הספר יישלח בתום ההשקה ב 23/10/25
הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
₪ 28.00 – ₪ 59.00
עיירה קטנה. חוקר פרטי. גיבורה במנוסה. אם יחידנית. זהות בדויה. ספייסי.
***
לילי אדמס ברחה מהבית ולא הביטה לאחור. היא נגמלה מסמים וכעת עובדת קשה כדי להעניק לבן שלה חיים טובים במקום בטוח.
היא עזבה את שוגרלייק לפני שנים רבות, ולרגע לא האמינה שאחיה ישלח מישהו לחפש אחריה.
מייסון וולס הוא החוקר הפרטי הכי טוב בטנסי. הוא לקח על עצמו את המשימה למצוא את לילי אדמס כי ידע שהוא האדם המושלם לעבודה. ככה לפחות חשב, עד שמצא אותה.
כי ברגע שמייסון רואה אותה, הוא נמשך אליה כמו מגנט. הוא מוכרח להכיר את האישה הקופצנית עם השיער הכהה ואת הבן שהיא אוהבת יותר מכול.
ללא שליטה, ותחת שם בדוי, הוא מכניס את עצמו לחייהם. ואף על פי שהוא אומר לעצמו שזה זמני, בכל יום שהוא מבלה עם לילי, הוא נמחץ יותר ויותר תחת משקל הסודות שלו.
כשהעבר של מייסון מתדפק על דלתו ומעמיד את לילי ואת בנה בסכנה, מייסון יודע שהוא חייב לפעול כדי להגן עליהם.
גם אם זה אומר לשבור לשניהם את הלב ולאבד אותם לנצח.
****
מתחת לפני השטח הוא הרומן הרביעי והאחרון בסדרת שוגרלייק המרגשת מאת אמילי מקינטייר, מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס והיו־אס־איי טודיי.
פרולוג
לילי
אני זוכרת את הרוח.
אומנם הבית שגרנו בו היה יציב, אבל באותו לילה חשבתי שהוא עלול
להתמוטט. לא הייתה סערה, והגשם לא טפטף על גג הרעפים. שום רעם לא
נשמע, כשחור ענק נפער בחזה שלי.
אבל הייתה רוח.
והיא ייללה.
כשאני חושבת על זה, אני אוהבת לדמיין שזה היה הבכי של אימא
אדמה. יבבות גרוניות שהתנגשו בלבנים, כשיד עבה עם ריח של בשר
משומר וסיגריות ישנות השתיקה את קולי.
לא שהייתי משמיעה איזשהו קול. אחי הגדול צ’ייס היה בחדר הסמוך,
וידעתי שאם אעיר אותו, הוא יסתער פנימה ויסבך את שנינו בצרות.
ויותר מכל דבר אחר, פחדתי שיפרידו בינינו. צ’ייס תמיד אמר לי שזה
אנחנו נגד העולם. לנצח. אבל אני שמעתי את העובדת הסוציאלית שאמרה
שיש לנו מזל — שבדרך כלל מפרידים בין אחים.
אם לא יהיה לי את צ’ייס, לא יהיה לי אף אחד.
לכן במקום לפלוט יבבה, האצבעות שלי ננעצו עמוק יותר בתוך בובת
הארנב שלי, ונאחזתי בה בכל הכוח, בזמן שהאבא ממשפחת האומנה שלנו
גנב את התמימות שלי.
הייתי בת תשע.
גרנו אצלם יותר משנה.
הדחקתי המון ממה שקרה באותה תקופה והטבעתי בהרואין מסוג זפת
שחורה ובאלכוהול את הזיכרונות שנותרו לי, אבל יש דברים שפשוט אי
אפשר למחוק — קעקועים שנחקקים מתחת לפני השטח ונחרתים עמוק כל
כך, עד שהם מותירים סימן בנשמה שלך.
ואני זוכרת את הרוח.
1
לילי
“ג’וני, נכנסו עכשיו שניים, אני תכף מעבירה הזמנות,” אני צועקת למנהל
שלי.
הוא נאנח ונשען לאחור בכיסא המשרדי הרעוע שלו, והשיער הבלונדיני
שלו — הקוצני בדרך כלל — שוכב שטוח על ראשו. הוא לובש חולצה מקומטת
ומוכתמת של הדיינר של דינה. הטבח שלנו לא הגיע היום לעבודה, לכן ג’וני
תקוע במטבח, מטגן ביצים ושורף בייקון לנהגי המשאיות שעוברים כאן.
אין לנו הרבה לקוחות קבועים, חוץ מבארי, גבר בשנות השבעים לחייו
שמגיע בכל בוקר כמו שעון, לוגם את הקפה ופותר את התשבצים שלו.
אנחנו מספיק קרובים לעיר הגדולה כדי לצאת לבלות בערב, ומספיק
רחוקים ממנה כדי להיחשב חור. אבל אנחנו ממש על קצה כביש שישים, כך
שהמון אנשים עוברים כאן בדרך לפיניקס.
כף הרגל שלי מתכווצת על רצפת הלינולאום, ואני מעווה את הפנים.
המגש שבידי עם בקבוקי הקולה נוטה מעט על הצד. אני מדביקה לעצמי
חיוך, מאזנת מחדש את המשקל עליו וניגשת לשולחן עם שלושה גברים
מלוכלכים שהתגלגלו פנימה לפני רבע שעה. הם היחידים כאן, חוץ מלקוח
אחד שיושב לבד בתא האחורי, אי שם בפינה.
אני מעיפה בו מבט. הוא יושב, שותה קפה וקורא את אמנות המלחמה
מאז שנכנס לכאן לפני שלוש שעות. והוא לא אמר מילה אחת כל הזמן הזה.
“אתם מוכנים להזמין?” אני מחליקה את בקבוקי הקולה על השולחן,
שולפת את הפנקס שלי מתוך הסינר ולועסת את מסטיק הקינמון.
“זה תלוי, מותק. את חלק מהתפריט?” הגבר שיושב הכי קרוב אליי נועץ
בי מבט. שערו השחור הסיבי צונח על הגבות העבותות שלו, והציפורניים
המכוסות בוץ שלו מגרדות את זרועו בלי משים.
אני מחייכת, מגלגלת עיניים בשעשוע מעושה ומעמידה פנים כאילו לא
שמעתי את המשפט השחוק הזה במיליון גרסאות שונות. “איפה שגדלת לא
לימדו אותך לקרוא?” אני שואלת ומטה את ראשי אל הצד.
החיוך שלו נמחק, והוא מפסיק לגרד את העור הפצוע, שולח יד ותופס
את מפרק כף היד שלי.
הגוף שלי קופא. נמלים מטפסות במעלה הזרוע שלי וצונחות במורד
הגרון — אלפי רגליים קטנטנות מזדחלות בתוכי. עצם המגע שלו שינה את
המיקום של הגירוד, ועכשיו אני המטונפת שצריך לקרצף.
“חתיכת פה יש לך, כלבה,” הוא יורק. “יש לי דרך טובה לסתום אותו.”
ידו הפנויה נשלחת אל המפשעה שלו, והוא מפמפם את האוויר בגסות.
החברים שלו מתפקעים מצחוק.
אני בולעת את הרוק ומביטה סביב כי אני לא רוצה לעשות סצנה. גם
אם זה לא מוצא חן בעיניי, אני עדיין צריכה את הטיפ שהבחור הזה והחברים
שלו ישאירו. בתקווה שישאירו.
חוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה שמישהו דוחה כזה חשב לנצל
אותי.
העיניים שלי ננעלות על הזר המתבודד בפינה, והבטן שלי מתהפכת.
הוא מפחיד. ובפעם הראשונה מאז שהוא נכנס לכאן, הוא מישיר אליי מבט.
האינטנסיביות של המבט שלו מקפיאה את האוויר בגרון שלי. העיניים שלו
בצבע חום זהוב כמעט לא טבעי, ואני מסתכלת עליהן צונחות אל המקום
שבו האצבעות המטונפות של המניאק הזה נכרכות סביב מפרק כף ידי.
האחיזה שלו מתהדקת, ותשומת הלב שלי חוזרת אליו. אני רוכנת,
עד שהשפתיים שלי כמעט נוגעות באוזן שלו. “מצטערת, מותק, אבל אני
בתפריט המיוחד. אני זמינה רק למי שיודע לאכול אותי כמו שצריך.”
העיניים החומות הבוציות שלו נדלקות והפה שלו נפער כדי לומר משהו,
אבל לפני שהוא מספיק להגיב, צל נופל על השולחן. אני מרימה את המבט
והאוויר נתקע לי בגרון כשאני מנסה לראות מי מתנשא מעלינו.
זה האיש מהפינה. הוא הוריד את מעיל העור השחור שלו, והעיניים
שלי מטיילות לאורך קשת הצבעים המכסה כל מילימטר של עורו השחום.
מי זה הבחור הזה?
הוא עדיין לא אמר מילה, אבל הוורידים על זרועותיו פועמים, והוא
משלב אותן וממשיך לנעוץ מבט בשולחן. לאט־לאט אני מרגישה את
האחיזה סביב מפרק כף ידי נחלשת, עד שהיא נעלמת לגמרי.
“שיהיה. שום דבר במקום הזה לא שווה את הטרחה. לא האוכל ולא
הכוס המשומש,” נושף הבחור שתפס את היד שלי. הוא יוצא מהתא
האדום הדהוי, מתנגש בכתף שלי בדרך החוצה ויוצא. החברים שלו יוצאים
בעקבותיו, ואני בוהה בגבם, כשהמחשבה היחידה שעוברת בראש שלי היא
מי ישלם בסוף על המשקאות שלהם. אין סיכוי שג’וני יוותר. גם ככה המצב
כאן לחוץ.
פאקינג יופי.
אני מסתובבת ומצמצמת את העיניים. “הברחת אותם.”
הזר המקועקע מחייך ועיני הזהב שלו נוצצות. מתחשק לי להחטיף לו
כזאת סטירה, שתמחק לו את החיוך מהפרצוף, לראות את הלחי שלו נצבעת
בוורוד מהחבטה שלי.
“עשיתי לך טובה,” הוא מגיב.
הנשימה שלי נעצרת כי לא ציפיתי לשמוע את הרעם העמוק שבקולו.
הוא נשמע כאילו התחכך בחצץ לפני שיצא מבין שפתיו, עד שנוצר קול
מחוספס אבל מפתה במידה מפתיעה.
אני נושפת בכעס. “עשו לי כבר מספיק טובות לכל החיים.”
“ככה את אומרת תודה?” הוא שואל ומקשית את הגבות.
“ככה אני אומרת אל תדחוף את האף שלך לעניינים של אחרים.” אני
מחייכת חיוך רחב ומסננת.
הוא זוקף את הראש, ואני מרימה את הסנטר ומסרבת להתפתל תחת
המבט שלו.
הוא גבוה במידה מגוחכת. אני גם ככה מרגישה קטנה — פחות ממטר
שישים — אבל עם מבנה הגוף שלו הוא היה יכול להרים אותי באוויר
ולהכניס אותי לכיס או לשבור אותי לשניים בלי להתאמץ.
“אני מוסיפה את המשקאות שלהם לחשבון שלך.” אני מחזירה את
הפנקס שלי לתוך הסינר.
הוא מחייך קצת, לפני שמשהו מהבהב בפניו, וכל התנהגותו משתנה.
הוא מהנהן חדות, מסתובב במקום, צועד בחזרה לשולחן שלו ולוקח את
הספר ליד.
יופי. אידיוט.
אחרי שעה הוא סוף־סוף הולך. אני ניגשת לתא שלו, אוספת את הספל
המלוכלך שלו ומנגבת את השולחן. הוא היה האדם האחרון שיצא מכאן,
אבל הוא לא אמר לי מילה אחרי השיחה שלנו, ועכשיו שהכעס שלי נרגע,
אני מרגישה שהייתי כלבה. הוא רק ניסה לעזור.
רגשי האשמה משלשים את עצמם, כשאני מרימה את הספל שלו
ומוצאת מתחתיו שטר מגוהץ של מאה דולר.
החזה שלי מתכווץ, ואולי אני צריכה להרגיש רע על הטיפ הזה שניתן
מרוב רחמים, אבל לא אכפת לי. כי המשמעות שלו היא שאוכל להניח אוכל
על השולחן. אוכל אמיתי.
הדבר הנכון יהיה להכניס את הכסף הזה ישר לחיסכון. אין בכל העיירה
הזאת מישהו שאני לא חייבת לו כסף. אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי,
עוצרת בחנות הנוחות בפינה שפתוחה כל הלילה וקונה כמה פינוקים.
מצרכים לפנקייק ביתי, קצפת, שוקולד צ’יפס וחבילה של גלידת קרם
עוגיות.
כי אני יכולה.
כואבות לי הרגליים, כשאני צועדת את ששת הרחובות הביתה, והצוואר
שלי תפוס משעות העבודה הארוכות וממחסור בשינה, אבל אני מתעלמת
מהכול ודופקת על הדלת של סוזן, השכנה שלי.
“היי, סוזן. סליחה על האיחור,” אני מדברת בשקט.
סוזן מפהקת ומחייכת. “אין בעיה, חומד. משמרת מוצלחת?” היא
מרימה את הגבות, כשהיא רואה את השקיות התלויות על הזרוע שלי.
אני מושכת בכתפיים, וזוויות פי נמתחות מעט. “כן. משמרת מוצלחת.”
“הוא היה מלאך, כמו תמיד.” היא מפהקת שוב ונעלמת בתוך הבית.
כשהיא חוזרת, העיניים שלי סופגות את המראה של הבן הקטן שלי,
והלב שלי מתנפח פי שלושה מגודלו. אני כל כך מתגעגעת אליו כשאני
בעבודה. האגרופים הקטנים שלו משפשפים את העיניים המטושטשות
שלו, ושערו השחור, הזהה לשלי, מזדקר פה ושם. הוא מסובב את מבטו
וננעל עליי.
“אימא!” הוא צווח ומזנק אל הזרועות שלי. אני מועדת לאחור ומנסה
לא להפיל את השקיות, כשאני מחבקת אותו.
“היי, מתוק שלי.” אני מנשקת אותו על המצח.
“מה זה?” הוא מציץ בשקיות התלויות על הזרוע שלי.
“הפתעה.” אני פוערת עיניים. “רק ילדים טובים בני שלוש שמצחצחים
שיניים והולכים ישר לישון יכולים לגלות מה זה.”
“אני בן שיוש!” הוא לוחש־צועק.
אני מהנהנת, מאזנת אותו ואת השקיות ביד אחת ופותחת את הדלת
שלנו ביד האחרת. “נכון מאוד. אז כדאי לך להיות ילד טוב.”
“בסדר!” הוא משתחרר מהאחיזה שלי, רץ לאמבטיה ופותח את זרם
המים, עוד לפני שאני מספיקה להגיע למטבח.
אחרי שהוא מצחצח שיניים, אני מכסה אותו במיטה ובוחרת את הסיפור
האהוב עלינו לפני השינה. הספר שקראתי לו כל יום מאז שחזרנו ביחד
מבית החולים. הוא מתכרבל מתחת לשמיכה של ספיידרמן ומניח עליי את
ראשו הרך. הוא נרדם עוד לפני העמוד החמישי.
“אוהב אותך לנצח, אוהב אותך תמיד. כל חיי תהיה התינוק שלי,”
אני לוחשת את המילים האחרונות בספר וסוגרת אותו בזהירות. הנחירות
הרכות שלו ממלאות את החדר, וכהרף עין הכול נשטף.
הגרון שלי חסום מרוב הכרת תודה. אולי הייתי כלבה אל האיש הזר,
אבל אני יודעת להעריך עזרה כשאני מקבלת אותה. אני לא יודעת מי הוא
היה, אבל בזכותו הבן שלי מחייך הלילה, ובזכותו הוא יחייך מחר בבוקר עם
בטן מלאה ופרצוף מרוח בשוקולד.
פינוק שאף פעם אנחנו לא יכולים ליהנות ממנו.
ברגעים כאלה, בחשכה העמוקה של הלילה, מייד אחרי שאני משכיבה
את התינוק שלי לישון ומרגישה צביטה של בדידות — אלה הרגעים שבהם
אני הכי מתגעגעת לאח שלי. הרגעים שבהם אני מתחרטת שברחתי לפני
כל כך הרבה שנים.
מחשבות מזדחלות אל הראש שלי, ואני תוהה איפה הוא, מה הוא
עושה… אם הוא עדיין חושב עליי.
אני לא מאשימה אותו אם לא.
אני מעבירה יד בשיער של הבן הקטן שלי, רוכנת מעליו ונושקת לו על
המצח.
“לילה טוב, צ’ייס. חלומות פז.”
