטופר, ”ודירה בפלורידה, ועוד דירה
במונטריאול, ו —״ הוא מונה את כל נכסי הנדל״ן שלי.
”קוראים לזה השקעות,״ אני נובח. ”זאת הכנסה פסיבית.״
”אתה מנסה להעביר לי סדרת חינוך עכשיו? כי אתה יודע שיש לנו
כמעט בדיוק את אותם נכסים.״ אני לא טורח לענות לו. במקום זה אני עולה
במדרגות לבית ונכנס פנימה.
אני עוצר כשאני רואה מולי את גבריאלה ואביגיל, התאומה שלה, עם
בעלה, טריסטן.
”הפתעה,״ אני אומר כשאני לוחץ לטריסטן את היד ואז ניגש לחבק
את אביגיל. גבריאלה ניגשת אליי ומתרוממת על קצות האצבעות כדי
לחבק אותי.
”הגעת עם ההורים שלך?״ היא שואלת ומסתכלת מאחוריי לבדוק אם
ההורים שלי שם.
”לא,״ אני מניד בראשי. ”הם לא יודעים שאני כאן.״ אני מחייך אליה
ואז מסתכל מעבר לכתפה אל בחורה שלא ראיתי מעולם. עכשיו אני כבר
לא רואה כלום חוץ מהאישה שעומדת מולי, והרגליים שלי זזות לפני שאני
בכלל קולט את זה. החיוך נשאר מרוח על פניי כשאני ניגש אליה. ”אני
סטון, ואת?״
”מחוץ לתחום,״ נוהם רומיאו, החבר של גבריאלה, וכולם צוחקים. הוא
שחקן מבטיח שלאחרונה התחיל להתמקד בהפקת סרטים. אבא שלו הוא
אחד מכוכבי הפעולה הגדולים ביותר בקולנוע.
”אתה גר עם בת הדודה שלי,״ אני מצביע על גבריאלה. ”אני לא מבין
למה היא מחוץ לתחום.״

”אחי לא לגמרי טועה,״ מצהירה האישה. אני בוחן את שערה השחור
הארוך ואת העיניים הירוקות שנראות כאילו יש בהן גם נגיעות של כחול.
”אני לא מחוץ לתחום, אבל אני גם לא מעוניינת.״ היא מחייכת אליי, ואני
מניח יד במרכז החזה כאילו היא ירתה בי הרגע.
”אאוץ׳,״ אני משתנק, עדיין מחייך, ”זה כאב.״
”זה יכאב הרבה יותר אם תיגע בה,״ מאיים רומיאו ומנפח את החזה.
”בסך הכול הצגתי את עצמי.״ אני מרים יד באוויר. ”אם שני רווקים
מתחילים איכשהו לגלגל שיחה —״ אני מושך בכתפי, ”זה שלהם.״
”מה אתה עושה בחיים?״ היא שואלת. אני רואה את הניצוץ בעיניה
כשכמה זהרורים כחולים מתחילים להופיע בהן וגורמים לי לרצות לגרום לה
להמשיך לחייך כדי לראות כמה כחולות הן יכולות להיעשות.
”אני משחק הוקי בנאשוויל,״ אני אומר והיא נוקשת באצבעותיה.
”שיט,״ היא אומרת בטון מבטל. ”כבר מחקתי את המקצוע הזה
מהרשימה שלי. וחוץ מזה, נאשוויל ממש רחוקה משיקגו.״
אני בוהה בה, עדיין לא יודע את שמה, כשפעמון הכניסה מצלצל.
”אלה בטח ההורים שלי,״ אומר רומיאו. כולם זזים הצידה ואני ניגש ונעמד
ליד האישה.
אני נשען על המשקוף. ”אז את מתכוונת להגיד לי איך קוראים לך או
שאצטרך לעקוב אחרייך כל הערב בתקווה שמישהו יפנה אלייך בשמך?״
היא מסתובבת אליי. ”ההורים שלי אמרו לי לא לדבר עם זרים.״ היא
קורצת לי.
”אני בבית של אחיך,״ אני מציין, ”ואת מכירה את בת הדודה שלי.״ אני
מחייך אליה בזחיחות. ”לא נראה לי שזה מכניס אותי לקטגוריה של זרים.״
היא מפנה ראש הצידה כשהיא חושבת על מה שאמרתי. ”וחוץ מזה, כל מה
שאני צריך לעשות זה לגגל את השם של אחיך, ואני בטוח שיזכירו אותך
איפשהו בדף הוויקיפדיה שלו.״ היא שומטת ראש אחורה וצוחקת, ועכשיו
אני רואה כמה כחולות עיניה יכולות להיעשות.

”יש צדק בדבריך,״ היא מסכימה. ”אני ריילי.״ היא מושיטה לי יד כאילו
רק עכשיו נפגשנו.
אני לוקח את ידה הקטנה בידי ומניע אותה למעלה ולמטה לזמן ממושך
מדי, לא מוכן לשחרר. ”ריילי, נעים להכיר.״