עבור רוב האנשים, צליל הוא מושג מופשט. במשך כל חיינו אנחנו מתעלמים מהרעש הסטטי ומתמקדים בדברים שנראים לנו חשובים. אבל מה יקרה אם הצלילים ייבלעו בתוך הדממה עד שתיתנו הכול רק כדי להמשיך להיאחז באותם רעשי רקע חסרי חשיבות?

תמיד הייתי לוחם. עם זוג הורים שבקושי הצליחו להישאר מחוץ לכלא ושני אחים קטנים שאיכשהו חמקו מעתיד במשפחות אומנה, פיתחתי יכולת לחמוק מהמכות שהחיים הנחיתו עליי.

בילדותי, לא היה לי שום דבר משלי. אבל מהרגע הראשון שבו פגשתי את אלייזה ריינולדס, היא תמיד הייתה שלי. התמכרתי אליה ולמפלט שהענקנו זה לזה מפני המציאות. לאורך השנים היו לה חברים, ולי היו חברות, אבל לא עבר לילה אחד שלא שמעתי את קולה.

מעולם לא תכננתי לפגוש את אהבת חיי כבר בגיל שלוש־עשרה. בטח שלא לאבד את שמיעתי בהדרגה ולהתחרש בגיל עשרים ואחת.

אבל זה קרה בכל מקרה.

ועכשיו אני על הקרשים בקרבות הקשים ביותר שלחמתי בחיי.

אני נלחם על הקריירה שלי.

אני נלחם בדממה שמאיימת על העתיד שלי.

אני נלחם עליה.

כל לילה, רגע לפני שאני נרדם, היא נאנחת אנחה אחרונה לפני שהיא שוקעת בשינה.

ולצליל הזה אתגעגע יותר מכול.

***

נלחם בדממה מחלחל אל פיתולי הלב ברומנטיקה ממכרת ומייסרת. נער ונערה שמוצאים מפלט זה בזה, מתבגרים ובונים חיים משותפים. השנים עוברות, הסודות נחשפים וברגע אחד חייהם משתנים. מתברר שאפשר לברוח מהבית שבו גדלת, אבל לא מגנטיקה משפחתית שבשלה תתקבל החלטה הרת גורל –  להמשיך כאלוף זירות האִגרוף בעולם? או לחיות בדממה לנצח ולאבד את אהבת חייך?

זהו הספר הראשון בסדרת על החבלים, שבה כל כרך הוא בעל סוף סגור ויכול להיקרא כבודד.

אלי מרטינז היא סופרת רבי־מכר של היו־אס־איי טודיי ועבודתה זוכה להצלחה רבה בעולם ובישראל. עד כה ראו אור בעברית ספריה: דואט האמת על שקרים והאמת עלינו ודואט נכתב בחרטה ונכתב איתך.

”צא מהמכונית.״ לוע מתכת קריר של אקדח הוצמד לרקה שלי.
”אין לי כסף,״ הצהרתי מייד והרמתי את ידיי באוויר בחשש.
”תעיף. את. התחת. שלך. מהמכונית!״ צעק עליי גבר אחוז טירוף, גדול
ממדים ולבוש בהידור, ופתח את דלת הטנדר שלי במשיכה חזקה.
”קח מה שאתה רוצה, גבר,״ אמרתי כשיצאתי מהרכב.
”הו, זה בדיוק מה שאני עומד לעשות. איפה לעזאזל הכסף שלי?״ הוא
העיף את קת האקדח שלו לעבר הפרצוף שלי, אבל הוא היה איטי מדי.
האקדח חלף לידי כשהתכופפתי והטיתי את גופי הצידה.
הוא עף קדימה מכורח התנופה ואני נכנסתי לפעולה לפני שהוא הספיק
להחזיר לעצמו את שיווי המשקל. נתתי לו מכת אגרוף חזקה בפרצוף, אבל
בדיוק כשעמדתי להכניס לו גם מכת וו, שמעתי קול ירייה.
”טיל!״ צעק אבא שלי ממקום כלשהו.
הוא חייב להסתלק מפה. שנינו חייבים להסתלק מפה.
”יש לו אקדח!״ הזהרתי כשרצתי אחרי האיש. לא היה לי מושג אם
נוריתי, אבל היה לי ברור שזה יקרה אם לא אקח לו את האקדח.
הצלחתי להפיל אותו, אבל הייתי איטי מכדי לתפוס שליטה על הנשק.
”תזוז עוד מילימטר דפוק אחד ואני נשבע שזאת תהיה הפעם האחרונה
שתזוז,״ הוא הבטיח וכיוון את האקדח ישירות לראש שלי ממרחק של כמה
עשרות סנטימטרים בלבד.
לא הייתה לי ברירה אלא לעצור.
”פאק!״ הוא צעק וטפח על הפה שלו באגודליו. דם ניגר מאפו, אבל הוא
מחה את הדם על השרוול ודחף את האקדח לעומת החזה שלי. ”לך,״ פקד
עליי בנהמה גרונית והצביע לעבר מחסן הסחורות החשוך.
”לא,״ עניתי נחרצות. ”אני לא הולך איתך לשום מקום. קח את הרכב
שלי, את הארנק שלי, קח מה שאתה רוצה.״
”אתה יודע מה אני רוצה, בן זונה? את. הכסף. הדפוק. שלי.״
”הכסף שלך לא אצלי!״
”בולשיט!״ הוא אחז בשיער שלי ודחף את האקדח אל מתחת לסנטרי.
”התיק ההוא שגנבת מקליי פייג' היה התיק שלי! פשוט תן לי את הכסף
הדפוק ותוכל לצאת מזה בלי שאני אחורר את הראש המזדיין שלך.״
שתי מילים פשוטות הקפיאו את הדם בעורקיי.
קליי פייג'.
הוא הסיבה היחידה שהייתי שם מלכתחילה. הוא התקשר אליי כשעה
קודם לכן וביקש טרמפ הביתה. הוא נשמע נואש והציע לי עשרים דולר.
הנחתי שהוא שיכור, אבל עכשיו, כשהאיש הזר הצמיד לי אקדח לצוואר,
נהיה לי ברור כשמש שלא סתם הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
טמנו לי מלכודת.
אבא שלי טמן לי מלכודת.
”לא גנבתי ממנו כלום.״
”אתה לא חייב לשקר, טיל. תן לפרנקי את הכסף וזהו,״ אמר אבא שלי
שצלע מתוך המחסן. כל פניו היו חבולות ודם נטף ממה שנראה כמו פצע
ירייה ברגלו.
הגוף שלי התאבן כשראיתי אותו, בדיוק כמו אגרופו של פרנקי בשערי.
”על מה לעזאזל אתה מדבר?״ נהמתי על אבא שלי. ”אתה יודע שאין לי
את הכסף שלו!״
הוא המשיך לצעוד אלינו עד שהאקדח לפתע הוסר מהסנטר שלי
והופנה אליו.
”אל תמשיך להתקרב, קליי. אני אחסל אותך במקום.״
הוא עצר באיטיות והרים את ידיו באוויר.
האיש דחף אותי בחוזקה והצטרפתי לאבי בצד הלא נכון של הנשק.
באותו רגע זכיתי למבט הברור הראשון שלי באיש שהחזיק את האקדח.
קעקוע דרקון יוצא דופן הציץ מתחת לשרוול חולצת הכפתורים שלו
והגיע עד לגב כף ידו. המפלצת הירוקה נשפה להבות במורד כל אחת
מאצבעותיו הרועדות, והאקדח בידו רטט. עיניו היו פעורות ומזוגגות ועברו
בינינו בחשש. זה היה ערב קריר, אבל הוא היה מכוסה זיעה. הוא לא סתם
היה עצבני — הוא היה מסומם ולא צפוי.
”תראה, בנאדם. יש לי בערך מאתיים דולר בטנדר. קח אותם.״
הוא הטה את ראשו באיום. ”מאתיים דולר? מאתיים. דולר? היו יותר
מארבעים אלף פאקינג דולר בתיק ההוא! ואתה רוצה לתת לי מאתיים?״
הוא רץ לעברי ולא עצר עד שידו נכרכה מסביב לגרוני והאקדח ננעץ במרכז
המצח שלי. ”זה אפילו לא תשלום!״ רוק ניתז מפיו והוא איבד את מעט
השליטה העצמית שעוד הייתה לו.
”תירגע!״ הפצרתי בו. ”אין לי את הכסף שלך! אף פעם לא היה לי אותו!״
הוא הפנה את האקדח שוב אל אבא שלי. ”זאת האמת? מי שמשקר לי
יחטוף כדור.״
”לא. הכסף אצלו. אני נשבע!״ צעק אבא שלי את השקר הפחדני, ונשמע
כה בטוח בעצמו עד שאפילו אני כמעט האמנתי לו.
תמיד ידעתי שקליי היה חתיכת חרא. שנאתי אותו מאז שהייתי די בוגר
להבין שהוא נחש מניפולטיבי. אבל, בניגוד לשיקול דעתי ועם תמריץ בגובה
עשרים דולר בלבד, התברר שהכנסתי את עצמי לבוץ מאחר שלא סמכתי
על תחושת הבטן שלי.
זה לא יקרה שוב.
בדיוק באותו רגע תחושת הבטן שלי צעקה עליי להיות נאמן למי שהייתי
מאז שהגחתי לעולם לפני שמונה־עשרה שנים. אם נגזר עליי למות באותו
לילה, לא הייתה לי כל כוונה להיכנע בלי להילחם.
העפתי את ראשי קדימה והטחתי אותו ישירות באף של פרנקי. האקדח
ירה מעל לכתפי, אבל באותו רגע בכלל לא הזיז לי במה פגע הקליע — גם
אם הוא ננעץ לקליי פייג' בראש.
נדרשו לי רק שלוש מכות אגרוף בפרצוף שלו כדי להפיל אותו על
הקרקע כשהוא גורר אותי איתו. שמעתי את האקדח מחליק לאורך המדרכה
ַ ולפני שנח ּתי עליו הצלחתי להכניס לו מכת אגרוף נוספת בפה. ראשו נחבט
בחוזקה בבטון, אבל לא הנחתי לזה להרתיע אותי. בסופו של דבר הוא
הפסיק להיאבק בי, והדבר היחיד שהחזיר אותי לקרקע המציאות היה רעש
הסירנות במרחק.
נעמדתי, מכוסה בדם, וצעדתי בחזרה לטנדר שלי. העפתי מבט אחד
מעבר לכתפי באיש שהביא אותי לפה באותו לילה. הוא החזיק את בטנו
והתגלגל על האדמה. הוא כבר הבהיר לי שלא אכפת לו ממני. וכשהתרחקתי
משם, שמחתי להחזיר לו באותו מטבע.
אחרי שטיפסתי בחזרה למושב הקדמי נהגתי בטנדר ברחובות מוכרים.
הבגידה של אבי חלחלה אל תודעתי עם כל פנייה שעשיתי. לא היה לי מושג
לאן אני נוסע. אחרי אותו לילה, לא הרגשתי שייך בשום מקום.
שנאתי את חיי ואת כל מה שהיה כרוך בהם — אבל בעיקר את מה שלא.
אלוהים כבר דן אותי לעתיד שאט־אט ילך ויתמלא בדממה. הוא השתמש
בהווה כדי להתגרות בי, ללעוג לי, להראות לי את כל מה שאאבד לבסוף.
עוד לפני שאבא שלי בכבודו ובעצמו היה מוכן לחתום על גזר דין המוות
שלי רק כדי להציל את עורו, כבר טבעתי באוקיינוס של חיי. כל נשימה
הייתה מאבק. ובדיוק כשהגעתי לפני המים ומילאתי את ריאותיי בתקווה
ובנחישות לצלוח עוד יום, נדחפתי בחזרה אל מתחת למים — ובכל פעם
הדחיפה הייתה חזקה יותר.
היה רק מקום אחד שלא שאב את החיים מתוכי. שלא משנה כמה זמן
הייתי שם, שניות או שעות, הוא סיפק לי הפוגה וטען מחדש את כוח
הרצון שלי.
רציתי ללכת הביתה.
אבל הבית לא היה המקום שבו שכבתי לישון בכל לילה. הוא לא היה
מקום המגורים הרשמי שלי. זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי חי. הייתי
זקוק לחלום שהתקיים אך ורק בין ארבעת הקירות האלה.
הייתי זקוק לה.
שישה חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתגנבתי החוצה מהחלון
ההוא. שישה חודשים מאז שחזיתי בדמותה העירומה לוקחת ממני יותר
משאי פעם חשבתי שיהיה לי לתת.
שישה חודשים שחייתי בעולם האמיתי, שהרסו אותי.
הייתי זקוק לפנטזיה שרק היא יכולה לספק לי.
אבל לא משנה מה חלמתי, ידעתי שהיא לא תהיה שם.
על הזין שלי. החלטתי למחול על גאוותי. החלטתי ללכת אליה.
עשיתי פניית פרסה חדה מעל לקו ההפרדה וסוף־סוף נכנעתי לכוח
המשיכה שאיים להשתלט עליי מדי יום ביומו. ידעתי איפה היא גרה. ידעתי
איפה היא הלכה לישון בכל לילה. אבל בעיקר… ידעתי איפה הרגשתי שייך.
כשהייתי עם אלייזה.