פרולוג

לי

תמיד ידעתי שמוזיקה וספרים הם תרפיה עבורי. נאחזתי בהם כבחבל הצלה.
הם הצילו את חיי באין־ספור מקרים שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי.
במילות שיר יכולתי להעמיד פנים, יכולתי להיות מישהי אחרת. בדפי
ספר יכולתי לטייל. הרגשות שלי צמחו דרך מילים של אנשים מפורסמים
ששרו על הצרות שלהם וכתבו על יגונם.
יכולתי להזדהות איתם.
שרדתי בזכותם.
אני בטוחה שבלעדיהם הייתי מתה לפני שנים רבות, אולי לא פיזית,
אבל במובן עמוק יותר. כן, הלב שלי היה ממשיך לפעום, אבל לפעמים
המוות היה הדאגה הכי זניחה. לפעמים… לפעמים החיים עלולים להיות
גורל אכזרי יותר.
ידעתי שזה נשמע מגוחך, אבל הייתי בטוחה שאנשים שמעולם לא
היו בשליטה על הכאב הפיזי שגופם נאלץ לסבול, הבינו את דבריי. את
המשמעות שאליה התכוונתי.
מסובך להביע במילים מצב נפשי כזה. איך גורמים לאנשים להבין משהו
שאת לא מבינה עד הסוף בעצמך? זה הדבר היחיד שהכרתי.
נולדתי לעולם אכזרי, למשפחה שלא רצתה בי, לחיים שלא התאמתי
אליהם. גדלתי בבית שבו התעלמו מצרחות ומבכי של ילדה קטנה. גדלתי

עם כתפיים שמוטות ואינסטינקט בריחה.
ריקה. מכוערת. מצולקת. קרה. בודדה. רעבה. מבוהלת.
שבע מילים שהגדירו את ילדותי. שתיארו אותי. תיארו את האנשים
של ילדותי. סבלתי אכזריות קיצונית. הייתי אבודה. אבודה בעולם המשוגע
הזה, עולם מלא בשקרים, עולם מלא בשקרנים. אמון היה משהו שלא יכולתי
להרשות לעצמי לחלק בקלות, כי בגידה הייתה הגמול לאמון מוטעה.
הייתה לי חברה אחת, סלע איתן בודד, במשך שמונה־עשרה השנים
הראשונות של חיי.
קמרין פריי.
היא מתה למעני.
חטפה קליע שנועד לסיים את חיי.
צפיתי בדמה נשפך, הרגשתי את עורה מתקרר כשהמוות מילא את
החדר שבו נשמה את נשימתה האחרונה. היא מתה, והתינוק שברחמי מת.
לפעמים, בחשכת הלילה, כששכבתי ערה במיטתי ובחנתי את כל הטעויות
שלי מהעבר, תהיתי — לא, קיוויתי — שהם יחד.
אם הייתי חתיכת עץ סחף, הייתי כנראה הרחק בים, שטה ללא תכלית,
ללא תקווה.
אבל היה לי עוגן.
העוגן שלי הופיע בצורה של גבר יפהפה בגובה מטר ותשעים, בעל מזג
הפכפך, שבמובנים רבים היה שבור כמוני. הוא גרר אותי אל פני השטח
והציל אותי מטביעה במעמקי הייאוש והשממה. הוא נכנס לאוקיינוס
הבדידות שלי והציל אותי. האירועים שקרו אחרי שהכרנו היו מהגרועים
ביותר שאי פעם חוויתי — מהגרועים ביותר שסבלתי. אבל כבר היה מאוחר
מדי, כי נפלתי ברשת.
התאהבתי בעוגן שלי.
ועם האהבה הגיעו יותר צער, שיברון לב וכאב ממה שיכולתי אי פעם
לצפות. האהבה אליו כמעט חיסלה אותי. והידיעה שהיא עדיין יכלה להרוס

אותי, רק הוסיפה לתערובת המשתקת של כאב ועונג שזרמה בעורקיי. הוא
היה יותר לוחם ויותר גיבור מכל הגברים בספרים שקראתי. הוא היה אמיתי.
היו לו פגמים רבים — הוא אמר את המילים הלא נכונות ועשה דברים נוראים,
אבל הלב שלו, אוי אלוהים, היה לו לב של אריה. הוא אהב בעוצמה. הוא הגן
עליי בחירוף נפש. מעולם לא הרגשתי אהבה כזאת.
הוא היה מוכן להרוג למעני.
הוא תמיד הגן עליי.
איזה רגש מעוות להחריד. למצוא נחמה בידיעה שאדם אחד ישפוך את
דמו של אחר כדי להגן עליי. כדי שאישאר בחיים.
לפני שנתיים הייתי רועדת מהמחשבה הזאת.
לפני שנתיים לא הכרתי את קייל קרטר…

“את מוכנה ללכת, מותק?” קייל קרא מדלת הסוויטה במלון והעיר אותי
מהחלום בהקיץ. היינו תקועים בסוויטת ירח הדבש של מלון הנדרסון בשעה
האחרונה וחיכינו להפוגה בסערה. היא לא הגיעה. במקום להיעלם, עוד ועוד
עיתונאים הגיעו כדי לארוב לנו. לעוט על השלל.
הנהנתי בראשי בהיסוס. לא הייתי מוכנה. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי
יוצאת מהחדר הזה שוב לעולם. הייתי מבועתת. הכול התחדש. פרי פרנקלין
דאג לכך כשהופיע בטלוויזיה והכפיש אותי בפני מיליוני אנשים. אבי חיזק
כל פחד שיכולתי להעלות בדמיוני בשיחת הטלפון איתי. נחנקתי מהחרדה
שאחזה בי, והתחושה המוכרת של הפחד הייתה חדה ופוצעת. “כמה לדעתך
יש שם בחוץ?” שאלתי במתח כשהבטתי לכיוון החלון.
קור מקפיא שרר בחוץ, כמו תמיד בחודש ינואר בבולדר, קולורדו,
ובאמת שלא הצלחתי להבין למה האנשים האלה היו מוכנים לעמוד שם
ולחכות לנו. נכון, משפט הרצח היה אטרקציה, פיתוי, אבל בשם אלוהים

לא היינו סלבריטאים. לא היו שחקנים, מוזיקאים או ספורטאים בחדר הזה.
היינו אנשים רגילים. זה לא הגיע לנו. שום דבר מכל מה שקרה.
“יהיו הרבה יותר אם שניכם לא תזוזו,” דרק פורטר, חברנו הוותיק
ושותפנו לחדר, מלמל כשהרים את הופ בזרועותיו וניגש אל הווילונות.
“אני לוקח את הילדה. היא כמו קיצור דרך,” הוא צחק, אבל החיוך שלו
לא נשקף מעיניו הירוקות והמודאגות. “אסור להם לגעת בה,” הוא הוסיף
בעדינות ועיניו ננעצו בי כשדיבר. ידעתי שהוא ניסה לנחם אותי, ובכל מצב
אחר הייתי עונה לו, אבל השפתיים שלי רעדו כל כך שלא ידעתי מה יצא
מהן אם אדבר.
“קלסי,” קייל נהם לתוך הטלפון שלו והבהיל אותי. צפיתי בייאוש
כשפסע בסוויטה כמו משוגע, יד אחת החזיקה את הטלפון בצמוד לאוזנו,
השנייה משכה בעניבה שלו. “אני רוצה שהוא יהיה במעקב. לא אכפת לי
מה הנוהל התקין,” הוא המשיך, בלי להיות מודע שהאזנו להתפרצות שלו.
“לא, תקשיבי לי,” הוא שאג והרים את ידו כדי למשוך בשערו. ידעתי
שהמצב קשה אם קייל משך בשיער שלו. חששתי שהוא יסבול מהתקרחות
מוקדמת בגלל ההתעללות שלו בשיער על בסיס יום־יומי. “תשאירו את
הבן זונה במקום שבו תוכלו לראות אותו. אני רוצה דיווח יומי על התנועות
שלו.” הגבה של קייל התרוממה בהפתעה ברורה והוא שמט את ידו לצד
גופו ושתק לרגע. השתוקקתי לדעת איך עורכת הדין הנאמנה שלו הצליחה
להשתיק אותו. הוא היה אדם שקשה להפתיע. הייתי צריכה ללמוד כמה
טיפים ממנה. “רייצ’ל?” קייל לחש. “נדחה? למתי?” עיניו הציצו אליי והוא
נרתע. “איזה פאקינג סיוט…”
“אוקיי, קלסי,” דרק התערב ולקח את הטלפון מידו של קייל. “הוא
יתקשר אלייך אחר כך, מתוקה,” אמר לתוך הטלפון לפני שסיים את השיחה
והחליק את הטלפון לכיס חולצתו של קייל. “סדר עדיפויות, אחי,” דרק
מלמל. “יש לך כאן דברים חשובים יותר.”
דרק הטה את ראשו לכיווני ושלח אל קייל מבט רב משמעות. שני הגברים

ּ עמדו והביטו זה בזה, ולרגע כמעט הרגשתי שצותתי לשיחה פרטית. עברה
ביניהם הסכמה אילמת — הקשר הקרוב שלהם היה כזה שהם לא היו צריכים
מילים. צפיתי כשהנהנו בו־זמנית לפני שפנו אליי ואל החלון.
“בואו נלך הביתה,” קייל אמר לבסוף והפר את הדממה המטרידה.
“קייל,” מלמלתי והרגשתי מתוחה מאוד. “יש איזו אפשרות… שנוכל
להישאר כאן?”
“אנחנו לא מתחבאים,” הוא אמר בנחת וצעד לעברי, כרך זרוע סביב
מותניי וקירב אותי אליו. “את לא מתחבאת, נסיכה.”
“זה לא שאני רוצה להתחבא,” עניתי בשקט. “אני פשוט לא רוצה לתת
להם עוד תחמושת לירות עלינו.”
“זין על הכול,” הוא נהם בנימה עצבנית. כל גופו רעד מרוב כעס. “תגידי
לי משהו, לי. תגידי לי במה אנחנו פאקינג צריכים להתבייש? מה מישהו
מאיתנו עשה כדי שיגיע לו העונש הזה?” הוא הניד בראשו כדי להדגיש את
המסר. “הדבר היחיד שאנחנו אשמים בו הוא שבאנו ממשפחות מחורבנות.
אנחנו לא רוצחים. אנחנו לא אנסים ואנחנו לא מנוולים שמכים ילדים. אז
כן, נסיכה, זין על הכול.”
נאלצתי לחייך נוכח הבוטות הישירה שלו, החשיבה בשחור ובלבן. זה
היה קייל — הוא לא שם זין מה חשבו עליו. זה לא הדיר שינה מעיניו אפילו
לרגע, וקינאתי בו. רציתי להיות בטוחה בעצמי ולהרגיש בנוח ברמה כזאת.
“אתה צודק.” עצמתי את העיניים ושקעתי עליו. התענגתי על הדרך
שבה גופו הרגיע את גופי. הרגשתי כמו עלוקה שיונקת את כוחו לתוכי. אבל
זה לא ממש הטריד אותי. לקייל היה יותר כוח מכולנו. הוא לא פחד מאף
אחד. הוא באמת היה כמו סופרמן, רק עם פה מלוכלך. אלוהים, כמה אהבתי
את הגבר הזה. “תגן עלינו,” התחננתי וקולי נשמע כמו לחישה מתנשמת.
הרגשתי את שפתיו נוגעות במצח שלי ואת אצבעותיו מלטפות לי את
עצם הלחי. “תמיד,” הוא מלמל לאוזניי בלבד.

דרק

המעבר מהמלון למכונית היה חוויה לא נעימה. השמועה נפוצה והיינו
מוקפים תוך שעה. הטלפון של קייל צלצל כל חמש־עשרה שניות, לי רעדה
— ממש רעדה כמו עלה נידף — והופ… טוב, הילדה הזאת הייתה לוחמת. היא
התחבאה בשקט בחיקי והציצה מעל זרועי בעיניים סקרניות וחדות־הבחנה.
בנסיבות אחרות, הייתי מתבדח על הרכושנות שבה קייל כרך את
זרועותיו סביב לי, אבל אירועי הערב הפכו אותי לרציני. אם מדברים על
להיות רציני, ממש לא רציתי להיות כזה. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה
להשתכר, לאבד הכרה ולהעמיד פנים ששלוש השעות האחרונות היו עוד
סיוט. אבל לא, מובן שדברים כאלה תמיד קרו לנו. לא יכולנו לקבל חיים
רגילים. הרגשתי שאני מתגרה בגורל בעצם המחשבה. מי ששולט ברכבת
הקארמה צריך באמת להתרחק מאיתנו. היינו חייבים הפוגה.
“תתכוננו, חברים,” קייל הזהיר כשהתקדם ופתח את הדלתות. “הם
רעבים ואנחנו הבופה.”
ברגע שיצאנו מהמלון הבטוח, הכול השתבש. מייד סונוורתי מהבזקי
המצלמות והתחרשתי מצעקות ומקריאות של חארות נצלנים. יותר
עיתונאים משראיתי כבר חודשים רבים עטו עלינו כמו עופות דורסים עם
המצלמות המבהיקות והמיקרופונים המטופשים שלהם. “תשמור על רוגע,”
הזהרתי את קייל כשהגנתי על הפנים של הופ עם הזרוע שלי וסוככתי עליה
מפנסי המצלמות שהבהבו בפניה.
“תכניס את הבת שלי למכונית, דרק,” הוא נהם בזמן שכרך זרוע אחת
סביב גבה של לי והשתמש בשנייה כדי להצמיד את פניה לחזה שלו, תוך
כדי שלחש באוזניה מילים של עידוד ואהבה. הרגשתי בתוכי רק זעם צרוף
ושלוח רסן.

זה היה לא הוגן בטירוף. לא סתם לא הוגן. זה היה אכזרי ומרושע. אם
הייתי יכול לטוס ללואיזיאנה עכשיו, הייתי עושה את זה. פרי פרנקלין היה
צריך לשלם על מעשיו. השטויות האלה היו חסרות היגיון. התקפה זדונית
על בחורה חפה מפשע. נשגב מבינתי איך אישה יכולה להיות כזאת טובת
לב וטהורה, למרות כל הניסיונות להכפיש את דמותה ולעוות את המחשבות
שלה.
“ששש, מתוקה. אני איתך,” שמעתי את קייל אומר תוך שהוא נדחק דרך
המוני האנשים שהתעקשו להידחף לפנינו.
“אני יודעת,” שמעתי את לי אומרת. קולה היה מעומעם כי פניה היו
טמונות בזרועו. היינו במרחק קצר מאוד מהמרצדס של קייל, אבל ארבעים
העיתונאים שהקיפו אותנו גרמו למרחק להיראות כמו קילומטר.
“עוף לי מהפנים, מטומטם,” נהם קייל כשדחף בכתפו אידיוט נפוח עם
מצלמה מרשימה. עיקר תשומת הלב של כל מי שהיה כאן הייתה מופנית
לשני החברים הכי טובים שלי, וזאת הייתה הזדמנות מצוינת להכניס את
בתם בבטחה למכונית. היה קצת חסר טעם לצלם את הופ. היא הייתה
למעשה חסינה מבחינת התקשורת. קייל דאג לזה. כל ניסיון לצלם אותה
היה לשווא. נאסר עליהם להדפיס את תמונתה. היא הייתה קטינה ולאבא
שלה היה מספיק כסף לגרור כל עיתון שיעז לחשוף אותה למאבק משפטי
לשישים השנים הבאות בערך.
אחרי שחגרתי את הופ בכיסא הבטיחות שלה, סגרתי במהירות את
הדלת ומיהרתי לצד הנהג. “אפשר לקבל תגובה, מר קרטר?” שמעתי איזה
מטריד שואל וסרקתי את הקהל.
כשעיניי פגשו בעיניו של קייל, הנדתי בראשי באזהרה. “תישאר רגוע,”
אמרתי בלי קול.
הוא הנהן בנוקשות לפני שהשיב את תשומת הלב שלו ללי. הם ידעו
שלקייל היה מזג חם. הם רצו שהוא יתפוצץ והסיבה היחידה שהוא עוד לא
עשה זאת הייתה האישה השברירית והמתולתלת שנצמדה אליו בכל כוחה.

זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לתאר את לי ברגע זה. מעולם לא ראיתי
אותה צעירה ופגיעה כל כך. היא אחזה בחולצתו בלפיתה עזה ונצמדה לקייל
כאילו נאחזה בשפת צוק, הביטה בפניו כאילו הסתכלה על לוחם שעמד
להילחם עד מוות. פאק, כשחושבים על זה, ככה בדיוק קייל נראה. לוחם
שהיה מוכן להרוג, לדמם ולמות כדי להגן עליה. אלוהים, האהבה שלהם…
היה בה משהו מיוחד. היא הציפה את האוויר ועטפה את הזוג בבועה בלתי
נראית.
פתחתי את דלת הנהג בתנופה, נכנסתי והתנעתי. במצב הרוח שהייתי בו,
פשוט קיוויתי שאחד המטומטמים האלה יחסום לי את הדרך. “מה שלום
הילדה הכי טובה בעולם?” שאלתי בקלילות כשהצצתי במראה האחורית
בפניה הקטנות של הופ. תגובתה הייתה חיוך רחב וחסר שיניים. “הכול
בסדר שם מאחור?” הגברתי את החימום כדי שיהיה לה נעים. “דוד דרק
יוציא אותך מכאן ואולי נראה סרט כשנגיע הביתה.” המשכתי לפטפט
בניסיון להרגיע את הילדה התמימה שישבה מאחוריי. “אהבת את לשבור
את הקרח, נכון? אולי נעשה יום פיג’מות מחר ואתן לך קצת שוקולד. רק אל
תספרי לאימא שלך. את זוכרת מה היא עשתה לי בפעם שעברה…”
דלת המכונית נפתחה בתנופה ולי נדחפה למושב האחורי. קייל נכנס
מייד אחריה. “כולם בסדר?” שאלתי כשהתרחקתי מהמלון. השלג ירד עלינו
ללא הפסקה ונאלצתי להאט את המכונית לזחילה. “לכולם עדיין יש עשר
אצבעות בידיים וברגליים?”
“שמונה אצבעות, שני אגודלים, אידיוט,” קייל רטן והוסיף, “אל תיסע
מהר, הכבישים כמו קרח.”
“מתי זה ייגמר, חברים?” לי שאלה וקולה הנסער הבליט את המבטא
הדרומי שלה. “הם לעולם לא יניחו לנו.”
“כשכל זה ייגמר, אני אקח אותך מכאן,” שמעתי את קייל אומר ללי.
“למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו.”
“לאן ניסע?” לי שאלה.

“צרפת, אנגליה, אוסטרליה. פאק, לאן שתרצי, נסיכה,” קייל שידל
אותה. “לכמה זמן שתרצי.”
“מה לגבי אירלנד?” שאלתי בשקט. “זה קרוב. בטוח. שלו.”
“אירלנד,” אמר קייל. “אני בעניין. מה איתך, נסיכה?”
“אף פעם לא הייתי בחו”ל,” היא לחשה. “אירלנד נשמעת כמו התחלה
טובה.”
“כשכל זה ייגמר, נבקר באירלנד,” קייל אמר בנחישות. “תחשבי על זה,
נסיכה. תצפי לזה. יש לנו עדיין עתיד.” הרגשתי יד על כתפי ואז את קולו
של קייל באוזניי, “גם לך, דר,” הוא רטן.
הצצתי במראה הפנימית וראיתי את קייל מושך את לי לחיקו. הוא נענע
אותה בעדינות בזרועותיו, נישק את שערה, את פניה וכל איבר בגוף שלה
שהצליח להגיע אליו. אחת מידיו נמתחה על המושב ואצבעותיו התהדקו
בבטחה על היד הקטנה והשמנמנה של בתו. הנדתי את ראשי בכעס.
זו הייתה המציאות שלנו עכשיו.

1

קייל

“אני יודע הכול עליך, קרטר. הכול על האימא הזונה שלך.” הוא נהם דרך
הקו. “שש־עשרה, זה מה שקראתי, נכון? בטח זיינו לה את הצורה אם היא
התאבדה.”
“אני אחסל אותך,” הבטחתי. “לפני שתנשום את הנשימה האחרונה
שלך על פני האדמה, אמצא דרך לגרום לך לסבול על מה שעשית לה.”
“לא אם אהרוג אותך קודם,” ג’ימי שאג. “אותך, את הזונה ואת הבת
הזונה שלך…”
נבהלתי והתעוררתי כשהלב שלי הולם בחוזקה על חזי, גופי היה מכוסה
בשכבת זיעה, והמילים המאיימות של ג’ימי בנט הדהדו באוזניי. שפשפתי
את הפנים שלי בידיים וניסיתי להסדיר נשימה. אלוהים, לא היו לי סיוטים,
לא היו לי סיוטים מאז שהייתי ילד, אבל הלילה רדף אותי הבן זונה המתעלל
הזה. אפילו בשינה לא הצלחתי להוציא את המילים שלו מהראש. אלוהים,
לא פלא שהיא סבלה מסיוטים. אחרי שסבלה שמונה־עשרה שנים עם הגבר
המפלצתי הזה, חשבתי שזה נס אדיר שהיא לא קורסת.
תמיד חשבתי שאני בחור חסין לכול. זאב בודד. אל תתקרב יותר מדי
ולא תתאכזב היה המוטו שלי לאורך רוב שנות חיי. הסתגרתי, כמעט לא
סמכתי על אנשים, הדפתי כל מי שאיים על השלווה המבודדת שלי ככל

האפשר וכמה שיותר מהר. שרדתי ככה בלי בעיה במשך עשרים ושתיים
שנים, הקמתי חומות פלדה והגנתי על עצמי מפגיעה, מלהתמסר יותר מדי
ולהתאכזב. אבל מבט אחד בברונטית הקטנה שהתכרבלה במיטה לצידי עם
בתי עטופה בזרועותיה, וכל חומה ומחסום שאי פעם הקמתי התמוטטו עד
שהייתי חשוף לגמרי. פגיע. סדוק לחלוטין.
בדרך כלל לא הרשינו לבת שלנו לישון אצלנו בחדר. לא יכולנו בגלל
הסיוטים של לי, אבל כשחזרנו הביתה מהמלון אמש, הופ לא הפסיקה לבכות
ונרגעה רק כשהייתה מחובקת אל פעימות הלב של אימא שלה. הבנתי
לליבה. גם אני לא הצלחתי להירגע אלא אם הייתי צמוד ללב השברירי
שלה, הרגשתי את פעימותיו והזרקתי תחושת הקלה לתוכי. רציתי להניח
את ראשי על החזה שלה ולהרגיש בטוח בידיעה שהיא עדיין איתי.
כשסובבתי את גופי הצידה, עיניי התענגו על מראה הלב של חיי,
עטופה בסדין לבן עם תלתלים חומים פרועים פזורים על הכרית שלה.
רעדתי כשראיתי אותה. אלוהים… הפגיעות שנדפה ממנה רק העצימה את
התחושה המטרידה בקרבי והידקה את החזה שלי בכאב. החשש שהיה לי
לגבי היחסים שלנו, שמא הם יחסלו אחד מאיתנו — וכיוון שסירבתי לראות
אותה סובלת שוב, הנחתי שזה יהיה אני — הצית אש בתוכי. כמה מוזר
לשקוע עמוק כל כך בתוך נשמה של אדם אחר שאתה יודע שלא תהסס
להקריב את חייך עבורו… מעולם לא ידעתי שאדם יכול ליפול חזק ועמוק
כל כך כמו שנפלתי בקסמיה. כמו שעדיין המשכתי ליפול.
העפתי מבט נוסף באישה ובילדה במיטתי, והחומות שלי נבנו מחדש
בקצב מהיר. הן היו איתנות ובלתי חדירות מאי פעם, אבל שונות. הן נבנו
אך ורק כדי להגן על שתי הנשים האלה. האישה והבת שלי. אעשה הכול כדי
להגן עליהן, אפילו אם אמות בגלל זה…
גניחה צרודה נפלטה מפיה של לי, ואני נדרכתי.
סיוטים.
אלוהים, הרג אותי שלא יכולתי לתקן את כל הבעיות שלה — להילחם

בכל השדים שלה. אם הייתי יכול, הייתי עושה את זה, אבל הבחורה נשברה
הרבה לפני שנכנסה אליי הביתה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות עכשיו היה
בקרת נזקים, וזה היה מדכא בהתחשב בעובדה שגרמתי יותר נזק מתועלת.
האופי שלי היה הדבר הכי מזיק לאהובתי. כל תכונה שלי הייתה עלולה
לשבור אותה ללא תקנה.
אם אלוהים קיים, ונפשות תאומות הן דבר אמיתי, אז האיש שם למעלה
בטח צוחק עכשיו. כי אם הוא העניק לי אותה, אם היא אכן הנפש התאומה
שלי, אז הוא נתן לי את הדבר היחיד שאהבתי יותר מהחיים עצמם, אבל
מילא אותי בתחמושת ובתכונות האופי הגרועות שיגרמו לה לברוח ממני.
בכל ההתנהגויות שחששה מפניהן ושנאה אותן — שתלטן, חמום מוח, פתיל
קצר, אימפולסיבי, תוקפני. כן, ניחנתי בתכונות האלה בשפע. עניתי על כל
הקריטריונים. איזו אירוניה דפוקה.
נשמתי עמוק, הנדתי בראשי וקמתי מהמיטה. לבשתי זוג מכנסי טרנינג
ישנים וחולצת טריקו לפני שהצצתי לעבר לי והופ. הפנים התמימות שלהן
גרמו לפחד בתוכי לגדול — להפוך לגל דאגה עצום שלחץ על הריאות שלי
עד שהרגשתי שאני נחנק.
יצאתי מהחדר שלנו בשקט רב ככל האפשר, ירדתי ובדקתי את מערכת
האזעקה לפני שיצאתי לבדוק את החצר. הייתי פרנואיד ושנאתי להרגיש
כמו מטרה נייחת. לא היה לי מושג איפה ג’ימי נמצא כרגע או מתי הוא ירים
את ראשו המכוער. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שאביה של לי יופיע.
השאלה הייתה מתי ולא אם. חזרתי לתוך הבית, ניגשתי ישירות למטבח
והדלקתי את הקומקום לפני שפתחתי את המקרר להוציא את החלב.
הבטתי בספל הקפה שלפניי ונאנחתי בגועל. לא יכולתי לשתות קפה.
לא עכשיו. במקום זה, תפסתי בקבוק ג’ק דניאלס שהסתרתי במדף העליון
של הארון למקרי חירום כמו המצב הנוכחי. עברתי לסלון, צנחתי על הספה
ובהיתי בבקבוק שבידי, רחשתי בזעם שקט ותכננתי נקמה.
לא יכולתי ללכת למשטרה. אפילו אם לי הייתה מסכימה — והיא בהחלט

לא הסכימה — לא היה לי מספיק מידע על ג’ימי כדי להכניס אותו לכלא. לי
לא תתלונן על אבא שלה, ולנסות לשכנע את טרייסי לדבר, לנסות למצוא
אותה, היה יעיל בערך כמו להשתין נגד כיוון הרוח. זו תהיה מילה שלי נגד
מילה שלו.
“איפה לי?”
סובבתי את ראשי וראיתי את החבר הכי ותיק שלי עומד בפתח כשזעם
לא מוסווה על פניו. גופו רטט מכעס ואגרופיו רעדו מזעם.
“עדיין ישנה,” מלמלתי וזעתי באי־נוחות. הבטתי בבקבוק הוויסקי
שבידי והרגשתי נבוך. בשבעת החודשים האחרונים ניסיתי לגמול אותו
מאלכוהול ועכשיו נופפתי ברעל האהוב עליו ממש מתחת לאפו. פאק…
“אני צריך את העזרה שלך.”
“תקבל אותה,” דרק אמר בפשטות כשבא והתיישב על הספה לצידי. הוא
נשען עם המרפקים שלו על ברכיו, הביט בי מהצד ושאל, “מה התוכנית?”
“אני עדיין לא יודע.” קמתי והתחלתי לפסוע בסלון. אלוהים, מעולם
לא דמיינתי שהחיים שלי יגיעו למצב הזה. רציתי רק חיים שקטים ללא
דרמה. אבל בשנתיים האחרונות נראה שאני חי באזור הדמדומים. בן עשרים
ושלוש עם יותר מטען מרכבת משא.
הרגשתי כאילו קירות החדר סגרו עליי וכל דמעה שזלגה מעיניה של לי
הלילה גרמה לתחושת המחנק להתגבר. היא ישנה עכשיו, אבל לכמה זמן?
מחר הכול עדיין יהיה שם. עוד סיפורים. עוד עיתונאים וחדשות שקריות.
עוד כאב.
“קלסי התקשרה אליי קודם,” אמרתי לו, עיניי נחתו על התמונה
הממוסגרת שעל המדף. “המשפט נדחה בחודש בגלל התעלול של הזבל
ההוא בחדשות. התברר שיש יותר מדי סיקור תקשורתי והם החליטו שזה
הופך לקרקס.” קווצות שיער בלונדיני הסתלסלו סביב הנערה היפה בתמונה
הממוסגרת ואני נרתעתי. “יש לנו עוד שמונה שבועות של השטויות האלה,
ואין סיכוי שרייצ’ל תשנה גישה או תסכים לעסקת טיעון. היא פאקינג רוצה

את זה.” הבטתי בתמונה, בילדה המלוכלכת והמורעבת עם התלתלים, והלב
שלי כמעט התפוצץ בחזה מרוב זעם. “חמישה במרץ.” סובבתי את פניי
והבטתי באדם היחיד שאולי אי פעם הבין אותי. “נכשלתי, דרק. חשבתי
שאוכל לשכנע אותה לשנות את דעתה, אבל היא נהנית מזה.” נאנחתי
בכבדות והרכנתי את ראשי בבושה. “הם עומדים לקרוע את לי לגזרים ואני
לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. מה אני פאקינג הולך לעשות, אחי? איך
אני מסוגל לשבת על התחת ולצפות בזה קורה?”
דרק קם מהספה בהנהון נוקשה ונע לעברי. “אנחנו הולכים לבית
המשפט.” עיניו הצטמצמו לחרכים צרים כשהניח את ידו על כתפי.
“ואנחנו נשב בשורה הראשונה ונצפה בבחורה שלך מפילה את הזונה ההיא
לקרשים.” נימת קולו לא השאירה מקום למחאה. “אנחנו נעמוד לצד לי,
נתמוך בה, נעשה כל מה שנוכל בשבילה, אבל כאן זה יסתיים.” הוא הניד
בראשו והאחיזה שלו בכתף שלי התהדקה. “רק לי יודעת מה קרה באותו
לילה. רק היא תצליח להפיל את רייצ’ל.”
“מה אם היא לא תצליח?” לחשתי והודיתי באחד הפחדים הכי גדולים
שלי. “מה אם זה ישבור אותה?” הנדתי בראשי וכבשתי את הדחף לרעוד.
“אם ההגנה תשבור אותה, יש סיכוי טוב שרייצ’ל תיכנס לכלא לחמש עד
שבע שנים על סעיף כשירות מופחתת.”
“אתה ממעיט בערכה של לי,” הוא אמר בפשטות. “היא יכולה לעשות
את זה. לבחורה הזאת יש אומץ מפלדה. היא תוכיח שכל העולם טועה, כולל
אתה אם תפקפק בה.”
“אני לא מפקפק בה,” טענתי במגננה. “אני חושש לה.”
“גם אני, אבל תסתכל על זה ככה, אחי,” דרק הסביר. הוא לקח את
המסגרת מהמדף והעביר את אגודלו על הזכוכית לפני שהביט בי. “כל מה
שלי צריכה לעשות זה לספר את האמת… וזה הרבה יותר קל מלנסות לזכור
שקרים.” הוא חייך והוסיף, “לשקר זו פאקינג עבודה קשה, אחי. האמת קלה
יותר. אתה יודע את זה יותר טוב מכולם.”

“אתה באמת חושב שהיא יכולה לעשות את זה?” שאלתי בשקט. “אתה
חושב שהיא מספיק חזקה?”
“לי בנט תוציא באיחור את הצדק לאור,” הוא אמר ללא שמץ של ספק
בקולו. “היא תנקום את הרצח של קם, וכשהיא תעשה את זה, נצא לחגוג
ולהשתכר,” הוא אמר והביט בבקבוק שבידי ברצינות. “ואז נטפל בשאר.”
נעצתי עיניים בדרק. “בשאר?”
“הוא לא יוכל לברוח מזה, קייל,” דרק אמר בשקט. “אנחנו צריכים
לפגוע בו.”
לא הייתי בטוח למי דרק התייחס, אבל זה לא שינה. לא ג’ימי ולא פרי
יצאו מזה ללא פגע. ידעתי שאני צריך לפעול. נמאס לי לראות איך התייחסו
אליה בצורה גרועה. נמאס לי לראות את האנשים סביבי סובלים.
לא עוד.
הסיפור נגמר.
“מתי הכול פאקינג השתנה?” רטנתי כשהלכתי למטבח ושפכתי את
הוויסקי לכיור. “באיזה שלב החיים שלנו הפכו מסובכים כל כך ומתי ייגמר
כל הבולשיט הזה? כי אני חייב להגיד לך, אחי, כבר נשבר לי ממרתון הטירוף
הזה.”
דרק ישב על כיסא ליד האי, חייך ושיחק באגודליו לפני שהתכופף והניח
את המרפקים על הדלפק. “בערך בזמן שנישקת את השותפה הבתולה
שלנו, הכנסת לה תינוקות לרחם, והפרת בערך כל כלל אפשרי. נפלת חזק,
אחי, ולקחת את כולנו איתך.”
“כן,” לחשתי ברעד. דרק לא האשים אותי. הוא ציין עובדה ידועה. אני
התחלתי הכול. נישקתי את לי, התאהבתי בה… הלכתי על מה שרציתי
והשארתי הרבה נזק משני בעקבותיי. ההפלה. ההתמוטטות של רייצ’ל.
המוות של קם. הפציעות של לי. האבל של דרק. כן, הכול עליי.
“אתה מתחרט על זה?” הוא שאל בשקט והשפיל את מבטו לאצבעותיו.
“אם היית יכול לחזור לקיץ שלפני השנה שעברה, עדיין היית מנשק אותה?”

הוא הניד בראשו, העביר יד על שערו הקצוץ וחייך בהתנצלות. “הכול התחיל
ּ שם, אחי. אתה ולי. שניכם הצתם את האש.” הוא הניף את ידו בתנועה לא
ברורה. “את המהומה.”
“גם אם הייתי יכול לחזור מאה פעמים, דרק,” אמרתי לאט ופרשתי את
כפות ידיי על הדלפק לפניו. “לא הייתי משנה כלום.”
“למרות שאנשים נפגעו, שאנשים מתו?” דרק הישיר אליי מבט ושאל
במבט אוהד.
בלעתי רוק והישרתי אליו מבט. “אני לא מתחרט עליה, דרק. אף פעם
לא התחרטתי ולעולם לא אתחרט. היא ה… פאק, היא ה…”
“היא מה, קייל?” הוא דחק ועודד אותי. היה לי קשה לבטא רגשות
והחרא ידע את זה. הוא דחק בי והכריח אותי להיחשף.
“היא ה… פאק, דרק,” הפסקתי, כעסתי עליו שהוא הרגיז אותי. “אתה
יודע כמה היא חשובה לי.”
דרק הרים גבה בהפתעה. “תגיד את זה, קייל.”
“היא הבית שלי.” ידעתי שנשמעתי חלש שהודיתי בזה, אבל לא היה לי
אכפת. הרגשתי את זה. זין עליו ועל כל העולם אם הם לא הבינו. אלה היו
הרגשות שלי. דרק לא היה אמור להבין אותם. פאק, אני לא הבנתי אותם
בעצמי. פשוט הרגשתי אותם וחייתי את חיי בהתאם לרגשות ולתחושות
שזרמו בתוכי.
“אתה בטוח שהיא שווה את זה? את כל הכאב?”
נאנחתי והנחתי את הידיים על המותניים. עיניי ננעצו בחברי הוותיק כי
רציתי שיבין אותי. שיסלח לי על הדברים הרעים שגררתי אותו לתוכם,
והדברים הרעים העתידיים שאגרור אותו לתוכם, בגלל ההתאהבות שלי
בבחורה ששכבה במיטה בקומה העליונה. שלא ישנא אותי על שאני לא
מתחרט ועל העובדה שלא הייתי משנה דבר כי התפקיד שלי בחיים האלה
היה להגן עליה. אפילו אם הייתי צריך לחזור על הסבל, לגרום לנו לחוות
שוב ושוב את הכאב של השנתיים האחרונות רק כדי להגן עליה, זה מה

שהייתי עושה.
“בעולם שבו זרקו אותי, שיקרו לי, נטשו אותי, לא הבינו אותי ופאקינג
שפטו אותי, הבחורה הזאת גרמה לי להרגיש חי… מוערך, חשוב וחיוני
לקיומה.” התחלתי לפסוע שוב, העצבנות שלי גדלה בתוכי כמו גירוי
שהייתי צריך לגרד. “היא נותנת לי תקווה, דר. היא גורמת לי להרגיש שאני
לא האפס הדפוק שאמרו לי שאני כל חיי, האפס שהאמנתי שאני. היא
מקבלת אותי. את כולי. אפילו את החסרונות. אף אחת מעולם, ואני מתכוון
מעולם, לא הדליקה אותי כמוה. היא ה־דבר, אחי. האחת והיחידה שלי.
הבית שלי. על בית צריך לשמור ולהגן.” הסתובבתי להביט בו ואתגרתי
אותו לסתור את דבריי. “איך אני פאקינג יכול להתחרט על דבר כזה?”
דרק חייך. “יופי.”
“יופי?” הנדתי בראשי וחייכתי. “אתה מכריח אותי לחשוף את נשמתי
והדבר היחיד שאתה יכול להגיד זה יופי. איזה דפוק אתה, אחי.”
“תמיד כיף לראות אותך מתפתל כמו תינוק בהתקף זעם.” דרק מתח
את זרועותיו וחייך לפני שקם והלך בחזרה לסלון. “חוץ מזה, הייתי צריך
לוודא שאין לך חרטות לפני שאספר לך מה התוכנית שלי. קם איננה. אין לי
מה להפסיד,” הוא אמר באגביות. “אין לי סיבה לדאוג אם זה ישתבש, אבל
אתה… אצלך מונחים הרבה דברים על הכף.”
“אני מקשיב,” אמרתי כשהלכתי בעקבותיו לסלון והתיישבתי על הספה
לצידו. ידעתי שגם דרק רצה נקמה. ידעתי שאגבה אותו והוא ידע שכל מה
שאבקש ממנו לעשות, הייתי עושה גם בשבילו. היינו בסיפור הזה יחד. וזו
הייתה פאקינג הרגשה נהדרת.
“תתכונן למשחק, אחי,” דרק מלמל בנימה קודרת. כשהפנה את ראשו,
עיניו הירוקות ננעצו בעיניי וראיתי בהן משהו חדש. משהו שהצטבר לאורך
תקופה והפחיד אותי בטירוף. דרק, החבר הכי טוב שלי, הטיפוס הקליל,
השקול והישיר, הפך לגרסה נוספת שלי. שנאתי את המחשבה הזאת.
רעדתי בגללה. פאק. “ג’ימי הנחש לא יחזור לחור שממנו יצא. וגם לא החרא

הזה, פרי. המשטרה חסרת תועלת. כשהמשפט יסתיים אנחנו צריכים לחסל
אותם, קייל,” הוא הוסיף, הבעת פניו לא השאירה מקום לאי־הבנה. “אנחנו
צריכים לצאת למשימה קטנה. תחשוב על זה כעין תחת עין…”
“מה אתה בעצם מציע שנעשה, דר?” שאלתי בקול שקול. “כי אני הרבה
דברים, אבל לא רוצח.” כן, רציתי נקמה, אבל לא היה שום מצב שארד לרמה
של רייצ’ל גרייסון כדי להשיג אותה. דרק צדק כשאמר שהיה לי הרבה מה
להפסיד. נכון, הייתי צריך להגן על אישה וילדה. מילא להקריב את החיים
שלי. לקחת חיים היה כבר סיפור אחר. לא יעזור ללי אם אשב מאחורי
סורגים במשך עשרים וחמש שנים או אפילו מאסר עולם. לא, הייתי צריך
תוכנית. משהו חכם. משהו שכרוך בשימוש במוחי ולא באגרופים שלי.
“אני חייב לך חוב עצום שלעולם לא אצליח להחזיר, קייל,” הוא ענה
בשקט. “אם אגרום לחרא הזה לסבול זו תהיה דרך טובה להתחיל לפרוע
אותו. אני יכול לעשות את זה, אחי. אני רק צריך שתקנה לי כרטיס טיסה
כי אני מרושש.” הוא משך בכתפיו במבוכה. “תן לי לטפל בזה בשבילך.”
“אתה מסומם?” שאלתי. רכנתי קדימה ותפסתי את ראשו. הרמתי את
העפעפיים שלו כדי לבדוק את האישונים. “שתית?”
“לא, אני לא מסומם,” הוא רטן והעיף את היד שלי מפניו. “לא שתיתי
מאז שהאבא החרא שלך תקע בי מחט.”
“אתה לא רוצח, דרק,” טענתי בזמן שנאבקתי בגל הכעס שהגיע עם
האזכור של אבא שלי. “ולעולם לא תהיה. לא בשבילי. ולא בשביל אף אחד.
אז תוציא מחשבות מטורפות כאלה מהראש שלך.”
“אני לא מציע להרוג אותם, קייל,” הוא מיהר לענות. “אני פשוט אומר
שלא אתנגד לגרום קצת נזק גופני חמור…”
אזעקת השער הקדמי הופעלה וקטעה את השיחה המטורפת הזאת. דרק
קפא וכל הגוף שלי התקשח.
“עיתונאים?” הוא שאל.
הנדתי בראשי. “השעה חמש בבוקר.”

דרק קם, הסתער לעבר החלון והסיט את הווילונות. “תראה, זה בדיוק
מה שאני מדבר עליו,” הוא נהם. “אנחנו כל הזמן צריכים להסתכל מעבר
לכתף. אנחנו צריכים אקדח, אחי.”
“אקדח,” חזרתי, נעצתי בו מבט אטום רגע לפני שפרצתי בצחוק.
“סליחה. לרגע חשבתי ששמעתי אותך משתמש במילים אקדח ואנחנו
באותו משפט.”
“כן. וגם צריך. למטרות הגנה,” הוא אמר בסבר פנים חמור. “תקשיב,
איימו על החיים שלך הלילה, קייל,” הוא צעק כאילו לא הבנתי את חומרת
המצב. “אלה פאקינג החיים שלך. מה אם הוא יממש את האיום? מה יקרה
אז?” הוא שילב את זרועותיו על החזה והזדעף. “למקרה שלא שמת לב, יש
בנות למעלה שהחיים שלהן תלויים בך, ובלי לפגוע, אחי, אבל אני לא מוכן
להחליף את קייל קרטר אם תמות.”
“אתה בטח מסומם מאוד אם אתה חושב שאתן לנשק חם להיכנס לבית
שלי,” נהמתי בזעם כשקמתי והתחלתי להסתובב. “ראית את הארוסה שלי
לאחרונה?” הנדתי בראשי והלכתי למסדרון. “יש לה יותר מדי חורים בגוף
בגלל אקדחים. האישה שלך קבורה עמוק באדמה בגלל אקדח, ואתה רוצה
שאקנה אחד לבית?” הטחתי את ידי על האינטרקום. “אני הולך לבדוק
אם לקחת סמים. לך לשירותים ותשתין בכוס של לי.” הבטתי באינטרקום
ונבחתי, “מי זה?” לפני שהסתובבתי להסתכל על דרק. “אמרתי לך ללכת
להשתין בכוס. עכשיו.”
“בסדר,” דרק שאג כשצעד במסדרון. הוא חזר כמה דקות מאוחר יותר
עם כוס שתן מלאה ביד אחת, וחופן מקלות הבדיקה שלי השתמשה בהם
כדי לבדוק את השתן שלה ביד השנייה. “הנה, חבר,” הוא אמר בלעג.
התכופפתי בדיוק בזמן כדי להימנע מהכוס המלאה בשתן שדרק השליך
לעברי. “וכשתבדוק את השתן שלי, אני לוקח אותך לבדיקה פסיכיאטרית
כי אתה צריך שיבדקו לך את הראש אם התוכנית שלך היא לשבת בשקט
ולתת לחרא הזה לאיים עליך.”

“שפכת עכשיו שתן על הראש שלי? פאקינג זרקת את השתן שלך על
הראש שלי?” דרשתי בזעם.
“אם זה לא מוצא חן בעיניך, דבר עם הפסיכולוגית שלי,” דרק לעג לפני
שזרק עליי את מקלות הבדיקה. “היא רוצה לפגוש אותך.”
“אולי זה מה שאעשה,” עניתי בסלידה. “ואולי, אם אלוהים יקשיב לי,
היא תאשפז את התחת המשוגע שלך…”
“אני קייל,” הוא לעג כשקפץ וצעד ברחבי החדר תוך כדי שניער את ידיו.
“אני לא יכול לשבת בשקט. אני לא יכול להפסיק לזוז…”
“שיניתי את דעתי,” נהמתי כשצעדתי לעבר דרק הנסוג. “אני הולך
להרוג אותך וליהנות מזה.”
“קייל, זאת אני. קייל, אתה שומע אותי?” קולה של טרייסי גיבונס
הדהד דרך האינטרקום. קפאתי במקום והגבות שלי התרוממו בהפתעה.
לא ציפיתי לה. “צדקת לגבי דברים ששווה להילחם עליהם,” היא הוסיפה.
“החלטתי להישאר ולהילחם, אבל אני לא יכולה לנסוע הביתה. לא כשהוא
יודע איפה אני גרה.”
נאנחתי בעייפות והעברתי את ידי בשערי. “מה את רוצה ממני, טרייסי?”
כבר מיציתי את הדרמות לערב אחד ורדיפה אחרי אימא של לי ברחבי
המדינה כדי לפתור את הבעיות שלה לא נכללה בתוכניות הדחופות שלי.
נמאס לי. נמאס לי ברגע שקיבלתי את הודעת הטקסט מלי שבה כתבה
שאימא שלה אכזבה אותה. שוב.
“מקום מגורים,” שמעתי את אימא של לי אומרת כמעט באשמה. פאק.
“רק עד שאמצא מקום יותר… בטוח.”
מה הייתי אמור לעשות עכשיו? לא יכולתי לסרב ולהעיף אותה מפה.
היא הייתה אישה פגיעה ובודדה שלא היה לה לאן ללכת. הפנים של אימי
חזרו למחשבות שלי בדיוק באותו רגע. כנראה המצפון שלי שלח אותן, ואני
התכווצתי. ידעתי מה עליי לעשות.
“בחור,” דרק לחש כשהתפרץ לעברי והרחיק את ידי מלוח המקשים.

“אתה משוגע? לי למעלה.” הוא הצביע על המדרגות. “מה לדעתך היא
תעשה כשתראה את האימא האובדת בשולחן ארוחת הבוקר? תגיד לך
תודה?” הוא הניד בראשו ועיניו התחננו אליי כשאמר, “אל תעשה את
זה. כפתור האינטרקום הוא סכנת התחשמלות. עזוב את אבא של לי. היא
תהרוג אותך בעצמה.”
“מה אני אמור לעשות? אני לא יכול פשוט להשאיר אותה בקור בחוץ,
דרק.”
“כן, אתה יכול,” דרק התעקש בדרמטיות והנהן בראשו בהגזמה. “זה
בדיוק מה שאתה צריך לעשות. תשאיר אותה בחוץ. תתרחק. תתעלם
ממנה. היא לא עניינך. הבת שלה כן. פשוט תתרחק מהכפתור.”
“אני לא יכול,” נאנחתי ולחצתי על הכפתור. “השער פתוח, תעלי.”
“מה קרה לכל הקשקושים שלי היא הבית שלך?” דרק שאל וקולו היה
חדור תיעוב. “רק שתדע, אחי, הבית שלך תכעס מאוד כשהיא תגלה מה
עשית… האמת שלא אופתע אם הבית שלך תקום ותלך.”
“זה לא מצחיק, אידיוט,” נהמתי, על אף שמתח אדיר התפשט בקרבי. לי
תבין שלא יכולתי להשאיר את אימא שלה בחוץ… נכון?
“אני לא צוחק, אידיוט,” דרק התעקש בעוקצנות. “אתה יכול באותה
מידה לצאת החוצה ולמצוא מקום חמים לישון בלילה כי התחת שלך יעוף
מפה בטיל… מה אתה עושה עכשיו?” הוא דרש כשעברתי על פניו ורצתי
לכיוון המדרגות.
“קצת בקרת נזקים,” מלמלתי כשעליתי במהירות במדרגות והוספתי,
“ותנקה את השתן שלך בעצמך.”
פאק, דרק צדק.
לי עמדה לכרות לי את הביצים על זה. הייתי צריך להתחיל להקשיב
לאנשים אחרים. הייתי צריך להתחיל להקשיב לכולם חוץ מלעצמי.
ברצינות, קיבלתי החלטות נוראות. אולי העובדת הסוציאלית שלי מהעבר
צדקה. אולי משהו השתבש קשות במוחי. אלוהים.

סובבתי את הידית, דחפתי את דלת חדר השינה שלנו פנימה ונשמתי
עמוק. הווילונות עדיין היו מוסטים ובאור המסדרון שנכנס הצלחתי לראות
רק את הדמות הישנה של הופ על המיטה שלנו. עיניי חיפשו בחדר בחרדה
וקלטו את הזוהר העמום של מסך טלפון בפינה הרחוקה של החדר.
לי ישבה על הרצפה כשהיא גורבת גרב ורודה פלומתית על הרגל הקטנה
שלה והשתמשה בטלפון שלה כדי לראות בחושך. אלוהים, היו לה רגליים
קטנות. היא הייתה מידה שלושים וחמש. צחקתי בכל פעם שראיתי את
הנעליים שלה מסודרות ליד הנעליים שלי. תתרכז, קרטר… ניערתי מראשי
את המחשבות שלי וצעדתי לעברה. “נסיכה, הרסתי הכול.”
“ששש,” לי לחשה והטתה את ראשה לכיוון המיטה שלנו. “היא מותשת.
תן לה לישון. ואני יודעת שהיא כאן, קייל,” היא מלמלה כשתפסה את הגרב
הוורודה השנייה וגרבה אותה. “שמעתי אותך ואת דרק מדברים.”
פאק. “כמה אני בצרות?” לחשתי כשצפיתי בלי קמה על רגליה. היא
נראתה אפילו נמוכה יותר מהרגיל כשלבשה זוג מכנסי טרנינג שלי וחולצת
טריקו רחבה.
“אתה לא בצרות,” היא השיבה ברוגע ואני נדהמתי. לא בצרות? מובן
שהייתי בצרות. תמיד הייתי בצרות.
גירדתי את ראשי בבלבול וצפיתי בחשש כשלי הפשילה את שרוולי
החולצה שלבשה עד למרפקים לפני שאספה את השיער וקשרה אותו עם
גומייה ממפרק כף היד שלה.
ברגע שהיא יצאה למסדרון, הייתי צריך להכריח את עצמי לא להתכווץ.
היא הייתה חיוורת יותר מהרגיל וידעתי למה. הבחורה שלי שוב נלחמה
בשדים שלה, והמראה של הגוף השברירי והמכוסה צלקות אישר לי
שהתחושה הרעה בלב שלי הייתה מוצדקת.
הנדתי בראשי, נשמתי עמוק והכרחתי את כל התמונות הנוראות
להסתלק מהראש שלי. בחרתי להתמקד במקום זה בהווה. “לא ידעתי שהיא
באה לכאן, נסיכה,” אמרתי לה. הייתי צריך שלי תדע שבחיים לא הייתי

מפתיע אותה ככה שוב.
“אני יודעת שלא ידעת.” היא הניחה את כף ידה על לחיי וצעדה לעברי.
“התהפכת והסתובבת כל הלילה,” היא לחשה בזמן ששרטטה עיגולים
עדינים על לחיי עם האגודל שלה. עיניה היו אפורות ומלאות דאגה. “על
מה חלמת?”
כחכחתי בגרוני וחייכתי כדי להרגיע את הדאגה שלה, ומשכתי אותה
לזרועותיי. “אני לא זוכר, מותק,” השבתי בצרידות. לא ממש יכולתי לספר
לבחורה שפוחדת מהצל של עצמה שאני חושש לביטחונה. שאני מפוחד
שאבא שלה יממש את הבטחתו ושאני לא יכול לעשות כלום כדי למנוע
את זה.
“אתה בטוח?” לי לחשה והצמידה את לחייה אל החזה שלי. רעדתי
מבפנים. “קייל, אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי, נכון? אם אתה מודאג
לגבי אבא שלי…”
“אני לא מודאג,” מלמלתי במהירות וקטעתי אותה. שיקרתי לה במצח
נחושה. “את בטוחה שאת רוצה לפגוש אותה?”
“לא,” היא נאנחה כשיצאה מזרועותיי ושיחקה בשולי החולצה שלה
בעצבנות. “אבל אני יודעת שאני חייבת.”