1 ג׳ריקו
“מה עשית?״ מסננת איזבל. היא עירומה, עומדת ומכה באגרופיה הקטנים על החזה שלי. אבל אין לה שום אנרגיה. הכוח שלה נחלש אחרי ימים שלא הצליחה לעכל שום דבר שאכלה, וכנראה גם אחרי שבועות של תסכול.
כשאני מסתכל עליה עכשיו, אני חושב שהשגתי את מה שרציתי. את ההתחלה, לפחות. בת בישופ לכודה בטפריי, חלשה כל כך שהיא בקושי מצליחה לעמוד, התינוק שלי בתוך הבטן שלה.
העתיד שלי אמור להיות בהיר, אני קרוב מאוד לקבור את קרלטון בישופ, אבל הוא כבר לא בהיר כל כך עכשיו. למעשה, אני לא מרגיש כלום מלבד אפלה שזוחלת בתוכי כשאני לוקח אותה בזרועותיי, מנסה לא לפגוע בה.
לא להכאיב לה. האשמה שהטחתי באחי — החולשה שלו בכל מה שנוגע לבישופ
הספציפית הזאת — האם נעשיתי חלש כל כך? האם היא שאבה ממני את כל הכוח שלי כמו שאני שאבתי ממנה את כוחותיה?
“מה קורה כאן?״ מגיע קול קטן מהמסדרון. “תוציאו אותה מפה!״ אני צורח למי שלא שומע. “תוציאו מכאן את
אנג׳ליק!״ היא לא תהיה עדה לזה. אני לא אתן לה לראות את איזבל במצב הזה. לראות אותי במצב הזה. אסור שהיא תדע מה עשיתי.
קולה החד של אימא שלי נשמע מעל ההאשמות של איזבל וכעבור רגע, אני שומע את הדלת נסגרת. אימא שלי הייתה זו שהפנתה את תשומת ליבי ל״וירוס״ של איזבל. אני בטוח שהיא ידעה שזה לא היה וירוס.
“תשכיב אותה. אני אתן לה משהו להרגעה,״ אומר דוקטור בארנס. “תעיף ממני את הידיים שלך!״ איזבל מוחה כשאני עוטף אותה במגבת, מרים ומערסל אותה צמודה לחזה שלי. “תעזוב אותי, מניאק! מניאק שקרן!״ “אף פעם לא שיקרתי לך,״ אני מבהיר בשלווה כשאני נושא אותה למיטה. היא נאבקת. היא עדיין לא יודעת שלעולם לא אתן לה ללכת? במיוחד עכשיו. אבל המאבק שלה לא ממש משנה, הוא רק גורם למגבת
שלה להישמט לרצפה. דוקטור בארנס מסיט את השמיכה לאחור, אבל אני מניד בראשי. “אני רוצה אותה במיטה שלי,״ אני אומר ונותן לו לעבור בעקבותיי דרך הדלת המקשרת לחדר שלי.
“לא! תעזוב אותי!״ היא חצי מתייפחת, חצי נאבקת עכשיו. “לא, איזבל,״ הקול שלי נמוך ויציב. “אני אף פעם לא אעזוב אותך.״ אני משכיב אותה ומתיישב לידה, מחזיק את שני מפרקי כפות ידיה ביד אחת שלי ולוחץ קלות רק כדי להחזיק אותה במקומה. “תפסיקי להילחם בי.״ “אני אף פעם לא אפסיק להילחם בך,״ היא צועקת, הקול שלה נקטע כשדמעות פורצות מעיניה. מבטה חולף אל מאחוריי והפניקה שלה מתחדשת. אני מפנה מבט מעבר לכתפי ורואה את דוקטור בארנס מתקרב עם מזרק. “זה לא יפגע בהם?״ אני שואל. “לא. אם יש תינוק, זה לא יפגע באם או בילד.״ אני מהנהן. “לא! בבקשה!״ צועקת איזבל ובועטת ברגליה. אני מצמיד את זרועותיה
לחזה שלה, הופך אותה על הצד ולוכד את רגליה עם הזרוע הפנויה שלי בזמן שדוקטור בארנס מחטא באלכוהול את האזור על ירכה ונועץ את המחט.
היא מייבבת כשהוא עושה זאת, אבל ההשפעה כמעט מיידית. אני מרגיש את הרגליים והזרועות שלה נחלשות וגופה נעשה רפוי. אני מרפה מעט את אחיזתי ומסובב אותה על הגב וכשאני משחרר אותה, הצלעות שלה כבר רפויות. היא מנסה להכות אותי פעם אחת, אבל זה לא
מצליח לה. היא מצליחה בקושי להרים את הזרוע שלה כמה סנטימטרים. “למה עשית את זה?״ היא שואלת, המילים שלה נבלעות כשהיא נאבקת להחזיק את עיניה פקוחות. “למה שתעשה לי דבר כזה?״ אשמה לופתת אותי בצורה שלא הכרתי קודם. לא כשקימברלי מתה, לא
כשלקחתי את איזבל, לא מאז, ומעולם לא לפני כן. את זה, את מה שאני עושה עכשיו, אני עושה באופן מכוון.
אני גורם את הנזק. אני יוצר את הפגיעה. אני, באופן מודע, הורס את החיים האלה. זו בחירה. תמיד יש בחירה. הכול בחיים הוא בחירה. המילים שלי רודפות אותי.
כשאמרתי לה אותן הן נאמרו על משהו זניח כל כך. אבל עכשיו? זה ההפך. אני בולע את האשמה פנימה, מקשיח את הלב שלי. אני מכריח את עצמי לחשוב על קימברלי שמתה בזרועותיי, אבל משהו זז. משהו השתנה. כי כל מה שאני רואה הוא את הפנים של איזבל. שומע את הייאוש שלה. את התבוסה בקולה. “למה?״ היא שואלת חלושות בפעם האחרונה, ואז עיניה נעצמות וראשה
נשמט הצידה. אני ניצל מהצורך לענות כי היא כבר לא כאן. היא נרדמה. אני מושך
את השמיכות, מכסה אותה ומסיט קווצת שיער רטובה מפניה. אני מסתכל עליה כאן, במיטה שלי, קטנה ופגיעה, כל כך פגיעה. ותמימה.
אני יודע איזו מפלצת אני. תמיד ידעתי. זה פשוט אף פעם לא הזיז לי. עד עכשיו.
“אני מצטער,״ אני אומר כל כך בשקט שאף אחד לא יכול לשמוע אותי.
דוקטור בארנס מכחכח בגרונו. אני אוסף את עצמי ונעמד. אני מושך שמיכה נוספת עד לסנטר שלה.
“היא תחלום?״ אני שואל את הרופא בלי להסיט ממנה את מבטי. “סליחה?״ אני מסתובב אל הגבר שנראה לי בשנות הארבעים המאוחרות לחייו.
הוא אחד מהרופאים החדשים בארגון והוא יעשה בדיוק את מה שאני צריך שהוא יעשה. אני חושב על זה, על התוכנית שתכננתי לפרטי פרטים.
“חלום. האם היא תחלום?״ אני שואל, הטון שלי קצר מכפי שאני מתכוון. “לא.״ “יופי.״ כי אני לא רוצה שהיא תהיה לכודה בתוך הגיהינום שהיא חלמה בליל הכלולות שלנו. אני לוקח נשימה עמוקה. “תעשה את מה שאתה צריך לעשות. אני צריך אישור שהיא בהיריון ובאיזה שלב. היא הייתה חולה ואיבדה כמה קילוגרמים.״ איך לא שמתי לב שהיא נעשתה רזה כל כך? “היא צריכה משהו שיעזור לה להחזיק את האוכל בפנים. ויטמינים. היא צמחונית,״ אני מוסיף, מפתיע את עצמי, כי מה שאמור להיות חשוב הוא רק התינוק. “כל
מה שאתה יכול לתת לה עכשיו, תעשה את זה.״ הוא מניח את ידו על הכתף שלי. “היא תהיה בסדר גמור. לך תמתין רגע
בחוץ בזמן שאני בודק את אשתך.״ אני מניד בראשי. “אני נשאר.״ “כדאי —״ “אני נשאר.״ הוא סותם את הפה שלו ומהנהן. אני בטוח שכל רופא שלא מועסק בידי הארגון היה שואל מה קורה כאן, לעזאזל, אבל בארנס לא יעשה את זה. עוד הטבה שמגיעה עם המעמד שלי בארגון. תודה אבא.
אבא. פאק. אני צריך לעלות על מטוס לאוסטריה מחר. אני לא יכול להשאיר אותה ככה. לא לפני שאהיה בטוח שהיא בסדר. לא לפני שאהיה
בטוח שהיא לא תפגע בעצמה או בתינוק, אפילו שהיא לא תעשה את האחרון. אני מכיר את איזבל מספיק כדי לדעת שהיא לא מסוגלת לזה.
אני מתיישב בכורסה ומתבונן ברופא שעושה את עבודתו. הוא שואב כמה מבחנות של דם ואני רוצה לשאול אם הוא לא צריך להירגע קצת. היא קטנה כל כך. הוא בודק אותה, דואג לכסות את גופה כך שהיא אף פעם לא חשופה לגמרי. אחרי מה שנדמה כמו נצח, הוא נותן לה זריקת ויטמינים ומניח שני מכלים על שידת הצד. אני נעמד.
“אני אתן לך מרשם שתוכל לחדש במידת הצורך, אבל תנסו את הוויטמינים קודם. הם אמורים לעזור עם הבחילות. אם היא עדיין לא מצליחה להחזיק שום דבר בפנים, אתה יכול לתת לה את אלה.״
“הם בטוחים בשבילה ובשביל התינוק?״ “כן. למרות שהבחילות אמורות לחלוף מאליהן עם הזמן. אדאג שישלחו
לך מהמשרד שלי כמה עלונים. היא די רזה.״ אני מעיף מבט אל הצורה הדקיקה שמתחת לשמיכות ומהנהן. אבל
האם היא ככה בגלל ההיריון? או שכבר התחלתי בתהליך ההרס שלה ברגע שהבאתי אותה לתוך הבית והפכתי אותה לאסירה שלי?
“אנחנו נשגיח עליה. אתה רק תדאג לתת לה דברים שהיא יכולה לעכל. מאכלים פשוטים. יותר חטיפים מאשר ארוחות גדולות.״
“בסדר.״ “אני ארצה לראות אותה במרפאה שלי בקרוב. השבוע.״ אני מהנהנן. “מתי תדע את תוצאות בדיקת ההיריון?״ “בעוד כמה שעות. אעדכן אותך ברגע שאקבל אותן.״ “תודה, דוקטור בארנס.״ “בהחלט, מר סנט ג׳יימס.״ נקישה נשמעת על הדלת והיא נפתחת. זו אימא שלי. היא שולחת מבט
חטוף לעבר איזבל, אל הרופא ואליי.
“את יכולה ללוות החוצה את דוקטור בארנס?״ אני שואל אותה. “אני רוצה להישאר עם אשתי.״ אשתי. כמה מוזר זה נשמע. כמה החיים יצאו מהמסלול שלהם בתוך חמש שנים.
“בהחלט, ג׳ריקו. מכאן, דוקטור בארנס.״ ברגע שהם יוצאים והדלת נסגרת מאחוריהם, אני הולך לחדר השינה של
איזבל ולוקח זוג תחתונים, ומתחת לכרית שלה אני מוצא את הטי־שירט המרופטת שהיא אוהבת ללבוש לשינה. אני מלביש אותה בעדינות ומשכיב אותה חזרה. כשאני שם לב כמה כפות הרגליים שלה קרות, אני חוזר לחדר שלה, מוצא זוג גרביים צמריריים וגורב לה אותם גם. אני מכסה אותה היטב ומקשיב לנשימה השקטה והרגועה שלה, הפוכה כל כך ממה שהייתה רק לפני כמה רגעים. אני מסתכל עליה במשך רגע ארוך מאוד לפני שאני רוכן ומנשק אותה במצח. הדלת נפתחת בדיוק באותו הרגע. אני משתלט על הבעת פניי ומסתובב,
מצפה לראות את אימא שלי, אבל זו לא היא. זאת אנג׳ליק. אני רואה שהיא בכתה והעיניים שלה מתרחבות כשהן נוחתות על איזבל.
“היא נפצעה?״ היא שואלת, התייפחות קוטעת את שתי המילים והשפה שלה רועדת.
אני הולך אליה, מרים אותה ולוקח אל המיטה. “לא, היא תהיה בסדר גמור. היא פשוט לא הרגישה טוב, ודוקטור בארנס נתן לה משהו שיעזור לה לישון.״
“מתי היא תתעורר?״ “עוד מעט, מתוקה,״ אני אומר, מסיט לאחור את השיער מפניה. היא
ירשה את תלתלי הפרא של קימברלי. “ראיתי שנישקת אותה.״ היא מחייכת, אבל עיניה עדיין עצובות. אני לא אומר כלום ומחייך בחזרה. היא נוגעת בלחי שלי. “יורד לך דם, אבא.״ אני מסתכל על האגודל הקטן שלה ורואה את מריחת הדם. אני מנגב לה אותו. איזבל כנראה שרטה אותי במהלך המאבק שלה. “זה שום דבר. פשוט נחתכתי בזמן הגילוח.״ אני מתבונן באנג׳ליק. “היא
לא אימא שלך. את יודעת את זה, נכון?״ העיניים שלה מבזיקות שוב לאיזבל והיא מהנהנת. “למה אין לי אימא?״ פאק. היא כבר שאלה את השאלה הזאת בעבר, וזה אף פעם לא נעשה פאקינג
קל יותר.
בגלל שאחיה של איזבל רצח אותה. זה למה.
“אימא שלך מתה לפני שנולדת, מתוקה. אני יודע שהיא הייתה עצובה לא להיות איתך. היא אהבה אותך מאוד, אני יכול להגיד לך את זה. היא כל כך התרגשה לפגוש אותך.״
“אבל היא לא יכלה.״ היא מכירה את התשובות האלה. השיחה הזאת לא משתנה אף פעם.
אני מהנהן, הגרון שלי נחסם. זה המבט בעיניה. המוח הצעיר שלה לא מסוגל לעבד. לא מסוגל להבין משהו כל כך לא טבעי. כל כך לא נכון.
“למה היא מתה?״ “אני לא יודע,״ אני משקר. “בואי נלך לתקן את הספר שלך, טוב? אני
יודע שאיזבל הייתה רוצה לתקן אותו, אבל כיוון שהיא לא יכולה, אני אעזור לך. אם תיתני לי,״ אני מוסיף.
“למה רבתם?״ היא שואלת, העיניים שלה דומות כל כך לשלי, רואות ממש לתוכי. האם היא רואה את המפלצת שבפנים?
“איך היא?״ שואלת אימי מהדלת ומצילה אותי מהצורך לענות. “היא תהיה בסדר.״ אימא שלי מביטה בי עוד קצת, אבל יודעת לא לשאול את השאלה שכולנו רוצים לאשר. האם איזבל בהיריון? אני פונה שוב לאנג׳ליק. “מה את אומרת שנלך להביא את הספר שלך
ונתקן אותו, וכשאיזבל תתעורר, נוכל להראות לה אותו.״
“תקריא לי את הסיפור אחר כך?״ “כן.״ “בסדר. אבל תשאיר את הדלת פתוחה קצת למקרה שבל תצטרך אותנו,״
מבקשת אנג׳ליק כשאני נושא אותה החוצה למסדרון, משאיר את הדלת פתוחה כדי סדק לכל מקרה.
